קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת בורר על פי הדין המהותי: נתוני רקע ועובדות: 1. בפניי בקשה לביטול חלקי של פסק בורר שניתן ביום 21.12.06 וזאת מכוון שלטענת המבקשים הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי והבורר לא עשה כן, ובנוסף לטענתם הבורר חרג מהסמכויות שניתנו לו לפי הסכם הבוררות ועל כן הם מבקשים תיקון הפסק באופן שיוספו אליו הסכומים המבוקשים בסעיף 32 לבקשתם.. 2. סכסוך זה שלפני הינו סכסוך ארוך שנים אשר התנהל במספר הליכים משפטיים. התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: "המבקשים") הינם בעל ואישה שהקימו יחד עם הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "המשיבים"), בעל ואישה גם הם, שותפות לא רשומה ששמה לב הרחיצה אירנה וכרמלה" (להלן: "העסק"). כעבור זמן מה, המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק השיתוף ומתן חשבונות (פש"ר 174/99 אשר התנהל לפני כב' השופטת (כתוארה דאז) בלהה גילאור). בפס"ד חלקי שניתן ע"י הש' גילאור ביום 21.11.99 ופס"ד סופי שניתן ביום 21.06.00, נפסק כי בין הצדדים הייתה שותפות לא רשומה. כמו כן נפסק כי המבקשים רשאים להגיש תביעה כספית כנגד המשיבים בגין כספים שהאחרונים חבים להם לטענתם, כפי שעולה מחוות דעת חשבונאית אותה צירפו לתביעתם (להלן: "פס"ד המחוזי"). 3. לאחר מתן פס"ד המחוזי הגישו המשיבים המרצת פתיחה לבית משפט השלום (ה"פ 001260/99) אשר התבררה לפני כב' השופט (כתוארו דאז) שלמה לבנוני. ההמרצה הייתה למתן פס"ד המצהיר כי הבעלות ויתר הזכויות במכונת השטיפה, שככל הנראה שימשה את העסק, היא בבעלותם הבלעדית של המשיבים, כך שלמבקשים אין כל חלק ונחלה במכונת שטיפה זו. בפס"ד שניתן ביום 28.3.04 קבע כב' השופט לבנוני כי ניסיון המשיבים "לתלוש" את הבעלות על מכונת השטיפה מן המחלוקת העיקרית לעניין העסק, נדון לכישלון. כב' הש' לבנוני קבע כי ככל שעסקינן בעסק רחיצת המכוניות, קביעתה של כב' הש' גילאור הינה קביעה מחייבת והיא פוטרת אותו, ואף מונעת ממנו, להידרש לגוף המחלוקת בין בעלי הדין. זאת היא הגיונה של דוקטרינת מעשה בית דין, ועל כן קבע כב' הש' לבנוני כי קביעותיה של כב' הש' גילאור מכריעות לעניין המחלוקת שלפניו באופן שדין המרצת הפתיחה להדחות (להלן: "פס"ד שלום"). 4. לאור פס"ד במחוזי ובשלום הגישו המבקשים ביום 30.04.02 תביעה כספית לבית משפט זה, על סכומים שונים שאותם המשיבים לכאורה חבים להם. ביום 23.05.04 הסכימו הצדדים להפנות את התיק שלפניי לבוררות, וביום 18.07.04 מונה כבורר רו"ח יניב בוכניק ממשרד רו"ח בר לב ושות', ביום 21.12.06 ניתן פסק הבורר לפיו על המשיבים לשלם למבקשים סך של 17,540 ₪. המבקשים אינם משלימים עם קביעה זו ולכן הבקשה שלפני היא כאמור לביטול חלקי של פסק זה. טענות המבקשים 5. לטענת המבקשים הפניית הסכסוך לבוררות נעשתה בכפוף לקביעות המשפטיות והעובדתיות החלוטות כפי שהן עולות מפס"ד המחוזי, ומפס"ד השלום. במסגרת הדיון שנערך ביום 23.05.04 הובהרה שמירת המסגרת ביחס לפס"ד הדין הנ"ל. כמו כן, במסגרת הסכם הבוררות הוסכם בסעיף 3.1 להסכם כי הבורר יהיה קשור ויפסוק את דינו בהתאם להוראות הדין המהותי. מאחר וחלק מהדין המהותי היא דוקטרינת "מעשה בית דין", כל