קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרשנות כתב ערבות: סעיף 3 לחוק חוק הערבות, תשכ"ז-1967 קובע כי ערבות יכולה להיווצר בין היתר בהסכם בין הערב לנושה. אם מדובר בהסכם הרי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 חלות באופן ישיר וכך גם כללי הפרשנות. חוזה נועד לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). ככלל, דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, עמ' 285). לשון החוזה היא זו שתוחמת, כאמור, את גבולות הפרשנות. הלשון הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). נתוני רקע ועובדות 1. התובעת, אחת מחברות הבת של הוצאת שוקן ועוסקת בהוצאה לאור, בשיווק והפצה של עיתונים הגישה תביעה כספית זו לתשלום יתרת החוב הרשום לטענתה ע"ש הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") בגין פרסומים שהזמינה בקיץ 2004 מהתובעת ואשר להם ערב נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") בערבות אישית ביום 18.05.04 (להלן: "כתב הערבות"). 2. בתאריכים 18.5.04, 18.06.04 ו - 10.09.04 הזמינה הנתבעת שירותי פרסום הכוללים מודעות פרסום במס' עיתונים (מס' הזמנות: 10876, 11061 ו - 15751 בהתאמה) מהתובעת. עפ"י הזמנת הפרסום, סוכם בין הצדדים שהסכום לתשלום לכל מודעת פרסום יעמוד על הסכומים שפורטו בכל הזמנת פרסום כאשר התשלום יבוצע לפי שוטף + 60 יום. ביום 18.05.04 חתם הנתבע על כתב הערבות לפיו הוא חייב בערבות אישית לחובות הנתבעת בגין הפרסום כאשר סוכם כי התמורה בגין ההזמנה (מס' 10876) תשלום ע"י הנתבעת חלקה בכסף וחלקה ע"י מתן הטבות למערכת העיתון ולעובדיה, לרבות מתן סופי שבוע וכניסות למועדון הנתבעת. 3. מכתב התביעה עולה כי התובעת מלאה אחר הזמנות הפרסום שצוינו לעיל אולם הנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכום המגיע לה ובכך הפרה למעשה את החוזה בין הצדדים. כנגד נתבעת זו ניתן פסק דין בהעדר אולם, על פי בודעת ב"כ התובעת טרם נפרע החוב בהיות הנתבעת לא פעילה או חדלת יכולת פירעון. בטרם אכריע במחלוקת, אציג בתמצית את טענות הצדדים. טענות התובעת 4. התובעת שדוחה את טענות הנתבעים להרחבת חזית טוענת כי הנתבע הוחתם על טופס ערבות כאשר ברור שכתב הערבות הוחתם לאחר ביצוע הזמנה מס' 10876 להבטחת הפרסומים שיוזמנו בעתיד, וזאת בין היתר כדי להימנע ממצב חדלות פירעון ואו בעיות תשלום. הטענה שכתב הערבות מתייחס להזמנה אחת בלבד (מס' 10876) אינה סבירה בעליל ואינה מתיישבת עם גמירת הדעת של הצדדים. כתב הערבות הוחתם ע"י הנתבע לאחר עריכת ההזמנה הראשונה ואין זה סביר שעבור הזמנה אחת יוחתם הנתבע פעמיים. בכתב הערבות מצוין במפורש "בגין פרסומים", קרי מדובר על פרסומים של קמפיין קיץ 2004 ולא של תקופה אחרת. התובעת ממשיכה וטוענת כי כל העסקה בינה לבין הנתבעת לא הייתה יוצאת לפועל אילולא היה הנתבע בסוד הענייניים וערב לה באופן אישי מתחילתה ועד סופה. בנסיבות העניין אין לקבל כל טענה כי הנתבע חתם על כתב הערבות מבלי שקרא או הבין אותו. חזקה על אדם שחתימתו על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שקרא את המסמך והבין את תוכנו, ואם יסתבר שלא כך אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. בנוסף עדותו של הנתבע היא עדות יחידה של בעל דין. טענות הנתבע 5. הנתבע מכחיש את טענת התובעת לפיה כתב הערבות הוחתם לאחר ביצוע הזמנה מס' 10876 להבטחת הפרסומים שיוזמנו בעתיד. לטענת הנתבע כתב הערבות מתייחס להזמנה אחת בלבד (מס' 10876) מיום 18.05.04, הזמנה שכללה פרסומים למשך 6 שבועות בקיץ 2004. זאת ועוד, נטען כי הנתבע חתם כמזמין רק על שתי הזמנות ואת יתר ההזמנות ביצע מר אריה לינס וגב' דינה החתומים על גבי הזמנות מס' 15751 ו - 11061 (להלן: "ההזמנות הנוספות"). מאחר והיריב האמיתי של התובעת הוא המזמין עצמו, בעלי הדין הנכונים בנוגע להזמנות הנוספות הם מר אריה לינס וגב' דינה שכן הנתבע לא אישר ולא חתם על מסמך כלשהו המאשר