פסיקה בנושא לשון הרע

להלן סקירה של פסיקה בנושא לשון הרע: לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) 334, 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."   לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) 281, 293, שם נאמר כדלקמן: "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." ובעמ' 300 לפסק דין זה נאמר: "עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..."   בע"א 740/86 חזר כב' השופט מלץ על הלכה זו וקבע: "ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר..."   בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."   לעניין זה אפנה עוד לדבריו של עו"ד י. יהב בספרו לשון הרע, הוצאת "תמר", התשנ"ו - 1996, (מהדורה שנייה), בעמ' 56: "א. המבחן שבאמצעותו יש לקבוע אם אכן עלולים דברים מסוימים שהשמיע הנתבע או הנאשם להביא לידי הוצאת שם הרע, אינו המבחן הסובייקטיבי, היינו - מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא המבחן חייב להיות זה האובייקטיבי, היינו - כיצד עלולה החברה לקבל את דברי אותו פרסום. ב. לעניין זה, אין אפילו צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הבין הציבור את דברי הפרסום, אלא השופט לבדו ישקול בדבר ללא שמיעת עדויות."   לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מ"ו (5), 562. ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מ"ט 2) 843, 856. וכן ספרו של אורי שנהר דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, שם נכתב בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".לשון הרע / הוצאת דיבה