קביעה, בין אם עובדתית או משפטית, שנקבעו בכל אחד מפס"ד הדין הרלוונטיים לענייננו, מקימים השתק והמהווים סוף פסוק. הבורר כפוף לקביעות עובדתיות ומשפטיות אלה, ואין הוא רשאי לסטות מהן אף לא במקצת. לטענת המבקשים, למרות האמור, הבורר פסק בניגוד לקביעה החלוטה של כב' הש' גילאור שכן החסיר בפסק הבורר סך של 72,000 ₪ שהש' גילאור זקפה לזכות המבקשים, תוך התעלמות בוטה מקביעותיה, ומקביעותיו של כב' הש' לבנוני. בפסק דינה קבעה כב' הש' גילאור כי לא הייתה השקעה של המשיבים בסך של 72,000 ₪ וכי הקבלה אשר אותה הציגו המשיבים, ואשר אותה כלל הבורר בחישוביו, הינה קבלה פיקטיבית. מבקשים טענו כי הבורר לא היה רשאי או מוסמך להתעלם ממכלול הקביעות החלוטות, אלא היה מחויב לפעול ע"י קביעות אלו ולאסור כל דיון סרק בהן. זאת ועוד, המבקשים טענו כי הבורר שגה בחישוביו במס' נקודות. הראשונה היא זקיפת זכות למשיבים של 31,547 ₪ בגין תשלום דמי שכירות וזאת למרות שהוכח בפועל כי מסוף שנת 1997 ועד 1999 הנתבעים השכירו את העסק לחתנם אשר היה מחויב, כשוכר ומחזיק, לשאת בתשלומי השכירות וארנונה. הטעות השנייה לטענת המבקשים היא זקיפת זכות של 7,854 ₪ למשיבים בגין תשלום עבור חלפים שנרכשו בשנת 1998, כאשר הוכח כאמור כי בפועל מסוף שנת 1997 ועד 1999 הנתבעים השכירו את העסק לחתנם דימה אשר היה מחויב, כשוכר ומחזיק, לתחזק ולתקן על חשבונו כל בלאי שוטף במכונה, ובכלל זאת את התיקון המדובר. טעות שלישית של הבורר הינה סירובו של הבורר לפסוק למבקשים מחצית מההוצאה ששולמה מכיסם לפקודת יוסף מנדל, המומחה שמונה ע"י כב' הש' גילאור ליתן חו"ד, וזאת למרות שהוצגה בפני הבורר חשבונית. בסיכומיהם טענו המבקשים כי מבלי לפגום בטענותיהם בנוגע לטעויות החישוב שביצע הבורר, על מנת לסיים פרשה ארוכת שנים זו, הם נכונים לוותר על טענותיהם לטעויות חישוב, ובלבד שהעניין המהותי והטריוויאלי, של נושא הקבלה הפיקטיבית, יוסדר ע"י ביטול הסך של 72,000 ₪ אשר נזקף כהשקעה של המשיבים. טענות המשיבים 6. המשיבים מתחילים וטוענים כי בית משפט זה משולל סמכות עניינית לדון בבקשת המבקשים שכן בית המשפט המוסמך לדון בסעד של ביטול פסק בורר, הינו בית המשפט המחוזי ומכן ישי לדחות את הבקשה על הסף. המשיבים ממשיכים וטוענים כי עיון בפסק דינה של הש' גילאור מלמד כי קביעותיה התייחסו לעניין התקיימותה של שותפות לא רשומה בין המבקשים למשיבים ותו לא. לצורך קביעת המשמעות אשר יש לסכומי ההשקעה שכל אחד מהצדדים השקיע מינתה הש' גילאור מומחה - רו"ח. מכאן שקביעותיה של הש' גילאור לעניין קיומה של שותפות בלתי רשומה מהווים מעשה בית דין, אך ככל שהדברים מתייחסים להשקעות מצד כל אחד מהשותפים והמשמעות שיש לייחס לאותה השקעה אין מעשה בית דין ומכאן שאין לכבול את הבורר בהכרעתו. המשיבים ממשיכים וטענים כי בהחלטת ביהמ"ש מיום ,18.07.04 המורה על מינויו של הבורר, לא נאמר כי יהיה הבורר כפוף לדין המהותי. לפיכך, בהתאם לסעיף י"ד לתוספת הראשונה של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), הבורר אינו קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט. זאת ועוד, גם אם היה על הבורר לפעול לפי הדין המהותי, והוא פירש את הדין באופן שגוי, הפסיקה קבעה כי אין בטעות זו, כדי להוות עילה