קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צירוף לחשבון קרוב משפחה כמתנה / צירוף שותף לחשבון הבנק לפני פטירה: הרקע לתביעה: 1. המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר בתאריך 15.8.06. כחמישה חודשים לפני מותו, צירף המנוח את הנתבע 1, (להלן: "שרון"), כשותף לחשבונו. ביום 17.8.06, כיומיים לאחר פטירתו של המנוח, משך שרון מחשבון המנוח אצל הבנק, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), שיק בנקאי על סך 680,000 ₪, המהווה את מרביתן המכרעת של יתרות הזכות והפיקדונות בחשבון הבנק של המנוח והפקידו בחשבון בנק אחר שבבעלותו. 2. התובע, בנו של המנוח, שהינו היורש היחידי של המנוח על פי צו קיום צוואה, עתר בתביעה דנן לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בכספים בסך 680,000 ₪, שנמשכו מחשבון הבנק וכן בפיצויים בגין עוגמת נפש ובהוצאות משפט. עוד נתבקש, ליתן סעד הצהרתי, לפיו אין לשרון כל זכות בחשבון הבנק והוא בבעלות המנוח בלבד, וכן ליתן צו האוסר על שרון לבצע כל פעולה בחשבון. טענות התובע: 3. המנוח היה מהנדס מכונות ועבד כבוחן רישוי. המנוח נפטר ביום 15.8.06, בהיותו בן 85, לאחר שסבל מבעיות כליות, סוכר גבוה, מיתר לחץ דם והתנוונות במח. התובע הינו בנו ויורשו היחיד של המנוח, בהתאם לצו קיום צוואה. התובע דאג לטפל במנוח עד יומו האחרון. שרון מייבא, באמצעות חברת קשר ימי בע"מ (להלן: "קשר ימי"), טרקטורונים ואופנועי ים לארץ. שרון העסיק את המנוח בקשר ימי ללא תמורה, החל משנת 2003 ועד סמוך למועד פטירתו. 4. ביום 9.3.06 הופיע שרון עם המנוח בסניף הבנק, בו מנוהל חשבון הבנק של המנוח, והודיע לפקידי הבנק שהוא מבקש להצטרף לחשבון על פי הסכמת המנוח. במסגרת זו, חתמו המנוח ושרון על שורה ארוכה של מסמכים, ביניהם הסכם הכולל סעיף אריכות ימים שמאפשר לשרון למשוך, לאחר מותו של המנוח, את כל הכספים בחשבון הבנק. 5. ביום 16.8.06, כיממה לאחר פטירתו של המנוח, נודע לתובע על הצטרפותו של שרון לחשבון הבנק של המנוח. משכך, מסר התובע הודעה לבנק ובה דרש שלא לאפשר כל פעולה בחשבון המנוח וכן הודיע כי הינו "בנו של המנוח ויורשו". חרף זאת, ביום 17.8.06, הנפיק הבנק שיק בנקאי לזכות שרון על סך 680,000 ₪, המהווה כמעט את מלוא יתרת הזכות בחשבון [לגבי יתרת הכספים הנמצאים בחשבון, בסך כ - 5,000 ₪, ניתן צו מניעה זמני, במסגרת בש"א 3659/06. על פי הצו, מנועים הנתבעים מלבצע כל פעולה בחשבון]. 6. אליבא התובע, הצטרפותו של שרון לחשבון המנוח נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת, הפעלת לחץ וניצול מצבו הפיזי והנפשי הקשה של המנוח על ידי שרון. הצטרפותו של שרון נעשתה לאחר שהסית את המנוח כנגד משפחתו וקירב אותו אליו בערמה, מתוך מטרה להשתלט על חשבון הבנק שלו. משכך, אין לראות בהצטרפותו של שרון לחשבון הבנק משום הסכמה מצד המנוח להקנות לו כל זכות בחשבון, אלא הסמכתו לטפל מטעמו של המנוח בחשבון. אין בהסכמה זו כדי לאפשר לשרון למשוך את מלוא יתרת הכספים שנותרו בחשבון. 7. אליבא התובע, הבנק פעל תוך חריגה מהתנהלות "בנקאי סביר", שכן, אופן ניהולו הזהיר של החשבון על ידי המנוח, כחשבון סולידי נטול סיכונים, חייב נקיטת משנה זהירות, בייחוד כאשר היה המנוח מצוי באחרית ימיו. כך, הבנק באמצעות מנהליו, נמנע שלא כדין מלהתרשם ממצבו של המנוח ומהסבריו במעמד הבקשה לצירוף שרון כשותף בחשבון. הבנק הורה על צירופו של שרון בטרם נערכו ואושרו כדין כל טפסי ההצטרפות לחשבון. הבנק אף פעל בניגוד לכוונתו המפורשת של המנוח, שמסר במסגרת החתימה על טופס "הכר את הלקוח" מיום 18.6.06, ששרון הינו "חבר" שהביאו לבנק לצורך "טיפול בענייניו האישיים". 8. אליבא התובע, מעשיו ומחדליו של הבנק, בעת צירוף שרון כשותף בחשבון המנוח, עולים כדי תרמית, הטעיה, עושק והפרה של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981. מעשיו ומחדליו של הבנק, אשר אפשר לשרון למשוך כספים מחשבון המנוח, חרף ידיעתו כי התובע הינו "בנו של המנוח ויורשו", הינם בגדר הפרה של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה. משכך, יש לחייב את הבנק, ביחד עם שרון ולחוד, להשיב לתובע את הכספים שנמשכו מחשבון המנוח, בסך 680,000 ₪, וכן ליתן צו האוסר על שרון לפעול בחשבון המנוח. טענות ההגנה מצד שרון: 9. היכרותו של שרון עם המנוח החלה לאחר שנדרש לחברת קשר ימי בע"מ בוחן רכב מוסמך. המנוח, שהיה בעל היתר לערוך מבחני רישוי, הסכים לתת את שירותיו לקשר ימי. המנוח היה אדם צלול ודעתן, נחוש ומתפקד היטב ולא סבל מבעיות בריאות, אשר אינן שגרתיות לגילו ושיש בהן לפגוע בשיקול דעתו או במקצועיות עבודתו. המנוח נהג ברכב עד יום מותו מביתו שביבנה אל משרדי קשר ימי בתל אביב. נסיעות אלה נעשו באופן עצמאי מספר פעמים בשבוע, הגם שנוכחותו של המנוח בקשר ימי נדרשה רק למשך מספר שעות בודדות בשבוע. 10. במסגרת עבודתו של המנוח בקשר ימי, התפתחה בינו לבין שרון מערכת יחסים מיוחדת, במובן זה, שהמנוח אהב את שרון כאהבת אב לבנו ואף ראה במשפחתו של שרון כמשפחתו. שרון דאג לכל מחסורו של המנוח ואף שהה עימו בעת אשפוזו האחרון בבית החולים, לקראת מותו. כך, המנוח בילה את החגים וימי ההולדת עם שרון ומשפחתו. לעומת זאת, התובע הזניח את הטיפול במנוח. גם משפחת התובע התייחסה אל המנוח בזלזול. 11. בחודש מרץ 2006, ביקש המנוח משרון לסור עימו לסניף הבנק בתל-אביב, במטרה לצרפו כבעלים נוסף בחשבון הבנק שלו. כאשר הגיעו לבנק, ולאחר שהובהר למנוח את משמעות הצירוף על ידי פקיד הבנק, מסר המנוח שהוא מבין וזהו רצונו. 12. אליבא שרון, בקשתו של המנוח לצרפו לחשבון הבנק הינה מתנה שנתן לו המנוח בימי חייו, מתוך רצון חופשי ומבלי שהופעלה עליו השפעה שוללת רצון. המנוח ביקש להקנות לשרון מתנה בימי חייו ולכן בחר המנוח לשתף את שרון בחשבון הבנק שלו. לא ניתן לחלוק, איפוא, על כך ששרון זכאי למחצית הזכויות בחשבון. יתירה מכך, בשל הנסיבות שנוצרו בין המנוח לשרון ולאור סעיף אריכות הימים, הבעלות שהוקנתה לשרון משתרעת על כל הכספים בחשבון ומשכך לא עומדת לתובע כל זכות, חוזית או נזיקית, לדרוש את השבת הכספים. טענות ההגנה מצד הבנק: 13. המנוח הגיע לעיתים תכופות אל סניף הבנק והיה מוכר לפקידי הסניף. המנוח ציין פעמים רבות בפני פקידי הסניף, שאין לו קשר טוב עם משפחתו הביולוגית ושרון הוא שדואג לו כבן ומבלה עם משפחתו ימים רבים. בסופו של יום, בתאריך 9.3.06, הודיע המנוח על רצונו לצרף את שרון כשותף בחשבונו. משכך, ולאחר שפקיד הבנק התרשם שהמנוח צלול בדעתו ומבין את מעשיו, חתמו השניים על הטפסים הרלוונטיים לצורך צירופו של שרון לחשבון. בהקשר זה, "טופס הכר את הלקוח" אינו אלא טופס פנימי של הבנק לצורך ניהול בנקאי תקין ואינו בעל נפקות משפטית ביחסי הבנק והלקוח כשלעצמם. 14. כעבור מספר ימים, ומשיקולים פנימיים של הבנק, זומנו המנוח ושרון בשנית אל סניף הבנק, והגיעו, לאחר מספר תזכורות, ביום 18.6.06 לשיחה עם סגן מנהל הסניף. במסגרת שיחה זו, מסר המנוח שהוא מבין את מעשיו ובכוונתו להוריש את כל כספו לשרון לאחר מותו. בהתאם לדבריו, השלימו המנוח ושרון את חתימתם על יתרת הטפסים הרלוונטיים. משכך, אין ממש בטענת התובע לפיה הבנק לא נהג במשנה זהירות בטרם אישר את צירופו של שרון כשותף בחשבון המנוח. 15. אליבא הבנק, מרגע שחתם המנוח על הבקשה לצירוף שותף לחשבון ועל יתר הטפסים הרלוונטיים, הוקנו לשרון מלוא הזכויות לפעול בחשבון ולא הייתה לבנק כל זכות למנוע ממנו לפעול למשיכת הכספים מהחשבון. כך, צוואה כשלעצמה, ללא צו שיפוטי אחר, אינה מסמך תקף על פיו יכול הבנק לפעול או למסור מידע כלשהו. משכך, אין ממש בטענת התובע לפיה הבנק פעל שלא כדין או הפר חובות אמון בכך שאפשר את משיכת הכספים מחשבונו של המנוח. 16. אליבא הבנק, אם התובע סבר שמצבו של אביו המנוח הינו "בכי רע" וכן שהמנוח מנוצל בשל מצבו על ידי שרון, היה עליו לפעול לשם מילוטו מההשפעה המזיקה, כטענתו, כך למשל באמצעות מינוי אפוטרופוס. כמו כן, היה על התובע לפעול באופן מיידי לשם הוצאת צו מניעה, שכן הודעת בא כוח התובע לבנק, ביום 16.8.06, אין בה להועיל בדבר. במחדליו אלה התובע יש כדי להעיד על רשלנות תורמת בשיעור מלא לקרות הנזק הנטען על ידי התובע. 