פסילת חוות דעת מומחה בתיק פלת"ד

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת חוות דעת מומחה בתיק פלת''ד: עניינה של החלטה זו בשאלה האם יש מקום לפסול חוות דעת רפואית של מומחית מטעם בית המשפט בתיק פלת"ד או למנות מומחה נוסף. עסקינן במקרה בו הסתבר כי נפלה טעות במועד אחד מהמסמכים הרפואיים שהונחו בפני המומחית ולנוכח אותה טעות, תלונות הנפגע החלו לאחר התאונה ולא עובר לה, כפי שסברה המומחית. השאלה תידון גם בהתחשב בעמדת המומחית כי היא מחזיקה בקביעתה המקורית, חרף אותה הטעות. 1. התובע יליד 1985 נפגע ביום 4.10.05 בתאונת דרכים בשעה 4:00 לפנות בוקר. התובע בלם מכוניתו עקב רכב שחסם את נתיב התנועה ורכב צד ג', שלא הספיק לבלום, התנגש בחלק האחורי של מכוניתו. התובע פינה את עצמו לבית החולים הדסה והתקבל שם בשעה 9:29. לאחר בדיקה גופנית הוא שוחרר בשעה 10:15 כאשר בהמלצות נכתב שעליו להיות במעקב רופא מטפל, אנלגטיקה לפי הצורך וכי עליו לשוב למיון בכל מקרה של החמרה (כאבי ראש חזקים, הקאות מרובות, ירידה בהכרה). מתעודת השחרור עולה כי לא נמצאו סימני חבלה בראש אלא רק מעט רגישות מאחורה. בייעוץ האורתופדי נרשם כי טווח תנועת מפרקים תקין בכל התחנות, רגישות קלה בהנעת הצוואר וגב תחתון, ללא רושם של בעיה אורטופדית. 2. בהחלטה מיום 17.3.08 מונו לתובע שני מומחים לבדיקת פגיעתו - האחד בתחום האורטופדי (במימון ביניים של התובע) והשני בתחום הפסיכיאטרי (במימון ביניים של הנתבעת). התובע ויתר על המינוי האורטופדי ולפיכך ניתנה רק חוות דעתה של ד"ר דורסט בתחום הפסיכיאטרי. חווה"ד הפסיכיאטרית ושאלות הבהרה: 3. ד"ר דורסט סקרה בפתח חוות דעתה את כלל המסמכים שהיו בפניה ולהלן אדגיש רק חלק מהם: א. סיכום מיון מקופ"ח מאוחדת מיום 28.11.01. ממנו עולה, בין השאר, כי התובע מגמגם מגיל 3 ועל אף שהוא מאוד חכם יש לו מעט חברים הוא ילד פסימי, רואה דברים שחור אך מאוד עדין ורגשני. ב. מכתב מאתי קופלר פסיכולוגית קלינית מיום 17.12.01, בו היא מתייחסת גם לגמגום הקשה שהחל שנה לאחר שהחל לדבר ולאחר דיקור באוזניים שהיה טראומטי עבורו. מוצע טיפול פסיכולוגי תוך ציון שהגמגום פוגע מאוד בביטחונו העצמי ומשפיע על תפקודו. ג. מכתב של הפסיכיאטר ד"ר בלאקר מיום 6.10.05 בו נכתב כי "מאז חודשיים הופיעו סימפטומים פסיכוטיים מחשבות שווא פרנואידיים" (ההדגשה בציטוט במקור חווה"ד). ד. ביקור אצל ד"ר מילר מיום 9.12.05, ממנו עולה כי פנה בשל תחושות מוזרות לגבי הגבריות שלו שאת תחילתן ייחס לתאונה. ה. מכתב מיום 21.1.06, מרופא המשפחה לאוניברסיטה לאפשר לתובע הפסקה של שני טרימסטרים בלימודיו לנוכח סימני דיכאון וחוסר ריכוז, מאז היה מעורב בתאונה באוקטובר 2005. ו. מכתב מיום 9.4.06, מהפסיכיאטר המטפל ד"ר מרק יופה, לרופא המשפחה ואשר שם נכתב כי התובע נמצא בטיפולו מזה מספר חודשים, סובל מתסמונת כפייתית שמתאפיינת במחשבות טורדניות הגורמות לו לירידה בתפקוד היומיומי. נרשם כי התופעה הופיעה על רקע טראומטי של תאונת הדרכים. ז. תיק התובע מקופ"ח מאוחדת, בו נכללה בקשה מיום 30.11.05, לעבוד עם פסיכיאטר כאשר בפרטים ציין התובע כי היה לו מכר שלאחר תקופת היכרות יצא מהארון והחל לספר על חוויותיו ההומוסקסואליות. לדבריו, אף ששכח הכול, לפני כחודש בעת תאונת דרכים, נכנסה בו מאחור מכונית ומאז החלו להופיע חלומות על רקע הומוסקסואלי והוא שם לב לדברים חדשים בהתנהגותו שלא היו קודם. ח. רישומי המעקב של הפסיכיאטרית שטיפלה בתובע בקופה ד"ר בירגין. כאשר בחוות הדעת פורטו הרישומים ממועדים שונים. עולה מאותם רישומים כי המטפלת של התובע לא מצאה בבדיקותיה סימנים פסיכוטיים והתובע קיבל טיפול תרופתי של לוסטרל במינונים שונים. ט. רישומים ממועדים שונים מהמרכז לפסיכו-טראומה. 4. המומחית לא הסתפקה בחומר האמור ובחומר נוסף שפורט בחוות דעתה ואף שלחה את התובע לבדיקות אשר בהמשך להן התקבל דוח נוירופסיכולוגי בעניינו. הבודקים שמצאו ירידה בתפקוד מציינים כי זו עשויה לנבוע מאפילפסיה טמפורלית או מהפרעה פסיכוטית שיתכן והתפרצה בעקבות החוויה של התאונה ו/או חוויות לאחר התאונה שערערה את האיזון הנפשי ומנגנוני ההגנה והביאה להצפה רגשית ללא יכולת ויסות. 