קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שיתוף בחלקה שחלקים ממנה הופקעו: רקע עובדתי: 1. עיקר המחלוקת בתביעה זו, שעניינה פירוק שיתוף במקרקעין, נסב סביב השאלה אם היתה או לא היתה הסכמה בין התובעים לנתבעים בעת המכירה בשנות החמישים על מכירת חלקים מסוימים ומוגדרים בחלקה נשוא התביעה חלקה 14 גוש 17470 (להלן: "החלקה"). התשובה לשאלה זו יש בה כדי להכריע בשאלה השנייה שבמחלוקת, והיא אם השטחים אשר הופקעו ע"י המועצה המקומית כפר משהד בחלקה כשטחי ציבור יחולו על כל השותפים בחלקה באופן יחסי או שמא השטחים המופקעים ייגרעו רק משטחו של כל שותף בחלקות בהן נפלו ההפקעות. 2. התובעים טוענים כי הנתבעים או חלקם מאז שנות החמישים השתלטו על השטחים בחלקה נשוא התביעה ללא הסכמת יתר הבעלים, וכי אין חלוקה בפועל, ויש לבצע פירוק שיתוף דרך חלוקה בעין. מנגד טוענים הנתבעים כי היתה חלוקה בפועל בשטח החלקה מאז שנות החמישים. 3. בפסק הדין החלקי מיום 10.5.07 הכרעתי בשאלות המקדמיות השנויות במחלוקת, למעט שתי השאלות שפירטתי לעיל אשר יש בהן כדי להווה נדבך חשוב, אם לא העיקרי, במחלוקת בין הצדדים. לצורך ההכרעה בשאלות כאמור נשמעו עדויות הצדדים במספר ישיבות. עלו מספר לא מועט של הצעות פשרה, אשר למצער לא הבשילו להסכמה סופית, דבר שתרם אף הוא לעיכוב בבירור התובענה. מטעם התובעים העיד מר מוחמד מרעי, ומטעם הנתבעים העידו מספר עדים ובכללם מר חסן עביד, מר מוחמד עביד, מר אחמד סארי חסן, מר כמאל מנסור, מר סמי סארי חסן, מר סוהיל זידאן, מר מוחמד סלים סלאמה, מר ג'מיל ערפאת ומר ניג'ם אחמד מרעי. ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב . 4. בפסק הדין החלקי קבעתי שבמידה ויוכח כי היתה בפועל חלוקה בשטח החלקה הרי שכל צד ישא לבד בהפקעות שנפלו בחלקתו, לפיכך יהיה נכון לאמץ את הצעת החלוקה הראשונה שהוכנה ע"י המומחה מטעם בית המשפט, המודד נואטחה. אציין כבר כעת כי בטעות נרשם בסעיף 59(א) לפסק הדין החלקי "ההצעה הראשונה" כשהכוונה היתה להצעה השניה שבה החיל המודד נואטחה את השטחים המופקעים על בעלי החלק הצפוני בחלקה, כששטח החלקה הדרומי נשאר שטח חקלאי ולא הופקעו בו שטחים ציבוריים. עוד נקבע בסעיף 59(ב) לפסק הדין החלקי כי במידה ויוכח כי לא היה הסכם חלוקה מחייב בין הבעלים הרי הם יישאו בהפקעות בחלקים יחסיים, ותאומץ הצעת המודד הראשונה (נרשם בטעות שם הצעה שנייה) בה החיל המודד את השטחים המופקעים על כל השותפים בחלקה באופן יחסי לשטח כל שותף ושותף (ראה לעניין זה סעיפים 52 , 57 ו- 59 לפסק הדין החלקי מיום 10.05.07). 5. בפסק הדין החלקי עוד נקבע כי ההפקעות שבוצעו ע"י חברת החשמל בחלקה מתחת לקו המתח הגבוהה ינוכו באופן יחסי מחלקם של כל הבעלים, גם במידה ותתקבל הצעת החלוקה השניה (ראה סעיף 56 ג לפסק הדין החלקי). אתייחס לסוגייה זו בהמשך. נוסף לשאלות דלעיל נותרה שאלה נוספת להכרעה והיא עניין השטח העודף שמחזיקים בו נתבעים מס' 1. טענות הצדדים: 6. התובעים טענו ביסכומיהם כי הנתבעים לא הוכיחו שהתקיימה בין השותפים חלוקה בעין, לפיכך יש לפרק את השיתוף בחלקה ע"י חלוקה בעין. כן טענו שיש לנכות את השטח המופרש לקו החשמל בחלקה באופן יחסי מחלקם של כל הבעלים. התובעים עוד טענו כי יש להקטין את השטח המוחזק על ידי נתבעים מס' 6 ו- 7 בהתאם לפסק הדין שניתן נגדם מיום 02.12.04, ויש להורות על הריסת המסלעה שבנו נתבעים מס' 1 ולהזיז את קו הגבול מערבה. 7. התובעים טענו עוד כי מעדותו של ההיסטורין מר ג'מיל ערפאת ניתן להבין כי החלקה היא קרקע הררית, חלק ממנה היה מנוצל לחקלאות וחלק אחר לא היה מנוצל כלל. אמנם השותפים השתמשו בה שימוש חקלאי בתוך שטחים מוגדרים, אך שטחים אלו היו רק חלק ממנה ולא היו גבולות ברורים בין החלקים של השותפים. 