שתי טענות עיקריות מעלה הנתבע בניסיונו לבסס פגם בשיקים: הטענה כי השיקים נמסרו לבטחון בלבד והטענה כי לא ניתנה כל תמורה בעד השיקים ו/או שהתמורה נכשלה במלואה. סעיף 20 (ב) (2) לפקודת השטרות [נוסח חדש], התשי"ז - 1957 קובע כי בין צדדים קרובים ולגבי כל צד מרוחק שאיננו אוחז כשורה "מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקנין בשטר". בהתבסס על הוראה זו, נקבעה ההלכה לפיה מסירה על-תנאי היא מסירה שכוונתה להקים חבות שטרית עתידית, המותנית בתנאי חיצוני מוקדם. עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה, אם לאו - פוקעת היא ועוברת מן העולם (ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר פ"ד מה (1), 647, 652). סעיף 20 (ג) לפקודה קובע חזקה במסירה לפיה "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". הנטל איפה מוטל על הנתבע לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו שהשטר נמשך לביטחון וכי התנאי לחבותו לא התקיים (ע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3), 830, 834). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צ'קים פגומים: בפני תביעה לביצוע שלושה שיקים בסך כולל של 92,000 ₪, אשר הורתה בתקווה לעשיית רווח קל מהשקעה "בבנק פרטי" ואחריתה מפח נפש. בד בבד עם הדיון בתיק זה, התנהלו שני תיקים נוספים אשר נסיבותיהם דומות: ת.א. 31817/06 ס. יהודה השקעות ופיננסים בע"מ נ' יסמין יערי, בגינו ניתן פסק דין ביום 10.12.08 (להלן: "עניין יערי"); ות.א. 40375/06 ס. יהודה השקעות ופיננסים בע"מ נ' שטרנברג אווה, בגינו ניתן פסק דין ביום 29.4.00 (להלן: "עניין אווה"). בהתאם להסדר דיוני בין הצדדים, לא התקיימה ישיבת הוכחות בתיק זה והוסכם כי פסק הדין יינתן על יסוד התצהירים, המסמכים וסיכומים בכתב אשר יגישו הצדדים ואשר אליהם רשאים הצדדים לצרף ראיות מהתיקים האמורים בעניין יערי ובעניין אווה. תמצית העובדות הרלוונטיות התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, במתן הלוואות חוץ בנקאיות וניכיון שיקים. התובעת רשומה אצל רשם נותני שירותי מטבע כמורשית להעניק שירותים שונים לפי סע' 11ג (א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. הנתבע הינו תושב המושבה כנרת. במוקד תובענה זו עומד אדם בשם מנשה מזרחי (להלן: "מנשה"), אשר הפעיל מעין "בנק פרטי" ושיטת פעילותו מתוארת בפסקי הדין בעניין יערי, בעניין אווה ובהחלטה מיום 1.2.06 בערר על מעצרו של מנשה (בש"פ 560/06 מנשה מזרחי נ' מד' ישראל, נספח ג' לתצהיר הנתבע). שיטת פעילותו של מנשה אף מתוארת בערעור אותו הגיש על גזר הדין במסגרתו הורשע מנשה לפי הודאתו בעבירות שונות ונגזרו עליו עונשי מאסר, קנס ופיצויים למתלוננים (גזר הדין בת.