5. כותבי הדוח מציינים כי נראה שהתאונה גרמה להצפה רגשית ולאובדן יכולת ההתמודדות. ייתכן ומצב לחץ קיצוני זה עורר פריצת מחלה כמו סכיזופרניה אך ייתכן גם ומדובר בדפוס של מנגנון פסיכוטי שהוא דרך להתמודדות עם ההצפה הרגשית. נכתב עוד כי תיאור תגובותיו בעקבות התאונה מעיד על שינוי והצפה רגשית שיכולה לנבוע מתגובה פוסט טראומטית למרות שלא הופיע סינדרום מלא פוסט טראומטי. מצוין כי מאידך חלק מתיאוריו, כולל המודעות החלקית ותיאור מעין "התקפים", אינו אופייני לנבדקים סכיזופרניים ומתאים יותר לנבדקים הסובלים מהתקף אפילפטי טמפורלי ומפנים לאפשרות לבדוק זאת באמצעות בדיקות נוירולוגיות הרגישות להפרעה זו. 6. בדו"ח נרשם עוד כי קיימת ירידה משמעותית בתפקוד הקוגנטיבי ביחס לאומדן התפקוד הפרה מורבידי המסתמך על עברו כפי שנמסר על ידו ועל ידי אביו. מנת המשכל שעלתה מהמבדקים הייתה נמוכה מהמצופה ביחס לתובע שלומד לתואר שני בפיסיקה ונכתב כי עקב כך צפויים קשיים משמעותיים ביותר בתפקודו האקדמי. לדוח ר' ת/1. 7. המומחית בעצמה נפגשה עם התובע פעמיים; בפעם הראשונה ביום 26.6.08 ובפעם השנייה ביום 17.7.08. באשר לרקע ממנו בא כתבה, בין השאר, בחוות דעתה כי הוא יליד ברית המועצות אביו פיסיקאי במקצועו שעסק בחקר שם ואימו מתמטיקאית במקצועה. לא ידוע על מחלות נפש במשפחה והוא עלה עם משפחתו בגיל חמש לירושלים. הגמגום התפתח בגיל שלוש, לאחר שעבר אשפוז לצורך ניתוח אוזן אך חרף טיפולים זה נותר והחמיר, באופן ניכר, בגיל ההתבגרות. התובע הלך לבית ספר רגיל, הצטיין בלימודים וסומן כילד מחונן מגיל צעיר. בכיתה יב' למד במקביל קורסים באוניברסיטה וסיים תיכון במכללת אורט עם ציון משוקלל העולה על 11. בעל כישרון במוסיקה, מנגן על גיטרה ושר ואזי נעלם הגמגום. עוסק בספורט אך לצה"ל לא גויס עקב הגמגום הקשה. למד באוניברסיטה העברית פיסיקה ומתמטיקה ובשנת 2006 סיים תואר ראשון. בשנתיים הראשונות הצטיין ובשנה השלישית לאחר התאונה חלה ירידה ברמת הישגיו אם כי עדיין גמר עם ממוצע גבוה שאפשר לו להתקבל למכון ויצמן ללימודי תואר שני. 8. באשר לתיאור התאונה, מעבר לאמור לעיל, עולה מחוות הדעת כי התובע מספר שאיבד את ההכרה לשניות, חש אימה, אך היה מסוגל לתפקד. הוא החליף פרטים עם הנהג הפוגע ובעצה טלפונית מאימו נסע למיון בהדסה הר הצופים. המומחית שבה והפנתה לכך שביום 6.10.05 הוא נבדק אצל ד"ר בלאקר המציין שאבחן אצלו סימפטומים פסיכוטיים עם מחשבות שווא פרנואידיות וציין כי אלה הופיעו חודשיים קודם, דהיינו עוד עובר לתאונה. הומלץ על טיפול בזיפרקסה (תרופה לפסיכוזה) ועל בירור אורגני, כולל CT ראש ובדיקות דם. בדיקות מוח מינואר 2006 נמצאו תקינות. המומחית ממשיכה כי לדברי התובע הוא הסתגר לאחר התאונה במשך שבועיים בחדרו וחשב על המוות כהצלה. 9. עוד היא מציינת כי לדבריו הופיעו לאחר מכן תסמינים בקטגוריות הבאות: א. סימנים פוסט טראומטיים. ב. מרכיבים דיכאוניים תגובתיים לשינוי במצבו (המלווים בירידה תפקודית). ג. פחדים ממחלת הסרטן (המתפשטת בגופו ומחשבות/פחדים ממוות). ד. חרדה הומוסקסואלית. ה. סימפטומים אובססיביים. ו. תכנים פרנואידים. 10. באשר לתסמינים הפוסט טראומטיים צוינו בין השאר חששות מנהיגה, רגישות יתר לרעש, עוררות יתר ועצבנות יתר, חלומות וסיוטים על נושא התאונה, כאשר ברקע - כאב ראש קשי ריכוז ובעיות זיכרון. התובע ציין שכחצי שנה לאחר התאונה, חבר טוב שלו נהרג באותו מקום, בתאונה דומה עם פגיעה מאחור והאירוע גרם להצפה וזיכרונות מהתאונה שלו. 11. באשר לחרדה ההומוסקסואלית צוין כי לדבריו שורשיה של חרדה זו קדמו לתאונה כאשר הכיר שני בחורים שהציגו עצמם כהומוסקסואלים ובחווייתו רמזו על מערכת יחסית מינית אפשרית איתו. לדבריו התאונה בה נפגע מאחור, עוררה אסוציאציה ש"נכנסים בי מאחור" במובן המיני, נושא שעלה בטיפול הנפשי. התובע ציין כי בחלומותיו הוא רואה גברים האונסים אותו או מוות מתקרב. 12. באשר לסימפטומים האובססיביים צוין כי מחשבות ומילים המהדהדים בראשו הופכים בסמליות ואסוציאציות צליל למחלת הסרטן או לקשרים הומוסקסואלים כגון "היי" הופך ל- "GAY" והמילה "סוף" הופכת ל -"סרטן". 13. לדבריו התכנים הפרנואידים הם בעיקר כלפי בחורים אותם הכיר בעבר ואשר רצו להזיק לו, רדפו אחריו ונטעו בו את פחדיו ההומוסקסואלים. היו רמזים לתכנים כאלה גם כלפי אביו וחלק מעמיתיו לעבודה. לדבריו הסימפטומים הקלינים התעוררו לאחר התאונה, בעוצמות חזקות הפוגמות בהרגשתו הסובייקטיבית, בתפקודו היומיומי במישור חיי החברה, העבודה והלימודים ובגין אלה פנה לטיפול נפשי. 14. המומחית הוסיפה וסקרה בחוות דעתה את הטיפולים אותם קיבל התובע וכן את הטיפול התרופתי שניתן לו במהלכו. 