8. הם טענו עוד כי משפחת עביד בנתה את בתיה בחלקה בשלבים, ומאז שנות החמישים השתלטה על שטחים בחלקה ללא הסכמת יתר הבעלים. יתר על כן, הם טענו כי חתימתו של מר מוחמד מרעי על הסכמת המועצה המקומית משהד לבקשת ההיתר שהגישה משפחת עביד, אינה מעידה על הסכמת התובעים לכך, הרי מר מרעי חתם בזמן שאביו המוריש היה עדיין בחיים, כך שאין לחתימתו כל מעמד משפטי. הם טענו כי הנתבעים נתקלו בהתנגדות מצד התובעים רק לאחר שהתחילו להרחיב את הבנייה ולהתשלט על חלקים נוספים מהחלקה. 9. התובעים טענו כי כתוצאה משינוי יעוד חלק מהחלקה, נוצר מצב שבו מרבית השטחים המיועדים להפקעה על פי התוכנית שבתוקף נפל בחלקים שנותרו לחלוקה למגרשים בין התובעים והנתבעים 2,3,4,5. 10. מאידך טענו נתבעים מס' 1 כי רכשו חלקים קונקרטיים בחלקה נשוא התביעה. לטענתם דובר על 8 דונם אדמה אשר נרכשו במספר הזדמנויות, שתחילתן ברכישה הראשונה שנעשתה באמצעות אביהם המנוח מחמוד עביד עוד בשנות החמישים. חלקות אלו לטענתם, הנן קונקרטיות, ואין להחיל עליהן כל שיתוף, ומקל וחומר, שלא לבצע בהן כל חלוקה בעין. 11. נתבעים מס' 1 טענו כי מראיות התובעים ניתן ללמוד שאכן היתה חלוקה בין השותפים, הרי במשך דורות רבים החזיקה משפחת עביד בחלק מסוים, מוגדר, וייחודי, באופן בלעדי ומלא בחלק מהחלקה, תוך שהם בונים בניינים, מגדרים ובונים שוב ושוב, ללא כל התנגדות מאף אחד מהבעלים. הם טענו כי התנהגותם של התובעים במשך דורות, התעוררותו של הדור השלישי, ונקיטת הליכים על ידו יותר משני עשורים לאחר התעוררותו, מוכיחות חוסר תום לב משווע מטעמם. 12. הם טענו כי מול עדותו המפוקפקת והבלתי אמינה של עד התביעה עומדות עדויות מהימנות, לא רק של הקונים, הנתבעים, אלא גם של אחד מיורשי הבעלים המקוריים (מר ניג'ם), וכן של עדים אובייקטיביים שחלק מהם "לא הפגין חיבה מיוחדת לנתבעים". על כן יש לקבוע כי אכן היתה חלוקה במעמד המכירה והקניה, או כי המכירות היו לחלקים ספיציפיים מסוימים ומוגדרים, כאשר כל בעלי החלקה נהגו בהתאם לכך במשך דורות. 13. בנוסף הם טענו כי אין להאמין לתובע כי הוא ידע שאין חלוקה בחלקה ורק כשראה את ייפוי הכח הוא גילה שאין חלוקה, במיוחד כאשר מדובר בראש מועצה לשעבר, שמעצם תפקידו ידע הכל, או שהיה אמור לדעת הכל אודות שטחי הקרקע בכפרו, ובוודאי בקרקע שהיתה שייכת לו. 14. עוד טענו כי הדברים הללו מקבלים משנה תוקף כשמדובר במשפחת עביד, לאור העובדה שאף אחד מהעדים, כולל מר מרעי, לא אמר אחרת ממה שמשפחת עביד אמרה, ואף אחד מהעדים, כולל מר מרעי, לא התכחש לעובדה כי הם מחזיקים בחלק שלהם זה קרוב ל- 60 שנה, חזקה בלעדית ומוסכמת על כולם ובלתי מעורערת. 15. נתבעים מס' 2 ו- 3 טענו כי מהעדויות עולה שבמהלך כל השנים היתה חלוקה בפועל של החלקה, כך רכשו בעלי הדין את חלקיהם הספיציפיים בחלקה, כך נהגו בחלקיהם המסוימים בחלקה, וכך המשיכו לנהוג, לבנות, ולעשות בחלקיהם שימוש בלעדי עצמאי מסוים, ללא התערובת או התנגדות מטעם מי מיתר הבעלים. 16. הם טענו שאינם צד לסכסוך שנתגלע בין התובעים לבין משפחת עובייד, כשהתובעים לאורך כל ההליך לא חלקו על זכותם של נתבעים מס' 2 ו- 3 להמשיך ולהחזיק בחלקה כפי שעשו במהלך כל השנים. 17. עוד טענו כי במהלך השנים החזיקו כל אחד מהשותפים בחלקו באופן עצמאי ונפרד, כשכוונת הצדדים היתה לבצע מכר של נכס מקרקעין מוגדר. כך הדברים נעשו במהלך ההתקשרות, וכך יושמו הלכה למעשה במציאות. 18. בנוסף הם טענו כי מהעדויות עולה שבעת הרכישה והמכירה בשנות החמישים לא היה מקובל לערוך הסכמים או תשריטים או מפות מדידה בעת ביצוע מכירת או רכישת קרקע. עוד טענו כי עולה מהעדויות כי כבר במעמד ביצוע המכירה או הרכישה היו הצדדים בנוכחות מכובדי הכפר קובעים את גבולות החלק שהקונה רכש מהמוכר בחלקה על ידי סימון הגבולות ביתדות או בחבל. כך ביצעו הבעלים באותה חלקה חלוקה בעין בינם לבין עצמם ממש בעת הרכישה, וכל אחד החזיק בחלקו ללא התנגדות של יתר הבעלים כל השנים. 19. נתבעים מס' 4 ו- 5 טענו כי נתבעים 6 ו- 7 התחילו לבנות בתי מגורים בניגוד לחוק ובעל כורחם של הנתבעים והתובעים, דבר שגרם נזקים רבים לבעלים שהתנגדו לבנית הבתים. 