לביטולו של הפסק. המשיבים טוענים כי לא יכול להיות חולק כי הבורר נתן דעתו בשלל הסוגיות שהונחו לפניו לפסק דינה של הש' גילאור שכן, לאחר מתן פסק הבוררות המקורי פנו המבקשים בבקשה להורות לבורר לתקן את פסק הבוררות. הבורר ישב בשנית על המדוכה וביום 30.04.08 נתן הכרעתו בשלל הסוגיות שהוחזרו לפתחו. דיון טענת חוסר סמכות עניינית 7. ראשית אתייחס לטענה כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בבקשה שלפני. בשנת 1992 תוקן חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") על ידי הוספת סעיפים 79א-ד. התיקון מסמיך כל בית משפט אשר העביר לבוררות, בהסכמת הצדדים, תובענה שהוגשה אליו, לדון בכל בקשה אשר תוגש בקשר אליה (ראו: פרופ' ס. אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל [מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה - 2005] עמ' 680). סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט קובע: "...   הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, יחולו על בוררות לפי סעיף זה; אולם "בית המשפט" שבסעיף 1 לחוק האמור יהיה בית המשפט שהעביר את העניין לבוררות..." ביהמ"ש זה העביר בהסכמת הצדדים את התיק לבוררות ומשכך יש לדחות את טענת המשיבים לחוסר סמכות של בית משפט זה לדון בקשה. כעת נעבור לעניין לגופו. ראשית יש לבדוק האם חלה על הבורר החובה לפסוק בהתאם לדין המהותי. לאחר מכן נבחן מהו הפירוש הנכון לפסק הדין השונים שניתנו בעניינים של הצדדים. ולבסוף נבחן האם פסיקתו של הבורר עומדת בתנאים שנקבעו. האם חלה במקרה זה החובה על הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי 8. עניין הבוררות הועלה בדיון שנערך ביום 23.05.04. בדיון זה הדגיש ב"כ המבקשים בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון כדלקמן: "אני מבקש שעדיין תשמר מסגרת מסויימת, שמהלך העניינים יהיה כפוף לפסיקה של השופטת גילאור בהתאם למה שהיא פסקה. יש לנו גם פסק דין בהליך נוסף אצל כב' השופט לבנוני..." ביום 27.12.04 נחתם בין הצדדים הסכם בוררות (ראו נספח ד' לתגובה בבש"א 4205/07). בהסכם זה בסעיף 3.1 נקבע: "הבורר יהיה קשור ויפסוק את דינו בהתאם להוראות הדין המהותי" לאור האמור, אין ספק כי היה על הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי. לאור האמור יש לדחות את טענות המשיבים אשר משום האמור לעיל, נעלם מעיניהם ואשר לא טרחו אלא להצביע על החלטת ביהמ"ש מיום 18.07.04 הנוחה להם (תוך התעלמות מההסכמה דלעיל), בכך שהיא מורה על מינויו של הבורר בה לא נאמר כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי. אולם אין בהחלטה זו כדי לאיין את הסכמת הצדדים כפי שצוינה קודם. הקביעות בפס"ד בעניינם של הצדדים 9. בפס"ד החלקי של כב' הש' גילאור מיום 21.11.99 נקבע כדלקמן: "...תשובותיה של הגב' מרצ'וק כי אינה יודעת למה בעלה התכוון, למשל בתצהירו מב/7, או שלא נטלה חלק בביטול הקבלה מב/3, רק תומך במסקנתי שהעדרו של מר מרצ'וק יש בו כדי להשפיע באופן משמעותי על תוצאות המשפט, אם כי מספיק שנתתי אמון בדברי מר קניגסוולד, הנתמכת בצורה משכנעת בעדותו של מר ז'ק אוחיון. יודגש ששוכנעתי כי מר קניגסוולד השקיע בשותפות את הסכומים המתוארים בתצהירו, הביא את העסקה לנתבעים, מגיסו ממן. השאלה איזו משמעות יש לסכומי ההשקעה שכל אחד מהצדדים השקיע בשותפות, תיבחן ע"י מי שאמנה לבדוק את החשבונות..." בפס"ד הסופי מיום 21.06.00 קבעה כב' הש' גילאור כדלקמן: "...