15. המומחית תיארה את בדיקת התובע וציינה, בין השאר, כי הוא עושה רושם של בחור אינטליגנטי מאוד אשר חרף מגבלת הדיבור יוצר אמפטיה. האפקט הוערך כחרד וירוד - דיכאוני מתון והיא הפנתה לדבריו ובכלל זה לחרדת המוות, הסרטן והפחדים ההומוסקסואלים, בהם לדוגמא, אישה הופכת בדמיונו לגבר עם איבר זכרי. התובע אמר כי הוא מבין את המוזרות שבאותן "הזיות", כפי שהגדירן, אין הוא מספר עליהן למשפחתו או חברתו ויודע בוודאות שהדבר אינו קורה במציאות. כן התייחסה למילים המקבלות במוחו משמעות שונה כאמור לעיל. 16. עוד התייחסה לתיאור הירידה בריכוז וזיכרון, הפרעות המקשות על הלימוד וירידה בהישגים, לעומת מצבו הקודם. מתעייף מהר, נוטה להתפרצויות זעם, רגיש לרעש ולסביבה אשר מחזירה אותו לחוויית התאונה הטראומטית. דיווח על חששות מנסיעות. במהלך הבדיקה עלו תכנים חשדניים. מייחס לבחורים שהכיר בעבר, כוונות מלכתחילה להפריע לו ולהרע לו ולהרוס אותו. מספר על מספר אירועים בהם אותם שניים התעללו בו, שלחו אנשים להפריע לו התקשרו אליו טלפונית ממספר חסוי ונתקו, עקבו אחריו, רדפו ועדיין רודפים אותו. 17. המומחית ציינה כי השיפוט שמור, פרט לתכנים הפרנואידים, שחלק מהביטוי הקליני לכך הוא בלחימה שלו על "הצדק" אשר בין היתר מניעה אותו להגיש את התביעה. כל יתר הסימפטומים שדיווח עליהם, יודע שהם לא מציאותיים וכי עליו להסתירם או לנסות למגרם בטיפול ולשלוט בהם. 18. בחלק הדיון שבחוות הדעת מתארת המומחית את מצב התובע עובר לתאונה ולאחריה, את היקף הפגיעה בתאונה כמינורית, את העיסוק בזהות המינית לאחריה והפחד מסרטן. המומחית מפנה לדבריו אצל ד"ר מילר כי חלומות על יחסים חד מיניים הופיעו בליל התאונה, בה נכנס בו רכב מאחור, כאשר נושא הזהות המינית, עלה עוד קודם. בעוד אז הצליח לדחות המחשבות סביב הנושא, לאחר התאונה, פיתח מחשבות פרנואידיות שאותם בחורים רודפים אחריו ומנסים לתקוף אותו, עוקבים ומטרידים טלפונית. 19. המומחית מזכירה שוב את הבדיקה אצל ד"ר בלאקר, ביום 6.10.05, אשר ממנה ניתן להסיק כי התכנים הפרנואידליים קדמו בכחודשיים לתאונה ולא ניתן לייחסם אליה. עוד היא מציינת את הבדיקה הנוירופסיכולוגית שם נמצאה רמת תפקוד נמוכה, באופן משמעותי, באומדן התפקוד הפרה מורבידי, עם ירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי ועלו ממצאים בתחום הנפשי, רגשי דלוזיות או הלוצינציות הקשורים לתכנים של מין ואגרסיה ומלוות בתחושות פרנואידיות אשר התובע מודע לכך שאינן מציאותיות. עוד עלה דיכאון, חרדה, מוצפות רגשית וחוסר יכולת התמודדות. 20. המומחית סבורה בחוות דעתה כי לא ניתן לייחס את המחשבות והחרדות ההומוסקסואליות לתאונה מה גם שדיווח על ניסיון להשפיע עליו בתחום זה, עוד עובר אליה. עוד סברה שגם את המחשבות הכרוכות בפחד ממוות או סרטן, לא ניתן לייחס לתאונה. נאמר כי התכנים הפרנואידים קשורים גם בלחימה שלו להוכיח את צדקתו כי התסמינים מהם סובל קשורים בתאונה, מוכן ללכת עם זה עד הסוף, גם לבית המשפט העליון, לא בגלל הגמול הכספי כי אם לשם השגת צדק שיביא להבראתו. 21. המומחית ציינה כי ייתכן שאיליה מפתח מחלה פסיכוטית אך סברה שלא ניתן לייחס גם זאת לתאונה, בה סבל מפגיעת ראש מינורית, אם בכלל, ולא הייתה פגיעת מוח. בהקשר זה שבה והזכירה כי יש אבחון למצב פסיכוטי ע"י ד"ר בלאקר, חודשיים עובר לתאונה. 22. המומחית הכירה רק בקיום תסמונת נפשית פוסט טראומטית עם מרכיבים דיכאוניים תגובתיים וירידה תפקודית, שאת תחילתה, ניתן לייחס לתאונה. פגיעה זו מתבטאת ברגישות יתר לרעש, התקפי זעם, חודרנות, סיוטים, הימנעות חלקית מנהיגה וישיבה במקומות מסוימים באוטובוס, פגיעה בכושר הריכוז, ירידה בזיכרון, ברמת ההישגים הלימודיים, בתגובות חסרות סבלנות ועצבניות לסובבים אותו. מצב רוח ירוד וחרדה ופחות הנאה מבעבר. אלה מלווים בירידה בתפקוד ובהישגים האקדמיים. באשר לירידה התפקודית היא נסמכה על מכתב ד"ר שולי גלבוע לרופא המשפחה, מיום 12.1.06, אשר ציינה כי לאחר התאונה התקשה התובע בריכוז ולא יכל להתכונן וללמוד את החומר התיאורטי הנדרש לביצוע ניסיונות וגם איחר לכל המעבדות, דבר שלא קרה לו בעבר. 23. המומחית ציינה כי על אף האמור סיים התובע חובותיו לתואר שני ונמצא בשלבים מתקדמים של עבודת הגמר לתואר שני. בשנתיים האחרונות יש לו חברה קבועה והוא מייחס לה חלק מהשיפור במצבו. דואג להמשך החברות ולכן לא חושף בפניה את מלוא חוויותיו הפנימיות ובעיקר המיניות. 