20. טענו כי הנתבעים 6 ו- 7 לא קנו חלקים נפרדים ומפוצלים מהחלקה, ולא בוצע בה מכר מפוצל. כמו כן לא בוצע המכר לנתבעים הנ"ל לפי חלוקה בעין אלא במושע. דיון ומסקנות: 21. לאחר שעיינתי וסקרתי את חומר הראיות, שמעתי עדויות בעלי הדין והעדים מטעמם, ולאחר שהונחו בפניי סיכומי הצדדים על נספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי בחלקה נשוא התביעה קיימת חלוקה בפועל בין בעלי הדין עוד משנות החמישים, כאשר כל צד פעל לפי אותה חלוקה במהלך העשורים האחרונים. גרסתם של הנתבעים נמצאה מהינה ונתמכה בעובדות בשטח שיש בהן כדי להוביל למסקנה חד משמעית, כי אין מקום לבצע פירוק שיתוף דרך חלוקה בעין, מאחר והחלוקה המתבקשת קיימת בפועל מזה שנים רבות. 22. מעדותו של מוחמד עביד (נתבע מס' 1ג) עולה כי המנוח מחמוד עביד, אביו, קנה את הקרקע מ "אחמד סעיד מרעי ועבד אל רחמאן סעיד מרעי" (ראה עמ' 25 שורה 7). מוחמד אף אישר כי כל הזמן החזיקה משפחתו בקרקע זו, ועליה בנו בתים, ללא כל התנגדות מצד מי מהבעלים האחרים (עמ' 21 שורות 24-30). משנשאל מוחמד מתי התחילה הבנייה וכמה בניינים בנתה משפחת עבייד, תשובתו היתה: "התחלנו לבנות משנת 49 נבנה ע"י אבא שלי חדר ראשון....בשנת 62 בניין ראשון, ובשנת 70 עוד בניין, ויש לנו בשנת 76 עוד בניין, וגם שנת 82 ובשנת 96 עוד בניין. וכולם עם רשיונות וחתומים לא היתה כל התנגדות לבניה." 23. חיזוק לגרסה זו שמעתי מפיו של מר כמאל מנסור, שכנם של משפחת עביד, אשר העיד כי הינו שכן של מחמוד עביד עוד משנת 56, עת בנה המנוח מחמוד עביד החדר הראשון (ראה עמ' 37 שורה 4), וכי מאז ומתמיד הוא גר באותו מקום (ראה עמ' 37 שורה 7-9). בהמשך העדות אישר מר מנסור כי: " אבא שלהם (מחמוד עבייד- ר.נ.) בנה חדר ועוד חדר וחפר באדמה ונטע עצים, זה מה שאני יודע. אח"כ הוא בנה לילדים שלו, הם בנויים באותה חלקה." (ראה עמ' 37 שורה 17-20). עדות זו נמצאה אמינה ומהימנה עליי. 24. במקביל, חסן מחמוד עביד (נתבע מס' 1ב) נשאל אודות הבנייה של המשפחה :"ש: אתה ראשון בין האחים שבנית על הקרקע" , חסן השיב : "לא, אחי הגדול אחמד בנה על אותה חלקה בשנת 71 בינתיים הוא נפטר, ואחי הקטן מוחמד בנה לידי בשנת 82. אחי הקטן חליל בנה קומה שניה מעל בית ההורים. אנו מחולקים על כל 8 דונם. כל אחד איפה שהוא מקבל 2 דונם בנה בחלקה שלו, ואבי ז"ל חילק בין האחים את האדמה וכל אחד יודע איפה החלקה שלו. אף אחד לא התנגד ולא אמר לנו לא לבנות והגבול שלנו נמצא עם מסלעה קטנה משנות אבי היה חוזר מהעבודה היה בונה את המסלעה הקטנה, ועד עכשיו היא רשומה בתוכנית. היא קיימת במקום עד היום." (ראה עמ' 39 שורה 28-32 40 שורה 1-2). 25. גם מחמוד סלאמה, גיסו של המנוח מחמוד עביד, אישר כי המנוח קנה את הקרקע מעבד אל רחמאן ואחמד סעיד מרעי, וכי הם מסרו לו החזקה בקרקע (ראה עמ' 61 שורות 9-25 ). מר סלאמה נשאל מה הוא יודע על חלקת האדמה, הוא העיד בזו הלשון:"בשנות החמישים בערך, גיסי בעלה של אחותי רכש את האדמה, הוא האבא של מוחמד מחמוד עבייד. אני יודע כי בשנות החמישים בערך, לא זוכר בדיוק באיזה שנה, הוא בנה שם חדר כדי לגור שם, החדר הזה היה החדר האחרון של כפר משהד מהצד המזרחי הוא עבד אז בחיפה והיה חוזר ובסופי שבוע היה נוטע עצים באדמה. בתקופות סוף השישים תחילת השבעים, הוא בנה שם עוד בית אחד מהילדים שלו, בסוף החלקה מצד צפוני. אחרי תקופה הוא בנה לבן הנוסף בית נוסף, בצד הדרומי של החלקה על הגבול ליד השכן ג'מיל ערפאת. זה מה שאני יודע" (ראה עמ' 61 שורות 9-13). משנשאל מר סלאמה כמה בתים יש בחלקה הוא השיב :"ת. 4 בתים, אני לא יודע כמה קומות יש בכל בית." ובהמשך נשאל אם היו בעיות כלשהם עם השכנים בנוגע לאותה חלקה, מר סלאמה השיב :"ת. עד עכשיו לא ראיתי שום בעיות עם השכנים." (ראה עמ' 61 שורות 14-17 ). וכן העיד כי לא היתה כל התנגדות לבניה : "אף אחד לא התנגד לאותה בניה. גם משפחת מרעי וכל הבנים שלה היו בקשר טוב עם משפחת עבייד. ש. הם ידעו שהם בונים. ת. כן. הם מכרו לו את האדמה כדי שיבנה." ( ראה עמוד 62 שורה 7-10). 