פסק הדין החלקי בדבר ההצהרה על קיומה של שותפות לא רשומה בין התובעת לנתבעת יהפוך לפסק דין סופי... כדי לממש את החיובים הכספיים שמצאו ביטוי בחוות דעת הבודק, מנהל החשבונות מנדל יוסף, רשאים המבקשים להגיש תביעה כספית נגד המשיבים בביהמ"ש המוסמך כשחלק מעילתם יהיה מבוסס על פסק הדין בתיק פש"ר 174/99 שכן ביהמ"ש המוסמך לדון בענייני שותפויות סיים מלאכתו בכל הקשור לסמכותו והסכסכים הכספיים לאחר מתן החשבונות, הם עניין לפי שווי הדרישה, לבית משפט השלום..." 10. בפס"ד מיום 28.03.04 קבע כב' הש' לבנוני כדלקמן: "...עוד טענו המבקשים בפניי על הנפקות שיש לייחס לעניין מהימנותם של המשיבים לנוכח הודייתם כי חלק מן התשלום היא בבחינת "קבלה פיקטיבית". אף בעניין זה נהיר לי כי הסוגיה האמורה נפרסה במלואה בהליך בפני כב' השופטת גילאור. אף בעניין זה ראתה כב' השופטת גילאור את הנתון האמור לנגד עיניה, וראתה לפסוק כשם שפסקה, אם משום שלא קיבלה את גרסת המבקשים ואם משום מכלול שיקולים שהכריעו את הכף לחובתם, גם אם אימצה את שיטת המבקשים בנושא האמור...."ב 11. נראה כי לשון פסקי הדין שניתנו ע"י כב' הש' גילאור וכב' הש' לבנוני מפורשת וברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. בפסיקה נקבע לא אחת, כי בית המשפט, בבואו לפרש חוזה, פס"ד או חוק, צריך לפרש את הלשון באופן שיגשים את תכליתה: "מבין המשמעויות... השונות שהטקסט סובל... יש לבחור באותה משמעות... המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי... זה כלל התכלית אשר מעמיד את התכלית ככלל הפרשני המרכזי... זהו כוכב הצפון של הפרשנות והציר עליו היא סובבת" (ר' א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה), עמ' 85). עם זאת, בפרשנויות השונות, הן של חוזה, או של חוק או פס"ד, התכלית צריכה להיגזר בראש ובראשונה מהלשון. הנשיא (בדימוס) א' ברק טען בספרו (פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה)) בנוגע לפרשנות חקיקה כי נקודת המוצא היא לשון החוק. דבריו מתאימים גם לעניינו, בבואנו לפרש את פס"ד שניתנו ע"י כב' הש' גילאור גילאור וכב' הש' לבנוני: "... נקודת המוצא של כל פרשנות חוק היא הלשון בה נקט החוק. "הטקסט" הוא הבסיס לכל פרשנות... פרשנות החקיקה חייבת להעניק ללשון אותה משמעות הנופלת לגדר מובנה של הלשון עבור דובריה... אין התכלית יכולה לבטל את הלשון, או להוסיף על לשון החוק מה שאין בה... מתן משמעות לטקסט החקוק, שהוא אינו יכול לשאתה מבחינה לשונית, נוגד את השיקולים החוקתיים העומד ביסוד הפרשנות. הוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרון שלטון החוק. הוא משבש את המבנה החוקתי והשיטתי. הוא פוגע באמון הציבור בשפיטה...שופט הנותן לטקסט מובן החורג ממשמעותו הלשונית חדל לעסוק בפרשנות..." (א' ברק, שם, עמ' 84-82). 