17. בדיון שנערך לפניי העידו: מטעם התובע - מר עוזי ססלה (חבר של משפחת התובע), מר עזרא עמנואל (מנהל ההדרכה המקצועית של בנק דיסקונט), גב' אהובה לוי (חברה של התובע), מר אפריים תייר (חבר של התובע). כן העיד התובע, מר דורון גימשי. מטעם הנתבע 1 - מר מרק זעמן (עובד לשעבר בחברת קשר ימי בע"מ), גב' ורד לחאם (עובדת לשעבר בחברת קשר ימי בע"מ), מר אהרון שטיינברג (אביו של שרון), גב' מרין טולדנו (עובדת לשעבר בחברת קשר ימי בע"מ) גב' נורית שטיינברג (רעייתו של שרון). כן העיד הנתבע 1, מר שרון שטיינברג. מטעם הבנק - גב' חפציבה פדל (מנהלת סניף הבנק), מר אברהם עדרי (פקיד הבנק) ומר חנן קובריץ (סגן מנהלת סניף הבנק). דיון: 18. המנוח נפטר ביום 15.8.06, בהיותו בן 85. התובע הינו בנו של המנוח ויורשו היחיד על פי צוואה מיום 3.6.92 ועל פי צו קיום צוואה מיום 16.11.06. המנוח היה מהנדס מכונות במקצועו ובעל היתר לערוך מבחני רישוי לכלי רכב חדשים. במועד כלשהו בשנת 2003, החל המנוח לעבוד, ללא שכר, כבוחן רישוי בקשר ימי, המייבאת אופנועי ים וטרקטורונים ומנוהלת על ידי שרון. 19. במשך שנים רבות, ניהל המנוח חשבון בנק מס' 191760, בסניף הבנק, שמצוי ברחוב המסגר בתל אביב. חשבון הבנק היה רשום על שם המנוח בלבד. ביום 9.3.06, הגיע המנוח עם שרון לסניף הבנק וביקש את צירופו של שרון, כשותף בחשבונו. לאור בקשת המנוח, החתים פקיד הבנק, מר אברהם עדרי (להלן: "מר עדרי") את המנוח ושרון על טפסים שונים, ביניהם, טופס "תנאים בחשבון עו"ש" [נ/1]. טופס זה כלל סעיף אריכות ימים [סעיף 20 בנ/1] (להלן: "סעיף אריכות ימים"), אשר קובע בזו הלשון: "בכל מקרה ומקרה של פטירת אחד או יותר מאיתנו, יהיו אלה מאיתנו שנותרו בחיים, או מי שפועל מכוחם כדין, זכאים להמשיך ולעשות מעת לעת פעולות בחשבון, לרבות פעולות לטובת עצמם. ליורשים, למנהלי עיזבון ולבאים מכוחם או במקומם של אלה שנפטרו (להלן: כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד: "היורשים"), לא תהא זכות לעשות פעולות בחשבון וכן לא תהא להם כל זכות או עילה שהן כלפי הבנק והבנק לא יהיה אחראי כלפיהם בכל הקשור או הנוגע לחשבון ו/או לאמור בסעיף זה. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אנו מאשרים שידוע לנו שאין בו כדי לקבוע או לשנות את יחסי או זכויות הבעלות ו/או הקניין בחשבון ביחסים שבינינו לבין עצמנו או בינינו לבין היורשים". 20. במסגרת זו, מילא מר עדרי טופס "פרטי חשבון עו"ש משותף על שם יחיד" [נספח כג' לת/5] ובו רשם, תחת סעיף ההערות, כדלקמן: "הוספת שותף לסעיף השקלים ולסעיפי המט"ח. לאחר בקשת מר ג'ימשי מאיר להוספת מר שטיינברג שרון כשותף לכל דבר ועניין בחשבון" וכן "יש צורך בחתימה אחת" לצורך סמכויות הפעלת החשבון. כמו כן, מילא מר עדרי, "טופס 'הכר את הלקוח' עבור יחיד תושב ישראל" [נספח כ' לת/5], ועל גביו ציין את התרשמותו, בזו הלשון: "הלקוח הגיע בתאריך 9.3.06 עם מר גימשי מאיר והחלטה של מר גימשי מאיר להכניס את מר שרון שטיינברג כאחד הבעלים בחן... החלטה של מר גימשי מאיר. הכרה מוחלטת". בנספח כג' לת/5, "עדכון פרטי חשבון עו"ש משותף על שם יחיד" הוסף בכתב יד: "הוספת שותף לסעיף השקלים ולסעיפי המט"ח. לאחר בקשת מר ג'ימשי מאיר להוספת מר שטיינברג שרון כשותף לכל דבר בחשבון" 21. ביום 18.6.06, זומנו המנוח ושרון, בשנית, אל סניף הבנק, לצורך שיחה עם סגן מנהל הסניף, מר חנן קובריץ (להלן: "מר קובריץ"). במעמד השיחה, חזר ומילא מר קובריץ את טופס "הכר את הלקוח". טופס זה נערך פעמיים [נספח יז' ונספח כא' ו - כד' לת/5], כאשר בשני המקומות, מילא מר קובריץ את התרשמותו, בדברים הבאים: "מצטרף כשותף לחן מס' 191760 ע"ש גימשי מאיר" וכן "שטיינברג שרון היה מעסיקו של מאיר גימשי שהפך להיות חבר (כמו 'משפחה' לפי הגדרתו) מטפל בענייניו האישיים ולדברי מאיר יוריש לו את כל כספו לאחר מותו". במעמד זה, אף חתמו המנוח ושרון על טפסים נוספים, ביניהם, טופס "תנאים בחשבון מט"ח 'תושב'/'לא תושב' ומט"י 'לא תושב (פלת"ש)" [נ/2], שכולל אף הוא סעיף אריכות ימים באותו הנוסח שהובא לעיל. 22. ביום 16.8.06, יום לאחר פטירת המנוח ולאחר שנודע לתובע על צירופו של שרון לחשבון אביו המנוח, פנה התובע, באמצעות מכתב, לסניף הבנק ובו דרש "שלא לאפשר כל פעולה בחשבון הבנק של המנוח עד לבירור הנושא" וכן ציין שהינו "יורשו של המנוח" [נספח כו לת/5]. עוד באותו היום, השיב הבנק, באמצעות מנהלת הסניף, הגב' חפציבה פדל (להלן: "גב' פדל"), שלא יוכל להיענות לדרישת התובע, הואיל ו"קיים בתנאי החשבון 'סעיף אריכות ימים'" וכן ש"בהיעדר החלטה שיפוטית המונעת מהשותף הנותר בחיים, לפעול בחשבון, בנק מחיוב על פי הסכם עם בעלי החשבון". כמו כן, ציין הבנק, שהעתק מהמכתב ומהתשובה למכתב נשלח לשרון [נספח כז לת/5]. 23. למחרת אותו יום, בתאריך 17.8.06, הנפיק הבנק, לבקשתו של שרון, שיק בנקאי על סך 680,000 ₪ [נספח כט' (1) לת/5]. סכום זה היווה את מלוא יתרת הזכות בחשבון, למעט סך 5,000 ₪, סכום שנותר לצורך ביצוע פעולות העברת הכספים מהחסכונות לחשבון העו"ש של המנוח ולאחר לחשבון הבנק ממנו הונפק השיק הבנקאי. בהמשך אותו היום, במסגרת בקשה שהגיש התובע לבית משפט זה [בש"א 3659/06], ניתן צו ארעי, במעמד צד אחד, האוסר על הנתבעים לבצע כל פעולה בחשבון. הצו נשלח אל הבנק ביום שישי, בתאריך 18.8.06, ונתקבל בסניף הבנק, כך על פי חותמת הבנק שעל גבי הצו, ביום 20.8.06. לאחר שנערך דיון במעמד שני הצדדים, ניתן לצו הארעי תוקף של צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעים להוציא את יתרת הכספים מחשבון המנוח. דא עקא, היה זה לאחר שמרביתם המכרעת של הכספים נמשכו מחשבון הבנק. האם הקנה המנוח לשרון זכויות בחשבון הבנק: 24. לנוכח השתלשלות האירועים, כמפורט לעיל, נתגלעה המחלוקת, נשוא תובענה זו, שעניינה כוונתו של המנוח בעת צירופו של שרון לחשבונו וממילא זכותו של שרון למשוך את הכספים מחשבון הבנק. כך, השאלה העיקרית שבמחלוקת הינה, האם הפיכת החשבון מחשבונו הייחודי של המנוח לחשבון משותף לו ושרון משמעה הקניית מתנה אם לאו. 25. סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המתנה"), קובע כדלקמן: "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". מבחינה זו, קובע הסעיף שני תנאים מצטברים להגדרתה של מתנה: האחד, הסכמת הצדדים כי נשוא המתנה ניתן במתנה והשני, הקנייתה של המתנה על ידי נותנה. 26. לטענתו של התובע, המנוח היה אדם אשר שמר בקנאות על פרטיותו וניהל את חשבון הבנק שלו בזהירות וללא כל שותפים. כך, המנוח היה אדם חולה אשר סבל מ"דיכאונות, בעיות בכליות, סוכר גבוה, יתר לחץ דם וכן סתימות והתנוונות במח". לדבריו, בסוף יולי 2004, התמוטט המנוח ושוחרר מבית החולים לאחר 10 ימי אישפוז כשהוא סיעודי ולאחר שחל שינוי קיצוני בהתנהגותו. במובן זה, אביו המנוח סירב לקבל עזרה רפואית, עזרה בסידור וניקוי דירתו ואף הזניח את ניקיונו האישי. במצב בריאותי ונפשי מעורער זה, טען התובע, "השתלט" שרון על חשבונו של המנוח. שרון אף ניצל את המנוח במסגרת עבודתו בחברת קשר ימי, בה הועסק על ידי שרון ללא שכר. כשאלה הם פני הדברים, טען התובע, לא ניתן לומר שהמנוח נתן את הסכמתו לצירופו של שרון לחשבון הבנק וממילא לא ניתן לקבוע שהמנוח הסכים לתת את כספיו במתנה לשרון. 27. מנגד, מסר שרון בתצהירו, שהוא מעולם לא השפיע על המנוח לתת לו דבר, ובמועד שבו החליט המנוח על צירופו הוא עשה כן מרצונו החופשי ועל דעתו בלבד, כאשר המנוח מבין את משמעות הדבר. לדבריו, המנוח היה דעתן, צלול ואינטלגנטי עד ליומו האחרון, במובן זה שלא הייתה לו שום בעיה תפקודית, למעט מחלות זקנה אשר שגרתיות לגילו. ראיה לכך, ציין שרון, היא בעובדה שהמנוח היה נוהג ברכבו למקום עבודתו בתל אביב, בחברת קשר ימי, מביתו שביבנה, כ- 3 פעמים בשבוע ו"הכל בכוחות עצמו ומתוך בחירה וניהול עצמאי של חייו". לדבריו, המנוח מעולם לא נעדר מעבודתו, למעט בתקופת אישפוזו, והגיע לעבודה עד 5 ימים לפני מועד פטירתו. שרון הדגיש בתצהירו שהמנוח היה מאושר להגיע לעבודה ועשה כן גם כאשר לא היה כלי רכב לרישוי באותו יום. שכן, לטענתו, המנוח אהב לשהות בחברתו ואף נהנה עד מאוד מהחברה שאירחו לו עובדי חברת קשר ימי. כך, מסר, שהמנוח ראה בו "בן ממש" ואף בילה את החגים, השבתות וימי ההולדת בביתו ובקרב משפחתו. 