26. חיזוק נוסף אשר יש בו כדי לתמוך במסקנתי דלעיל נמצא בעדותו של מר ג'מיל ערפאת, הבעלים של חלקה 15 העיד (בעמ' 62 שורה 28 ),שהציג בפניי שרטוט ידני לחלוקת החלקה כפי שידוע לו :" בחלק העליון של השרטוט בחלקה 14 זה היה של מחמוד עבייד, הוא חילק אותו בין הילדים שלו". מר ערפאת אף אישר כי משפחת עובייד התעניינה באדמה חקלאית, וכי הערך של אדמה חקלאית היה יותר גבוהה מאדמה לא חקלאית (ראה עמ' 63 שורות 22-26). משנשאל מר ערפאת מתי משפחת עבייד התחילה לבנות הוא השיב :" מאז שרכשתי את האדמה בשנת 59 היו שני חדרים או חדר אחד למחמוד עבייד בחלק העליון של האדמה. אני יודע שהם קנו את האדמה אחרי 48." (ראה עמ' 65 שורה 5-6). 27. מהמקובץ עד כה עולה מפורשות, כי התובעים ומי מטעמם, לא גילו התנגדות כלשהי משך דורות על החזקה הבלעדית של משפחת עביד במקרקעין הקונקרטיים בהן החזיקה, לא הביעו התנגדות עת נבנו בתים במקום, גם לא בעת שהוגשו בקשות לקבלת היתרי בניה, ובכלל הסכימו הם לכל הפעולות שעשתה משפחת עביד בקרקע. ללמדך, כי אכן נעשתה חלוקה בפועל בין הצדדים, בין בהסכמה מפורשת ובין מכללא או דרך ההתנהגות וההשתק,  וכי למעשה  נעשתה חלוקה בעין עוד במעמד ההתקשרות בחייהם של מורישי התובעים, חלוקה אשר קיבלה ביטוי ומשנה תוקף במציאות במהלך השנים ועד עצם היום הזה. 28. מר ניג'ם אחמד סעיד מרעי שהינו מיופה כוחם של נתבעים מס' 4 ו-5 (ראה עמ' 66 שורות 23-25) הצהיר כי הינו אחד מבניו של אחמד סעיד מרעי והינו שותף בחלקה 14 גוש 17470. מר ניג'ם העיד בפניי כי בשנת 89 רצה להתארס ולבנות בית ופנה לצורך העניין למוחמד מרעי, אשר הכין תוכנית מדידה אצל מר סוהיל זידאן. מר ניג'ים העיד בזו הלשון "התחלנו לדבר ולקשקש ולעשות סימנים על מפת המדידה איפה כל אחד יקבל את חלקו, אני עבדתי באילת וחזרתי, וכדי שאדע בדיוק מה מדובר אני לקחתי תמונות ורציתי לדעת איפה נופל החלק של אבי ודודי. לא חשבתי שיש התנגדות" (ראה עמ' 66 28-32 גם 67 1-7 ). בהמשך עדותו הוא העיד בפניי כך: "קיבלתי צו מניעה בשנת 94 כשעו"ד סאלח ייצג אותם נגדי. הגענו לפשרה ואמרו לי שאעשה תוכנית ספציפית במגרשים איפה שאני רוצה לבנות והם יאשרו לי. עשיתי תוכנית מצבית ספציפית ע"י סוהיל זידאן כל הבעלים חתמו חוץ מהתובע, חסן עלי מרעי." (עמ' 68 שורות 27-30). 29. מר נג'ם נשאל אם אביו ודודו החזיקו בקרקע משנת 51 הוא השיב: " ת. כן, בטח. זה היה רשום על שמם" ומשנשאל הוא אם הם השתמשו בה מר ניג'ם השיב: "ת. לא, ברגע שרציתי להשתמש ולבנות באדמה התחלתי להשתמש. לא חשבתי שמישהו יתנגד, התפלאתי. כל אחד מכיר איפה החלקה שלו. אני לא נעדרתי לאילת כאילו הייתי בחו"ל ידעתי מה שקורה בקרקע." (ראה עמ' 73 שורה 32 גם עמ' 74 שורה 1-6) בהמשך החקירה נשאל מר ניג'ם והנני מצטטת: "ש. מוחמד מרעי חתם לך בתור יורש של חסן עלי מרעי או בתור ראש מועצה. ת. על תוכנית נ/4 הוא חתם בתור יורש. הוא ייצג את כל היורשים של חסן עלי מרעי. ש. הוא הציג לך יפוי כח של כל היורשים. ת. לא. ש. הוא הסכים שאתה תהיה בצד הזה. ת. כן, יש צילום של התוכנית, והיתה ישיבה ושילמתי עם עדים כסף למהנדס ואז השתלשלו העניין והגענו למצב היום. קודם פניתי אליו. " .... "ש. נוסף על מוחמד מרעי היה מישהו אחר שידע על זה איפה שהיית צריך לבנות. ת. בישיבה שהיתה בבית של מוחמד מרעי הם נכחו כל הדודים וכולם ידעו שאני רוצה לבנות במקום שבו חפרתי. ש. לא רצית להתקרב לאף משפחה. ת. נכון, לא רציתי לפגוע באף אחד. ש. ידעת כל הזמן שבמקום הזה שאתה הולך לבנות זה למעשה שלכם ולבעלים האחרים החלק האחר. ת. כן. ש. ידעת איפה נמצאים עבייד ומרעי וחסן. ת. כן. ש. זה היה ידוע לכולם, כשעלית לנקודה הזו עלית כי ידעת שזה החלק שלכם. ת. כן. ש. ידעת איפה החלקים של האחרים. ת. כן, פחות או יותר." (ראה עמ' 75 שורות 24-32 גם 76 שורות 1-4). 