את ההזמנות הללו, סכומיהן ועצם היותו ערב להן. זאת ועוד עצם קיומה של הערבות (המוכחשת) כשלעצמה אינו פוטר את התובעת מחובת אחריות מושגית וקונקרטית כלפי הערבים לגביית החובות המגיעים לה בהתאם לתנאי התשלום שנקבעו תוך מזעור חשיפת הערבית לחובות החייבים העיקריים. בענייננו התובעת התרשלה שעה שלא גבתה את החובות המגיעים מהנתבעת אלא המתינה עם גביית החוב עד30.10.04. בכך שהנתבעת לא יידעה את הנתבע על החוב המצטבר היא לא אפשרה לו לדאוג למזעור החוב בזמן אמת ולפירעונו ע"י הנתבעת כל עוד היא פועלת ומנהלת עסק חי. הנתבע ממשיך וטוען כי למעט ההמחאה על סף 19,000 ₪ לא קיימת כלפי התובעת כל יתרת חוב נוספת, כאשר עמדת הנתבע היא שהמחאה זו אינה מגלמת בחובה את התשלום בגין הזמנה 10876 לה ערב. עוד לטענתו, מנספח ח' לתצהירו של מר ויצמן עולה כי בגין הזמנה 10876 שכללה הזמנת פרסומים בסך של 14,040 ₪ לכאורה בוצעו הלכה למעשה פרסומים בסך כולל של לא יותר מ - 6,500 ₪. לפיכך החוב הנערב עומד על סך של 6,500 ₪ לא כולל מע"מ, וזאת עוד בטרם הופחתה עסקת הברטר ע"ס 3,000 ₪ כנזכרת בגוף ההזמנה. על כן הנתבע טוען כי החוב הנערב עומד על סכום לא גבוה מ - 3,500 ₪. הנתבע ממשיך ומפנה לסתירות לכאורה שעולות מן התצהירים והעדויות של מר ויצמן (מנהל התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה (להלן: "מר ויצמן")) ומר ביבס (סוכן ואיש שיווק של התובעת (להלן: "מר ביבס")). הנתבע מכחיש כי הערבות נחתמה בנוכחות מר ויצמן ולפיכך לטענתו יש להטיל ספק במהימנות גרסתם של מר ויצמן ומר ביבס גם באשר לנסיבות חתימת הערבות. באשר לגב' טובה אלקהר (מנהלת החשבונות של התובעת (להלן: "גב' אלקהר") הנתבע טוען כי היא אינה מודעת לתנאי התשלום שנקבעו, לא היה לה מושג בתחילה לגבי עסקת הברטר שנרקמה בין הצדדים. בנוסף העדה לא העידה על הנסיבות שהביאו לדרישת כתב הערבות וכן לגבי תוכו או למועדים שהוא מתייחס. בנוסף גב' אלקהר העידה כי התובעת "גלגלה" חוב של חברה אחרת בשם פאור פון לנתבעת וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. דיון היקף הערבות 6. המחלוקת העיקרית בעניינו נוגעת לשאלה האם כתב הערבות מתייחס להזמנה אחת בלבד (מס' 10876), כטענת הנתבע, או שהוא מתייחס לכלל הפרסומים של קמפיין הנתבעים לקיץ 2004. בטרם נפתור מחלוקת זו יש להביא את כתב הערבות כלשונו: "אני מצהיר כי הנני ערב בערבות אוואל. X אלברט, ת.ז X ,.. בגין הפרסומים (שם העסק) קלב אכזיב 2004..." (שגיאות הכתיב בגוף הטקסט - י.ו) סעיף 3 לחוק חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") קובע כי ערבות יכולה להיווצר בין היתר בהסכם בין הערב לנושה. אם מדובר בהסכם הרי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") חלות באופן ישיר וכך גם כללי הפרשנות. חוזה נועד לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). ככלל, דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, עמ' 285). לשון החוזה היא זו שתוחמת, כאמור, את גבולות הפרשנות. הלשון הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). 7. לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1687 (2006)). מאחר ובית המשפט אינו מכונן חוזים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון החוזה בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. עם זאת, יתכנו מצבים, כמו בענייננו, בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו היא לא ברורה וחד משמעית (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). במצב כזה יש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה, כל עוד הגמישות נמצאת בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו (ראה ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010), וכן ראה: ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, , 21.12.2008)). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם עם זאת, תורת הפרשנות התכליתית מציבה את התכלית כאמת מידה נוספת לפרשנות. על פי תפישה זו, יש לבחון הן את התכלית הסובייקטיבית והן את התכלית האובייקטיבית, הכוללת את המטרות, האינטרסים והתכליות. תכלית זו נקבעת על פי הגיונה, אופייה ומהותן של הנסיבות (ראה: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, תשס"א), 385-387, 405-403, 537-534). 8. ומן הכלל אל הפרט, כאשר אנו באים לנתח את כתב הערבות (ראה: נספח ב' לת/1) יחולו בעניינו באופן ישיר כללי הפרשנות החוזיים הרגילים ויתכן שאף יש לנקוט בכללי פרשנות דווקניים לטובת הערב (ראה: ד"ר ר. בר - קהן, ערבות [תשס"ו - 2006] עמ' 85). כלל מקובל בפירוש חוזים הוא שדו משמעות בניסוח חוזה תתפרש כנגד הצד המנסח ולטובת הצד השני. הכלל חל במקום שלשון החוזה ניתנת לשני פירושים סבירים ומביניהם צריך בית המשפט להכריע (שם, עמ' 88). לאחר שבחנתי את כתב הערבות, ואת הראיות, העדויות והמסמכים שהוצגו לפני, נראה כי כתב הערבות עליו חתם הנתבע מתייחס אך ורק להזמנה מס' 10876. אבהיר מסקנתי זו. הנתבע הכחיש את טענת התובעת לפיה כתב הערבות הוחתם לאחר ביצוע הזמנה מס' 10876 להבטחת הפרסומים שיוזמנו בעתיד הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט שהייתה עקבית ותואמת. הנתבע לא היה חתום על ההזמנות הנוספות אותן ביצעו מר אריה לינס וגב' דינה החתומים על גבי הזמנות מס' 15751 ו - 11061. עדים חיוניים אלה אשר לא הוזמנו למתן עדות באשר לנסיבות בהן ההזמנות הנוספות בוצעו. הנתבע חזר בצורה עקבית על גרסתו וטען כי לא סבר ולו לרגע אחד כי הערבות האישית עליה חתם כוללת את כל פרסומי הנתבעת לקיץ 2004 אלא את הזמנה 10876 בלבד (ראה עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 05.05.09). מעדותם של מר ויצמן ומר ביבס כלל לא ברור אם הוסבר לנתבע אחרת. 9. עדותם של עדי התובעת מר ויצמן ומר ביבס בעייתית בעיניי וזאת בעיקר נוכח הסתירות בין תצהירים לעדותם בבית המשפט. בסעיף 7 לתצהירו מר ויצמן (ראה: ת/1) טען כי הערבות נחתמה בנוכחותו ובנכחות מר ביבס. בעדותו בבית המשפט בעמ' 9 ו - 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 25.12.07 טען מר וצימן כי הוא לא החתים את הנתבע על כתב הערבות, וכי לא נכח כלל בפגישה. בסעיף 13 לתצהירו טען מר ויצמן כי לא שולמו כספים ע"י הנתבעים על חשבון החוב שהנתבעת הייתה חייבת לכאורה לתובעת. בעדותו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 25.12.07 הודה כי התובעת קיבלה חלק מהכסף שהנתבעת חייבת לה. גם בעדותו של מר ביבס, כאמור, נמצאו אי התאמות עם התצהיר שמסר (ראה: ת/2). בסעיף 9 לתצהירו של מר ביבס נכתב כי כתב הערבות נחתמה בנוכחות מר ויצמן, דבר שכאמור נסתר בעדותו של מר ויצמן עצמו וכן בעדותו של מר ביבס בעמ' 2 לפרוטוקול הישיבה מיום 05.05.09 בה טען מר ביבס כי אינו זוכר בדיוק אם מר ויצמן היה נוכח. לעומת בעיית הזיכרון לגבי הנוכחים בישיבה, למר ביבס לא הייתה כל בעיה לזכור כי הסביר לנתבע באופן מפורט כי הערבות תשמש לכל הפרסומים בקיץ 2004 (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 05.05.09). טענה זו כאמור הוכחשה נמרצות ע"י הנתבע. 10. כאמור, בעדותם של ויצמן וביבס נמצאו אי ההתאמות פוגעות בצורה משמעותית באמינות גרסתם ובמשקל אשר יש ליחס לה. סתירות אלה בין התצהיר לעדויות אף בולטות יותר לאור העקביות בגרסת הנתבע. הנתבע לכל אורך ההליכים, הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט עמד על כך כי כתב הערבות עליו חתם מתייחס אך ורק להזמנה מס' 10876. כאשר נשאל על כך בבית המשפט חזר הנתבע על גרסה זו בעמ' 14, 16 ו - 18 לפרוטוקול הדיון מיום 05.05.09. אל מול עדותו העקבית של הנתבע יש את עדותם הסותרת של הנתבעים כמו גם את עדותו בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 05.05.09 של מר ביבס בה טען תחילה כי הערבות השנייה נחתמה עקב הסכום הגבוה יחסית של הזמנה 10876, אולם לאחר מכן הוסיף כי מדובר בפרסומים של קיץ 2004: "...