28. התובע העיד לפניי אודות התנהלותו של אביו בתקופת חייו האחרונה. התובע מסר בעדותו, שלאביו המנוח היה היתר של בוחן כלי רכב עד יומו האחרון וכן ש"כל שנה זה חודש". כמו כן, ציין, שאביו נהג ברכבו באופן עצמאי, עד סמוך למועד פטירתו, ואף "לפחות פעמיים" נסע לתל אביב וכן לחברתו בשם קלרה, המתגוררת בבת ים [פר' עמ' 38-39 ש' 17-3]. התובע מסר שאביו המנוח עשה שימוש בכרטיס אשראי לקניית מצרכים, לתדלוק רכבו וכן ביצע פעולות בחשבון הבנק גם בחודשים האחרונים לחייו [פר' עמ' 45 ש' 22-26, עמ' 46 ש' 8-9, עמ' 52 ש' 3-4]. התובע הדגיש, שלא ראה צורך למנות לאביו אפוטרופוס "כי אז זה היה גומר את היחסים" ביניהם ו"יום למחרת הייתי מוצא את עצמי מחוץ לבית" [פר' עמ' 39-40 ש' 26-8]. לקראת סיום חקירתו של התובע, מסר, שאביו היה אדם "דעתן ועקשן ושאי אפשר היה לעשות משהו שלא על דעתו" [פר' עמ' 48 ש' 27-28]. 29. התובע התייחס בעדותו לטיב היחסים שנרקמו בין המנוח לשרון. התובע מסר, שאביו יצא לבלות את ליל הסדר האחרון בחייו בביתו של שרון, מאחר "והיה לו נוח ללכת... ושרון הציע לקחת אותו ולא התנגדתי" אלא "שמחתי שהוא הלך לשרון, מאחר והלכתי בתקופה הזאת לרחל אישתי ז"ל לחמי שהם נוהגים את ליל הסדר כהלכתו... ואבי לא האמין בדת" [פר' עמ' 37 ש' 19-28]. לדבריו, גם בשנת 2004 המנוח "הלך לחגוג את ליל הסדר אצל שרון" [פר' עמ' 40 ש' 24-25]. כמו כן, ציין התובע, ששרון היה מבקר את אביו בתדירות של לפחות "פעם בחודש" והיה שוהה עימו, בביקוריו, "מהבוקר צהרים ערב". אף לדבריו של התובע, הידידות בין אביו לבין שרון הייתה "מעבר לנורמה" [פר' עמ' 43 ש' 10-17], קשר "יותר ידידותי" מקשר שבין עוסק ומעסיק [פר' עמ' 50 ש' 7-13]. 30. דברים דומים, באשר להתנהלותו העצמאית של המנוח בתקופת חייו האחרונה ובאשר לקשר הידידותי שנרקם בינו לבין שרון, עולים מעדותו של שרון לפניי. שרון ציין שהמנוח "לא היה זקן כזה" אלא "אדם צלול" אשר "שלט ברצונותיו ובכספיו" ו"אי אשר לעבוד עליו" [פר' עמ' 93 ש' 16]. כך, מסר, שהמנוח היה "בריא" ו"כשיר לבצע את עבודתו" בחברת קשר ימי [פר' עמ' 99 ש' 14] וכלשונו, "מאחל לי ולבני משפחתי להגיע לגילו ולמצבו" [פר' עמ' 100 ש' 20]. עוד ציין שרון, שהמנוח "היה אדם נקי ומטופח" [פר' עמ' 102 ש' 21]. באשר ליחסיו עם המנוח, הדגיש שרון, שהמנוח "היה אדם חשוב ויקר" עבורו וכן "קרוב אלי" [פר' עמ' 92 ש' 11, עמ' 97 ש' 19]. שרון העיד לפניי, שבילה שעות רבות עם המנוח, הן במסגרת עבודתו של המנוח כבוחן רכב בחברת קשר ימי, אותה ניהל שרון, והן במסגרת "אירועים משפחתיים" כש"הוא הצטרף למשפחתנו וישב ודיבר עם כל המשפחה" [פר' עמ' 91 ש' 13-17, 20-21, עמ' 96 ש' 28-29]. 31. תיאור המנוח כאדם צלול ודעתן, אשר התנהל באופן עצמאי גם באחרית ימיו, עולה אף מעדותם של חברי משפחת התובע. כך, מר עוזי ססלה, חבר משפחת התובע (להלן: "מר ססלה") מסר בעדותו לפניי, שהוא "מבקר במשפחה כבר 30 שנה" וכן "לפחות 3 פעמים בשבוע אם לא 4 פעמים" [פר' עמ' 16 ש' 7, עמ' 17 ש' 25]. לדבריו, למנוח היה חשוב לו "הכבוד" והוא שמר על "ענייניו הפרטיים" [פר' עמ' 18 ש' 12, 18, עמ' 19 ש' 12]. אף לפי עדותו, המנוח נהג ברכבו עד סמוך לפני מותו [פר' עמ' 17 ש' 2], וכן "עבד במשהו בתחבורה... בוחן באישור של משרד התחבורה" [פר' עמ' 20 ש' 5-6]. מר ססלה אף ציין בעדותו, שבמסגרת ביקוריו בבית המנוח, הוא נפגש עם שרון והתרשם שהוא "התיחס אליו יפה... הכל היה נראה סביר היו מרוצים [המנוח ושרון]... הוא התנהג אליו מאוד נחמד מאוד עדין" [פר' עמ' 17 ש' 15-19] וכן ש"לפי מה שמאיר אמר לי שהוא [שרון] בא לבקר אותו" [פר' עמ' 20 ש' 11]. 32. גב' אהובה לוי, אף היא חברת משפחת התובע (להלן: "גב' לוי"), מסרה בעדותה לפניי, שהיא "ביחסים מאוד טובים עם דורון [התובע]" [פר' עמ' 27 ש' 8]. לדבריה, אחרי שנת 2004, המנוח "חלה ומטבע הדברים התבגר וגם אנחנו. שום סיבה מיוחדת" [פר' עמ' 28 ש' 4]. אף גב' לוי הדגישה שהמנוח היה "דעתן ועקשן" [פר' עמ' 29 ש' 5] ועמד על רצונו שאינו זקוק לרופא במצבו [פר' עמ' 29 ש' 3]. כך, אישרה לפניי גב' לוי, ש"אבא שלו [של התובע] עובד בת"א" [פר' עמ' 30 ש' 15]. 33. מר אפריים תייר, חבר ילדות של התובע (להלן: "מר תייר"), העיד לפניי שפגש את המנוח, בשנים האחרונות לחייו, בתדירות של "פעם בחודש" [פר' עמ' 35 ש' 23], אך "הכרנו באופן כללי מאוד... בעיקר על נושאים שהיו ענייניו נושא רכבים ופוליטיקה קצת פה ושם" [פר' עמ' 32 ש' 22-24]. לדבריו, המנוח "נהג ליסוע לחברות שלו" [פר' עמ' 33 ש' 15] ו"לפחות 3 פעמים בשבוע בעצמו בנהיגה עצמית לת"א" "לבחון רכב" [פר' עמ' 33 ש' 20, 23]. אף לשיטתו של מר תייר, המנוח היה אדם "עקשן ודעתן במובן מסוים לא נתן שיעשו דברים לא על דעתו הוא היה מחליט וקובע בדברים מסוימים" [פר' עמ' 34 ש' 1-3]. בהקשר זה, ציין מר תייר, שהוא היה נוהג להשאיל מהמנוח כלי עבודה ואם המנוח "היה נותן אבל דואג שהכלי חוזר אליו... זה רכוש שהיה אובססיבי אליו" [פר' עמ' 35 ש' 18-19]. 34. עוד העידו לפניי, בדבר התנהלותו של המנוח בתקופה שקדמה למותו וכן בדבר יחסיו עם שרון, עובדי חברת קשר ימי. כך, מר מרק זעמן, לשעבר מנהל שירות בחברת קשר ימי (להלן: "מר זעמן"), מסר בעדותו שהכיר את המנוח "כמה שנים טובות". לדבריו, המנוח היה מוכשר ומועיל מאוד בעבודתו [פר' עמ' 57 ש' 2] ולא נעדר ממקום העבודה, למעט בתקופה בה אושפז, אך לא היעדרות של "כמה חודשים לא יכול להיות" [פר' עמ' 56 ש' 17]. מר זעמן אף ציין בעדותו שהיה "קשה לעבוד עליו [על המנוח] מבחינה טכנית" [פר' עמ' 58 ש' 1-3]. כך, הדגיש מר זעמן בעדותו, שבין המנוח לשרון הייתה "מערכת ידידות" [פר' עמ' 59 ש' 5]. שרון טיפל במנוח, עזר לו לנקות את ביתו [פר' עמ' 58 ש' 27-29] ואף טיפל בכלבו ו"הוא מאוד התרגש מהקטע הזה" [פר' עמ' 57 ש' 17]. 35. גב' לחאם ורד, לשעבר מנהלת חשבונות בחברת קשר ימי (להלן: "גב' לחאם"), הדגישה בעדותה שבין המנוח לשרון היה "טיב יחסים מאוד טוב" [פר' עמ' 66 ש' 5-6]. לדבריה, בפעמים בהם המנוח הגיע לחברה, הוא היה אוכל שם את ארוחת הצהריים, שכן, "שרון אמר לי לקנות לו אוכל" [פר' עמ' 64 ש' 16-21], "דאג לכבס לו [למנוח] את הבגדים" במכבסה [פר' עמ' 65 ש' 1-2] ואף ביום האחרון לעבודתו בחברה, "שיחרר אותו ודאג לו לאוכל ומרק" [פר' עמ' 66 ש' 16-17]. כך, ציינה, שהמנוח היה אדם "שמאוד רצה לדבר", לכן "היה יושב לידי אני עבדתי כמנהלת חשבונות, הוא היה יושב ומספר לי כל מיני דברים על העבר שלו, במה הוא עסק בסקודה והוא המציא את הרכב, ומה שהוא עשה. בעיקר על חיי משפחה שלו, על הנכדים על הילדים" [פר' עמ' 64 ש' 2-5]. עוד מסרה גב' לחאם, שבסיפוריו של המנוח "היה נשמע מאוד מסכן ואומלל... ששישי שבת אף אחד [ממשפחתו] לא נכנס אליו... שערכו כל מיני מסיבות ולא הזמינו אותו... וזילזלו בו" [פר' עמ' 66 ש' 9-13]. כך, נשאלה והשיבה בדבר הטעם להעסקתו של המנוח ללא שכר: "ש. מאיר סיפר לך שהוא עובד בלי כסף. ת. מאיר לא היה צריך לספר לי אני הייתי עושה את המשכורות. ש. זה לא נראה לך משונה שבנאדם עובד ומהיום הראשון הוא לא מקבל משכורת. ת. זה לא משונה כי אני דיברתי על זה עם שרון למה הוא לא מקבל כסף, ואני נוכחתי שכמה פעמים הוא אמר למאיר אני אתן לך כסף והוא ממש לא רצה לדעתי המקום עבודה שהוא הגיע אליו הוא אליו אליו בשביל חברה הוא הרגיש חי אצלנו, זה משהו שלדעתי שום כסף לא יכל לקנות את ההרגשה הזאת בשביל זה הוא בא אלינו, היה לו עם מי לדבר, התיחסו אליו וזה מה שהוא רצה. אני יודעת שכמה פעמים שרום רצה לתת לו משכורת והוא לא רצה". [פר' עמ' 65-66 ש' 23-2] 36. מר אהרון שטיינברג, אביו של שרון (להלן: "מר שטיינברג") אף הוא עובד בקשר ימי, מסר בעדותו ש"מאיר היה אדם אינטלגנט הוא ידע הרבה מאוד" [פר' עמ' 72 ש' 20] וכן ש"מאיר לא היה מבוהל משום דבר, מאיר היה עם בטחון עצמי" [פר' עמ' 73 ש' 19]. כך, ציין מר שטיינברג בעדותו, שהמנוח "אהב את שרון" ו"היה בא [לעבודה] גם בימים שלא היה צריך לבוא" [פר' עמ' 72 ש' 1-3], שכן "אצל שרון היו אנשים, אצל שרון היה לו עם מי לשוחח, אצל שרון שתינו קפה, הוא היה בא אלי, העבודה שלו היתה מעטה מאוד" [פר' עמ' 72 ש' 24-26]. אף לדבריו, "מאיר סיפר לי הרבה דברים", שכן "הוא נסע איתי כמעט כל יום" ו"היה איתי הרבה פעמים ושעות" [פר' עמ' 72 ש' 5]. 37. גב' טולדנו מרין, לשעבר מזכירת חברת קשר ימי (להלן: "גב' טולדנו"), העידה אף היא לפניי. בעדותה מסרה שהמנוח היה עובד בחברה 3 פעמים בשבוע "בודק את הרכבים ואז חותם" [פר' עמ' 77 ש' 13]. כך, ציינה גב' טולדנו, "כל דבר שהיתה לו [למנוח] בעיה הוא היה בא לשרון" [פר' עמ' 77 ש' 19] וכן "אני זוכרת שהוא מאוד העריך את שרון... הוא ראה בו כבן" [פר' עמ' 77 ש' 24]. אף לדבריה, המנוח "תמיד ניסה לדבר איתי, רצה שמישהו יקשיב לו כל הזמן, הוא היה בא ומדבר איתי... אני שמעתי רק דברים טובים על שרון ממנו" [פר' עמ' 78 ש' 6-9]. כמו כן, ציינה גב' טולדנו שהמנוח "סיפר לי שלא התייחסו אליו יפה וזילזלו בו, כלתו לא התייחסה אליו יפה" [פר' עמ' 78 ש' 17-18]. 