פ. 1169/05 בבית המשפט המחוזי בנצרת, המוזכר בסע' 30 בסיכומי הנתבע וכן הערעור אשר הגיש מנשה לבית המשפט העליון: ע"פ 10632/07 מנשה מזרחי נ' מד' ישראל ואח', ). מסתבר כי בשנים 2000 - 2005 שכנע מנשה אנשים שונים שהכיר להעביר לידיו כספים, בטענה שישמשו כהשקעה רווחית ביותר, המניבה ריבית חריגה בהשוואה לריבית המקובלת בשוק. מנשה אף "אפשר" למשקיעים לבחור בין "מסלול ריבית" המאפשר השקעה בסכום מסוים וקבלת ריבית חודשית בשיעור שנקבע בהתאם לגובה הסכום, ו"מסלול ריבית דריבית" בו לא קיבלו המשקיעים ריבית אלא נצברה לזכותם ריבית דריבית בשיעור מוסכם על הסכום המקורי. מנשה הוסיף ושכנע משקיעים לגייס משקיעים חדשים, כאשר לכל משקיע שיגייס משקיע חדש הבטיח תשלומים מסכום ההשקעה של המשקיע החדש. כתוצאה מן התנהלות האמורה השתכנעו אנשים רבים להעביר למנשה סכומי כסף ניכרים בלא ערובות ממשיות להשבתם. בדרך זו נמסרו למנשה מיליוני שקלים בהם השתמש לצרכיו השונים, לרבות שיפור רמת חייו, רכישת נכסים, תשלום חובות, מתן הלוואות, העברת הכספים לגורמים אחרים ושימושים נוספים. בסמוך למועדים אלו הפעיל מנשה חנות מכלת במושבה כנרת בשותפות עם מר יוסי כבשנה (להלן: "כבשנה"). כבשנה הינו חמו של הנתבע ודרכו הכיר הנתבע את מנשה. אף הנתבע, כאחרים, התפתה להשקיע כספים בעסקיו של מנשה. בסמוך לחדש מאי 2005 חדל מנשה מתשלום הריביות על הכספים שהושקעו אצלו וכך התברר שעסקיו נקלעו לקשיים. בסמוך לאחר מכן משך הנתבע מספר שיקים אותם מסר לכבשנה וזה העבירם למנשה (לענין מסירת השיקים לאחר שכבר התברר כי עסקיו של מנשה נקלעו לקשיים ראו סע' 4.7 - 5.3 בתצהיר כבשנה בעניין אווה; עמ' 13 - 14 לפרוט' עדות הנתבע בעניין אווה). ארבעה מהשיקים אשר הועברו למנשה באמצעות כבשנה בסמוך לאותו המועד נתבעו בתביעה בעניין יערי, שלושה מהשיקים נתבעו בתביעה בעניין אווה ושלושה מאותם שיקים נתבעים בתביעה זו, כדלהלן: שיק מס' 5000016, ע"ס 27,000 ₪, ז"פ 14.12.05. שיק מס' 5000017, ע"ס 38,000 ₪, ז"פ 18.12.05. שיק מס' 5000020, ע"ס 27,000 ₪, ז"פ 23.12.05. שיקים אלו יכונו להלן: "השיקים". השיקים רשומים לפקודת מנשה ולא נושאים כל סימן המגביל את סחרותם. ביום 25.9.05 הגיע מנשה למשרדי התובעת עם מספר שיקים בסך כולל של 349,000 ₪, בהם גם השיקים לעיל וכן השיקים נשוא עניין יערי ועניין אווה. מנשה הסב את השיקים לפקודת התובעת וזו מסרה לו תמורתם ארבעה שיקים בסך כולל של 315,000 ₪. בגין עסקה זו הוציאה התובעת קבלה מיום 25.9.05 וחשבונית מס מיום 1.10.05. ארבעת השיקים אשר מסרה התובעת למנשה נפרעו, בהתאם לדפי החשבון אשר הציגה התובעת (נספחים ו', ז' לתצהיר מנהל התובעת). כאמור, בעת מסירת השיקים על ידי הנתבע כבר התברר שעסקיו של מנשה נקלעו לקשיים, מנשה חדל מתשלום הריבית למשקיעים וסירב להשיב להם את כספם, תוך שהוא נותן הסברים שקריים להפסקת התשלומים. בהמשך נעצר מנשה והוגש כנגדו כתב אישום. משהתברר לנתבע דבר מעצרו של מנשה והחקירה המתנהלת כנגדו, ניתנה על ידו הוראת ביטול לשיקים. להשלמת המסכת העובדתית יצוין כי השתלשלות עובדתית כמעט זהה נתבררה גם בעניין יערי ובעניין אווה, כאשר