זהו שאני לא ממש זוכר אם פה הוא היה נוכח אין לי מושג אם שניהם נחתמו ביחד אני חושב שבאותה הזמנה ראשונה בגלל שסכום הכסף די גבוה מבחינת הפרסום ביקשו מאיתנו כדי לכסות ולאבטח את הכסף להחתים את הערבות השנייה שזה למעשה נותן לנו ביטחון כלכלי של הכסף שיגיע אלינו וזה נותן ביטחון במיוחד כאשר מדובר בפרסומים שיהיו כל הקיץ . זה היתה הנחייה שקיבלנו מהמנהלים..." (ההדגשה שלי, י.ו) 11. במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). משכך, על התובעת להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובעת להוכיח את תביעתה בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתה (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוענת טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתה תשא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתה, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). בבחינת העדויות והמסמכים שבפניי הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה במלואה. התובעת הוכיחה את תביעתה בצורה חלקית בלבד, בנוגע לחוב אשר נוצר כתוצאה מהזמנה מס' 10876. היקף הסכום הנערב 12. מעיון במסמכים ובעדויות הצדדים קשה מאוד לקבוע מהו גובה החוב שנותר לתשלום. מצד התובעת ישנן עדויות סותרות בין התצהירים לעדויות בבית משפט, ואף סתירות בין העדים לבין עצמם. נראה כי בכרטסת הנהלת החשבונות שצורפה צורף חוב של חברה אחרת של הנתבע (פאור - פון) לחובה של הנתבעת. בנוסף ככל הנראה, סוכם עם הנתבעת על קיזוז מסוים מעלות הפרסומים במעין עסקת ברטר הכוללת כרטיסי כניסה וסופ"ש לעובדי התובעת במתקני הנתבעת וכו' (ראה :נספח א'1 לת/4). מעדותה של מנהלת החשבונות של התובעת נראה כי "שכחו" ליידע אותה על עסקה זו, היא לא קיבלה כל הוראת קיזוז והפעם הראשונה ששמעה על כך היא כאשר קראה את כתבי הטענות בתיק זה (ראה עמ' 11 לפרוטוקול הישיבה מיום 05.05.09). זאת ועוד, מהזמנה 10876 (ראה: ת/5) ומעדותו של מר ביבס בעמ' 1 - 2 לפרוטוקול הדיון מיום 05.05.09 עולה כי הסכום של הזמנה 10876 עומד על סך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ) בלבד : "...תספר לבית המשפט כמה הזמנות של פרסומים אתה רואה לנגד עינך. ת.        על הזמנה 10876? ש.        סכום של ת.        12,000 + מע"מ 14,440 ₪..." מעיון בחשבוניות שצירפה התובעת (ראה: ת/3) עולה כי בחשבונית מס' 65395 בוצעו במסגרת הזמנה 10876 פרסומים בסך כולל של 2,900 ₪. מחשבונית 64944 עולה כי בוצעו במסגרת הזמנה 10876 פרסומים בסך כולל של 4,800 ₪. מחשבונית 65395 עולה כי בוצעו במסגרת הזמנה 10876 פרסומים בסך כולל של 7,200 ₪. סה"כ בוצעו במסגרת הזמנה 10876 פרסומים בסך כולל של 14,900 ₪. לטענת הנתבע יש לקזז מסכום זה 3,000 ₪ בגין עסקת הברטר שבוצעה, שכן לא ברור כמה כניסות למתקני הנתבעת נוצלו ע"י עובדי התובעת. דא עקה, הנתבעים לא טרחו להמציא כל רישום מדויק וכן לא הוציאו חשבונית על כך (ראה עדותו של מר ויצמן בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 25.12.07), לפיכך לא ניתן לקבוע את סכום הקיזוז. מאחר ובנוגע להזמנה מספר 10876 הודה הנתבע כי ישנו חוב, טענת הקיזוז מטעמו הינה טענה מסוג הודאה והדחה ועל כן היה עליו להוכיח באופן מדויק את סכום הקיזוז הנדרש. משלא עשה כן הנתבע, אין הוא עמד בנטל המוטל עליו ועל כן אינני מקבל את טענת הקיזוז שהעלה. לאור האמור, הנני קובע כי הסכום אשר לו ערב הנתבע לחוב הנתבעת הוא 14,900 ₪ בלבד. תוצאה אשר על כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת, מכוח ערבותו, את הסך של 14,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 13.3.05 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף הנני מחייבו בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישא ריבות והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פס"ד. ערבות