38. גב' נורית שטיינברג, רעייתו של שרון, שאף היא עובדת חברת קשר ימי (להלן: "גב' שטיינברג"), מסרה בעדותה שהמנוח "נהג לשבת מולי שלוש פעמים בשבוע, היינו משוחחים ומדברים, הוא היה בא אלינו ומתארח אצלנו" [פר עמ' 80 ש' 9-10] "בחגים ליל הסדר וראש השנה שלוש ארבע פעמים וגם בהזדמנויות אחרות, סתם בלי סיבה" [פר' עמ' 83 ש' 12-13]. גב שטיינברג ציינה ש"הלכנו לבקר אותו כשהוא היה חולה... כיבסתי לו אפילו את הסדינים" [פר' עמ' 80 ש' 19-23]. לדבריה, המנוח ציין בפניה שהוא מתכוון להוריש לשרון את כספו. כך, באשר לשכר שלא השתלם למנוח, מסרה גב' שטיינברג, ש"עד כמה שידוע לי הציעו לו והוא סירב" [פר' עמ' 79 ש' 11]. 39. הנה כי כן, מהעדויות שהובאו לפניי עולה שהמנוח היה אדם דעתן, צלול ועצמאי גם בימיו האחרונים. כך, מעדויותיהם של עובדי חברת קשר ימי, אשר לא נסתרו בעדותו של התובע, המנוח שהה לרוב בקרבתו של שרון ועשה כן מתוך רצונו החופשי וכן מתוך חיבה והערכה שרכש לשרון. התרשמתי במיוחד מעדויותיהם של גב' לחאם, מר זעמן וכן גב' טולדנו והנני מעניק להם משקל רב. עדותם של עדים אלה מהווה עדות ישירה, לאור העובדה ששהו בקרבת המנוח בתקופת הממושכת בה עבד בחברת קשר ימי וכן לאור העובדה שהמנוח ניהל עימם שיחות ושיתף אותם על המתרחש בחייו. כך, עדותם נמסרה באופן מפורט ועקבי. עדותם אף נטולת אינטרס, שכן, במועד מתן העדות לא הועסקו עוד בקשר ימי. 40. העדויות שהובאו לפניי, בדבר כשירותו של המנוח לעבוד ולהתנהל באופן עצמאי, עולות בקנה אחד עם חומר הראיות שהובא לפניי. א. "תעודת בוחן רכב" של המנוח, שהונפקה בתאריך 1.1.2004, על פיה המנוח היה "רשאי לשמש בוחן לכל סוגי הרכב" במקום עבודתו, כפי שנקוב על גבי התעודה, ב"קשר ימי בע"מ" [נספח ג' לת/5]. תעודה זו מעידה על כשירותו של המנוח לבצע את עבודתו בחברה. ב. טופס פירוט חיובים בכרטיס אשראי מתאריך 2.2.2006. מטופס זה עולה שהמנוח שילם עבור מצרכים (כגון מוצרי חשמל, מזון, דלק) ושירותים (כגון שירותי ביטוח, טלפון, קופת חולים, מוסך) באופן עצמאי [נספח יא' לת/5]. ג. דפי חשבון בנק מתאריך 1.8.2002 ועד 18.5.2007 [נספח יז' לת/5] ומהם עולה שהייתה קיימת פעילות קבועה בחשבון עד סמוך לפני מותו של המנוח. ד. רישיון רכב על שם המנוח, מיום 2.1.2005 [נספח ט' לנ/9] המעיד על כך שהמנוח עשה שימוש ברכבו גם בתקופה האחרונה של חייו. ה. קבלה על נשק מופקד שהיה בבעלותו ובשימושו של המנוח. הקבלה הונפקה על ידי משטרת ישראל ביום 16.8.06, לאחר מותו של המנוח. 41. כך, הובאו לפניי ראיות המחזקות את גרסתו של שרון בדבר היחסים הקרובים שנרקמו בינו לבין המנוח. א. מכתב ששלח שרון עבור המנוח, לעיריית יבנה בעניין "אישור לחברת החשמל" ומכתב תשובה ששלחה העירייה. במסגרת מכתב זה, ציין שרון ש"התנדבתי לסייע למר ג'ימשי". מכתב ששלחה הועדה לתכנון ובניה למנוח, בעניין "הנכס ברחוב המסילה 5 ביבנה", כאשר על גבי המכתב מופיעים פרטי ההתקשרות עם שרון, כמי ש"מטפל במר ג'ימשי" [מצורפים כנספחים א'2 לנ/9]. ב. תמונות של המנוח בחברת שרון וכן בחברת משפחתו של שרון. כך, תמונות של המנוח במקום עבודתו [נספח ב' לנ/9]. ג. שאלון פרטים אישיים עבור "מטב - מרכז יום לקשיש" [נספח ד' לנ/9], הרשום על שמו של המנוח. על גבי אותו שאלון, במקום המיועד למילוי "אנשי קשר", נרשמו פרטיו של שרון. 42. לא נעלמו מעיניי, בהקשר זה, מסמכיו הרפואיים של המנוח. מסמכים אלה מתארים את מצבו הרפואי של המנוח בין התאריכים 30.7.2004-3.8.2004 [נספח ה' לת/5, נספח ח' לנ/9], ועולה מהם דבר אשפוזו של המנוח בבית חולים בשל "כאבי ראש חזקים" ולצורך "בירור והשגחה". אינני רואה לנכון להעניק למסמכים אלה משקל רב. מסמכים אלה הוגשו לתיק בית המשפט שלא באמצעות חוות דעת מומחה וממילא אין בהם כדי לבסס כל ממצא רפואי תקף בדבר הטענה לפגיעה בכשירותו או ביכולתו של המנוח לקבל החלטות ולהבין את משמעותם. משקלם הראייתי של מסמכים אלה אינו רב, אף לאור העובדה שאין בהם כל התייחסות למצבו של המנוח בתקופה הרלוונטית לענייננו, היא התקופה הסמוכה למועד צירופו של שרון לחשבון. הדברים אמורים אף לעניין טופס "סיכום מידע רפואי" מתאריך 28.8.06 [נספח ו' לת/5], ובו פירוט הבעיות הרפואיות מהן סבל המנוח. בטופס זה אין כל "גילוי של בעיות חדשות" או התייחסות למצבו של המנוח לאחר חודש אוגוסט 2004. כמו כן, גם בטופס "אישור על החזרת ציוד" שהושאל עבור המנוח בין התאריכים 11.8.2004 - 7.12.2004 [נספח ז'1 לת/5] וגם במכתב "סל - שירותי סיעוד" [נספח ז'2 לת/5], אין כדי לבסס ממצא רפואי תקף באשר למצבו של המנוח בתקופה הסמוכה לצירופו של שרון לחשבון המנוח. 43. כשאלה הם פני הדברים, אינני מוצא לנכון להיעתר לטענת התובע, לפיה המנוח נוצל במקום עבודתו על ידי שרון וכאילו הסכמתו לצירופו של שרון לחשבון הבנק נעשתה תחת נסיבות של "עושק", "כפייה" או ניצול חולשה. ראשית, התובע לא הביא לפניי כל ראיה שיש בה לבסס את טענתו בעניין. שנית, על פי העדויות שהובאו לפניי, מצד עובדי חברת קשר ימי, עולה שמקום עבודתו של הנתבע סיפק לו, מעבר לתעסוקה יומיומית, צרכים חברתיים ותמיכה נפשית. כך, המנוח הרבה לשוחח ולספר סיפורים לעובדי החברה, נהנה לאכול בחברתם ולהישאר עימם שעות נוספות, גם כאשר לא היו כלי רכב נוספים לרישוי. לא זו אף זאת. תיאורו של המנוח כמי שהיה זקוק לחברה ולתשומת הלב, עולה בקנה אחד עם הנסיבות האישיות של משפחת התובע. כך, התובע העיד לפניי שבתקופת זו, אשתו חלתה במחלה ממארת, ו"הייתי לחוץ לרוץ עם אישתי כל היום שלוש פעמים בשבוע לבתי חולים, אחר כך עם עצמי" [פר' עמ' 43 ש' 26-28]. על כך יש להוסיף, את התדירות בה הופיע המנוח במקום עבודתו (כ- 3 פעמים בשבוע), העובדה שעשה בכל פעם את נסיעתו לעבודה באופן עצמאי, מביתו שביבנה למקום העבודה בתל אביב, וכן העובדה שהמנוח עבד עד 5 ימים לפני יום פטירתו - בנסיבות אלה, עליהם לא חלק התובע, יש כדי לחזק את המסקנה לפיה המנוח היה מגיע מרצון לחברת קשר ימי ועשה כן מתוך הנאה וסיפוק צרכיו החברתיים. 44. הנני קובע, איפוא, שהמהלך שביצע המנוח, לצירופו של שרון כשותף מלא בחשבון הבנק שלו, נעשה מרצונו החופשי. המנוח, כפי שהצטייר מהעדויות שהובאו לפניי, היה אדם דעתן, נבון ובעל חוסן נפשי. להתרשמותי, צירופו של שרון לחשבון הינה פרי מערכת היחסים הטובה שנרקמה בין שרון למנוח לצד אכזבתו של המנוח מחוסר תשומת הלב מצד התובע, אשר היה טרוד בטיפול ברעייתו החולה (שלמרבה הצער נפטרה לאחר מכן). 45. בנסיבות אלה מתעוררת ביתר שאת המחלוקת בדבר כוונתו של המנוח בעת צירוף שרון לחשבון: התובע טען בתצהירו, ששרון "הצליח לגרום לאבי לחתום על מסמכים שלא הבין כלל את תכנם ומשמעותם ואשר לא שיקפו כלל את כוונתו ורצונו של אבי". כך, לשיטתו, "ממסמכי הבנק עולה בבירור כי כוונתו של אבי הייתה שונה בתכלית, וכי אבי לא התכוון להכניס את שרון כשותף מלא בחשבון", אלא לאפשר לשרון לייעץ לו בחשבון ובפועל לפקח על הבנק. שרון מסר בתצהירו, שהמנוח אמר לו בתקופה האחרונה, באופן אישי ומספר פעמים, שהוא רוצה להשאיר לו את כל רכושו ואיננו רוצה שבנו יירש דבר "והוא אמר שהוא מתכוון לפנות לעו"ד כדי להסדיר את הדבר". כמו כן, מסר שרון, שהמנוח היא שביקש לסור עימו לבנק ולהכניס אותו כבעלים בחשבון "והוא מבקש לתת לי מתנה בעודו בחיים את הכסף בחשבון". לדבריו, באותו מעמד החתים אותם פקיד הבנק על מסמכי הצטרפות, וכן לאחר תקופה נקראו הם לשוב לבנק ולחתום על מסמכים נוספים. שרון ציין, שכאשר שבו לבנק, הפנו אותם לשיחה עם סגן מנהל הסניף, אשר הסביר למנוח את משמעות צירופו של שרון, כבעלים נוסף בחשבונו. סגן המנהל הבהיר למנוח שאחרי החתימה הוא יוכל למשוך את כל הכסף שבחשבון. המנוח ציין באותה שיחה, כך לטענת שרון, שהוא מבין זאת "וזה מה שהוא רוצה". 46. זה המקום להדגיש, כי אף אם כוונתו של המנוח לזכות את שרון בכספיו לאחר מותו, אין בכך כדי להוות מתנה תקפה על פי הוראות חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"). כך, שנה בית המשפט העליון זה מכבר: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (ראה סעיף 8(ב) לחוק זה)" [ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי, פ"ד לח(2) 45, 47 (1984) (להלן: "עניין גרטי")]. 