24. המומחית העמידה את הנכות על 10% בסוברה שהתמונה הקלינית במלואה, אינה קשורה להערכתה לתאונה והייתה באה לביטוי גם אלמלא ארעה. נאמר עוד כי יש עדות הן באנמנזה והן בתיעוד רפואי, לקשיים במישור הנפשי, שקדמו לתאונה. הנכות נקבעה בהתאם לסעיף 34(ה) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. 25. ב"כ התובע הוסיף ושלח ביום 20.5.09 שאלות הבהרה והתשובות ניתנו ביום 26.6.09 (ר' בתיק מצורף להודעה מיום 15.7.09) מרביתן נדרשו לתיעוד עובר לתאונה ובכלל זה מכתב ד"ר בלאנקר. חקירת המומחית: 26. ביום 20.1.10 נחקרה המומחית על חוות דעתה. אקדים את המאוחר ואציין כי ביסוד החקירה עמדה העובדה שהתאריך על מכתב ד"ר בלאקר לקוי, באופן שבמקום הנחת המומחית, כי זה נשלח ביום 6.10.05, כלומר יומיים לאחר התאונה, הוא נשלח ביום 6.12.05. ממילא האמור במכתב בדבר סימפטומים פסיכוטיים מלפני חודשיים, מתיישבים בקירוב עם מועד התאונה. 27. אקדים עוד את המאוחר ואציין כי אף לאחר חקירה ממושכת, לא מצאה המומחית לחזור מקביעותיה ועוד בטרם ידעה על דבר הטעות במכתב ד"ר בלאקר, עלה מדבריה כי מסקנותיה אינן מבוססות על אותו מכתב אלא היא מצאה בו רק אישוש נוסף לעמדתה העצמאית. 28. להלן מספר הפניות ודגשים מחקירתה: עת נשאלה המומחית על פרק הזמן הממושך שנדרש להכנת חוות הדעת הבהירה כי העיכוב נבע במרביתו מהמתנה להערכה הנוירופסיכולוגית. עלה עם זאת מדבריה כי עסקינן בחוות דעת מורכבת ומסובכת (ר' עמ' 4 ש' 8). לדבריה, אותה הערכה (ר' ת/1) אישרה נקודות בהן הבחינה קודם לכן. עת נשאלה המומחית מה אחוז הנכות שהייתה קובעת לו קשרה גם את מחשבות השווא לתאונה, הסכימה שאזי הייתה נכות התובע יותר גבוהה. עם זאת עלה כי לא גבוהה בצורה משמעותית, שכן אין לשכוח כי התובע הוא סטודנט לתואר שני, במכון ויצמן והדבר מוריד קצת בהשוואה לתלונות (ר' עמ' 4 לפרוטוקול). 29. המומחית הסכימה כי גמגום כשלעצמו לא מעיד על מחלה פסיכוטית. עוד הסכימה כי גם תיעוד משנת 2001, לגבי ראיה פסימית לחיים, אינו כשלעצמו מעיד על פסיכוזה. עם זאת - הבהירה כי יש באותו רישום שצוין בחוות דעתה ועמד בפניה, ללמד על בעייתיות, שכן כאשר האם מבקשת טיפול פסיכולוגי לבנה, היא מבינה, מן הסתם, שיש בעיה הדורשת טיפול (ר' בראש עמ' 5 לפרוטוקול). 30. כאשר נשאלה המומחית מדוע הודגשו בחוות הדעת מכתב השחרור מבית החולים וחלק מהתרשומת הכלולה במכתב ד"ר בלאקר - אמרה כי באשר למכתב השחרור רצתה להדגיש מה לפני ואחרי התאונה ובאשר למכתב ד"ר בלאקר הפנתה לכך שעולה ממנו כי מחשבות השווא הופיעו עוד טרם לתאונה (ר' עמ' 5 ). אעיר כי באותו מכתב לא נזכרת התאונה. באשר לשאלה האם יש תיעוד נוסף, עובר לתאונה של מחשבות השווא, הסכימה שאין, אך ציינה כי - "לא היה אצל פסיכיאטר לפני זה ולכן אין תיעוד רשמי" (ר' עמ' 5 ש' 19 ). המומחית נשאלה האם אותה הטרדה מינית על ידי גבר יכולה לגרום לפסיכוזה והבהירה שזה כשלעצמו לא - אך מדובר באירוע מעורר חרדה, בדרגה שונה, אצל אנשים שונים. 31. המומחית נשאלה עוד כיצד ייתכן שד"ר בלאקר וד"ר יופה (ר' ת/4) שעובדים באותה מרפאה, מחזיקים בעמדה שונה, כך שבעוד האחד מדבר על מחשבות טורדניות מלפני כחודשיים כלומר עוד עובר לתאונה, השני מייחס אותן לתאונה ועל כך השיבה כי לא ראתה את האמור ע"י מי מהנ"ל כאבחון שלהם אלא כחזרה על תיאור דברי התובע והאופן בו הוא רואה את הדברים. עוד ציינה כי כולנו נוטים לייחס בעיות קיימות לאירועים מסוימים - "נוח לנו יותר בדרך הזאת לקבל מפגעים שונים שיש לנו, נוח לנו להגיד שמשהו חריג קשור לאירוע מסויים" (ר' עמ' 6 ש' 10-9). 32. כאשר נשאלה מדוע התובע לא מציין ברישום המאוחר למועד הביקור כביכול אצל ד"ר בלאקר את היותו מטופל שם. (השאלה נשאלה כרקע לטיעון שחלה טעות כאמור במועד מכתב הנ"ל, ובטרם שנודעה למומחית טענה זו) - הבהירה כי דובר רק על ביקור אחד אצל ד"ר בלאקר ולפיכך לא מתמיהה שהתובע לא ראה בכך טיפול אשר אותו יש לציין. המומחית הפנתה עוד לכך שאף שהתובע טוען ששכח האירוע של ההטרדה מינית, אשר לא העסיק אותו - בפועל עולה מהמסמכים הרפואיים שהדבר העסיק אותו והוא ציין אותו בפני מטפליו (ר' עמ' 7 ש' 9). 