30. גם מעדותו של עד התביעה מר מוחמד מרעי, הנכד של הבעלים המקוריים של החלקה וראש המועצה משהד לשעבר, עולה התמונה לפיה הנתבעים בנו בחלקה ללא כל התנגדות מהבעלים : "נכון שנתבעים 1 א' עד ד' נמצאים באותו מקום מאז ומתמיד. הם גרים שם ובנו שם ללא כל התנגדות של השכנים"(ראה עמוד 43 שורה 14-15 לפרוטוקול יום 20.09.04 ). הוא גם העיד כי לא ידוע לו שהיתה כל התנגדות מאביו או מהדודים שלו, והוא העיד כך: "לא בטוח שאני יודע אם אחד מהדודים התנגד לבניה של משפחת עביד, כולל אבא שלי. אם אבי היה מתנגד הייתי בודאי יודע". (ראה עמוד 46 שורה 10-12 לפרוטוקול יום 20.09.04 ). בשנת 2009 הוא חוזר פעם נוספת על אותה עדות כך: "ש.האם אתה יודע שבאותה עת הדודים שלך הגישו התנגדות או תביעה כלשהי כנגד הבניה בחלק הזה, או ביקשו פירוק שיתוף ואמרו שזה מושע, האם הועלתה דרישה או טענה כזו. ת. לא יודע". (ראה עמדו 16 שורה 3-5 לפרוטוקול יום 25.05.09 ) . 31. מהמקובץ לעיל עולה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי היתה בפועל חלוקה בחלקה, וכי הצדדים ידעו כל אחד  היכן ממוקם החלק שלו במקרקעין. 32. למסקנה זו ניתן להגיע גם לאור עדותם של נתבעים מס' 1 באשר לגידור שנעשה במהלך השנים, ואשר היווה מעין "סימון" וחלוקה סופית של המקרקעין. מוחמד עביד העיד בפניי, ועדותו לא נסתרה, כי 8 הדונמים שקנו היו מגודרים ללא גישה לאחרים, וכי לא היתה התנגדות כלשהי מטעם השותפים ביחס לגידור וחלוקה של הקרקע עד לשנת 94. (ראה עמ' 22 שורה 2-7). מוחמד נשאל בזו הלשון: "ש. יש גידור משנת 50,70 ו-90. ת. נכון. ש. המסלעה שרואים בתוכנית מאיזו שנה. ת. זה במקום גידור ישן משנת 50, היה אותו דבר מסלעה אך באבנים קטנות יותר. עד היום היא קיימת ואני יכול להראות לך. ש. מי קבע את גבולות החלקה. ת. מי שמכר לנו עבר עם מהנדס והראה לנו את הגבולות, המהנדס הוא מכפר ריינה לא זוכר את שמו, אך הוא מכונה אבו עדאם. הגבול העליון בינינו לבין חלקה 13 שבנינו את הבית בשנת 70 של אחי, השכן שלנו בא ואמר שנכנסנו לאדמה שלו, אותו מהנדס יצא לחלקה ונתן עוד חצי דונם לחלקה 14 חלקה שלנו. אנו הרחבנו את המגרש שלנו בהתאם. ש. זה אחרי שתפסתם חזקה בקרקע. השטח שלכם הוגדל. ת. זה היה בשנת 70". (ראה עמ' 26 שורות 13-25 ). 33. בהמשך משנשאל אם קנו חלקים מוגדרים הוא השיב בעמ' 28 שורה 4-5: "אנו הגדרנו את החלקים עם הבעלים. קיים בטבו שני דונם מצד צפוני עם מעבר דרך ויש 6 דונם יותר למטה שהם ברורים יותר ואחד דבוק לשני וזו חלקה אחת". בהמשך מוחמד אף שלל התנגדות כלשהי מטעם התובעים ביחס לגידור (ראה עמ' 28 שורה 23-23). באשר למסלעה מוחמד נשאל אם ביצע גידור חדש בשנת 96, מוחמד השיב: "זה מסלעה במקום המסלעה הישנה שבנה אבי והיא קיימת עד היום." מוחמד נשאל: "המסלעה הישנה נבנתה כהסכמה שזה הגבול בחלקה". הוא השיב :" כן" (ראה עמ' 28 שורה 24-27). 34. אם לא די בכך הרי ניתן למצוא תימוכין להעדר התנגדות לגידור גם בעדותו של מוחמד, בעמ' 29 שורות  3-5 שם העיד כי : "גם המשפחה של התובע כאן היו חלק מהכפר, ראו מה שנבנה שם אבל אף פעם אף אחד מהם לא הסבא, האבא ולא התובע, לא התנגד לא לבניית גדר, בית ושום דבר....", ובהמשך הוא העיד כי "נכון, גם עזרו בבניה כי היינו חברים, עד היום חברים". כך שלל  בשנית קיומה של כל התנגדות באשר לחזקה של משפחת עבייד בפועל בקרקע (ראה עמ' 29 שורה 9-10). 35. דברים אלו אוששו אף בעדותו של מר חסן עבייד אשר ציין כי: "אף אחד לא התנגד ולא אמר לנו לא לבנות והגבול שלנו נמצא עם מסלעה קטנה משנות אבי היה חוזר מהעבודה והיה בונה את המסלעה הקטנה, ועד עכשיו היא רשומה בתוכנית. היא קיימת במקום עד היום" (ראה עמ' 40 שורות 1-2). 