47. מסמכי הצירוף לחשבון הבנק וסעיפי אריכות הימים, אינם מהווים צוואה [ראו בהקשר זה: ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב פ"ד כח(2) 673 (1974), בעמוד 676; ע"א 221/75 שוורץ נ' שוורץ פ"ד לא(2) 33, (1976) בעמוד 34-35]. משכך ולנוכח הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה, אין בסעיפים אלה כדי להקים זכויות לשותף בחשבון למנוח. 48. בנסיבות בהן שותף מצטרף לחשבון בנק פעיל ועתיר מזומנים ויתרות, יש לבחון את הקניית המתנה בקפדנות ובגישה זהירה. כך, על מנת שהענקת הזכויות מצד המנוח לשרון תביא לגריעת הכספים שבחשבון הבנק מתוך העיזבון, יש לבחון אם הייתה בכוונת המנוח להעניק מתנה לאלתר. עמד על הדברים כב' השופט בך בע"א 268/81 בעניין גרטי, בעמ' 47: "אולם כאשר החשבון נפתח על ידי פלוני, והוא מפקיד בו מכספיו, ובשלב מאוחר יותר הוא הופך את החשבון לחשבון משותף עם אלמוני, כי אז, על-מנת שתוכר פעולה זו כהענקת מתנה לאלמוני של מחצית הכספים באותו חשבון ושל הזכות למשוך כספים מהחשבון, דרושה הוכחה בדבר גמירות דעת מצד פלוני - "הנותן" - להענקת אותה מתנה". 49. כעולה מפסק דינו של כב' השופט בך, יש להחמיר במידת ההוכחה הדרושה כדי להרים את נטל ההוכחה בדבר רצונו של המנוח, המצרף שותף לחשבונו, בערוב ימיו. גם המלומד ר' בן אוליאל במאמרו "הקנייה דרך חשבון בנק משותף", הפרקליט לג 1980-1981, בעמ' 172, 176, מציין שבמקרים בהם לא קיימים האלמנטים המאפיינים שותפות בחשבון (כגון: הפקדות משותפות על ידי שני בעלי החשבון או משיכות משותפות לצרכי עסק), חל על הצד הטוען לקיומה של שותפות הנטל להוכיח את הקניית הבעלות בכספי החשבון. כך, ניתן להוכיח את הקניית המתנה על ידי משיכות לצורך הוצאות אישיות או כאשר בעל החשבון שהפקיד את הכספים מגביל את עצמו מלעשות שימוש בכספים או חלקם. 50. סיכומו של דבר - על מנת שתוכר פעולת צירופו של שרון לחשבון כהקניית מתנה, יש לבחון אם המנוח אכן התכוון להעניק לשרון את הכספים במתנה לאלתר, או שמא רצונו היה ששרון יזכה בכספים לאחר אריכות חייו, שאז מדובר בפעולה משפטית בטלה, כקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. 51. בהקשר זה, העיד לפניי שרון וחזר על גרסתו לפיה המנוח "רצה לתת לי בחייו" את כל הכסף שבחשבון הבנק שלו "ואת שאר נכסיו רצה לעשות צוואה" [פר' עמ' 103 ש' 11]. וכך נשאל והשיב שרון באשר להתנהלותו של המנוח במעמד צירופו לחשבון: ש. מאיר קרא את המסמכים שהחתימו אותו בבנק. כמה זמן הוא ישב עליהם. ת. הוסבר לו בפרוטרוט על מה הוא חותם והוא עיין בהם וגם אני. ש. האם מישהו הקריא לו את כל המסמכים. ת. לא מילה במילה אבל הקריאו לו את הדברים העיקריים גם סגן מנהל הסניף הקריא לו והסביר לו בפרוטרוט. סגן מנהל הסניף הסביר לו את משמעות הצירוף וגם אני הסברתי לו. ש. כמה זמן ישבתם בבנק. ת. כמה שעות... היינו פעמיים בבנק וחתמנו על הרבה מאוד מסמכים וזה היה משך זמן ממושך. [...] ש. אתה יודע מי מבין פקידי הבנק ישב איתו. ת. כן לא זוכר את שמם, אבל ישבנו עם סגן מנהל הסניף בפגישה השנייה, וישבנו עם הפקיד שמטפל בחשבונות שהכיר אותו". [פר' עמ' 100-101 ש' 25-11] ובהמשך עדותו מסר: "ש. אמרת הפקיד הסביר למאיר וגם אתה הסברת לו. מה הסברת לו. ת. שמהרגע שאני מצטרף לחשבון אני יכול לבצע כל פעולה בחשבון ללא אישורו... זה מה שהוא רצה שיהיה". [פר' עמ' 104 ש' 4-6] 52. מר שטיינברג העיד לפניי אודות גילויי הרצון של המנוח ליתן את כספיו לשרון. לדבריו, המנוח "היה איתי הרבה פעמים והרבה שעות" [פר' עמ' 72 ש' 5] ובמשך "שנתיים שלוש שנים" חזר והדגיש כי רצונו "להשאיר את הכול לשרון" [פר' עמ' 70 ש' 7-8, עמ' 70 ש' 26, עמ' 75 ש' 22], והוא אף "אמר לי בסביבות 900 אלף ₪. גמשי ז"ל אמר לי" [פר' עמ' 71 ש' 25]. כך, מסר מר שטיינברג שהמנוח אמר לו את הדברים הבאים: "אני פעם שאלתי אותו למה אתה לא נותן לילדים שלך והוא אמר לי אם אני אתן לילדיי כשאני אהיה זקוק אני לא אקבל כלום בחזרה" [פר' עמ' 71 ש' 13-15]. 53. אף עובדי סניף הבנק מסרו את גרסתם בדבר כוונותיו של המנוח, לאור התבטאויותיו בפניהם, במעמד בו ביקש את צירוף שרון לחשבונו. כך, מר עדרי מסר בתצהירו ש"המנוח היה איתי בקשר רציף לשם ביצוע פעולות בנקאיות" ובכל שיחת טלפון ציין ש"יש אדם הדואג לו כבן וכי ברצונו לצרף אותו לחשבון ולשם כך הוא יגיע איתו לסניף הבנק". כמו כן, מסר מר עדרי, שהוא שוחח עם המנוח ביחידות פעמים רבות ושמע ממנו פעם אחר פעם, בהפרשי זמן משמעותיים, "כי רצונו לצרף את מר שטיינברג לחשבון". עוד ציין מר עדרי, שבמועד בו הגיע המנוח, בסופו של דבר, לסניף הבנק עם שרון וביקש את צירופו, "התרשמתי שהוא צלול מאוד ומבין את מעשיו ולאחר ששמעתי את רצונו המפורש כי מר שטיינברג יוכל לבצע כל פעולה בחשבון ולקבל את כספיו, מילאתי את הטפסים הרלוונטיים" [סעיף 13 לנ/11]. בעדותו לפניי, הדגיש מר עדרי, שהמנוח "ידע בדיוק" על מה הוא חותם ואף "סיפר לי כל מה שהוא צריך לעשות" [פר' עמ' 110 ש' 22]. לדבריו, בטרם החתים את המנוח ושרון על טפסי הצירוף, הוא שוחח עם המנוח ביחידות "בטלפון" וב"חדר שלי" [פר' עמ' 113 ש' 11] והתרשם שהמנוח מבין "לחלוטין" את המשמעות של הצירוף, ו"שאפשר להוציא לו את כל הכסף". את התרשמותו סיכם מר עדרי ב"טופס 'הכר את הלקוח' עבור יחיד תושב ישראל" [נספח כ' לתצהיר התובע ת/5]: "הלקוח הגיע בתאריך 9.3.06 עם מר גימשי מאיר והחלטה של מר גימשי מאיר להכניס את מר שרון שטיינברג כאחד הבעלים בחן... החלטה של מר גימשי מאיר. הכרה מוחלטת". 54. מר קובריץ, סגן מנהל הסניף, מסר בתצהירו ששרון והמנוח הגיעו לבקשתו לסניף הבנק, בשנית, ביום 18.6.06, מאחר ו"הובאו אלי טפסים של צירוף שותף לחשבון אשר לגביהם לא מולא כנדרש טפסי 'הכר את הלקוח'". לדבריו, בשיחה עימו, התעקש המנוח ששרון יהיה נוכח, מאחר ו"הוא כמו משפחה" ויש בכוונתו להוריש לו את כל כספו. עוד ציין, שבמהלך השיחה שב והבהיר לו המנוח את רצונו המפורש ששרון יבצע "פעולות כראות עיניו" בחשבון "כבר מאותו הרגע", וכן שהחשבון יהיה גם שלו. בעדותו לפניי, מסר מר קובריץ שביום בו הגיעו המנוח ושרון לסניף הבנק, לשיחה עימו, הוא ישב איתם "לפחות 20 דקות - 25 דקות". לדבריו, כאשר ביקש לדבר עם המנוח ביחידות אודות הצירוף, המנוח התעקש ששרון יהיה נוכח בשיחה וציין בפניו ש"אני רוצה לתת לו כרגע לפעול בחשבוני ולאחר מותי להוריש לו את כספי" [פר' עמ' 118 ש' 16-17]. כך, מסר מר קובריץ, שהמנוח הבין את משמעות הצירוף, זאת לאחר ש"דנתי איתו על טופס הכר את הלקוח ואריכות ימים" וכן "הסברתי לו את ההבדל בין יפוי כוח לצירוף שותף" אבל המנוח "דרש שהכסף לאחר מותי עדיין יהיה שלו" [פר' עמ' 118 ש' 13-14, ש' 17-19]. לדבריו, המנוח "היה צלול" באותה עת ואף "התבדח איתי" [פר' עמ' 123 ש' 9-10]. בחקירתו הנגדית הוסיף מר קובריץ, שכוונתו של המנוח הייתה ליתן לשרון בעלות בכספים עוד בחייו, כשותף בחשבון: ש. זה היה ברור לך שהוא מתכוון שלשרון תהיה בעלות בכספים כבר כעת ולא רק לאחר מותו. ת. כן. הוא צירף אותו כשותף מלא לעשות כל מה שהוא רוצה בחשבון". [פר' עמ' 123 ש' 12-14] 55. עדותם של עובדי הבנק, מצביעה על כך שהמנוח הביע את רצונו באופן חד משמעי להעניק לשרון מעמד של שותף בחשבון "כבר מאותו הרגע" ו"לאחר מותי", זאת במובחן ממתן ייפוי כוח לביצוע פעולות בחשבון בשמו של המנוח: א. חתימתו של המנוח על טפסים לצירוף שרון לחשבון, ביניהם: "בקשה לצירוף שותף לחשבון" [נספח יח']; "בקשה לביצוע פעולות בנקאיות וקבלת מידע באמצעות טלפון ו/או פקסימיליה" [נספח יא']; טופס "תנאים בחשבון עו"ש" [נספח יב']; "בקשת הצטרפות לשרותי בנקאות ישירה" [נספח יג']; "בקשה להקצאת מסגרת אשראי ולמתן אשראי באמצעות כרטיס אשראי" [נספח יד']; טופס "תנאים בחשבון מט"ח 'תושב'/'לא תושב' ומט"י 'לא תושב (פלת"ש)" [נספח יט']; "בקשה לפתיחת פיקדון חסכון או פיקדון שקלי" [נספח טו']; טופס "חשבון פיקדון ניירות ערך" [נספח כ']; "הצהרה בדבר נהנה בחשבון פרטי" [נספח כא']. בטפסים אלו יש להוות ראיה בדבר כוונתו של המנוח לשתף את שרון בבעלות בכספיו. ב. תוכן התרשמותו של מר עדרי על גבי "טופס מידע לקוח - 'הכר את הלקוח' עבור יחיד תושב ישראל" [נספח טז' לכתב התביעה המתוקן], לפיה "הלקוח הגיע בתאריך 9.3.06 עם מר גימשי מאיר והחלטה של מר גימשי מאיר להכניס את מר שרון שטיינברג כאחד הבעלים בחן... החלטה של מר גימשי מאיר. הכרה מוחלטת" [ההוספה שלי א.