בזה האחרון הייתה הנתבעת, אווה שטרנברג, אימו של הנתבע, אשר השיקים בגינם נתבעה נמסרו על ידה לבנה, הנתבע דכאן, זה מסרם לכבשנה, זה מסרם למנשה וזה הסב אותם לתובעת במסגרת אותה עסקת ניכיון ביום 25.9.05. גם בשני התיקים הללו מיאנו הנתבעים לכבד את השיקים ובשניהם נדחו טענותיהם. עיקרי טענות הצדדים לטענת הנתבע, השיקים נמסרו למנשה לבטחון בלבד, בלא שניתנה כנגדם תמורה ואילו התובעת איננה "אוחזת כשורה". לגרסתו, נמסרו השיקים על ידיו לכבשנה כנגד הבטחה שיוחזרו אליו במועד הפירעון ולא יוצגו לפירעון. כנגד תנאי זה גם נמסרו למנשה על ידי כבשנה. בתמורה, ממשיך וטוען הנתבע, אמור היה לקבל תשלומי ריבית או עמלה גבוהים (סע' 5.3 בתצהיר הנתבע). פגם נוסף שנפל בשיקים, לדידו של הנתבע, הוא כי עבור השיקים מנשה לא נתן כל תמורה אלא עמלה חד פעמית בגובה 5% מסכום השיקים (סע' 16.2 לתצהיר הנתבע). ביחס לתובעת, טוען הנתבע כי איננה יכולה להנות ממעמד של אוחז כשורה בשיקים. לשיטת הנתבע, בין התובעת למנשה הייתה מערכת יחסים מיוחדת הכוללת גם מערכת עסקית מסועפת. לנוכח מערכת יחסים זו, טוען הנתבע, בוצע על ידי התובעת ניכיון לשיקים בעת שקשייו הכלכליים של מנשה היו ידועים ועל אף היותו אותה עת מוגבל בחשבון הבנק ונטול נכסים. מנסיבות אלו מסיק הנתבע שהתובעת פעלה בחוסר תום לב, מתוך ידיעה אודות הפגמים בשיקים, בלא שהוכח מתן תמורה על ידי התובעת. כאשר התובעת איננה "אוחז כשורה", טוען הנתבע שיש לדחות את התביעה. לגרסת התובעת, הופרכה גרסת הנתבע לפיה ניתנו השיקים לבטחון ובלא כל כוונה שיוצגו לפירעון. לטענתה של התובעת, ניתוח חומר הראיות מחייב את המסקנה לפיה ידע הנתבע כי מנשה מתכוון לעשות נכיון לשיקים ולקבל כנגדם אשראי או כסף ולמצער - חייב היה לדעת זאת ועצם עיניו בתקווה להוסיף ולקבל ריביות גבוהות ממנשה. ביחס לקשריה היא עם מנשה, טוענת התובעת שנתמלאו והוכחו כל התנאים להכרה במעמדה כאוחזת כשורה, כך שבכוחה לגבור על כל טענות הנתבע. דיון והכרעה הטענה לפגם בשיקים שתי טענות עיקריות מעלה הנתבע בניסיונו לבסס פגם בשיקים: הטענה כי השיקים נמסרו לבטחון בלבד והטענה כי לא ניתנה כל תמורה בעד השיקים ו/או שהתמורה נכשלה במלואה. סעיף 20 (ב) (2) לפקודת השטרות [נוסח חדש], התשי"ז - 1957 (להלן: "הפקודה") קובע כי בין צדדים קרובים ולגבי כל צד מרוחק שאיננו אוחז כשורה "מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקנין בשטר". בהתבסס על הוראה זו, נקבעה ההלכה לפיה מסירה על-תנאי היא מסירה שכוונתה להקים חבות שטרית עתידית, המותנית בתנאי חיצוני מוקדם. עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה, אם לאו - פוקעת היא ועוברת מן העולם (ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר פ"ד מה (1), 647, 652). סעיף 20 (ג) לפקודה קובע חזקה במסירה לפיה "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". הנטל איפה מוטל על הנתבע לשכנע את בית המשפט