36. חסן חזר והדגיש כי: "אבא שלי, אני רושם, הוא עשה את זה מאז שקנה את האדמה, היה חוזר כל יום מהמחצבה ובלילה עובד ובבוקר הולך לעבודה. כל הכפר בא עם עדרים ואבא שלי נטע הרבה עצים ורצה למנוע את העדרים להיכנס לחלקה שלנו. ומאז המסלעה נמצאת. כשעשינו את המסלעה קראנו לשכנים שלנו ובאו עם המהנדס ושמו את הנקודות, אבו עידם ז"ל זה המהנדס. ואבא שלי לקח עמודי ברזל ושם איפה שהיו אומרים לו שזה הגבול שלנו. חסן מרעי הסבא של מוחמד היה, וחסן מרעי, וברקת ויחיא, ואחמד סעיד מרעי, כולם באו ושמו נקודות גבול" (ראה עמ' 41 שורות6-11). בהמשך הוא  אישר כי המסלעה הישנה, כן החדשה, עודן קיימות (ראה עמ' 41 שורות 23-26). חסן נשאל: "מה היה ההיגיון של הצבת הגבול של המסלעה. על סמך מה נקבע הגבול". תשובתו הייתה: "שבא המוכר ואמר שזה הגבול שלנו, אז נתקעו העמודים והמסלעה, זה משנת 51 ועד היום אני נוטע ובונה, יש לי עצים בני חמישים שנה על הגבול. יש לי עץ על הגבול בן חמישים שנה. זה מול הבית שלי". משנשאל כיצד הגיעו למסקנה שכאן זה הגבול השיב: "ככה הגיעו להסכמה המוכרים עם אבי." (ראה עמ' 46 שורות 4-9). 37. על אופן הגידור נשאל בעמ' 48 שורות 9-14 כך: "נשאלת אם יש הסכם כתוב, באותם זמנים היו קונים מבעל אדמה דונם מסויים האם נכון שלא היו עושים תוכנית חלוקה ולא עושים ניירת יותר מדי, הולכים לאדמה באו הזקנים של הכפר, והקונה, מסמנים 4 נקודות גבול והיה אומר לקונה זה החלק שלך". הוא השיב כי: "ת. היו מודדים את זה בחבל. לא היה מטר, מה שאתה אמרת זה היה נכון. היו מסמנים מהעץ הזה לעץ הזה, יש להם מילה שלא חוזרים בהם ממנה. ש. אם הקניה בוצעה בשנת 50 והיום אנו בשנת 2009 במשך שישים שנה יש גבולות. ת. לא זזו מהמקום, ממה שסימנו הזקנים בעת הקניה". 38. הוא העיד בהמשך כי "בחלקה שלנו היה מהנדס שסימן את הגבולות", וכי על סמך אותה חלוקה בנתה משפחת עבייד את הבתים שלה וכי "הזקנים עם המהנדס ביחד. עד עכשיו אנו שם ואף אחד לא התנגד" (ראה עמ' 48 שורות 17-19). 39. סמי סארי חסן (נתבע מס' 3) נשאל אף הוא ביחס למלאכת הגידור בעמ' 51 לפרוטוקול שורות 5-15, ולהלן התייחסותו: ש. בזמנו כשרציתם לקנות חלקה במגרש, איך קבעתם את הגבולות והחלקה ספיציפית שלכם. ת. מגיע מישהו ומציע מכירת החלקה שלו, לוקחים עו"ד או מודד ומוציאים גבולות. ש. אני שואל על מה שקרה בשנות החמישים. ת. היו מביאים אנשים מכובדים מהכפר ועומדים על זה. ושמים יתד ומסמנים את השטח. ש. כך היו יושבים באותו חלק כל השנים. ת. כן, ואין בעיות." 40. סאמי אישר כי רכישת הקרקע התבצעה בשנת 52 או 53. על פי עדותו משפחתו שילמה למוכרים אחמד סעיד מרעי ועבד אל רחמאן סעיד מרעי בגין רכישת הקרקע, ומאז שנת 52 עד היום יושבת משפחתו באותה חלקה (ראה עמ' 50 שורות 14-26). משנשאל סאמי כיצד ידעו איזה חלק מהחלקה נמכר להם, הוא השיב: "אנו יודעים שזה למטה. הם התחילו למכור למשפחת עבייד מלמעלה, כשיש מישהו מוכר או מצד הזה או מצד הזה ולא באמצע" (ראה עמ' 50 שורות 29-31). סאמי עוד הדגיש במהלך עדותו כי :"אנו נמצאים בצד החלקה המסומן 14/5. גם ניג'ם שרצה לבנות בחלקה שלו התנגדה המשפחה של מרעי והוא עצר. מרעי חתם וראש המועצה חתם וכל אחד יודע את החלקה שלו, לא יודע מה פתאום כל יום לבוא לביהמ"ש.."  (ראה עמ' 51 שורה 2-3. משנשאל סאמי אם קנו הם חלק מוגדר במקרקעין, הוא השיב :"חלק מוגדר ממי שקנה את השטח עבד אל קאדר סודי. אני יכול להביא את בניו להעיד" (ראה עמ' 53 שורה 5). 41. נוסף לאמור לעיל העיד סאמי כי הינו מכיר את התובע מוחמד מרעי, ושלל התנגדות כלשהי מטעם מי מהתובעים עת בנתה משפחתו או משפחת עבייד את בתיהם (ראה עמ' 51 שורות 25-29). סאמי הדגיש כי משקנתה משפחתו את החלקה 14/5 הם עלו לקרקע עם הבעלים הקודמים, היינו אחמד ועבד אל רחמאן מרעי, וראו את הקרקע, וכי מאז הם מחזיקים בקרקע הספציפית הזו ללא התנגדות ממרעי, מסודי ולא מאף אחד אחר (ראה עמ' 53 שורות 24-32). 42. חיזוק לגרסתו של סאמי מצאתי בגרסת אחיו אחמד סארי חסן, אשר העיד בפניי כי מאז ומתמיד החזיקו הם בחלק 14/5, וכי מעולם לא נתקלו בהתנגדות כלשהי בעת ביצוע עבודות בחלקה, לא מצידו של מוחמד מרעי או מצד מי מטעמו (ראה עמ' 30 שורות 16-24). 