ש]. ג. טופס "פרטי חשבון עו"ש משותף על שם יחיד" [נספח כב' לכתב התביעה המתוקן] ובו רשם מר עדרי ""הוספת שותף לסעיף השקלים ולסעיפי המט"ח. לאחר בקשת מר ג'ימשי מאיר להוספת מר שטיינברג שרון כשותף לכל דבר ועניין בחשבון" [ההוספה שלי א.ש]. 56. ריבוי האנשים בפניהם העלה המנוח את רצונו, לצרף את שרון כשותף לחשבון הבנק (חבריו לעבודה, משפחתו של שרון, עובדי הבנק) והגעתו של המנוח, בשתי הזדמנויות שונות, לסניף הבנק במטרה לאפשר את פעילותו של שרון בחשבון וחתימתו על טפסי הצירוף - שוללים כל השפעה בלתי הוגנת של שרון על המנוח. 57. עם זאת, אין די בגמירות דעתו של המנוח להפוך את שרון לשותף מלא בחשבון הבנק, על מנת שזו תחשב כמתנה, שכן יש צורך בהקנייתם של הכספים. בהקשר זה, אין חולק על כך שהמנוח לא הוציא את הכספים מרשותו והעבירם לרשות שרון, כאשר לכאורה היה יכול לעשות כן. 58. כפי שהסביר שרון בעדותו, החשבון שימש את המנוח ל"הוצאותיו השוטפות", ולו, לשרון, לא היה "כל צורך בהם" באותה עת [פר' עמ' 93 ש' 12, עמ' 97 ש' 11]. אם כוונת המנוח הייתה להשתמש בכספים לצרכיו, כפי שאכן עשה לאור מסמכי הפעילות בחשבון, כיצד אפשר ליישב כוונה זו עם כוונה אחרת לזכות את שרון במתנה גמורה? 59. כך נשנו הדברים בספרו של מ' א' ראבילו, חוק המתנה תשכ"ח-1968 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט), בעמוד 241: "אין ספק כי אם ב לקח את הכסף המופקד (ושוב יש לציין: מתוך הנחה כי הצדדים הסכימו על מתן מתנה), הרי המתנה אכן מוגמרת. אולם הקושיות מתעוררות בשעה שהמקבל לא הוציא את הכסף מיד עם הפקדתו, ולאחר מכן הנותן טוען לבעלותו, או במקרה שלאחר מות הנותן היורשים טוענים, כי הכסף שייך לעיזבון. אם המקבל לא הוציא את הכסף מן החשבון, הרי יש בכך קביעה חד משמעית שהמתנה אכן טעונה הוכחות קונקלוסיביות כי הנותן איבד בצורה זו או אחרת את השליטה על הכספים המופקדים. לדוגמא: כאשר למקבל היתה זכות משיכה בלעדית, ולעומת זאת לנותן זכות משיכה עם חתימתו של המקבל - תהיה מתנה לאלתר... ואולם כאשר לשני הצדדים זכות משיכה "לחוד"... לא ניתן לראות בהפקדה מתנה מושלמת... ולא די בכך שמנסיבות המקרה יהיה ניתן להסיק כי הוא 'התכוון' לתת מתנה... כל אימת שהמקבל לא טרח להוציא את הכספים מן החשבון, הרי לא 'קנה' את המתנה ולכן הנותן רשאי להשתמש בכספים הללו". [ההדגש הוסף - א.ש.] 60. בעניינו, המנוח לא הגביל את זכותו למשוך כספים מחשבון הבנק. מעמד המנוח ושרון היה כשל שותפים בעלי זכות חתימה נפרדת - "לחוד". בכך יש ללמד כי לא הושלמה הקניית המתנה. יתירה מכך, מרבית הכספים היו "סגורים" בחשבונות מטבע זר ובפר"ן ונותרו במתכונת זו, עד ליום 17.8.06, עת שרון הורה על "שבירת" הפיקדונות והחסכונות לצורך משיכת הכספים מהחשבון, זאת לאחר פטירתו של המנוח [ראו דף תמצית חשבון הבנק של המנוח, נספח יח לת/5] . 61. ב"שבירת" הפיקדונות אל חשבון העו"ש ומשיכת היתרות רק לאחר פטירת המנוח, יש כדי הקמת ראיה של ממש, בעלת משקל רב, המלמדת שבניגוד לגרסתו של שרון, גם הוא עצמו סבר שהכספים לא הוקנו לו בטרם פטירת המנוח. שרון פעל למשיכת כל הפיקדונות של המנוח בבנק, הפיכתם לנזילים והוצאתם מחשבון הבנק באמצעות שיק בנקאי. פעולות אלה נעשו רק לאחר פטירתו של המנוח ובסמוך מאוד לפטירה. בכל אלה יש ללמד שגם שרון עצמו סבר שההקניה בכספים היא פעולה הצופה פני עתיד, פעולה שלא הושלמה עובר לפטירת המנוח. 62. לצד היעדר ההקניה, צצות ועולות עדויות המלמדות שכוונת המנוח הייתה להקנות לשרון את הכספים בחשבון, רק לאחר פטירתו. דברים ברורים עולים דווקא מעדותו של אביו של שרון, מר שטיינברג: "ש. הבן שלך אומר שמאיר אמר לו שהוא נותן לו את כל הכסף. ת. גם לי הוא אמר. ש. למה אתה כותב כאן שהוא רצה להשאיר את הכול לשרון. ת. מאיר אמר לי אני את הכסף שלי אתן למלאך שרון. ש. מתי. בצוואה הוא אמר שייתן. ת. הוא רצה לעשות צוואה ולכתוב לו את כל רכושו. הוא היה בקשר עם עו"ד והפגישה הזאתי נדחתה והוא נפטר. ז"ל. [פר' עמ' 70 ש' 23-30] ודוק, אין מדובר בפליטת פה מקרית של העד, הואיל והעד, מר שטיינברג, חזר על גרסתו גם כשנחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הבנק: "ש. אתה דיברת גם על זה שמאיר רצה לתת לשרון כסף לאחר מותו וגם על כך שהוא רוצה לתת לו כבר עכשיו את הכסף וצירף אותו לחשבון הבנק. ת. הוא דיבר שהוא רוצה להוריש לשרון את הכול." [פר' עמ' 75 ש' 20-22] 63. גם סגן מנהל סניף הבנק, מר קובריץ, סבר שפעולתו של המנוח הינה פעולת הורשה עתידית ולא פעולת הקנייה. כך ב"טופס מידע לקוח - 'הכר את הלקוח'" אשר מילא מר קובריץ [נספח כג' לכתב התביעה המתוקן] ובו נרשם כהאי לישנא: "שטיינברג שרון היה מעסיקו של מאיר גימשי שהפך להיות חבר (כמו 'משפחה' לפי הגדרתו) מטפל בענייניו האישיים ולדברי מאיר יוריש לו את כל כספו לאחר מותו" [ההדגש הוסף - א.ש.] 64. מדובר במסמך שנכתב ב"זמן אמת", במהלך הפגישה והתיחקור שערך מר קובריץ למנוח ובטרם נתגלעה המחלוקת המשפטית דנא. על כן, אני מייחס משקל רב לאמירת העד במסמך זה. אומנם בחקירתו הנגדית על ידי בא כוחו של שרון, אישר מר קובריץ שמשמעות צירופו של שרון כשותף בחשבון היא ששרון יכול היה למשוך כספים מהחשבון בכל עת, דבר שהובהר למנוח והמנוח הסכים לו, אלא שבכך אין כל רבותא. 65. כבר שנינו כי אין בסעיף אריכות ימים, אשר קובע את זכותו של השותף הנותר בחיים להמשיך ולעשות פעולות בחשבון לאחר הפטירה של השותף האחר, כדי להקנות זכויות לשותף בחשבון. כך נקבע, לא אחת, בפסיקת בית המשפט העליון שמטרתו של 'סעיף אריכות ימים' או 'סעיף היוותרות בחיים' להגן על האינטרסים של הבנק ולהבטיח את פעילותו הסדירה של במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של השותפים - בינם לבין עצמם. ממילא אין בסעיף אריכות הימים כדי הענקת זכות ירושה לשותף אחד לגבי כספיו של השותף האחר [ראו: ע"א 679/76 סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר, פ"ד לב(2) 785 (1978) בעמוד 789 (להלן: "עניין אילה סלי")]. 66. בייחוד נכון הדבר, בהקשר לנוסח סעיף אריכות הימים נשוא החשבון דנן, בו נקבע במפורש שאינו מקנה זכויות קניין בחשבון: "....מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אנו מאשרים שידוע לנו שאין בו כדי לקבוע או לשנות את יחסי או זכויות הבעלות ו/או הקניין בחשבון ביחסים שבינינו לבין עצמנו או בינינו לבין היורשים". 67. לא זו אף זאת, בנסיבות בהן בעל חשבון מצרף "שותף צעיר" לחשבון שבו יתרות זכות נכבדות, נדרשת רמת ההוכחה גבוהה על מנת להוכיח גמירות דעת להקניית מתנה לאלתר. עמד הדברים השופט בך בע"א 268/81 בעניין גרטי, בעמ' 48-49: ".... אין ספק, שעלינו להחמיר בדבר מידת ההוכחה הדרושה כדי להרים את נטל הוכחת הכוונה של המנוחה, ולעניין זה נאמרו על-ידי השופט ויתקון בע"א 679/76 הנ"ל, הדברים הבאים בעמ' 795: "חברי הנכבד השופט אשר הסביר שמבחינת חוק המתנה אין כל קושי לראות את המערערת כמקבלת מתנה כזאת, הקושי הוא רק לגבי כמות ההוכחה הדרושה, וכאן הייתי מציע לנהוג זהירות רבה, אין דבר קל מלפברק ראיות בעל-פה ולנשל יורשים חוקיים, אשר אולי יותר ראויים וזקוקים לדאגת המנוח מאותו אדם שכבש לבו בעת זקנתו. את העדות על המתנה הייתי מעדיף לראות במסמך הנושא את כתב-ידו של המנוח". עם זאת הסכים השופט ויתקון, שבמקרה ההוא הראיות בעל-פה אכן הוכיחו קונקלוסיבית את רצונו של המנוח להעניק מתנה למערערת שם. גישה דומה אנו מוצאים בקרב המלומדים, בספרו "חוק ההמתנה, תשכ"ח- 1968", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ט) 78, כותב מ' א' ראבילו: "גם לנו נראה שיש לקבוע כי ניתן להקנות זכויות ביתרה של חשבון משותף; אך לשם כך יש חשיבות מכרעת לעובדה שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר, כך שנוכל לקבוע שהיה ברצונו לתת מתנה לאלתר, ולא מתנה לאחר המוות"." [כל ההדגשים הוספו - א.ש.] 68. בענייננו, אני סבור שלא ניתן ללמוד מכך שהמנוח הפך את חשבון הבנק לחשבון משותף, על הקניית מתנה עוד בחייו. ממצא זה עולה הן מהאופן בו פעלו המנוח ושרון בכספים ותואם את התבטאויותיו של המנוח לפני אביו של שרון, שעמו נסע נסיעות ארוכות ברחבי הארץ. בכל אלה יש ללמד על כוונה של הורשה עתידית ולא על הקניית מתנה. ממצאים אלה מתיישבים עם התבטאויותיו של המנוח לפני סגן מנהל סניף הבנק, מר קובריץ. מר קובריץ הסביר בעדותו לפניי, שהפגישה נערכה לבקשתו, על מנת לוודא את כוונותיו של המנוח. מדובר בפגישה שהיוותה מעין "תחקיר", שאת סיכומה העלה מר קובריץ על הכתב - כוונת המנוח הייתה הורשת הכספים לשרון. 