בנכונות גרסתו שהשטר נמשך לביטחון וכי התנאי לחבותו לא התקיים (ע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3), 830, 834). לטענת הנתבע, נמסרו השיקים למנשה לבטחון. אם כן, מאליה נשאלת השאלה: בטחון למה? הרי ביחסי מנשה והנתבע היה זה דווקא מנשה אשר חייב היה כספים לנתבע. איזו התחייבות של הנתבע נועדו אם כן להבטיח השיקים? כאשר נשאל על כך הנתבע בחקירתו הנגדית בעניין אווה הנה אשר השיב (עמ' 15 לפרוט', נספח י' לסיכומי התובעת): "אסביר לך מה דרך החשיבה שלי הייתה באותו רגע. איך שהעסק שמנשה עובד הוא מתעסק בנדל"ן, הוא מלווה לכל מיני חברות שעומדות לפשוט את הרגל הוא מלווה להן כסף ואז הן עומדות על הרגליים ומחזירות לו את הכסף. ברגע שהגענו לשלב השיקים, פשוט לא טרחתי לרדת לפרטים, הוא איש עסקים ומבין בזה, אני מתקן שסתומים במכונות ואני לא מבין בשיקים ולא בכספים ולא בעסקים" הנתבע איפה, לא יכול היה ליתן כל הסבר לאותה טענה בדבר מתן השיקים "לביטחון" ולא ידע כלל להסביר מהו אותו "תנאי" אשר רק בהתקיימו קמה חבותו לפירעון השיקים. אף כבשנה בעדותו בעניין אווה, לא תמך בגרסה זו (עמ' 36 לפרוט', נספח י' לסיכומי התובעת): "אם יהודה נתן תמורה למנשה זה סיפור אחר. האנשים לא קבלו כסף. התמורה שניתנה היא מה שיהודה נתן למנשה. אנשים קבלו 5% על השיקים לבטחון. האנשים שנתנו. אף אחד לא חשב שיצטרכו לפרוע את השיקים האלה. ההסכם היה שמנשה יחזיר לאנשים." כך מתברר כי לא "לבטחון" ניתנו השיקים, אלא במסגרת עסקה נוספת שעשו הנתבע וכבשנה עם מנשה, עסקה במסגרתה קבל הנתבע כספים ממנשה כנגד השיקים ובנוסף התחייב כלפיו מנשה להשיב לו את השיקים, לאחר שייעשה בהם שימוש בעסקיו של מנשה. השימוש אשר עושה הנתבע בביטוי "שיק לביטחון" הינו במקרה הטוב שימוש שגוי והטענה בדבר מסירת השיקים לנשה "על תנאי" - לא הוכחה. במסגרת זו מעלה הנתבע בסיכומיו טענה נוספת לפגם בשיקים, שלפיה אסור היה למנשה אף לסחר את השיקים (סע' 20.3 בסיכומי הנתבע). טענה זו נטענה בעלמא ובלא כל תשתית עובדתית של ממש. אפילו הנתבע לא טען כן בתצהירו (למשל סע' 5.3 בתצהיר הנתבע). על גבי השיקים אין כל רמז להגבלה על סחרותם ולמעשה, הנתבע וכבשנה סתרו טענה זו בעדותם. הנתבע מעיד כי לא ידע לאיזה שימוש מסר את השיקים למזרחי וכי מזרחי "לוקח את השיקים האלה ומעמיד אותם מול עסקים שהוא עושה" (עמ' 15 לפרוט' בעניין אווה) וכך גם בעדות כבשנה: "ההסכם היה שמנשה יחזיר את הכסף ליהודה או למשהו אחר, ואת השיקים יחזיר לאנשים. אני לא ידעתי איפה הוא עושה את ניכיון השיקים האלה" (עמ' 36 לפרוט' בעניין אווה). הן הנתבע והן כבשנה ידעו גם ידעו כי מנשה מתכוון להעביר את השיקים לצד ג' ואין ממש בטענה כי אסרו על מנשה לסחר את השיקים. טענתו השנייה של הנתבע לפגם בשיקים הינה להיעדר תמורה. גם טענה זו איננה נכונה וכפי שכבר הובהר, כבשנה העיד כי כנגד השיקים שמסרו הנתבע ואחרים, שולמה להם עמלה בשיעור 5% מהשיקים (עמ' 36 