12. ומן הכלל אל הפרט; האם יש בפסה"ד הנזכרים קביעות חד משמעיות בנוגע לזקיפת סך של 72,000 ₪ שיש לא ללהביאם בחשבון לחובת המבקשים? סבורני כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. בפסק דינה קבעה כב' הש' גילאור כי היא נותנת אמון בגרסת המבקשים לפיה לא הייתה השקעה של המשיבים בסך של 72,000 ₪ וכי הקבלה אשר אותה הציגו המשיבים, ואשר אותה כלל הבורר בחישוביו, הינה קבלה פיקטיבית. מעיון בפרוטוקול הדיון אשר נערך ביום 21.11.99 בפני כב' הש' גילאור (ראו: מסמכים המצורפים לכתב ההגנה) נראה כי העדים נשאלו ארוכות בנוגע לסכום זה (ראו עמ' 7,8 וכן 11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.99), הוצגו בפני כב' הש' גילאור ראיות ומסמכים, ונטענו טענות בע"פ ע"י באי כוח הצדדים. לפיכך אין ספק לדידי, מבלי להיכנס לסוגיית ההונאה כלפי בנק פועלים, כי ישנה קביעה חד משמעית וחלוטה בנוגע לסך של 72,000 ₪. גם מפסק דינו של כב' הש' לבנוני עולה מסקנה זו. האם פסיקתו של הבורר עומדת בתנאי הסכם המינוי שנקבעו 13. כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בית הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו לחזור עוד ולהתדיין בניהם בבתי המשפט בכל שאלה או עניין שנדונו והוכרעו בפסק הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או באלה שהוכרעו בפסק הדין. כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואיש אינו יכול לעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשה בניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. תכונת המוחלטות המוענקת לפסקי הדין מעמידה את ההכרעה השיפוטית בחזקת היותה נכונה, חוסמת בכך לעיתים את הדרך לפני הצדדים לבירור האמת ואף עשויה לגרום להנצחת טעויות; אך שיקולים שבתקנת הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים המשפטיים (ראו: נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי [ תשנ"א - 1991] עמ' 3 - 4). הכלל של מעשה בית דין הינו חלק בלתי נפרד מהדין המהותי במשפטנו. מתן פסק בוררות בהתאם לדין המהותי מחייבת את הבורר לפסוק בהתאם לכלל זה, ולהתייחס לקביעות שניתנו בפס"ד כאל עובדות חלוטות. להוראות הדין המהותי. מאחר וחלק מהדין המהותי היא דוקטרינת "מעשה בית דין", כל קביעה, בין אם עובדתית או משפטית, שנקבעה בכל אחד מפס"ד הדין הרלוונטיים לענייננו, מקימים השתק והמהווים סוף פסוק. הבורר כפוף לקביעות עובדתיות ומשפטיות אלה, אולם בענייננו התעלם הבורר מחובה זו. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, ומאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת. לאור האמור, תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. עם זאת, אין משמעות הדבר שאין כל צורך בפיקוח שיפוטי על הליכי הבוררות. אכן, התערבות בהחלטות כגון דא תעשה במשורה, אך ורק במקרים המפורטים לעיל, ואולם הדבר אינו מייתר את הצורך לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ולבדוק האם נופל הוא בגדרם של מבחנים אלו אם לאו. מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור (ראו: רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי, תק-על 2010(2), 1401 , 1407 (2010) 14. המבקשים כאמור טוענים כי הבורר חרג מסמכותו שכן התעלם מהקביעה החלוטה בפס"ד בנוגע לסך של 72,000 ₪, קביעה המהווה מעשה בית דין, וזאת למרות שחויב לפסוק לפי הדין המהותי. בת.