69. אינני רואה לנכון ליישם את התוצאה שנקבעה בע"א 679/76 בעניין אילה סלי, לפיה נקבע שלשותף המצטרף לחשבון זכויות במחצית הכספים. ראשית, בעניין אילה סלי הייתה מערכת יחסים בין מיוחדת, בין המנוח לאילה סלי, במסגרתה נהג המנוח באילה סלי כנכדתו לאורך שנים רבות. שנית, באותה פרשה לא היה ספק שהמנוח התבטא בדבר בהענקת מתנה בזמן הווה ולא נאמר דבר אודות הענקת זכות שלאחר המוות [ראו ס' 6 לפסק דינו של כב' השופט אשר בעמ' 791]. שלישית, דווקא גישתו המצמצמת והמחמירה של כב' הש' ויתקון, בדבר כמות ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח הקניית זכויות במחצית החשבון, היא שאומצה בהלכות שנפסקו לאחר מכן (ראו פסק דינו של כב' הש' בך בעניין גרטי) ובספרות המלומדים שאוזכרה לעיל. 70. סיכומו של דבר - אני קובע שלא הוכחה לפניי כוונת המנוח להקנות לשרון זכויות בחשבון הבנק, כולו או מחציתו. הנני קובע שכוונת המנוח הייתה להקנות לשרון מתנה לאחר מותו. משלא לבשה כוונה זו לבוש של צוואה כדין, הרי היא בטלה ומבוטלת, מכוח הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה. 71. התובע הינו היורש היחיד של המנוח מכוח צו קיום צוואה מתאריך 16.11.2006. בנסיבות אלה, משנפטר המנוח, ביום 15.8.06, עבר עזבונו לתובע (סעיף 1 לחוק הירושה). משכך, משיכת הכספים שנעשתה מחשבון המנוח על ידי שרון, באמצעות שיק בנקאי, בתאריך 17.8.06 נעשתה שלא על פי זכות שבדין. על שרון, איפוא, להשיב לתובע כספים אלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום משיכתם. אחריות הבנק: 72. התובע טען שהבנק פעל תוך חריגה מהתנהלות "בנקאי סביר", בכך שאפשר את צירופו של שרון לחשבונו של המנוח ובכך שאפשר את הוצאתם של הכספים מהחשבון, באופן מהיר ומיידי, חרף קבלת ההתראה בכתב בדבר היותו של התובע יורשו של המנוח וחרף קיומו של צו מניעה האוסר זאת. לטענתו, בקשת צירופו של שרון, שהינו אדם זר, באופן פתאומי ולקראת אחרית ימיו של המנוח חייבה את הבנק "לנקוט משנה זהירות ולוודא כי הפעולות אשר מבוצעות משקפות את אינטרס הלקוח". כך, טען התובע, שהבנק לא התרשם מהסבריו של המנוח בעת צירוף שרון לחשבונו, שכן הפרטים שנרשמו במסגרת טופס "הכר את הלקוח" נרשמו מפיו של שרון וממילא נעשו תוך חריגה מסמכות, הואיל ועל מנהל הסניף, ולא פקיד הבנק או סגנו, למלא את הטופס. כמו כן, לטענתו, מסמכי הבנק מלמדים כי כוונת המנוח, בצירוף שרון לחשבונו, הייתה שונה בתכלית וכן, בפרק הזמן אשר חלף מהכנת המסמכים לראשונה, ביום 9.3.06, ועד כשלושה לאחר מכן, ביום 18.6.06, יש להעיד כי טרם גובשה הסכמה להפעיל את החשבון כחשבון משותף. בכל אלה, כך לטענת התובע, התרשל הבנק ועל כן הוא חב בהשבת הכספים אשר הוצאו מחשבון המנוח. 73. הבנק טען, שבטרם חתמו המנוח ושרון על טפסי הצירוף לחשבון, התרשם פקיד הבנק ממצבו של המנוח, מצלילות דעתו ומהבנתו את מעשיו. כך, המנוח הגיע פעם נוספת לסניף הבנק על מנת שאף סגן מנהל הסניף יתרשם באופן ישיר ממצבו ומהסבריו לגבי הצירוף ורק לאחר מכן השלימו שרון והמנוח את החתימה על יתרת טפסי הצירוף. בשתי הפעמים, שב וביקש המנוח לצרף את שרון לחשבונו ולהקנות לו זכויות מלאות בו. בהתאם לבקשת המנוח, אפשר הבנק את צירוף שרון לחשבון המנוח. משכך, לא ניתן לומר כי הצירוף נעשה שלא כדין ובטרם נחתמו המסמכים הרלוונטיים וממילא אין במילוי טופס "הכר את הלקוח" על ידי פקיד הבנק כל נפקות משפטית לעניין צירוף שרון ויכולתו לפעול כשותף בחשבון. עוד טען הבנק, כי מרגע שחתם המנוח על הבקשה לצירוף שותף לחשבון ועל יתר הטפסים הרלוונטיים, הוקנו לשרון מלוא הזכויות לפעול בחשבון ולא הייתה לבנק כל זכות למנוע ממנו לפעול למשיכת הכספים מהחשבון. כך, צוואה כשלעצמה, ללא צו שיפוטי אחר, אינה מסמך תקף על פיו יכול הבנק לפעול או למסור מידע כלשהו. משכך, יש לדחות את טענת התובע בדבר התרשלותו של הבנק. 74. גב' פדל, מנהלת הסניף, העידה לפניי בהקשר זה. לדבריה, מר קובריץ דיווח לה על צירוף שרון לחשבונו של המנוח הואיל ו"הוא חשב שזה לא משהו שגרתי. לא משהו שקורה כל יום, כאשר מצרפים לחשבון ... אחד שהוא לא בן זוג ולא אישתו ולא אחיו ולא אמא שלו" [פר' עמ' 105 ש' 4-5]. כך, הדגישה גב' פדל, שמר קובריץ תיעד את השיחה בינו לבין המנוח וכתב את הדברים, על גבי טופס הכר את הלקוח, לפי "מה שהלקוח אומר ומנחה". 75. מר עדרי, הפקיד בסניף הבנק, מסר בעדותו שלאחר שהחתים את המנוח ושרון על הטפסים הרלוונטים לצירוף, הוא העבירם למר קובריץ אשר ביקש ממנו "להשיג אותם שיבואו כדי שיראה אותם". כך, ציין, שהוא מילא בתחילה את "טופס הכר את הלקוח", שכן "במקרה והם לא נמצאים [סגן מנהל הסניף או מנהל הסניף] אנחנו עושים ואז סגן מנהל עושה את זה" [פר' עמ' 111 ש' 27]. 76. מר קובריץ מסר בעדותו לפניי ש"דרשתי שהוא יגיע אלי בדקתי את הטפסים וראיתי שהוא חתם על כל הטפסים שהיו מולי... מאחר והיה חסר טופס הכר את הלקוח לא מולא כנדרש מי שהיה צריך למלא זה אני... אז דרשתי ששניהם יגיעו אלי" [פר' עמ' 115-116 ש' 28-2]. מר קובריץ הדגיש, שבפרק הזמן שחלף בין מועד החתימה על בקשת הצירוף לבין מועד השיחה בינו לבין המנוח "נתתי הנחיה לא לבצע שום משיכה בחשבון" [פר' עמ' 116 ש' 4], למרות ש"היה ניתן לבצע פעולות [בחשבון] גם ללא טופס הכר את הלקוח" [פר' עמ' 119 ש' 20]. כך, ציין, שרשם את התרשמותו מהמנוח ומהסבריו לצירוף על גבי "טופס הכר את הלקוח", וזאת לפי מה ש"מאיר אמר לי... בנוסף לדברים נוספים שהוא אמר לי... ומאיר אמר לי שהוא רוצה מרגע זה ששרון יהיה שותף לחשבון" [פר' עמ' 115 ש' 7-8]. לדבריו, הוא ראה צורך לזמן את המנוח לשיחה עימו, הואיל ו"ברגע שמצרפים שותף לחשבון, כששותף צעיר מצטרף לבעל חשבון מבוגר, רציתי לראות מבחינתי שהכל תקין, להבין אותו לעומק, אמר לי שכל מה שאני רוצה לשאול יכול להיות בנוכחות שרון" [פר' עמ' 115 ש' 21-23]. 77. בהקשר זה, אציין, שהתרשמתי לטובה מעדותו של מר קובריץ. עדותו נמסרה באופן מפורט ועקבי. כך, עדותו הינה עדות ישירה להתנהלות הבנק, הן במסגרת צירוף שרון לחשבון המנוח והן במסגרת ההחלטה לאשר את משיכת הכספים מהחשבון. מטעמים אלה, הנני מעניק לעדותו משקל רב. 78. מעדויות עובדי הבנק ניכר בבירור שפעלו, באופן עקבי וזהיר, לצורך בירור כוונתו ורצונו של המנוח בשעה שביקש את צירופו של שרון לחשבונו. כך, עולה שעובדי הבנק הבהירו למנוח את משמעויות הצירוף ואף מר קובריץ הציע למנוח חלופות אחרות בהן ניתן לייחס לשרון זכויות בחשבון. עובדי הבנק אף דאגו לשוב ולזמן את המנוח, בשנית, על מנת "להתרשם באופן מעמיק" מבקשת המנוח, כדברי מר קובריץ, ולוודא שהוא אכן מבין את השלכות מעשיו ואת מהות הצירוף. באופן זהה, התרשמו מר עדרי ומר קובריץ מרצונו של המנוח לאפשר לשרון לפעול באופן מיידי בחשבון, וכן מהצורה בה הציג המנוח את שרון, כ"חבר משפחה" וכ"בן". מר קובריץ אף מסר שהמנוח דחה כל ניסיון לשוחח עימו ביחידות. התנהלותם הזהירה של עובדי הבנק וכן התרשמותם הכנה מהמנוח, כמתואר בעדותם לפניי, עולה בקנה אחד עם הדברים אותם רשמו "מפיו של המנוח" על גבי הטפסים. 79. עדויות עובדי הבנק עולות בקנה אחד עם הראיות בתיק. כך, במסמכי הבנק צויין כי הצירוף נעשה ב"בקשה של מר מאיר גימשי" וכן שהמנוח נמצא ב"הכרה מוחלטת" [טופס הכר את הלקוח מיום 9.3.06, נספח טז' לכתב התביעה המתוקן]. כך, בעת התרשמותו של מר קובריץ מהמנוח, נרשם ששרון הינו "חבר" ו"כמו משפחה" של המנוח ואף בכוונתו של המנוח להוריש את רכושו בשל כך. 80. על כך יש להוסיף, שהראיות שהובאו לפניי, מצביעות על כך שהמנוח והנתבע חתמו על כל הטפסים הרלוונטים לצורך השלמת הצירוף, כבר במועד הראשון בו הגיעו המנוח ושרון לבנק. בהקשר זה, הנני מקבל את גרסתו של מר קובריץ, לפיה ביקש להקפיא את בקשת הצירוף של הנתבע עד אשר יזומן המנוח בשנית לסניף הבנק, על מנת להתרשם באופן ישיר מהסבריו לצירוף ולשם מילוי טופס הכר את הלקוח כנדרש וכן שראיה לכך היא שלא בוצעו בחשבון פעולות חריגות מעבר ל"משיכות סטנדרטיות של 250-100 ₪" [פר' עמ' 116 ש' 7]. הסברו של מר קובריץ אף נתמך בטפסי "הכר את הלקוח" שהובאו לפניי, מהם עולה שהמנוח נשאל בשנית על בקשתו לצרף את שרון במועד בו הגיע בשנית אל סניף הבנק לצורך המשך הפעלת החשבון כחשבון משותף. 