לפרוט' בעניין אווה, נספח י' לסיכומי התובעת). עובדה זו וגרסתם של הנתבע וכבשנה אודות נסיבות מסירת השיקים ותכליתם, מביאה למסקנה שעסקינן דווקא בשיקים מסוג "שטר טובה". סעיף 27 לפקודה קובע את האפשרות לחתימה על שטר בלא קבלת תמורה ורק לשם השאלת השם לאחר. "ההבדל בין מיטיב לבין צד אחר לשטר שאין בו תמורה הוא שהמיטיב חותם על השטר בלי תמורה במתכוון, לא בתורת מתנה אלא על מנת שאחר יהנה מחתימתו וידאג לסילוק השטר שהגיע זמן פרעונו... המחוקק ביקש להבהיר, כי שטר טובה אינו פגום מחמת שלא ניתן בקשר לעסקה מסחרית של ממש כי אם לשם השאלת שם בלבד - הבאה לחפות על העדר עסקה כזו - ולקבוע, כי די לתובע אם הוא נחשב לאוחז בתמורה, לפי העקרונות אשר נקבעו בסעיף 26 (ב) ואין צורך שיהיה אוחז כשורה.." (י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית (1983), 149) נראה שזו מהותם הנכונה של השיקים אותם מסר הנתבע למנשה. לא לביטחון נמסרו השיקים אלא בכוונה להשאלת שמו והתחייבותו של הנתבע למנשה, במודעות לכך שהשיקים יסוחרו לצד ג' אך מתוך אמונה במנשה ומתוך הסכמה עם מנשה שבבוא היום ידאג להשיבם לנתבע. קבלת עמלה אינה נחשבת כתמורה בעד השטר אלא תמורה בעד מתן הערבות (השאלת שם עושה השטר) ולכן אין העמלה החד פעמית בגובה 5% שניתנה לנתבע עבור השאלת שמו למנשה, שוללת את תחולתו של סעיף 27 לפקודה (לעניין חובתו של מוסר שטרי טובה לפרוע אותם ראו: ע"א 2/60 שדות הנעמן נ' נ. פלדמן ובנו בע"מ, פ"ד יד, 602). המסקנה מהאמור הינה דחיית טענות הנתבע בדבר מסירת השיקים "לבטחון" ובדבר היעדר תמורה בגינם. בפועל, התברר שהשיקים נמסרו למנשה כדי שזה יסחר אותם ויקבל עבורם כספים. השיקים נמסרו כשטרי טובה כנגד עמלה שקבל הנתבע ולפיכך די לה לתובעת להראות שהינה אוחזת בשיקים בעד ערך כדי לחייב הנתבע לכבדם. הטענה לפגם בזכותה של התובעת משנמצא כי השיקים נמסרו למנשה בלא תנאי כשטרי טובה, יש לבחון את מעמדה של התובעת, כאשר לטענת הנתבע אין היא בגדר "אוחז כשורה" בשיקים, פעלה בחוסר תום לב ולא נתנה כל תמורה בעד השיקים. לגרסת התובעת, ביום 25.9.05 מנשה ביקש לנכות את השיקים נשוא התובענה ביחד עם השיקים נשוא עניין אווה ונשוא עניין יערי בסך כולל של 349,000 ₪. בתמורה, קיבל מנשה מהתובעת ארבעה שיקים בסך כולל של 315,000 ₪ לאחר ניכוי עמלת הניכיון (סעיף 6 לתצהיר מנהל התובעת). התובעת השתיתה את גרסתה על המסמכים הבאים: קבלה מיום 25.9.05 הכוללת פרוט מספר וסכום השיקים נשוא העסקה (נספח ג' לתצהיר מנהל התובעת); חשבונית מיום 1.10.05 לעסקת הנכיון בסכום האמור (נספח ד' לתצהיר מנהל התובעת); צילום ארבעת השיקים שנמסרו למנשה בתמורה לעסקת הנכיון כשמועד פירעונם הינו 25.9.05 (נספח ה' לתצהיר מנהל התובעת); דפי חשבון התובעת בבנק דיסקונט המוכיחים כי נפרעו השיקים שמסרה התובעת בתמורה לעסקת הניכיון (נספח ו' לתצהיר מנהל התובעת); מסמכי בנק דיסקונט המאשרים כי פורע השיקים שניתנו בתמורה