הכללים לפסילתו של שופט מלשבת בדין פותחו במשך השנים על ידי בתי המשפט. הם מהווים משפט מקובל באשר לאופן התנהגות השופט בבית המשפט ומחוצה לו. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע כדלקמן: "בעל דין רשאי לבקש ששופט פלוני יפסול עצמו מלישב בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". דברים רבים כבר נאמרו על פרשנותו של סעיף 77א' לחוק בתי המשפט הקובע את דינו של שופט אשר מגעיו, היכרותו, כוונותיו ומניעיו יפסלוהו מלשבת בכס השיפוט כל אימת שנדרש לכך על ידי ב"כ אחד הצדדים לתובענה. הלכה פסוקה היא, כי אותו "חשש ממשי למשוא פנים" אינו אלא מבחן ה"REAL LIKELHOOD" (בג"צ 174/54 ישראל שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסות מקרקעים, פ"ד ט 462, 459). מבחן זה פורש על ידי הנשיא ש' אגרנט "כאפשרות ממשית להבדיל מ"חשש סביר" בלבד (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (2) 375), היינו: "שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (שם, עמ' 281). בניהול המשפט חייב השופט לגלות אובייקטיביות, יושרה, הגינות וכושר מקצועי ואישי. על ליבו להיות נכון ופתוח לשמוע את טענות הצדדים, כאשר עמדה סופית בקשר לעניינם שומה כי יגבש רק בסוף ההליך. בניהול המשפט על השופט לפעול מתוך גישה של שוויון לצדדים שבפניו. הוא לא יכיר פנים במשפט, לא יהדר פני גדול ולא יישא פני דל. כל שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותו עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת לדין ובהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק [ראו: תא"מ (ת"א) 11222/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בלטר יעקב (פורסם במאגרים, ניתן ביום 26.01.2010)]. ההתרשמות ממשוא פנים על-פי הפסיקה איננה התרשמות הסובייקטיבית של בעל הדין אלה ההערכה האובייקטיבית של בית המשפט. הכלל בדבר "האפשרות הממשית" אינו בנוי על מראית פני הדברים בעיני בעלי הדין אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים (ע"א 899/95 שמואל ברזל, עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1), 854, עמ' 856-857). שופטיםמשוא פניםפסלות שופט