א. (ת"א) 492/88 זכי לוי נ' "שלב", פסקים (מחוזיים) תשמ"ט(ג) 133. נקבע ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב כי בורר העוסק בסוגיה שלגביה יש מעשה בית דין חורג מסמכותו (ראו גם: פרופ' ס. אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל [מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה - 2005] עמ' 1019). פסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון בע"א 88/89 זכי לוי נ' "שלב", תקדין על 92(2) 530, אם כי מטעמים אחרים. בית המשפט העליון השאיר ללא הכרעה את השלכותיו של מעשה בית דין על סמכותו של בורר, לפחות בכל הנוגע לעילה של חריגה מסמכות (סעיף 24 (3) לחוק הבוררות). פס"ד שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, עוסק בסוגיה אם כי מכיוון קצת שונה. בפס"ד רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי, תק-על 2010(2), 1401 עלתה השאלה האם פסק הבוררות שכולל קביעות שיש בהן משום התעלמות מפסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מהווה למעשה עבירה על "תקנת הציבור" באופן המקיים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות? כב' הש' דנציגר סבר כי המונח "תקנת הציבור" המופיע בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, משקף את הערכים, עקרונות היסוד, האינטרסים והמדיניות המנחים, מובילים ומשקפים את החברה הישראלית שבה אנו חיים. ערכים אלו כוללים, בין היתר, את היותה של מדינת ישראל מדינה אשר שלטון החוק מושל בכיפתה (ראו: שם עמ' 1411). בית המשפט קבע בעמ' 1414 לפס"ד: ..."פסיקתה זו של הבוררת מנוגדת להחלטתו של בית משפט השלום אשר אסרה על השכרתן של יחידות הדיור, אלא בהתאם להגבלות המפורטות בה ואשר הובאו לעיל. אשר על כן, לא יעלה על הדעת כי המשיב יקבל לידיו פיצוי שמשמעו, למעשה, קיום ההסכם ככתבו ולשונו, בניגוד להחלטה האמורה. יצויין בהקשר זה כי גם לאחר שבחנתי בעיון רב את טענות המשיב בהקשר זה לא מצאתי טעם הגיוני כיצד מתיישבת פסיקתה האמורה של הבוררת עם החלטתו האמורה של בית משפט השלום. לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי פסיקתה של הבוררת במסגרת פסק הבוררות השני מנוגדת לתקנת הציבור, סבורני כי המסקנה המתחייבת היא כי פסק הבוררות השני הינו מנוגד לתקנת הציבור. כפי שציינתי לעיל, כשלעצמי, סבור אני כי שלטון החוק הוא אחד מן הערכים ועקרונות היסוד המנחים בחברה הישראלית. איני יכול להעלות על דעתי מצב בו ינתן תוקף לפסק בוררות אשר תוכנו מנוגד לפסק דין או החלטה חלוטה של בית משפט, באופן שלמעשה מרוקן את אותו פסק דין או החלטה מתוכן. זה המצב במקרה שלפנינו. משכך, שוכנעתי כי פסק הבוררות השני במקרה שלפנינו מנוגד לתקנת הציבור וכי מתקיימת לגביו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות...". 