הינו מנשה (נספח ז' לתצהיר מנהל התובעת). מסמכים אלו מבססים כדבעי את טענת התובעת למתן תמורה כנגד השיקים. ניסיון הנתבע לטעון שלא כן הדבר - לא צלח. בנוסף, טוען הנתבע לחוסר תום לב מצד התובעת, תום לב המהווה תנאי הכרחי להקניית מעמד של אוחז כשורה בשיקים. טענות הנתבע בעניין זה אינן משכנעות ואינן שוללות את תום ליבה של התובעת. היכרותו הקודמת של מנהל התובעת עם מנשה איננה ראיה לחוסר תום לב. אף הנתבע הכיר את מנשה מימיו טרם פורסמה הסתבכותו וסמך עליו, כך שקשה להבין כיצד היכרותו של מנשה עם מנהל התובעת מהווה ראיה לחוסר תום לב מצידה. גם ידיעת התובעת על לחצים כלכליים בהם נתון מנשה איננה שוללת את תום ליבה. מן הסתם, כל אדם הבוחר לבצע ניכיון שיקים אצל התובעת ולא בבנק מסחרי, עושה כן משיקולים כלכליים או אף מלחצים כלכליים. אין בכך כדי להצביע על פגם אותו צריכה הייתה לחזות התובעת בשיקים. ובכלל, פגם שכזה הרי לא היה גם לגרסת הנתבע. הנתבע הרי מסר השיקים למנשה לאחר שכבר ידע כי מנשה מצוי בקשיים, כאשר הנתבע עצמו יודע שהשיקים יסוחרו על ידי מנשה לקבלת כספים, אלא שסמך על כך שמנשה ישיב את הכסף טרם מועד הפירעון. במילים אחרות, מנשה עשה בדיוק את אשר סוכם עם הנתבע שייעשה. הפרת ההתחייבות על ידי מנשה כלפי הנתבע נעשתה רק לאחר מכן, בהימנעות מנשה מתשלום לתובעת טרם מועד הפקדת השיקים. לא ברור אם כן כיצד ניתן לייחס חוסר תום לב לתובעת בעת קבלת השיקים על שעשתה בדיוק את אשר אמורה הייתה לעשות - למסור כספים למנשה כנגד השיקים. גם פער ששת הימים שבין מועד מסירת השיקים לתובעת (25.9.05) למועד הנפקת החשבונית על ידי התובעת (1.10.05) איננו שולל את תום ליבה של התובעת. ההסבר אותו נתנה התובעת לפיו תחילה דובר עם מנשה על "עסקת הלוואה" ולאחר מספר ימים שונה מתווה העסקה לעסקת ניכיון, הגיוני, לא נסתר ולמעשה אף מתיישב עם גרסת הנתבע. נראה שבתחילה קיווה מנשה שיוכל להשיב הכספים שקבל מהתובעת בלא שימוש בשיקים ולאחר מספר ימים נוכח שהדבר לא יעלה בידיו. על כל פנים, את התמורה כנגד השיקים משך מנשה מהתובעת כבר ביום 25.9.05 ושינוי המתווה כעבור מספר ימים איננו מעלה ואיננו מוריד. גם ביתר טענות הנתבע בעניין זה לא מצאתי ממש. כאשר השיקים נמסרו על ידי הנתבע כשטרי טובה, די היה לתובעת להוכיח כי הינה אוחזת בשיקים בעד ערך. לא זו בלבד שהתובעת עשתה כן, אלא שהתברר כי התובעת פעלה בתום לב ושילמה למנשה כספים בהתבסס על השיקים ובדיוק בהתאם לתכליתם המקורית של השיקים, כך שהתובעת אף אוחזת כשורה בשיקים. בין כך ובין כך, דינן של כל טענות הנתבע להידחות ודינה של התביעה - להתקבל. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע בפירעון השיקים במלואם. ההליכים בתיק הוצל"פ 01-21081-06-7 ימשכו. בשים לב להסכמה הדיונית אשר חסכה מהצדדים קיומה של ישיבת הוכחות בתיק זה, יישא הנתבע בשכר טרחת פרקליטי התובעת בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. שיקים