81. בעניין זה, וכפי ששנו בעדותם לפניי הן מנהלת הסניף והן סגן מנהל הסניף, אין בעובדה ש"טופס הכר את הלקוח" נערך בתחילה על ידי מר עדרי, ולא על ידי מנהל הסניף או המוסמך מטעמו - כפי לפגום בתקינות הליך הצירוף. אכן, עיקר מטרתו של טופס הכר את הלקוח היא להסדיר את התנהלותו הפנימית של הבנק לצורך פיקוח ובקרה על פי חוק איסור הלבנת הון. יחד עם זאת, אף אם נניח כי היה במילוי "טופס הכר את הלקוח" כדי למנוע את הצירוף כנדרש, הרי מר קובריץ ריפא את הפגם הן בכך שמנע פעולות מצד השותף בחשבון ובכך שדאג לשוב ולמלא את הטופס, כנדרש ובכתב ידו, בסמוך לאחר מועד צירוף שרון לחשבון המנוח על ידי מר עדרי. 82. מהטעמים אותם פירטתי, הנני קובע שהתנהלותו של הבנק בצירוף שרון לחשבון המנוח נעשתה כנדרש ובהתאם לחובות הזהירות והאמון אותן חב ללקוח. 83. אף באשר להתנהלותו של הבנק, עת אפשר לשרון למשוך את מלוא יתרת הכספים בחשבון המנוח לאחר פטירתו, מסקנתי זהה. ראשית, הבנק פעל בהתאם להתחייבויותיו וכנדרש ממנו על פי ההסכם מול הלקוח. על חובותיו של הבנק ללקוחותיו עמד בית המשפט העליון בעניין אילה סלי, אשר הובא לעיל (בעמוד 789-790): "ניתן לומר שהיחסים בין בנק לבין לקוח, בעל חשבון עובר-ושב או חשבון חסכון בבנק, הם ביסודם יחסי חייב ונושה. הלקוח מלווה לבנק את הכסף הרשום בחשבונות והבנק חייב להחזיר לו את הכסף בין במישרין על-פי דרישתו, ובין בעקיפין על-ידי כיבוד משיכותיו והוראותיו האחרות (במקרה של חשבון עובר-ושב). משהכניס הלקוח סכום כסף כלשהו לחשבונו בבנק מאבד הוא זכות כלשהי שהיתה לו בשטרי הכסף ומה שנותר בידו היא הזכות לתבוע מהבנק את הסכום הרשום בחשבונו. זהו אפיו של חשבון בנק ואפיו זה אינו משתנה אם החשבון הוא משותף לשניים או יותר אנשים. במקרה של חשבון משותף מתבססים יחסי הבנק עם בעלי החשבון על הסכם ביניהם: ישנם הסכמים שלפיהם כל פעולה בחשבון, לרבות משיכה מתוכו, חייבת להיעשות על-ידי כל בעלי החשבון ביחד ; וישנם הסכמים המזכים כל אחד מבעלי החשבון המשותף לפעול לבדו, והבנק חייב לכבד את הוראותיו ואת משיכותיו. לרוב החשבונות המשותפים הם מן הסוג השני וכזה היה גם החשבון המשותף של המוריש ואילה". כפי ששניתי לעיל, במסגרת התקשרותו של המנוח עם הבנק, בבקשת צירוף שרון לחשבונו, חתם המנוח על טופס "תנאים בחשבון עו"ש" [נספח יב'], ובו סעיף אריכות ימים. על פי סעיף זה, מחוייב הבנק לאפשר לשרון "להמשיך ולעשות מעת לעת פעולות בחשבון, לרבות פעולות לטובת עצמם", ובכלל זה למשוך את היתרה של הכספים המצויים בחשבון. מאופן ניסוחו של הסעיף ניתן ללמוד כי תכליתו להגן על הבנק מפני תביעות היורשים, בכך שלאחר פטירת אחד השותפים "לא תהא להם כל זכות או עילה שהן כלפי הבנק והבנק לא יהיה אחראי כלפיהם בכל הקשור או הנוגע לחשבון ו/או לאמור בסעיף זה". 84. יש לציין, שהשותפים לחשבון, במקרה דנן, לא הגבילו אחד את השני באופן הפעלת הסמכויות בחשבון. כך, על פי הסכם "פרטי חשבון עו"ש משותף על שם יחיד" [נספח כג' לת/5 נקבע כי "יש צורך בחתימה אחת" לצורך ביצוע פעולות בחשבון. 85. התנהלותו התקינה של הבנק, בכך שאפשר לשרון את משיכת הכספים מחשבון המנוח, עולה מהעדויות שנשמעו לפניי. גב' פדל, מנהלת הסניף, העידה לפניי ומסרה שבטרם חתמה על השיק הבנקאי היא בדקה אם "יש זכויות בחשבון מי חותם ולמה, כשהלקוח שלי נותן הוראה אני לא מוציאה את ההסכמים אני רואה מי בעלי הזכויות ולפי זה אני פועלת... אני פעלתי בהתאם להסברים שחנן נתן לי לפעולות שהוא עשה לאחר שאמר לי שהוא התייעץ עם הגורם המשפטי" [פר' עמ' 105 ש' 21-28]. כך נשאל והשיב מר קובריץ בחקירתו לפניי: "ש. כאשר לקוח נפטר מן הסתם של מי החשבון. ת. של השותף בחשבון בשלמות. הטפסים שנחתמו זה ו/או ולא שני חתימות. ברגע שנחתם טופס ו/או השותף השני יכול להיכנס לנעליו בפטירתו, כמו בעל ואישה". [פר' עמ' 119 ש' 27-29] כמו כן מסר מר קובריץ בעדותו, ש"כל עוד מתקיים תנאי של סעיף אריכות ימים כנדרש" לא ניתן לעכב את הוצאת הכספים מהחשבון [פר' עמ' 117 ש' 5-6]. מר קובריץ אף הדגיש, שלאחר שקיבל את מכתב ההתראה מהתובע הוא הפנה אותו ליועץ המשפטי של הבנק. כך, לאחר "שבדקנו שלא הגיע צו מבית משפט" וכן לאחר שבדקנו ש"טופס אריכות ימים בעצם נחתם כמו שצריך" היועץ המשפטי נתן הנחיה "חד משמעית" לשחרר את הכסף לבקשת שרון. 86. מר קובריץ אף פעל כנדרש כאשר השיב לדרישתו של התובע, כאשר הגיע לסניף הבנק. כך, מסר, ש"ברגע שהוא אמר לי [התובע] שהוא רוצה שברגע זה לא יבוצעו שום פעולות בחשבון, הודעתי שלו שיביא צו מניעה, עד תום יום העסקים של אותו יום" [פר' עמ' 116 ש' 27-28]. אף בעדותו של מר קובריץ, לפיהן התייעץ עם היועץ המשפטי בטרם השיב על פניית התובע וכן על בקשת שרון למשוך את הכספים, יש להעיד על כך שהבנק נקט במשנה זהירות ובאמצעים הנדרשים בטיפול בפניות אלה. הדברים מוצאים את ביטויים בעדותו של התובע עצמו במסגרת חקירתו לפניי. כך נשאל והשיב התובע בהקשר זה: "ש. כלומר בבוקר למחרת פטירתו... הגעת לסניף הבנק... מה היה שם. ת. ... ניגשתי ואם אני לא טועה עם הסגן מנהל, הוא אמר לי שללא צו בית משפט לא יכול לעצור את הפעילות... ש. למה התיאור הזה לא מופיע בתצהירך... שבסניף הובהר לך שצריך צו ביהמ"ש. ת. יכול להיות שפשוט פרח מזכרוני...". [פר' עמ' 51 ש' 11-22] 87. הדברים אף עולים מעדותו של עזרא עמנואל, לשעבר מנהל סניף כיכר נוח של הבנק (להלן: "מר עזרא"). מר עזרא זומן על ידי התובע למתן עדות על רקע תצהיר אותו מסר בתיק אחר, אשר פרטיו דומים למקרה שבפניי. אלו הם דבריו במסגרת עדותו לפניי: "כאשר יש מקרה כזה... אני מה כן הייתי עושה כמנהל הייתי מוודא שאומנם זו המטרה של אותו לקוח מדובר באדם שהוא רוצה להוריש לאותו אדם את הכסף... עקרונית מבחינת ההיבט הבנקאי סעיף אריכות ימים נותן את הפתרון למצב שהוצג". [פר' עמ' 24 ש' 11-14] ובהמשך עדותו אף ציין: "כאשר מישהו מגיע ומבקש' לפרוע את כל הפקדונות במכה אחת ואתה יודע את הרקע... יש ייעוץ משפטי יש היסטורית חשבון, מבחינתי יש כיסוי". [פר' עמ' 25 ש' 25-27] כך, התייחס מר עזרא בעדותו למכתב ההתראה שנוסח על ידי התובע, לאחר שנשאל "כיצד היית פועל". "בהנחה שהייתי מקבל מכתב כזה, היתי פונה לייעוץ המשפטי אצלנו במערך ולשאול קיבלתי כזה ומה עלי לעשות ופועל בהתאם". [פר' עמ' 26 ש' 21-22] בעדויות אלה יש לחזק את המסקנה אליה הגעתי, לפיה עובדיו של הבנק, פעלו כנדרש ובהתאם לסטנדרט של "בנקאי זהיר". 88. באשר לצו המניעה כנגד הוצאת כספים מחשבון הבנק - התובע העיד לפניי שצו זה נחתם ביום 17.8.06, ורק ביום 20.8.06 מסר אותו התובע לסניף הבנק באמצעות "בתו". בהקשר זה, אין חולק על כך שבמועד בו נמסר הצו, הכספים בחשבון נמשכו על ידי הנתבע, במובן זה שלא היה בצו המניעה כדי להועיל. כשאלה הם פני הדברים, אין ממש בטענת התובע, כאילו הבנק נמנע מלעצור את הפעילות בחשבון כאשר היה ברשותו צו משפטי המורה אחרת. 89. לאור הטעמים שפירטתי, הנני קובע שהתנהלותו של הבנק, הן במועד צירוף שרון לחשבון והן במועד שחרור הכספים מחשבון המנוח, הייתה ללא מתום. משכך, הנני דוחה את טענת התובע, בכל הנוגע לטענות התובע בדבר חבותו של הבנק בסכום הכספים שנמשכו מחשבון המנוח ושרון. 90. התובע עתר לסעד לא ממוני. אין בידי להיעתר לסעד זה. לא הוכח לפניי שנגרם לתובע עוגמת נפש וממילא נפסקה לזכותו של התובע מלוא סכום התביעה, על פי כתב התביעה המתוקן. 91. התובע עתר לצו מניעה קבוע שימנע משרון מלבצע פעולות בחשבון. משקבעתי שלא הוקנו לשרון זכויות בכספים ובהתחשב בכך שהתובע הוא יורשו היחיד של המנוח, הרי שלשרון לא נותרו זכויות בחשבון הבנק וממילא אין לאפשר לו לבצע פעולות בחשבון. 92. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות. 93. סיכומו של דבר - התביעה כנגד שרון מתקבלת במלואה. הנני מחייב את שרון לשלם לתובע סך 680,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.8.06 ועד התשלום המלא בפועל. הנני מחייב את שרון בהוצאות משפט: אגרת בית משפט, שכר העדים כפי שנפסק על ידי. בנוסף יישא שרון בשכ"ט ב"כ התובע בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. התביעה כנגד הבנק נדחית. בנסיבות העניין, הנני מחייב את התובע בשכ"ט ב"כ הבנק בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. חשבון בנקבנק