15. עם זאת, בפס"ד עמידר נ' זוהר הנ"ל הודגשה המורכבות והחריגות שבהיזקקות לעקרון תקנת הציבור כעילה לביטול פסק בורר. כב' הש' פרוקצ'ה בעמ' 1415 קבעה כי אין הכרח לעמוד בניסיון להגדיר בצורה מקיפה וכוללת את משמעותו של המונח תקנת הציבור, אלא יש למלאו תוכן ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו. לטענתה המושג "תקנת הציבור", בגדרה של העילה לביטול פסק בורר, כולל וחובק אל תוכו מצבים של אי-חוקיות, והוא - כאשר תוכנו של פסק הבוררות אינו עולה בקנה אחד עם ציוויי החוק במדינה, או מתבסס על הנחות יסוד העומדות בסתירה לציוויים אלה. הוא עשוי לכלול גם מצבים בהם פסק הבורר נותן תוקף וממשות לפעולות פסולות של צדדים, חרף היותן מנוגדות לתקנת הציבור. טענה לפיה תוכנו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור מצריכה כניסה לנבכי תוכנו של הפסק, כדי לבחון אם הוא נוגד את תקנת הציבור. בחינה זו מתחייבת לא בהקשר לשאלה אם נפלה טעות בפסק בהחלת הדין המהותי, אלא כדי לענות לשאלה האם לוקה הפסק בהנחות היסוד עליהן הוא מושתת מבחינת ערכים בסיסיים של תקנת הציבור. פסק בורר הנותן תוקף לפעולות משפטיות שנפל בהם פסול של אי חוקיות או סתירה לתקנת הציבור, עשוי להתבטל על בסיס עילת הביטול הנוגעת לתקנת הציבור (ראו: שם).  אם כן, נראה כי טרם בשלה העת, לקבוע בצורה חד משמעית כי פסק בורר שניתן בניגוד למעשה בית דין, נכנס לעילת הביטול הנוגעת לתקנת הציבור. כך או כך, אם נשוב לענייננו נראה כי במקרה שלפניי, אין ספק כי הבורר התעלם פעם אחר פעם (הן במתן הפסק והן לאחר שהתבקש לתקנו) מפסיקותיה של כב' הש' גילאור ועל כן חרג מסמכותו (ראו: ת.א. (ת"א) 492/88 זכי לוי נ' "שלב", פסקים (מחוזיים) תשמ"ט(ג) 133). 16. האם יש לבטל את הפסק כולו או להורות על תיקונו? סעיף 26(ב) לחוק הבוררות מורה: "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן להשלימו, לתקנו, לבטלו בחלקו". הסמכת של ביהמ"ש לתקן פסק בורר או להשלימו נקבעה גם בסעיף 24 לחוק הבוררות הקובע: " בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר...". שנינו, למדנו מפי פרופ' אוטולנגי המנוחה, כי אם ניתן להפריד בין חלקי הפסק ולבטל רק חלק מהם, ע"י הפעלת כלל "העיפרון הכחול" הרי שרצוי לעשות כן (ראו: פרופ' ס. אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל [מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה - 2005] עמ' 1191). עמדה זו בהחלט מקובלת עלי ולטעמי הפכה לכלל בפסיקה. אשר על כן הגעתי לכלל מסקנה במקרה זה שלפניי כי יש לתקן את פסק הבורר בפריט אחד בלבד, כך שלסכום אותו חייבים המשיבים לשלם למבקשים, על פי פסק הבורר, יתווסף הסך של 72,000 ₪ שהבורר לקח בחשבון בהתחשבנות לזכותם של המשיבי, כאשר סכום זה ישוערך בהתאם לעקרון שנקבע בפסק הבוררות, החל מיום סיום השותפות - נובמבר 1999 ועד ליום מתן הפסק, 21.12.06. מאידך גיסא, טוב עשה ב"כ המבקשים שויתר בסיכומיו על טענותיהם הנוספות של המבקשים וזאת לעניין תיקון סכומים נוספים בפסק הבורר (סעיפים 32 ו-33 לבקשה) וזאת מכיוון שלא הוכחה עילת ביטול לגביהן וממילא טענות אלה היו נדחות. התוצאה 17. אשר על כן הנני מורה כי פסק הבורר יתוקן כך שלסכום אותו חייבים המשיבים לשלם למבקשים על פי פסק הבורר יתווסף הסך של 72,000 ₪ משוערכים כפי ששוערכו הסכומים בפסק הבורר, החל מיום סיום השותפות - נובמבר 1999 ועד ליום מתן הפסק, 21.12.06. לאחר שיערוכו כאמור, הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 21.12.06 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן הנני מחייב את המשיבים בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.יישוב סכסוכיםבורר