33. כאשר הציג ב"כ התובע בפני המומחית את טענתו כי נפלה שגגה במועד מכתב ד"ר בלאקר ותמך טענתו זו בהפניה למועדי מסמכים שונים, מהם ניתן להסיק על מועד הפגישה עם המטפל הנ"ל וכן תמך טענתו במסמכים מהמרפאה (ר' ת/10 ות/11 - המהווה את אותו מכתב עם תיקון התאריך) הוסיף ושאל האם אין מקום לשוב ולבחון את עניין הנכות והקשר הסיבתי לתאונה. עמדת המומחית הייתה נחרצת כי אין מקום לכך. עלה מתשובתה כי היא לא נסמכה על ד"ר בלאקר (דבר העולה בקנה אחד עם דבריה כי היה שם רק ביקור אחד רק עם תרשומת דברי הנפגע ולא טיפול הראוי לציון), אלא זה רק עזר לה במסקנתה. עלה כי המומחית מסופקת למעשה האם יש כלל מחלה פסיכוטית וזאת גם בהתחשב באופן בו ארעה התאונה והעדר פגיעת ראש בה. 34. באשר לספק האם יש כלל מחלה פסיכוטית ציינה כי התובע מתפקד די טוב והטיפול התרופתי שהוא מקבל נוגד דיכאון, בעוד אם הייתה מחלה פסיכוטית היה טיפול זה מחמיר אותה. עוד הבהירה כי יש לטעמה דברים מוזרים במחשבותיו והיא אינה יכולה לקשור זאת לתאונה, אם כי את התסמונת הפוסט טראומטית היא מצאה שניתן לקשור. המומחית הבהיר בתשובתה כי לא ברור לה שנפלה טעות במועד מכתבו של ד"ר בלאקר, עם זאת עלה ברורות כי אף אם הדבר יוכח, לא תשנה עמדתה (ר' עמ' 8 לפרוטוקול). 35. באשר לספק האם התובע כלל סובל מבעיה פסיכוטית, הבהירה שהדבר מסופק, שכן התובע יודע להבחין בין המציאות ומחשבות השווא, בעוד חולה פסיכוטי לא יודע לעשות זאת. עוד יודע התובע באיזה הקשר להסתיר את מחשבותיו, כך לדוגמא במערכת יחסיו אם חברתו, בפניה לא יחשוף זאת. המומחית אמרה עוד: "אני לא מכירה מניסיון שלי של די הרבה שנים של מישהו שרכב פגע בו מאחורנית בתאונה וזה יוצר אצלו חרדות הומוסקסואליות, זה כן יכול לתת לו הסבר אבל אין לזה גבול ואני לא חושבת שאפשר לקשור את זה לתאונה ולתת יותר אחוזי נכות גם אם המסמך של ד"ר בלאקר נכתב חודשיים יותר מאוחר ואז כאילו מבחינת הזמן זה מותאם לנו.... אני לא מכירה מקרה שמכניסת רכב מאחור, מתעוררות מחשבות הומוסקסואליות זה יכול להתעורר והוא היה בטיפולים ואולי מטפל נתן לו את הפירוש הזה". (ר' עמ' 9 ש' 17-10). 36. אעיר כי טענה זו, שהדבר עלה בטיפולים והרעיון לקשר עלה כרעיון ע"י מטפל - מוצאת תמיכה לכאורית בת/9 - שם כותב ד"ר מילר, מהמרכז לפסיכוטראומה: "עבר ת. דרכים ב- 2.10.06 נכנס רכב מאחורה, באותו הלילה התחילו אצלו חלומות על יחסים חד-מיניים... החרדות הללו התגברו והיו ממש הזיות שגבר תוקף אותו. ואז הלך לפסיכולוג בפגישה חד פעמית. הפסיכולוג אמר שיכול להיות שלתאונה יש משמעות סימבולית הומוסקסואלית." 37. המומחית לא ידעה להשיב מה עומד ביסוד הנכות הנותרת, בה לא הכירה, אף שקבעה שהנכות הכוללת גבוהה יותר והבהירה כי לא ניתן ליתן מענה על כל הפרעה נפשית ולא ניתן לדעת מה גורם לכל אחת מהן. המומחית הבהירה כי עמדתה היא שהנכויות הנוספות היו עוד עובר לתאונה, ברם עקב הצפה רגשית בתאונה, המצב הוחמר. עם זאת שבה והבהירה בעדותה כי התובע על אף תלונותיו נשמע טוב ומתפקד טוב וזאת אף שבדקה אותו יותר מפעם אחת. המומחית הפנתה עוד לפחד ממחלת הסרטן ורמזה בתשובתה כי כשם שלא ניתן לקשור את זה לתאונה, כך גם המחשבות שווא. וכך אמרה בעמ' 10 ש' 16-13: "הוא הלך לטיפול לאחר התאונה ואנו יודעים שבטיפול דברים עולים ודברים מעובדים וניתנים פירושים של מטפלים והמטופל יכול לחבר הכול ביחד ולהגיד שמאז התאונה קראו לו כל הדברים האלה ולנסות למצוא את הקשר. אני עם יד על הלב לא חושבת שאפשר לקשור את זה לתאונה. מה שכן החלק של החרדה והפוסט טראומטי זה ניתן וזה אושר וזו המלצתי". 38. באשר להערכה הנוירופסיכולוגית (ת/1), הסכימה ששם מועלית אפשרות לקשר לתאונה אך הפנתה לכך ששם מועלית גם אפשרות של אפילפסיה טמפורלית. המומחית הבהירה כי היא מקבלת חלק מהערכה אך לא סבורה שזה תפקיד עורכיו להידרש לקשר הסיבתי (ר' עמ' 10). המומחית לא שבה בה, עד תום עדותה, מעמדתה כי מצבו הכולל של התובע חמור מ- 10%, עם זאת - באשר להזיות, שבה והדגישה כי התובע יודע להבדיל היטב בין עולמו הפנימי והאחר והיא מסופקת אם יש מצב פסיכוטי. לדבריה יש סימנים מאוד מחשידים להפרעה פסיכוטית כי אתה שומע דברים מאוד מוזרים, אך כשאתה רואה את האדם מולך ומתרשם ממנו, זו לא ההתרשמות. כאמור לנוכח הטיפול הפסיכיאטרי שניתן, לרבות טיפול תרופתי והמחשבות הטורדניות, לא חזרה בה מהקביעה שמצבו הכללי יותר חמור מ- 10%, אך עמדה נחרצות על דעתה כי זה אינו קשור לתאונה. 39. המומחית הסכימה שחוץ ממכתב בלאקר אין לה ראיות למחשבות שווא, עובר לתאונה, אך ציינה כי העובדה שיצא מהרכב, החליף פרטים, התקשר להוריו, בעצתם נסע לבית החולים ושם לא התרשמו מכלום - אלה הן עובדות שאינן מתיישבות עם התמונה הנטענת כעת. שוב שבה בהקשר זה, לספק אם יש מחשבות שווא, לנוכח ההבחנה הברורה בין מציאות ודמיון. כאשר הטיח ב"כ התובע בעדה כי למעשה קביעותיה מסתמכות על תחושות בלבד, השיבה שמדובר בידע ובלתי סביר שתאונה כמתואר תגרום למצב כזה (ר' עמ' 11 ש' 20). 