בית המשפט פסק כי אין מקום לפסוק לזכותה של התובעת את מלוא סכום שכר טרחת עו"ד הנתבע. ההלכה הפסוקה קובעת, כי ניזוק אינו זכאי באופן אוטומטי לפיצוי בגין כל הוצאה שהוציא, אלא רק בגין הוצאות אשר נחוצות באופן סביר ואשר גובהן סביר (ראה: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; דנ"א 6702/00 אריה אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת שכר טרחת עורך דין נמוך מהסכום שהתובע שילם: פתח דבר ביום 22.7.09 ארעה תאונת דרכים, במהלכה פגע רכב בו נהג נתבע 2 (להלן: "הנתבע") ברכב התובעת. כתוצאה מהתאונה ניזוק רכבה של התובעת. במועד התאונה היתה נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת" או "חברת הביטוח") המבטחת של הרכב הפוגע. אין מחלוקת בין הצדדים, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע. בסמוך לאחר הגשת התביעה הביעה הנתבעת רצונה לפצות את התובעת בגין נזקיה, ובד בבד עם הגשת כתב ההגנה שלחה לתובעת שיק בסכום הכולל את הנזק הישיר לרכב, שכר טרחת השמאי מטעם התובעת, ובנוסף את סכום האגרה ששילמה התובעת עם הגשת התביעה וכן 870 ₪ עבור שכ"ט עו"ד, בהתאם לתעריף המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין. ואולם התובעת לא הסתפקה בפיצוי בסכום השיק ששלחה לה הנתבעת, שכן, לטענתה, נזקיה עולים על סכום זה, הואיל ושילמה לעורכת הדין שאת שירותיה שכרה לשם טיפול בקבלת הפיצוי מן הנתבעים שכ"ט בסכום של 4,640 ₪. בנוסף היא תובעת פיצוי בגין שני ראשי נזק נוספים: סכום של 300 ₪ עבור "טיפול באיתור הנתבע ופגישה עימו במוסך", וסכום של 200 ₪ בגין "אובדן ימי עבודה בעת תיקון הרכב במוסך". הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי הסכום הנתבע עבור שכ"ט עו"ד הינו "מוגזם ובלתי מתקבל על הדעת בעליל בהתחשב בסכום הנזק נשוא התביעה המהווה שכ"ט בשיעור 276% מסכום הנזק הישיר ושכ"ט השמאי ולאור מהותה של התביעה המתבררת בסדר דין מהיר, יש בה כדי להעיד על חוסר תום ליבה של התובעת". התשתית העובדתית התשתית העובדתית ביחס לנסיבות התאונה ולאירועים שהתרחשו לאחריה פורטה על ידי התובעת בתצהיריה ובעדותה. הנתבע בחר שלא להעיד, ועל כן גרסת התובעת לא נסתרה, והיא תשמש כבסיס להכרעתי בתביעה זו. התובעת מסרה, כי התאונה התרחשה כאשר הרכב בו נהג הנתבע עמד מאחוריה, ולפתע יצא לעקיפה משמאל ופגע ברכבה. הנתבע לא עצר על מנת להחליף עימה פרטים, אלא נמלט מן המקום. היא רשמה את פרטי רכבו, והצליחה לאתרו באמצעות ידיד חוקר. השתלשלות האירועים מכאן ולהבא תוארה על ידיה כדלקמן: "התקשרתי אליו הביתה, הוא התנהג בצורה מאוד אלימה מילולית, הכחיש והכל. ניסיתי דרך סוכן הביטוח לפנות אליו. נכון שהנזק הוא לא גדול. אחרי שראיתי שאין עם מי לדבר, וגם סוכן הביטוח מצא שאין עם מי לדבר, כי הוא היה מאוד לא סימפטי, לא הייתה לי ברירה אלא לפנות למשרד עו"ד, ורק על העיקרון כדי לקבל את מה שמגיע לי. לא בגלל שזה 1200 ₪. יכולתי גם מראש לוותר על הסכום הזה, אבל למה? בן אדם פגע בי וברח. עובדה שרק אחרי שעו"ד פנתה אליו הוא הודה והסכים לבוא למוסך כדי לראות ולשלם. הוא לא הסכים עם בעל המוסך על גובה הנזק, ואז התחילה שוב