43. על כן, שוכנעתי כי קיים בחלקה מצב עובדתי נתון, אשר נראה כי אף התובע אינו חולק עליו, שבו הנתבעים מתגוררים זה שנים רבות איש איש עם משפחתו בבית אותו בנה על אותו חלק ספציפי שהוא רכש. הגם אם התובע מבקש כיום לחלוק על חלוקה לה טוענים הנתבעים, עדיין לפנינו מצב עובדתי מוגדר המקבע מצב נתון מזה זמן רב, כאשר המנוח מחמוד עבייד (נתבע מס' 1) סלל את הדרך עבור בניו משהתחיל הוא לבנות את ביתו על אותה חלקה אשר יועדה לו, כך גם סברו בניו ונהגו בדרכו. משפחת חסן (נתבעים מס' 2-3) נהגה באותה דרך משרכשה היא חלק בחלקה, החזיקה חזקה בלעדית בחלק ספיציפי ומוגדר כפי שנרכש דאז מיורשי התובעים. 44. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי קיימת חלוקה בין הבעלים של החלקה, חלוקה בפועל שהייתה ידועה היטב לכל הבעלים והשותפים, ואשר נהגו על פיה במשך עשרות שנים מדור לדור מנהג בעלים, כל אחד בחלקו המוגדר, עיבדו אותה, בנו בה מסלעה, ובנו מספר רב יחסי של בתי מגורים. 45. בהינתן הקביעה לעיל נשאלת כעת השאלה כיצד יש להתייחס אם כך להפקעות בחלקה שבוצעו בשלבים יותר מאוחרים ע"י המועצה המקומית. יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת נאור בע"א 7136/06 - שלום קופמן נ' מרדכי ז"ל לודמיר ואח', תק-על 2009(1), 754, שם נקבע כי: "יש קווי דמיון בין הסוגיה המתעוררת בפרשה שלפנינו לבין ע"א 5628/99 מרקין נ' שרה משה, יורשת המנוח יהודה משה ז"ל, פד"י נז(1), 14 (2002) (להלן: עניין מרקין). בפרשת מרקין נרכש חלק מסוים מחלקת מקרקעין (להלן: המגרש). המוכר התחייב להפריד את המגרש. הקונה קיבל חזקה במגרש והחזיק בו עשרות שנים, אך טרם נרשמה חכירה. לימים הופקעו 40% מהשטח הכולל של החלקה כפי שהיתה בבעלות המוכר מלכתחילה. מקצת השטח המופקע היה במגרש, ונשאלה השאלה מה השפעת ההפקעה על חוזה המכר. כל חברי ההרכב (השופט י' אנגלרד, השופט א' מצא וחברי השופט א' ריבלין), הגיעו לכלל מסקנה כי על כל אחד מן הצדדים (המוכר והקונה) לשאת בתוצאות ההפקעה כמידת הפגיעה בחלקו. חברי השופט ריבלין ביסס את קביעתו על כוונת המתקשרים לבצע מכר של נכס מקרקעין מוגדר, על כל הכרוך בכך. במצב כזה, לאחר ההפקעה נושא כל צד בתוצאות ההפקעה הנוגעות לשטחו-הוא. וכך אמר חברי: "טענתו הראשונה של המוכר היא כאמור כי יש להצהיר על כך שההפקעה גרעה 40% גם מן הממכר. משמעות טענה זו היא, כי בין המוכר לקונה התקיים שיתוף בחלקה, קרי- יש לראות בשניים כאילו היו רשומים כבעלים של חלקים בלתי מסוימים בחלקה, כך שההפקעה צריכה 'לנגוס' את אותו שיעור יחסי מחלקו של כל אחד מהם בחלקה. גישה זו יש לדחות. היא אינה מתיישבת עם כוונתם של הצדדים, שעשו ככל יכולתם כדי להימנע מיחסי שיתוף שכאלה. כך בהסכם, וכך בהתנהגות שקדמה לו וזו שבאה אחריו. החוזה בין הצדדים נערך לאחר שהקונה החזיק במגרש כשוכר במשך שנתיים; בחוזה צוין כי הקונה מעוניין לרכוש שטח של 500 מ"ר בהתאם לתרשים שצורף לחוזה; ועוד נאמר בחוזה, כי המוכר מתחייב להפריד את החלקה הנמכרת ולהעבירה על שם הקונה במרשם המקרקעין. מאז ועד היום, מזה עשרות בשנים, מחזיק הקונה בממכר. ממילא לא היה מקום לטענה כי במקרה זה נוצרה מעין 'ערבות הדדית' של הצדדים לעניין סיכון ההפקעה" (עניין מרקין, שם בעמ' 24). כוחם של דברים אלה יפה לפרשה שבפנינו. כוונת הצדדים להסכם החכירה המקורי משנת 1970, היתה ליצור הפרדה בין חלקם של המוכרים לחלק המוחכר והמסומן של החוכר לדורות. החוכר - קופמן אינו "שותף" של בני משפחת לודמיר בזכויות הבניה שנפלו בחלקם במסגרת התב"ע; ובדומה בני משפחת לודמיר אינם נושאים בתוצאות ההפקעה שבחלקו של קופמן..." ביישום הלכה זו על עובדות המקרה שלנו, ולאור התוצאה אליה הגעתי כי הייתה חלוקה בפועל בין הצדדים, הרי יש להטיל את ההפקעה על מי שרכש והחזיק באותם חלקים בחלקה שבה הוטלו ההפקעות. קו מתח גבוהה: 46. בפסק הדין החלקי קבעתי בסעיף 59(ג) כי קו המתח הגבוהה ינוכה באופן יחסי מחלקם של כל הבעלים (גם במידה ויקבע כי היתה חלוקה בשטח), מאחר ולא הוצגה כל ראיה שיכלה לתמוך בטענה אז כי התובעים קיבלו פיצויי עבור ההפקעה, או כי ההפקעה הייתה בהסכמתם (ראה סעיפים 38-41 לפסק הדין החלקי) . אולם לאחר שמיעת דברי העדים במיוחד עדותו של סאמי חסן (נתבע מס' 3) בעמוד 51 שורה 31-32 לפרוטוקול יום 01.07.09, שם העיד הוא בהגינותו כי: "נכון שעובר בה מתח גבוה. כן, וכך קיבלנו אותה ". 