40. בחקירת הנתבעים הוסיפה כי באשר לפאניקה הומוסקסואלית - זו לא מופיע בד"כ לאחר תאונה אלא בהקשרים אחרים. כדוגמא הפנתה לגברים שהיו עם גברים, במחנה צבאי, אחרי מלחמת העולם השנייה. המומחית הפנתה עוד לכך שמהתיעוד שבפניה עולה כי גם הרופאה המטפלת בתובע בקביעות אינה מוצאת סימנים פסיכוטיים. 41. עלה עוד כי על אף שהמומחית הניחה שיש ירידה בציונים, למעשה לא הונחו בפניה מסמכים אובייקטיבים תומכים והיא נסמכה על דברי התובע, אף שכאמור זה נמצא בשלב מתקדם לקראת סיום התואר השני. טענות התובע בבקשתו: 42. התובע מבקש לפסול את חוות דעתה של ד"ר דורסט ולחלופין מבקש למנות מומחה רפואי נוסף. התובע צירף לבקשתו תצהיר של ד"ר בלאקר המאשר כי התובע היה אצלו בביקור ביום 6.12.05 ולא ביום 6.10.05, כפי שנכתב בטעות על המסמך עליו הסתמכה ד"ר דורסט. בבקשה נטען כי יש להבחין בין שתי גישות הגישה האובייקטיבית לאורה די שהוכח כי מסמך שהיה בפני המומחה היה שגוי על מנת שחווה"ד תפסל או שימונה מומחה נוסף ובין הגישה הסובייקטיבית הגורסת כי לא די בהוכחת שגיאה כאמור, אלא יש להוכיח בנוסף שהשגיאה היוותה בסיס ממשי למסקנת המומחה, באופן המטיל ספק בנכונות חוות הדעת. 43. התובע טוען שאף בהתאם לגישה האחרונה יש מקום לפסול את חוות הדעת או למנות מומחה נוסף. בהקשר זה מפנה התובע לשלושה נדבכים; - האמור בחוות הדעת, - האמור בתשובות ההבהרה, - והאמור בחקירה. נטען, תוך הפניה לתוכן הדברים, שמהנ"ל ניתן ללמוד כי אף שהמומחית עמדה על דעתה, גם לאחר שהתגלתה הטעות, במועד מכתב בלאקר, מכל מקום, מהנ"ל ניתן ללמוד על המשקל הרב שייחסה לאותו מסמך. 44. כך מפנה התובע למספר הפעמים בהם הפנתה המומחית למכתב בלאקר בחוות דעתה (ר' סעיף 12 לבקשת התובע), למשקל שניתן לאותו מסמך גם בתשובותיה לשאלות ההבהרה (ר' סעיף 13 לבקשה) ולדבריה בעת החקירה (ר' סעיף 14 לבקשה). נטען כי הנ"ל, בצירוף העדר מקור אחר לאותה בעיה פסיכוטית ובהעדר תמיכה מקצועית לעמדתה כי פסיכוזה, ממין זה, אינה יכולה להתפתח על רקע התאונה הקלה - תומכים כולם בכך שעמדת המומחית מבוססת רק על תחושת בטן או אינטואיציה. 45. התובע מפנה עוד לכך שמומחה העומד על טעותו, לא בנקל יחזור בו מקביעותיו (ר' הטעמים שהועלו לכך בסעיף 26 לבקשה) ויש ליתן את המשקל הראוי גם לכך, בעת מתן ההחלטה. טענות הנתבעת בתגובתה: 46. הנתבעת טוענת מנגד כי בסופו של יום, עת נדרש בית המשפט לבקשה ממין זו, עליו לשאול עצמו שאלה אחת והיא האם הוא סבור לאחר החקירה שניתן לסמוך על מקצועיותה, מהימנותה ותשובותיה הכנות של המומחית מטעם בית המשפט. נטען כי מהחקירה עלה שהמומחית אף חמלה על התובע, הייתה ערה למצוקתו ואף הלכה לקראתו כבר דרך אמיתית עת העניקה לו נכות של 10%. 47. נטען כי אין מקום לטענות כאילו המומחית התבצרה בעמדתה מטעמי אגו וכי זו הותירה רושם מהימן ביותר והסבירה באופן משכנע עמדתה. עוד נטען כי אם היה ממש בכך שהטעות במועד מכתב ד"ר בלאקר, מהווה טעות היורדת לשורש העניין, תמוה מדוע לא הופנתה המומחית למסמך זה במסגרת שאלות ההבהרה, עת הייתה יכולה לעיין בו בנחת עם כלל המסמכים המהותיים ולשקול עמדתה מחדש. נטען כי הדרך בה נקטה התביעה, כלומר הזמנת המומחית לחקירה ו"התקלתה" במסמך המתוקן, נועדה רק לגרום להכרזה על פסלות חווה"ד, מחמת הסתמכות על מסמך שגוי. 48. הנתבעת הפנתה לכך שהמומחית נימקה היטב עמידתה על הקביעה המקורית על בסיס אישיות התובע, ניסיונה המקצועי רב השנים, באשר לקשר סיבתי בין הפסיכוזה שהתגלתה אצל התובע ובין התאונה, לאור תוכן מחשבות השווא שלו ולאור "חומרת" הפגיעה הפיזית בתאונה. הנתבעת הפנתה עוד לדברים שאמרה המומחית ובהם תמיהתה כיצד תאונה ללא פגיעת ראש יכולה לגרום למחלה פסיכוטית ממין זה. וכן דבריה שחרף ניסיונה רב השנים לא ראתה כי פגיעת רכב מאחור יכולה לגרום לחרדות הומוסקסואלים. נטען כי מאחר שחוות הדעת לא נסתרה ולא השתנתה אין עילה לפסול אותה או למנות מומחה נוסף. 49. נטען עוד כי אין מקום לטענות באשר לכך שהמומחית דבקה במסקנתה כדי לשמור על שמה הטוב, שכן למומחית היה "סולם" נוח מאוד לשנות קביעותיה, לו רצתה בכך. נטען כי המומחית יכלה להסתמך על הטעות שמועד המכתב שהועבר לה ועל בסיס זה לטעון כעת אחרת. שני הצדדים הפנו עוד לפסיקה אשר