השרשרת של ההתחמקויות. האופציה היחידה שהייתה לי היא רק דרך משרד עו"ד" (עמ' 3 שו' 16-24). עם פנייתה של התובעת לעו"ד שרונה עמרן, שלחה עו"ד עמרן ביום 19.10.09 מכתב התראה לנתבע (נספח ב' לכתב התביעה), בו דרשה ממנו לשלם את הנזק הישיר לרכב התובעת, את עלות שכ"ט השמאי, וכן 600 ₪ "הוצאות איתור ובטיפול ובתיקון המכונית", ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 500 ₪ ומע"מ. עוד ציינה במכתבה, כי הגשת תביעה תגדיל את הסכום הנתבע עקב עלויותיה. הנתבע השיב לעו"ד עמרן במכתב מיום 5.11.09 (נספח ג' לכתב התביעה), בו הכחיש את גובה הנזק, והביע נכונות להיפגש עם התובעת במוסך על מנת לבחון את טענותיה. בהמשך הוחלפו מספר מכתבים בין עו"ד עמרן לבין הנתבעת, במסגרתם התבקשה עו"ד עמרן להעביר אל הנתבעת מסמכים שונים הנחוצים לה לשם בדיקת דרישתה של התובעת לפיצוי. עו"ד עמרן לא העבירה לנתבעת את כל המסמכים שנדרשה להעביר. ביום 8.2.10 הוגשה תביעה זו. לתביעה צורף אישור מטעם המבטחת של רכב התובעת בדבר אי הגשת תביעה בגין נזקי התאונה (נספח ד' לכתב התביעה). כאמור, ביחד עם כתב ההגנה שלחה הנתבעת לתובעת שיק בסכום של 2,910 ₪. הנתבעת טענה, כי השיק נשלח בשלב זה הואיל ורק עם קבלת כתב התביעה קיבלה לידיה את אישור אי הגשת התביעה; ובנוסף רק באותו שלב, דהיינו לאחר קבלת כתב התביעה, קיבלה אישור מן הנתבע לבצע את התשלום, לאחר שעד אותו שלב טען הנתבע להיעדר נזק לרכב התובעת. דיון המחלוקת היחידה בין הצדדים, אשר בגינה נוהל הדיון, הינה מחלוקת בנושא שכ"ט עו"ד לו זכאית התובעת. אמנם בכתב התביעה נתבעו שני ראשי נזק נוספים בגינם לא הציעו הנתבעים פיצוי, דהיינו טיפול באיתור הנתבע ואובדן ימי עבודה, שהסכום הנתבע עבורם הינו 500 ₪ בסך הכל, אולם ראשי נזק אלה לא הוכחו, ועל כן לא יפסק עבורם פיצוי. התובעת טענה, כי יש לפסוק לזכותה את מלוא שכר הטרחה הנתבע, אחרת תצא בחסרון כיס אף שאינה אשמה בתאונה. לטענתה, מדובר בשכר טרחה סביר, וגם עורכי דין אחרים אליהם פנתה דרשו סכומים דומים תמורת טיפול בענין. התובעת הדגישה, כי נאלצה לפנות לעורכת הדין נוכח העובדה שהנתבע ברח ממקום התאונה מבלי למסור לה את פרטיו, ולא שעה לפנייתה, ואף לא לפניית סוכן הביטוח שלה, לפצותה עבור הנזקים. רק בעקבות פנייה של עורכת דינה נאות לפגוש אותה במוסך, אך גם לאחר מכן התכחש לנזק שגרם. התובעת תקפה את החלטת הנתבעת שלא לאשר לה תשלום של מלוא שכר הטרחה ששילמה. לטענתה נובע הדבר מרצון של חברת הביטוח להקטין את התשלומים שהיא משלמת, וזאת "כדי להעשיר את קופתה שלה", תוך שימוש בכוחה הרב. התובעת הוסיפה, כי אי פסיקת מלוא שכר הטרחה תרתיע אנשים מהגשת תביעות לקבלת כספים המגיעים להם, ומי שיצאו נשכרות יהיו חברות הביטוח. הנתבעים טענו, כי הנתבעת הודתה באחריותה עוד בטרם הגשת התביעה, ואולם הואיל ולא קיבלה מהתובעת את כל המסמכים הדרושים לבירור חבותה, כנדרש בסעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), לא שילמה לתובעת. רק עם הגשת התביעה קיבלה את מלוא המסמכים הנדרשים, ואז שלחה לתובעת שיק, הכולל גם אגרה ושכ"ט עו"ד כקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 (להלן: "כללי הלשכה"). הנתבעים הוסיפו, כי גובה שכר הטרחה הנתבע, דהיינו 4,640 ₪, אינו פרופורציונלי ביחס לסכום הנזק - 1,180 ₪ בתוספת 500 ₪ עבור שכ"ט שמאי; וכי תשלום שכ"ט עו"ד בשיעור כזה הינו מנוגד לחובת התובעת להקטין את נזקיה. ככלל, צודקים הנתבעים בטענתם, שבתביעות שעניינן נזקי רכוש שנגרמו בתאונות דרכים, בסכומים שאינם גבוהים, אין מקום לפסיקת שכ"ט עו"ד בשיעור כה גבוה, כפי שנתבע על ידי התובעת. תביעות מסוג זה נדונות רבות בבתי משפט השלום, וסכומי שכר הטרחה שנפסקים בהן, לרבות על ידי מותב זה, נמוכים בעשרות אחוזים מן הסכום הנתבע כאן. למעשה, מרביתן של התביעות בנושא זה המוגשות על ידי יחידים (להבדיל מתביעות המוגשות על ידי חברות שבבעלותן כלי רכב או מתביעות שיבוב המוגשות על ידי חברות הביטוח) מוגשות בבתי המשפט לתביעות קטנות, דבר שיש בו חסכון ניכר בעלויות ניהול ההליכים. אלא שבמקרה זה נסיבות חריגות, שהצדיקו, לדעתי את הפנייה לעורך דין. כוונתי הינה להתנהגות הנתבע לאחר התאונה. הנתבע הפר את הוראות תקנה 145 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בכך שנמלט ממקום התאונה, ולא מסר לתובעת את פרטיו, כמפורט בתקנה 145(א). אף לאחר שאיתרה אותו התובעת סרב לדרישתה לפצותה, איים עליה, ואף פנייה מטעם סוכן הביטוח שלה לא הועילה. בנסיבות אלה, פנייתה של התובעת לעורכת דין על מנת שתפעל בשמה לקבלת הפיצוי המגיע לה הינה פעולה סבירה, ללא קשר לגובה הנזק. אני דוחה את טענת הנתבעים, כאילו הגשת התביעה נבעה מכך שהתובעת לא המציאה לנתבעת את מלוא המסמכים הנחוצים לה לבדיקת דרישתה. אמנם התובעת לא המציאה לנתבעת אישור בדבר אי הגשת תביעה, דבר שראוי היה שתעשה טרם הגשת התביעה, אלא שכפי שצוין בכתב ההגנה, רק עם קבלת התביעה קיבלה חברת הביטוח אישור מן הנתבע לשלם לתובעת, שכן עד אותו שלב טען הנתבע להיעדר נזקים. יחד עם זאת איני סבורה כי יש מקום לפסוק לזכותה של התובעת את מלוא סכום שכר הטרחה הנתבע. ההלכה הפסוקה קובעת, כי ניזוק אינו זכאי באופן אוטומטי לפיצוי בגין כל הוצאה שהוציא, אלא רק בגין הוצאות אשר נחוצות באופן סביר ואשר גובהן סביר (ראה: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; דנ"א 6702/00 אריה אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ (7.12.00)). סבורה אני, כי בנסיבות הענין שכר הטרחה הסביר הינו בסכום של 3,000 ₪. בקביעת סכום זה שמתי לנגד עיני את כללי הלשכה, הקובעים תעריף מינימלי מומלץ, ואת היקף עבודתה של עורכת הדין: כתיבת מכתב התראה, חילופי מספר מכתבים עם חברת הביטוח, הגשת התביעה וניהולה. אציין כי במהלך סיכומיו הצגתי לב"כ הנתבעים את השאלה, האם להתנהלות הנתבע לאחר התאונה כמפורט לעיל אין, לדעתו, השלכות. ב"כ הנתבעים השיב, כי אילו היתה התובעת תובעת פיצוי עבור עוגמת נפש, היה אולי מקום להעתר לה, אך אין לדברים משמעות לענין שכ"ט עו"ד (עמ' 10 שו' 22-26). עוד טען ב"כ הנתבעים, כי אם יקבל בית המשפט את התביעה בנושא שכר הטרחה, מי שישלם את הסכום תהיה חברת הביטוח, ולא הנתבע, אשר בכל מקרה ישלם רק את סכום ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. משמעות הדבר היא, שמי