47. לאור ההודאה הנ"ל, ועל פי העיקרון שננקט לעיל לפיו ההפקעות חלות על בעלי החלקות בקרקע שבהם הופקעו שטחים, ולא באופן שווה ויחסי בין כלל הבעלים, החלטתי לשנות את התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין החלקי, לפיכך הנני קובעת כי קו המתח הגבוהה לא ינוכה באופן יחסי מכלל הבעלים, וכי ההפקעה בגינו תיפול בחלקת הקרקע בה נמצא הקו. (בחלקם של נתבעים מס' 2 ו- 3 ). 48. לפיכך ובהתאם לפסק הדין החלקי, כפי שתוקן בסעיף 4 לעיל, יש לאמץ את הצעת החלוקה השנייה של המודד נואטחה, לפיה ההפקעה לצרכי ציבור ולקו מתח עליון חלה על הבעלים של החלקות הספציפיות בהן בוצעו ההפקעות הללו, ואינה חלה על כלל הבעלים באופן יחסי. השטח העודף שמחזיקים בו נתבעים מס' 1 : 49. ב"כ נתבעים מס' 1 כתב בסיכומיו כי במידה ויוכח כי נתבעים מס' 1 מחזיקים בחלקים העודפים על החלק הרשום על שמם של נתבעים מס' 1, הרי הם יסתלקו מאותו חלק עודף ללא כל דין ודברים. 50. מעדותו של העד ג'מיל ערפאת, השכן של החלקה, עולה כי יכול להיות שאותם נתבעים גלשו מעבר לגבול (ראה עמוד 64 שואה 13-14). בעמוד 65 שורה 17-19 העיד כי : "למשפחת סעיד מרעי היו הרבה אדמות ואם עבייד התקדמו 5 מטר מעבר לגבול זה לא היה מעניין אותם, היו נדיבים באדמות. הם קיבלו את האדמות בירושה". וכן בשורה 29 לאותו עמוד " הדבר הזה, סטיה מעבר לגבול, היה נהוג ומקובל." 51. מעדותו של המודד מר כמאל נואטחה (בעמוד 5 שורה 5 לפרוטוקול) עולה כי נתבעים מס' 1 מחזיקים בשטח עודף, וכך העיד: "כמעט 200 מטר של תוספת שהם מחזיקים נתבעים 1 עד 4. יש מדרון חזק ויש מסלעה וצריך לטפל במסלעה והפתרון בתוכנית 2 אומר שהצדדים צריכים לשאת בעלויות כספיות גבוהות להזזת המסלעה". 52. מעדותו של מחמוד עבייד עולה הסכמת נתבעים מס' 1 להורדת המסלעה במידה והיא חורגת מהשטח שלהם (ראה עמוד 23 שורה 5,6 לפרוטוקול יום 25.05.09). 53. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי נתבעים מס' 1 א' - ד' מחזיקים בשטח של כ- 200 מטר מעבר לחלק בחלקה הרשום על שמם. נתבעים אלו יוותרו על החלק שמעבר ל 8,000 מ"ר בחלקה 14/2 אשר מוחזק על ידם מצד המסלעה . לסיכום: 54. לאור האמור לעיל אני קובעת כי: א. ההפקעה לצרכי ציבור ולקו מתח עליון חלה אך ורק על הבעלים של אותו חלק ספציפי שבו נפלה ההפקעה. ב. נתבעים מס' 1 ישיבו את השטח של כ- 200 מ' בהם מחזיקים מעבר לחלקם באדמה ע"י הזזת קו הגבול והעברת המסלעה לגבול כפי שנקבע על ידי המודד נואטחה בהצעה השנייה. ג. באשר לפס"ד שניתן בשנת 2004 נגד נתבעים מס' 6 ו- 7 בגין חריגה של 818 מ"ר משטח החלקה שלהם, פסק הדין בעינו עומד, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת ע"י ערכאה מוסמכת. ד. בכפוף לאמור לעיל, אני קובעת כי פירוק השיתוף בחלקה 14 בגוש 17470 בכפר משהד, יבוצע ויירשם במירשם המקרקעין בהתאם להצעת החלוקה השנייה של המודד מר נואטחה, הכול בכפוף לאישור רשויות התכנון והבנייה. ה. צו המניעה שנין בתיק יבוטל, ותותר הבנייה בחלקה בהתאם לתוכנית החלוקה דלעיל. 55. בהתחשב במסקנות אליהן הגעתי, בהליכים שנוהלו בתיק לאורך שנים, אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים מס' 1, לנתבעים 2 ו- 3, לנתבעים 4 ו- 5 , כל צד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4000 ₪ ומע"מ, ולנתבעים 6 ו-7 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. פירוק שיתוף