איני נדרשת לה, להכרעתי. הכרעה: 50. לדעתי בהתאם להלכות הנוהגות אין מקום לפסילת חוות דעת המומחית שכן זו הסבירה עמדתה בצורה סדורה ובהירה ועמדה נחרצות על דעתה גם לאחר שהופנתה לטעות במועד מכתב ד"ר בלאקר. עם זאת - באשר למינוי מומחה נוסף, הגעתי בסופו של יום למסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשה והדברים יובהרו להלן. 51. אומר בפתח הדברים כי התלבטתי לא מעט טרם נתתי הכרעתי זו וזאת בהתחשב בהתרשמותי הכוללת מהמומחית כמפורט להלן; - התרשמתי כי עסקינן במומחית מקצועית ואמינה. - התרשמתי כי אכן העמדה העצמאית של המומחית הינה שלא מתקיים קשר סיבתי בין חלק מתלונות התובע והתאונה. - התרשמתי כי עמדתה זו של המומחית אינה נסמכת רק על תחושות בטן, כפי שטען ב"כ התובע, אלא על טיעונים משמעותיים וניסיון מקצועי ממשי. 52. עלה כי עמדת המומחית וספקותיה נסמכים כאמור על מצבור הדברים הבאים: א. עמדת המטפלת בתובע, ד"ר בירגין, כי אין סימנים פסיכוטיים. ב. עובדת היות התובע מטופל בתרופה נוגדת דיכאון, בעוד אילו סבל ממחלה פסיכוטית, הייתה אותה תרופה גורמת להחמרת מחלה זו. ג. מנגנון התאונה, והעדר פגיעה פיזית משמעותית. ד. תפקוד התובע מיידית לאחר התאונה; יצירת קשר בפלאפון ופינוי עצמאי לבית החולים כפי שתודרך בפלאפון. ה. העובדה שהתובע יודע להבחין בין דמיון ומציאות, בשונה מחולה פסיכוטי. ו. העובדה שהתובע אף יודע כי עליו להסתיר את מחשבות השווא וממי. ז. ניסיון המומחית - אשר לאורו קשה לקבל טענה כי פגיעה מאחור ברכב היא שגרמה למחשבות ההומוסקסואליות. ח. הספקות אשר להן הפנתה המומחית באשר לעצם המחלה הפסיכוטית. ט. אפשרות שהעלתה (ועולה לכאורה מהחומר שבפני) כי הקשר לתאונה הוחדר לתובע באמצעות מטפל. י. העובדה שחרף כל טענותיו, התובע מצוי לקראת סיום לימודים לא קלים ואף יצר קשר זוגי משמעותי. 53. עוד בטרם ידעה המומחית על כך שנפלה טעות במועד מכתב ד"ר בלאקר, עלה מתשובותיה כי הכרעתה לא נסמכה רק על מכתב זה. היא טענה כי הרשום במכתב אינו מהווה אבחון ממשי אלא יותר העלאת טענות המטופל. עוד הדגישה כי פגישה אחת אינה למעשה טיפול, באופן המבהיר מדוע לא צויינה לאחר מכן אותה פגישה כטיפול. 54. עם כל האמור - לאחר ששבתי ובחנתי באופן יסודי, הן את האמור בחוות דעתה המקורית, הן את החומר עליו נסמכה והן את תשובותיה בחקירה נותרו בי תמיהות/שאלות מסוימות ולא מצאתי מענה מספק לכל לבטיי, כדלקמן; א. ככל שהמומחית סבורה שקיים קושי להכיר במחלה פסיכוטית, למה כיוונו דבריה כי מצבו הכללי כיום של התובע אכן גבוה יותר מ- 10%. או במילים אחרות - ככל שהמומחית סבורה שלא קיימת מחלה פסיכוטית (כפי שלמעשה רמזה לנוכח אי התאמות כאמור לעיל), מכוח מה היא סבורה שקיימת כלל נכות נוספת (בין עם קשר סיבתי ובין בלעדיו). ב. לטעמי המומחית לא נתנה מענה מספק באשר לשאלה מה מקור אותה נכות נוספת שהיא מסכימה שקיימת, ככל שיסודה אינו בתאונה? בעוד לא יכול להיות ספק כי עת כתבה המומחית את חוות דעתה, סברה שהיו תלונות על מחשבות שווא, פרנויות וסימפטומים פסיכוטיים עוד עובר לתאונה, כיום עולה כי אין תיעוד לנ"ל ממועד הקודם לתאונה וממילא מתחדד הקושי, אם כך מה המקור או מה גרם לנכות הנוספת? ג. השאלה מתחדדת עוד, מקום בו המומחית עצמה הסכימה שאם נתעלם ממכתב ד"ר בלאקר, לא די בתיעוד הקודם אחר, כדי ללמד על מחלה פסיכוטית או אפשרות לקיומה. ד. יש ממש בטענת ב"כ התובע כי אף שהמומחית עמדה נחרצות על כך שהכרעתה אינה מושתת על האמור במכתב ד"ר בלאקר, ביחס למועד השגוי של המכתב, בפועל עיון בחוות הדעת ובמספר הפעמים בו מוזכר אותו מכתב מלמד אחרת. ה. אף שלכאורה המומחית יכלה לשנות עמדתה הסופית, בהסתמך על הטעות במועד מכתב ד"ר בלאקר, בפועל לנוכח אופן התפתחות חקירתה, במהלכה עוד בטרם ידעה על הטעות הדגישה כי מסקנתה אינה נסמכת רק על אותו מכתב - היה קושי לעשות כן. ממילא טענת הנתבעת כי למומחית היה "סולם" לרדת מקביעתה הראשונית - אינה נקייה מספקות. 55. לא ניתן לפסול את האפשרות שאילו ידעה המומחית על הטעות במועד מכתב ד"ר בלאקר טרם למתן חוות דעתה, הייתה מגיעה חרף זאת, לאותה מסקנה. הדבר אפשרי לנוכח כלל הספקות שהעלתה כמפורט לעיל (ור' בעיקר סעיף 52). עם זאת, העובדה שהיא מצאה תמיכה ממשית למסקנתה באותו מכתב מלמדת כי בפועל ניתן לו משקל, בעוד בסופו של יום, עולה כי לא היה מקום לכך. 56. אין אני נדרשת להכריע האם די למינוי מומחה נוסף בגישה האובייקטיבית או הסובייקטיבית שכן לטעמי השילוב של הטעות האובייקטיבית עם מורכבות המקרה דנן (אף המומחית הסכימה כאמור כי מדובר בחוות דעת מורכבת ומסובכת) ועם העדר מענה לכל השאלות שעלו ולכלל לבטיי - מספקים כמכלול אחד, טעם מספק למנות מומחה נוסף. מומחה לפניו יונח מלכתחילה מכתב ד"ר בלאקר עם המועד הנכון, דהיינו עם מועד המלמד כי התלונות הנוגעות למצב הפסיכוטי החלו עם התאונה או בסמוך ולא לפניה. 57. ברע"א 337/02 רונית מזרחי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(4) 673 בעמ' 676, אמר כב' השופט אור: "... המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על-כן בכל אותם מקרים שבהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות-הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות-דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. ודוק, מינוי שכזה לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא רק באותם המקרים שבהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו. נתאר לעצמנו מקרה שבו בית-המשפט אינו מוצא לנכון לפסול מומחה רפואי שמונה על-ידיו, אך מתקיים אצלו חשש שבסופו של ההליך לא יוכל לסמוך על חוות-דעתו ולא יגיע לחקר השאלות הרפואיות שבפניו. התוצאה במקרה כזה תהיה שהתובע לא יוכיח את זכותו עקב התאונה, ועלול להיגרם לו עיוות דין. האם לא סביר שבמקרה כזה ימנה בית-המשפט מומחה נוסף, שאולי על-ידי שיחזק את דעת קודמו תתקבל אותה דעה על-ידי בית-המשפט, או שיחלוק על דעת המומחה הרפואי הראשון וישכנע את בית-המשפט בעדיפות חוות-דעתו על זו של המומחה הראשון? נזכור, שבתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה‎-1975, מינוי מומחים רפואיים נתון בידי בית-המשפט, לפיכך בכל מקרה שעלול להיגרם עוול על-ידי אי-מינוי מומחה רפואי, אפילו מומחה רפואי נוסף, נתונה בידי בית-המשפט הסמכות למנוע עוול כזה (ראו ברוח זו את החלטתו של השופט ו' זילר בת"א (י-ם) 138/88 דומב נ' יאיר [1] וכן את ההחלטה בת"א (נצ') 304/74 משיח נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת משיח [2]))..." 58. בפרשת רונית מזרחי, הובהר כי אין המינוי הנוסף, כרוך בהכרח בפסילת חוות הדעת המונחת בפני בית המשפט. להבדיל ממקרה של פסילת חוות דעת, על מינוי מומחה נוסף ניתן להורות בכל אותם מקרים שבהם מתעוררים בלב השופט ספקות, באשר ליכולתו להכריע בתיק על סמך חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו. כשתתקבל חוות-דעתו של המומחה הנוסף, תעמודנה שתי חוות-הדעת - הישנה והחדשה - זו בצד זו, ועל השופט יהא להכריע בעת כתיבת פסק-הדין, בדבר המשקל שהוא נותן לכל אחת מהן. 59. יש לזכור כי עת מדובר בהליך מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא עומדת לנפגע כל דרך אחרת להוכיח פגיעתו אלא באמצעות מומחה מטעם בית משפט. אכן יש מקום להקפיד כי המומחה שמונה הוא שיכריע באשר לנכות ויש להימנע ממספר מינויים באותו התיק, באופן שחוק שנועד לקצר הדרך, לא יגרום לבסוף לאורכות מיותרות - אך מנגד יש גם לשמור על זכויות הנפגע ויש לוודא כי אלה לא תפגענה. 60. במקרה דנן, אף שכאמור מצאתי את המומחית אמינה ואף שהתרשמתי כי עמדתה נחרצת שלא מתקיים קשר סיבתי באשר לכל נכות נוספת - נותרו בפני שאלות להן לא מצאתי מענה אף לאחר החקירה. אותן שאלות בתוספת, מורכבות המקרה לגופו ובתוספת הטעות שחלה במועד מכתב ד"ר בלאקר (אשר חווה"ד מפנה אליו ואל העולה ממועדו - מספר פעמים) - הולידו כמכלול את מסקנתי למנות מומחה נוסף מטעם בית משפט, על אף שמינוי ממין זה לא ייעשה כדבר שבשגרה. 61. למען הסר ספק, חוות דעתה של ד"ר דורסט נותרת בתיק ומחייבת הצדדים, ברם יש מקום לקבל עמדת מומחה נוסף. לנוכח מורכבות העניין, אפרט בהחלטת המינוי את השאלות להן נדרש המומחה הנוסף להשיב, בהתייחס למידע שהונח בפני עד כה ובהתחשב בנלמד מהחקירה שנשמעה. 62. בפני המומחה החדש לא תונח חוו"ד ד"ר דורסט והוא לא ייודע גם בדבר קיום מינוי קודם, וזאת בדרך כלשהי (לרבות לא באמצעות התובע במהלך בדיקתו). חוות הדעת הנוירופסיכולוגית לא תועבר למומחה ורק אם זו תתבקש על ידו, יהא ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה בעניין זה. החלטת מינוי נפרדת מצ"ב להחלטה זו. בשלב זה איני מוצאת מקום להטיל הוצאות ואלה תישקלנה בהמשך ההליך, בהתחשב בחומר נוסף שיונח בפני בעתיד. פסילת חוות דעתמומחהתאונת דרכיםפסילת מומחהחוות דעת מומחהחוות דעת