שישא בתשלום יהיה ציבור המבוטחים, אשר אינו אשם בכך שהנתבע הפר את הוראות החוק (עמ' 11 שו' 11-14). אמנם סבורה אני, כי אכן אין זה רצוי כי חברת הביטוח תשא בעלויות הנובעות מהתנהלות הנתבע לאחר התאונה, דבר שמשמעותו גלגול נזק זה על ציבור המבוטחים. יחד עם זאת ברור, כי אין הצדקה לכך שהתובעת היא זו שתאלץ לשאת בעלויות אלה. אני סבורה, כי התוצאה הרצויה והראויה הינה שמי שישא באותן עלויות יהיה הנתבע, והוא בלבד. אמנם במקרה זה תוצאה זו אינה אפשרית, שכן ב"כ חברת הביטוח מייצג אף את הנתבע, וחברת הביטוח ביחסיה מול הנתבע לא התכחשה לחבותה בכפוף לתשלום ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה. אך, כאמור, תוצאה זו אינה התוצאה הרצויה, ולדעתי אין היא התוצאה המתחייבת מהוראות החוק. סבורה אני, כי במקום בו בוחר נהג המעורב בתאונת דרכים להפר את הוראות החוק, ולהימלט ממקום התאונה מבלי להשאיר פרטים, הרי שמי שצריך לשאת בנזק הנוסף שנגרם כתוצאה מכך הינו הנהג עצמו, ולא חברת הביטוח שלו. לתוצאה רצויה זו אפשר להגיע באחד משני אופנים: הבחנה בין נזקי התאונה לנזקי ההתנהלות שלאחריה - למעשה, שכר טרחת עורך הדין אינו נזק שנגרם כתוצאה מן התאונה (כמו הנזק הישיר לרכב ועלות שכר טרחת השמאי). מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובה חוקית של הנהג לאחר התאונה. נזק כזה אינו צריך להיות מכוסה על פי פוליסת הביטוח. קביעה כי נהג העוזב את מקום התאונה מבלי להחליף פרטים פועל בניגוד לחובתו של מבוטח כלפי המבטח לעשות להקטנת הנזק, חובה הקבועה בסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח. קביעה זו הינה רצויה וראויה בפרט נוכח העובדה, שהפעולה הנדרשת לשם הקטנת הנזק הינה פעולה שהמבוטח מחויב לעשותה בהתאם להוראות החוק. במצב דברים זה, בהתאם לסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, אין חברת הביטוח נושאת בנזק שהיה המבוטח יכול להקטין, אילו היה מוסר את פרטיו כדין. כאמור, דרכים אלה אינן ניתנות ליישום במקרה זה, לאור ייצוגם המשותף של הנתבעים, ואולם ראוי כי הענין יבחן על ידי חברות הביטוח ועל ידי המפקח על הביטוח, שהינו הגורם הסטטוטורי המפקח על פעילותן. חיובם של נהגים מבוטחים לשאת בנזקים נוספים על נזקי התאונה, הנובעים מהפרת החוק על ידיהם, ישיג, לדעתי, מטרה רצויה נוספת, בכך שירתיע נהגים מלהימלט ממקום התאונה מבלי למסור את פרטיהם, שכן ידעו כי להתנהגות זו עלול להיות גם מחיר כספי בו ישאו בעצמם. אשר על כן הנני קובעת, כי הסכום בו על הנתבעים לפצות את התובעת עומד על 4,680 ₪, דהיינו הנזק הישיר לרכב, שכ"ט השמאי ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח. מסכום זה שילמו הנתבעים לתובעת סכום של 2,563 ₪. כמו כן על הנתבעים לשלם לתובעת את החלק היחסי מסכום האגרה ששולמה בהתאם לתביעה בסכום של 4,680 ₪, בניכוי 347 ₪ ששילמו הנתבעים לתובעת על חשבון האגרה. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובעת סכום של 2,117 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את יתרת האגרה, כמפורט לעיל. זכות ערעור כחוק. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין