רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני: מבוא וטענות הצדדים התביעה בפניי עניינה רשלנות עו"ד. הנתבע (להלן: "עו"ד X" או "הנתבע") הנו עו"ד במקצועו בתחום דיני אישות. לטענת התובעת,1 (להלן: "התובעת" או "גב' רטס") עו"ד X ייצג אותה בכל הנוגע לגירושיה מבעלה לשעבר, מר דוד רבינוביץ (להלן: "מר רבינוביץ"), וכי הוא התרשל בעבודתו, כאשר לא פעל, או הדריך, או מילא אחר התחייבותו כלפיה עם ייצוגה בבית הדין הרבני בבאר-שבע בהסכם הגירושין ועפ"י יפוי כוח בלתי חוזר ובכך גרם לתובעים נזקים גדולים ועוגמת נפש. התובע 2 (להלן: "התובע" או "מר רטס") הינו בעלה הנוכחי של התובעת. 2. בתאריך 31.5.94 נחתם הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין") בין התובעת לבין מר רבינוביץ בבית הדין הרבני בבאר שבע. סעיף 7 להסכם הגירושין קובע, כי הבית (שהיה רכוש משותף של התובעת ושל מר רבינוביץ) יעבור לרשות מר רבינוביץ בלבד, גרושה של התובעת, לרבות החובות הרובצים על הבית. עוד נקבע בסעיף, כי התובעת תחתום על יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של מר רבינוביץ להעביר את הבית על שמו. בית הדין הרבני נתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין באותו היום (כו' בתמוז, תשנ"ד). 3. ביום 5.7.94 חתמה התובעת על ייפוי כוח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: "ייפוי הכוח"). הנתבע אימת את חתימתה ע"ג ייפוי הכוח. 4. בתאריך 26.2.02 הוגשה כנגד התובעת תביעה ע"י משכן- בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "בנק משכן") בת.א. 2186/02 בבימ"ש השלום בכפר-סבא על סכום של כ- 660,000 ₪ בגין פיגורים בתשלומי הלוואות שנטלו התובעת ומר רבינוביץ לצורך רכישת ביתם המשותף ביישוב טנא עומרים. לטענת התובעת, היה על עו"ד X לטפל בהעברת הנכס על שם בעלה לשעבר עוד בשנת 1994, בעת שחתמה על ייפוי הכוח שנתנה בידיו. הנתבע, לגרסתה, הוא אשר ייצג אותה בהליכי הגירושין ועל כן היה זה באחריותו לדאוג לשחרור התובעת מחובותיה בגין הבית. משלא עשה זאת, התרשל בעבודתו. 5. התובעת גילתה כי קיים נגדה פסק-דין (שניתן בהעדר הגנה) בתיק הנ"ל רק בעת שהוצא נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ (להלן: "צו העיכוב"), יומיים לפני נסיעת משפחתה לארה"ב לתקופה ממושכת. כחלק מהתכנון לעבור להתגורר בארה"ב התובעים עזבו את מקום עבודתם, נרכשו כרטיסי טיסה לתובעת שנאלצה לבטלם בשל צו העיכוב והתובעת נותרה בארץ לבדה (בעלה ובתה עזבו את הארץ בשל העובדה ששנת הלימודים החלה בארה"ב). טוענת התובעת, כי היא נאלצה להתגורר אצל חברים ומשפחה בלית ברירה ובאין אמצעים כספיים, שכן התובעים השכירו את ביתם ביישוב מיתר. 6. בסופו של יום, התובעים הגיעו להסדר פשרה עם בנק משכן לפיו התובעת שילמה סך של 70,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של החוב הנטען. לטענת התובעת, הנתבע הפר את יחסי האמון וחובת הנאמנות המאפיינים את הקשר בין עו"ד ללקוחו וכי היה עליו לקבל את הסכמת הבנק טרם חתמה התובעת על הסכם הגירושין. התובעת מונה את הנזקים שנגרמו לה, הן ממוניים והן שאינם ממוניים, ובסה"כ סכום הנזקים לו טוענים התובעים עומד ע"ס של 486,772 ₪. 7. בפתח הגנתו טען הנתבע, כי חלה טענת ההתיישנות, ולפיכך יש בה כדי לדחות את התביעה. תביעה זו הוגשה לבהמ"ש ביום 1.5.05 כלומר, 11 שנים לאחר החתימה על הסכם הגירושין ועל כן דינה להידחות. כמו כן, הנתבע טוען להיעדר עילת תביעה כנגדו- לגרסתו, מי שהיה אחראי לבצע את ההעברה ורישום הזכויות בדירה על שם הבעל, היה הבעל עצמו ולא הנתבע. 8. עו"ד X עומד על דעתו, כי הוא לא ייצג את התובעת אלא נשכר לצורך מתן ייעוץ משפטי בעניין זכויותיה עם הגירושין ותו לא. הוא מוסיף, כי גם אילו היה מייצג את התובעת, לא חלה עליו החובה לפעול למימוש הסכם הגירושין ולהעברת הזכויות על פיו. גדר המחלוקת 1. ראשית, יש לדון בשאלה האם חלה טענת ההתיישנות כלפי התביעה דנן. 2. אם לא חלה טענת ההתיישנות יש לדון בתביעה גופה ולהחליט האם מדובר במקרה דנן בייעוץ משפטי או שמא בייצוג ומהן ההשלכות- באם יוחלט כי מדובר בייצוג התובעת נשאלת השאלה האם היה על הנתבע לפעול למימוש הסכם הגירושין ולהעברת הזכויות בדירה על שם מר רבינוביץ ? 3. אם יוחלט, כי היה על הנתבע לפעול למימוש הסכם הגירושין והוא לא עשה כן, האם הדבר עולה כדי רשלנות של עו"ד X ? ומהו חלקה של התובעת באשם התורם? טענת התיישנות הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. לגרסתו, גם אילו הוכח כי הנתבע ייצג את התובעת בהסכם הגירושין (דבר המוכחש ע"י הנתבע) ועליו הייתה מוטלת החובה לרישום הזכויות בדירה על שם מר רבינוביץ, הרי שכל העילה הנובעת מכך התיישנה בתום 7 שנים ממועד הסכם הגירושין שנחתם בשנת 1994, ולכל המאוחר, בתום 10 שנים לפי סע' 89(2) לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקנ"ז"). התובעים טוענים, כי עילת התביעה קמה לכל המוקדם בחודש מרץ 2002 כאשר קיבלה התובעת את כתב התביעה בת.א. 2196/02 מבנק הפועלים למשכנתאות בע"מ. לטענתם, העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות להם ולא היה בידם לגלותן, אלא עם הגשת כתב התביעה כנגד התובעת, ולפיכך אין מקום לטענת ההתיישנות. סעיף 89 לפקנ"ז קובע כדלקמן: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". 4. לגרסת הנתבע, בענייננו חל סע' 89(2) לפקנ"ז, הגובר על סע' 8 לחוק ההתיישנות, והקובע תקופת התיישנות מקסימאלית בתביעות שעניינן נזק שנגרם כתוצאה מרשלנות. לפי סע' זה, לטענתו, התביעה דנן התיישנה לכל המאוחר בשנת 2004, כלומר 10 שנים לאחר עריכת הסכם הגירושין, אז קמה לתובעת לכאורה הזכות להיפטר מהחובות הרובצים על הבית. מוסיף הנתבע, כי גם ללא היזקקות לסעיף זה התיישנה התביעה לאור הוראות חוק ההתיישנות, שכן אין כל יסוד לתחולתו של סע' 8 לחוק ההתיישנות. 5. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". במקרה דנן, קשה לומר כי נעלמו מהתובעת העובדות שאף בזהירות סבירה לא הייתה יכולה למנוע אותן. נראה כי התובעת בחרה לעצום עיניים והדבר בא לידי ביטוי בכך שמשנת 1994 (יום עריכת הסכם הגירושין) ועד 2002 (היום בו פתחו נגדה בהליכים) היא לא ווידאה כי מר רבינוביץ פועל להעברת הזכויות על שמו כפי שעולה מסע' 7(א) בהסכם הגירושין: "לצדדים בית הנמצא בישוב טנא עומרים 12 הידועה כגוש---- חלקה---- יעבור לרשות הבעל בלבד לרבות החובות הרובצים על הבית (כולל משכנתא) ללא כל תמורה שהיא לאשה בשל ויתורה זה. האשה תחתום על יפוי כוח בלתי חוזר המיפה את כוח הבעל להעביר את הבית על שמו". ובהמשך בס"ק (ב): "מוסכם בזאת כי הבעל ימציא אישור בדבר שיחרורה של האשה מחובותיה הרובצים על הדירה". הווה אומר, התובעת לא פנתה לבעלה לשעבר ואף לא לעו"ד X שהיא טוענת שייצג אותה בהליכי גירושיה, ועצמה עיניה בכל הנוגע לבית ולהעברת הזכויות, כולל החובות הרובצים עליו, על שם בעלה. 6. בנוסף, ניתן לראות מתוך האסמכתאות שצורפו כי נשלחו לתובעת, לבעלה לשעבר ולכל הערבים בשנים 1997 ו-1998 מכתבי התראה מהבנק הממשכן בגין החוב. אחת הערבות הייתה אחות התובעת, הגב' מורגן מלכה, שהעתק ממכתבי הבנק נשלחו גם אליה. מרבית הערבים הינם תושבי "טנא עומרים", אשר על פי עדות התובעת כולם ערבים זה לזה ביישוב ומכירים זה את זה (עמ' 29 בפרוט', ש' 33). אשר על כן, תמוה בעיניי הכיצד עשרות מכתבים שנשלחו גם אל התובעת וגם אל הערבים, לרבות אחות התובעת, לא הגיעו לידיעתה של התובעת. נהיר לכל, כי כאשר ערב לחוב מקבל התראה בגין חוב של החייב, הוא מייד פונה לחייב בעניין שמא יידרש לשאת בחובו. 7. ראוי להוסיף בהקשר זה, כי העד, מר עימאד מועד, ששימש כחוקר מטעם הבנק וביצע מסירה של צו הכינוס (נ/10) צירף לתצהירו אישור מסירה חתום ע"י התובעת וכן דו"ח רשמי של חב' החקירות בה עבד. הוא העיד, כי ביצע את המסירה וביקש מהתובעת להזדהות ורק לאחר שענתה לו כי היא גב' רטס אשר לה מיועד המכתב, מסר לה את הכתב. העד אמנם לא זיהה את פניה של התובעת באולם בהמ"ש מפאת העובדה שחלפו שנים רבות מעת ביצוע המסירה, אולם נראה כי עדותו אמינה הן משום שאין לו עניין בתוצאות התיק והן משום שלא הוצג כל נימוק או הוכחה כי חתימתה של התובעת זויפה. 8. לאור האמור לעיל, עולה כי העובדות המהוות את עילת התובענה הן אי רישום הבית ע"ש מר רבינוביץ במלואו, ואי המצאת אישור ממר רבינוביץ בדבר שחרור התובעת מחובותיה הרובצים על הבית. עובדות אלה, ניתן היה לברר בנקל ללא קושי רב מייד ובסמוך לאחר חתימת ההסכם, בשנת 94 ולבטח עם קבלת מכתבי ההתראה בשנת 97. כך או כך, חלפה תקופת ההתיישנות של 7 שנים על פי סעיף 8 לחוק. ועפ"י סעיף 89 (2) לפקנ"ז, הרי מועד "אירוע הנזק" הוא מועד אי רישום הבית ע"ש מר רבינוביץ בלבד. ההסכם נחתם באמצע שנת 94, ולפיכך גם אם רישום סביר הינו בגדר חצי שנה, הרי חלה התיישנות של 10 שנים מ-1/95 ועד 1/05, התביעה כזכור הוגשה במאי 2005. 9. כבר כאן נכון היה אם כן לסיים את פסה"ד ולדחות בתביעה בטענת התיישנות, ואולם מחמת הספק בעניין מועד מדויק לרישום הבית ע"ש מר רבינוביץ בלבד, בחרתי לדון בתביעה לגופו של עניין על אף טענת הסף של ההתיישנות. טענה בדבר העדר עילת תביעה כנגד הנתבע לגרסת התובעים, עו"ד X הוא הגורם שצריך היה לטפל בהעברת רישום הזכויות בדירה "בטנא עומרים", וכהוכחה הם מביאים את ייפוי הכוח עליו חתם עו"ד X. מנגד, טוען הנתבע, כי מי שהיה אחראי לבצע את ההעברה ורישום הזכויות בדירה (לרבות החובות הרובצים עליה) על שם הבעל- היה הבעל עצמו, מר רבינוביץ, והוא שאמור היה לדאוג להעברת אישור שיעיד על שחרורה של התובעת מכל חוב על הבית. סעיף 7 להסכם הגירושין קובע, כאמור: "א. לצדדים בית הנמצא בישוב טנא עומרים 12... יעבור לרשות הבעל בלבד לרבות החובות הרובצים על הבית (כולל משכנתא).... האישה תחתום על יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוח הבעל (הדגשה שלי- הש' א.מ.ג) להעביר את הבית על שמו. ב. מוסכם בזאת כי הבעל (הדגשה שלי- הש' א.מ.ג) ימציא אישור בדבר שחרורה של האישה מחובותיה הרובצים על הדירה". בעניין זה, מסתמך הנתבע על פסיקה שיצאה מבהמ"ש העליון ע"א 989/03 א. חוטר ישי ואח' נ' יעקב חיננזון, תקדין עליון 2005 (1) (להלן: "פרשת חוטר ישי"). בפרשה זו נדונה שאלת רשלנותו של עו"ד חוטר-ישי. טענתו המרכזית של יעקב חיננזון הייתה שרשלנותו של חוטר-ישי התבטאה, בין היתר, בכך שלא איחד מראש את התביעות נגד האגודות איסתא ואיסתא ליינס ולא יצר זיקה בין החיובים של האגודות, ובכך גרם לאובדן סיכוייו לגבות כספים שחייבת לו אחת האגודות. לטענתו, מצב משפטי זה הוא שאילצו להתפשר ולזכות בשיעור החוב של איסתא ליינס בלבד ולזנוח את זכותו לזכות בשיעור החוב של איסתא, בסך 15 מיליון ₪, אותם תבע חיננזון מחוטר-ישי בגין רשלנותו. כבוד השופטת מ' נאור קבעה, כי חיננזון ביקש למעשה לחייב את חוטר-ישי לשלם לו בגין רשלנות מקצועית במקום החיובים המוטלים, לטענתו, על החייבים האמיתיים. היא קובעת, כי על חיננזון היה לעבור, בגדר חובת תום הלב וחובת הקטנת הנזק, את מסלול הבירור המשפטי ומסלול הליכי הגביה עד תום, בטרם ינסה "לגלגל" את חיובן של החייבות על עורך דינו. בנסיבות אלה נותק הקשר הסיבתי בין מחדליו לכאורה של חוטר-ישי לבין הנזק הנטען. בהסתמכו על הפסיקה שהוצגה לעיל, טוען הנתבע כי לא ניתן להגיש תביעה נגד עורך דין, אלא לאחר שההליכים נגד החייב העיקרי מוצו. ובענייננו, לגרסתו, הדברים ברורים הן משום שהבעל הפר את התחייבותו לבצע את הרישום כנדרש בהסכם הגירושין ולשחרר התובעת מהתחייבויותיה, והיה על התובעת לתבוע אותו בשל כך, והן משום שסכום החוב אותו מנסה התובעת לייחס לנתבע הינו, בין היתר, חוב המשכנתא אותו היה על הבעל לשלם. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע כותב בהחלטתו מיום 23/01/03 כי: "האישה מצידה חתמה על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר כנדרש, הבעל לשעבר התרשל (הדגשה שלי- הש' א.מ.ג) ולא רשם הדירה על שמו ומכאן נבע החוב אשר בגינו מעוכבת האישה בארץ במנותק מבעלה וילדיה", ובהמשך קבע ביה"ד כי: "על הבעל לשעבר להסדיר את חובו תוך 10 ימים ולשחרר את האישה מן החוב בגינו היא מעוכבת" (הדגשה שלי- הש' א.מ.ג). הווה אומר, אף ביה"ד ראה בבעל לשעבר כרשלן העיקרי, וכי היה עליו לשחרר את התובעת מהחובות בגינן היא עוכבה בארץ. חיזוק לדברים אלה, ניתן אף לראות בעדותו של הטוען הרבני שהובא כעד מטעם התביעה, לדבריו: "... לטענתי הבעל היה צריך להעביר את הדירה וזה גם מה שכתוב בהסכם" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 8, שורות 1-2). ובהמשך הוא נשאל שאלת הבהרה: "... התכוונת שמי שלא היה בסדר זה רבינוביץ שלא קיים את ההתחייבות שלו?" וכך השיב: "נכון. הוא היה לקוח שלי אז וגם בית הדין נתן את דעתו שהוא חייב לבצע את זה, אני מקריא מתוך החלטת בית הדין מה- 23.1.03" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 8, ש' 27-30). הגם שהדברים נאמרו בשנת 2003 ולא בשנת 94 מועד חתימת ההסכם, הרי הם מעידים על הלך הרוח והבנת ההסכם כפי שהוסכם בין הצדדים. לאור הדברים לעיל, גרסתו של הנתבע מקובלת עלי. עפ"י הסכם הגירושין היה על התובעת לתבוע את בעלה לשעבר על כך שלא ביצע את הרישום כנדרש, היה עליו להמציא אישור בדבר שחרור התובעת מחובותיה הרובצים על הדירה וכן יש לציין כי אך הגיוני שמדובר באינטרס של מר רבינוביץ (הצד המקבל לידיו את הזכויות בנכס) לטפל בהעברת הדירה על שמו. מדובר באחריות שהייתה מוטלת על בעלה לשעבר של התובעת ומחדל זה הוא שהביא להיווצרות הנזקים הנטענים. ההלכה לעיל שיצאה מפי בהמ"ש העליון מחזקת את האמור, כי היה על התובעת למצות את ההליכים עם בעלה לשעבר ורק אז להגיש תביעה נגד עורך הדין במקרה הצורך. אולם, התובעת לא הגישה כל תביעה נגד בעלה לשעבר ולא ניסתה לגבות ממנו את חוב המשכנתא אותו היה עליו לשלם ומכאן הצטברות הנזקים הנטענים ע"י התביעה הייתה ככדור שלג. ניתן לומר בשלב זה, כי אף מטעם זה בלבד ניתן היה לדחות את התביעה על הסף, שכן התובעת בחרה שלא למצות את ההליכים המשפטיים כנגד בעלה לשעבר. בשל חשיבות הדברים, בחרתי להמשיך ולבדוק את יתר טענות הצדדים על אף ששתי טענות הסף של הנתבע התקבלו. ייצוג או ייעוץ משפטי התובעים טוענים, כי עו"ד X ייצג את התובעת בכל הנוגע להליכי גירושיה בבית הדין הרבני בבאר שבע. לגרסתם, נחתם הסכם ייצוג בין התובעת לבין הנתבע, אולם מפאת הזמן שחלף לא עלה בידי התובעים להשיג עותק ממנו. לגרסת התובעת, היא שילמה לנתבע עבור הייצוג סך של 3,500 $ + מע"מ והנתבע, לטענתם, הוא שניסח את הסכם הגירושין בתיאום עם בא כוחו של מר רבינוביץ, הטוען הרבני, וכן ניהל את המו"מ מולו. ביום 05/07/94 חתמה התובעת על ייפוי כוח בלתי חוזר לנתבע לפי סע' 91 לחוק לשכת עורכי הדין, והנתבע אישר את חתימתה על ייפוי הכוח. לטענת התביעה, מדובר בייצוג משפטי הכולל בחובו את חובתו של עו"ד X, כבא כוחה של גב' רטס, להשלים את הטיפול בעניינה ולהעביר את הזכויות בדירה על שמו של מר רבינוביץ ובכך לשחרר את התובעת מהחובות שרבצו עליה בגין הנכס. מנגד טוען הנתבע, כי לא דובר בייצוג אלא בייעוץ משפטי בלבד. עו"ד X העיד, כי התובעת העבירה אליו עותק מהסכם הגירושין וביקשה את חוות דעתו ביחס לזכויותיה ומצבה בהליך הגירושין. עו"ד X הוסיף, כי הוא הצטרף אליה לפגישה שבסופה נחתם הסכם הגירושין. כאשר הוא נשאל מה ההבדל בין ייצוג לבין ייעוץ הוא השיב: "זה הבדל מהותי. בייעוץ אנו בד"כ גובים שכר לפי המאמץ שמושקעות, שעות, אנחנו לא מחתימים על הסכם שכ"ט ולא מחתימים על ייפוי כוח ולא על שום דבר. בייצוג, אנחנו עורכים הסכם שכ"ט, מדברים על סכום ראשוני גלובלי לטיפול, מגדירים את הטיפול בהסכם שכה"ט, מחתימים על ייפוי כוח לבית הדין הרבני ולביהמ"ש, בלי ייפוי כוח אנו אפילו לא יכולים להציץ בתיק בבית הדין הרבני". (פרוט' מיום 24/6/09, עמ' 105-106, מול שורות 31-32, 1-3 בהתאמה). דברים אלה מקבלים חיזוק גם בדבריו של מר אפי פרי, עד הגנה מס' 2, שנשאל: "אתה גם עושה הסכמי שכ"ט על ייעוץ?" והוא השיב: "לא". ובהמשך ציין: "ייעוץ זה לא ייצוג, אם זה לא ייצוג אני לא יכול ללכת לגופים כדי לייצג, בשביל לייצג מישהו אני צריך ייפוי כוח" (פרוט' מיום 22/6/09, עמ' 94, מול שורות 7-8, 10-11). עו"ד X מוסיף, כי הסכום בו נקבה התובעת 3,500 $ + מע"מ הינו מוגזם וכי להערכתו שילמה לו כמה מאות דולרים בלבד עבור הייעוץ שניתן לה. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים, עדיפה בעיניי גרסתו של הנתבע בנושא זה. הסכם הייצוג שצוין בכתב התביעה נזנח בתצהירי עדות ראשית של התובעים, כמו כן התובעת לא הציגה אסמכתאות כלשהן ע"מ להוכיח את גרסתה לעניין הייצוג. לא הוצגו ייפוי כוח, הסכם שכ"ט, קבלות על הסכום ששילמה לנתבע, מכתבים שנשלחו אליה, מסמכים כלשהם שנכתבו ע"י עו"ד X במסגרת הייצוג הנטען, אפילו לא הייתה כל עדות או אסמכתא בפרוטוקול בית הדין על נוכחותו של הנתבע. המסמכים אשר כן הוצגו תומכים בגרסתו של הנתבע, כך נ/1 הוא מסמך של תביעת הגירושין שהגיש מר רבינוביץ ובה מצוין הטוען הרבני, מר ניסים אדרי (להלן: "הטוען הרבני", או "מר אדרי") כבא כוחו בעוד התובעת רשומה ללא כל ייצוג ומצוינת כתובת מגוריה. כך גם נ/13 הנו הודעה על ביטול דיון שנשלחה ע"י ביה"ד הרבני אל גב' רטס ישירות אל כתובת מגוריה "בטנא עומרים" ולא אל עו"ד X אשר אם אכן היה מייצגה ובא כוחה, היה עליו לקבל את המכתבים הנ"ל לכתובת משרדו. חיזוק נוסף לגרסת הנתבע ניתן למצוא בעדות עד תביעה מס' 1, מר אדרי (הטוען הרבני) אשר נשאל בחקירה נגדית: "... כמו שאתה אמרת שאתה ניסחת את הסכם הגירושין, זה נכון?" לשאלה זו השיב: "נכון, אני מכיר את הניסוחים שלי. זה ההסכם שלי, אבל היה ברור שהיה מו"מ והיו תיקונים. אבל אני ניסחתי את ההסכם" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 10, מול שורות 28-30). ועוד: "כן, מבחינתי זה היה הסכם שהתאים לציפיות של הלקוח שלי, אני הכנתי את ההסכם. זה לא היה הליכים, היו שני דיונים ובזה נגמר הסיפור כמדומני" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 7, שורות 9-10). מדברים אלה, ברור כי הטוען הרבני הוא שניסח את הסכם הגירושין וכי עו"ד X העיר הערותיו ע"ג ההסכם. אילו הנתבע היה מייצג את התובעת היינו מצפים כי הוא היה עורך את ההסכם וכי שמו וכתובת משרדו הייתה מעודכנת או אף מצוינת ע"ג המסמכים שיצאו מאת בית הדין. התובעים תולים את עיקר יהבם בייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתם עו"ד X ביום 05/07/94. לגרסתם, חתימתו של הנתבע ע"ג ייפוי הכוח מעידה כי הנתבע ייצג את התובעת בהליכי גירושיה ולא רק נתן ייעוץ משפטי כטענתו. על גבי ייפוי הכוח מודפסים שמם של עוה"ד אדם טל ועוה"ד יורם X, אשר מתמנים "למכור ולהעביר, להשכיר, להחכיר במתנה וללא תמורה לה"ה רבינוביץ דוד... את הנכסים הידועים בתור כל זכויותי (של התובעת- א.מ.ג) בבית שבישוב "טנא עומרים"...". בתצהירה, טוענת התובעת, כי איננה מכירה את עו"ד אדם טל אשר שמו נרשם גם כן ביפויי הכוח, רק היה ידוע לה שעו"ד טל היה עורך הדין אשר טיפל בהעברת הזכויות על שמם של רוכשי הבתים "בטנא עומרים" כאשר הוצע הפרויקט למכירה (תצהיר עדות ראשית, עמ' 2, סע' 18). אף כשנשאלה בחקירה נגדית: "... האם זכרת את השם אדם טל?" השיבה: "כן" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 14, שורות 28-29). מאחר ומדובר בייפוי כוח שניתן לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין") מן הראוי להביאו בפנינו. סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין קובע: "יפוי כוח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר על אף האמור בכל דין". הנתבע טוען, כי ביחס להדפסת שמו על גבי ייפוי הכוח העידו כל העדים כי מדובר בנוהל ידוע ומקובל לכלול את שמו של עורך הדין המחתים על ייפוי הכוח לרשימת עוה"ד מיופי הכוח. נוהג זה, לגרסתו, מגובה בהוראת סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין ממנו עולה כי ע"מ שייפוי כוח יהא בעל תוקף מחייב ולא יהא טעון אישור נוטריוני על עוה"ד מיופה הכוח, לאשר את חתימת מייפה הכוח. מטעם זה בלבד, הוא טוען, ראה לנכון עו"ד X לצרף את שמו על ייפוי הכוח לצד שמו של עו"ד אדם טל אשר רשום ראשון על גבי ייפוי הכוח והוא שהיה חשוב ונדרש לפי בקשת התובעת, ע"מ שעו"ד טל יטפל ברישום הזכויות כפי שמסרה התובעת. 5. לעניין זה בדבר ייפוי הכוח הבלתי חוזר השיב עו"ד מנדלסון (עד הגנה מס' 1) לשאלה לצורך מה מחתים עוה"ד את הלקוח על ייפוי כוח לפי סע' 91 לחוק לשכת עורכי הדין, והשיב כדלקמן: "... כנוהל קבוע מי שמחתים על ייפוי הכוח הוא העו"ד הנוכח. כדי שייפוי כוח יהיה תקף שמו של העו"ד מופיע בייפוי הכוח. מפה יש שלוש אפשרויות, אם יודעים מראש שעו"ד אחר יטפל בהעברת הנכס, שמו מוזכר יחד עם העו"ד של הגירושין שמאמת את ייפוי הכוח....". (פרוט' מיום 22/6/09, עמ' 89, שורות 20-23). ובהמשך הוא מעיד: "... הרבה פעמים אני שואל את הלקוח מי יטפל לך בהעברת המקרקעין, והוא אומר לי פלוני אלמוני, אני אוסיף את שמו על סמך דברי הלקוח". (שם, עמ' 89, שורות 29-31). עו"ד אפי פרי (עד הגנה מס' 2) מחזק את דברי עו"ד מנדלסון ומסביר: "... ייפוי כוח זה כלי שאם הצדדים עצמם לא חותמים על שטרי המכר, למשל אם צד אחד בחו"ל או נעלם אז אכן מיופה הכוח יכול לחתום על שטרי המכר... ואני אומר, שהעובדה שנעשה ייפוי כוח זה לא התחייבות לבצע כדי להשלים את ההעברה. בעצם ייפוי כוח הוא אך ורק להבטיח את החתימה על שטרי המכר". (פרוט' מיום 22/6/09, עמ' 92, ש' 18-22). עו"ד דן שרמן (עד הגנה מס' 3) מוסיף: "מניסיוני הבעל צריך לקחת את ייפוי הכוח הזה, השם של העו"ד שמופיע למעלה בייפוי כוח הוא צריך לאמת את החתימה אחרת לא מקבלים את זה בטאבו. ואני אומר זאת מניסיון אישי. וטבעי שיהיה ייפוי כוח בלתי חוזר שהלקוחה תחתום בפני העו"ד שלה, כאשר המשך הטיפול באותו ייפוי כוח בלתי חוזר אמור לעבור למי שצריך לקבל את הזכויות בדירה, במקרה הזה זה הבעל". (פרוט' מיום 22/6/09, עמ' 96, ש' 6-10). בהקשר זה, יש לציין אף את דברי העדה המומחית מטעם ההגנה, עו"ד עידית זמר (להלן: "עו"ד זמר"), אשר נשאלה באשר לייפוי הכוח וכך היא השיבה: "ייפוי הכוח הבלתי חוזר נועד להבטיח את זכויות המקבל שלטובתו ניתן ייפוי הכוח. אם לא היה עו"ד שמופיע בכותרת ייפוי הכוח, כמו למשל עו"ד X שאימת את חתימתה של התובעת, והתובעת הייתה צריכה לתת ייפוי כוח לטובת בעלה, כדי להעביר את הנכס, היא הייתה צריכה ללכת לנוטריון ולשלם לו כסף שהוא היה מכין ייפוי כוח לטובת הבעל ואז עו"ד X שמו לא היה נזכר בייפוי הכוח. עו"ד X בעצם עשה לה טובה, ולמה? כי בסעיף 91 אנחנו עושים את זה כדבר שבשגרה בכל עסקי המקרקעין למיניהם, כי לפי סעיף 91 ... אין צורך בייפוי כוח נוטריוני מהסוג שהזכרתי... אני מחתימה את המוכר על ייפוי הכוח, והואיל ושמי נזכר כאחד ממיופה הכוח ואני רשאית לאשר את החתימה של המוכר" (פרוט' מיום 24/6/09, עמ' 101, ש' 7-14). ובהמשך: "... אין בכלל ספק לא יכול להיות אחרת, שאדון X לא חלם בלילה את השם אדם טל, ז"א מישהו נתן לו שם של עו"ד ואמר לו תכניס את זה בייפוי כוח, כי הוא עו"ד שמטפל בעניינים...". (שם, עמ' 101, ש' 25-27). 6. לגבי השאלה האם יש חשיבות לסדר בו רשומים עורכי הדין ע"ג ייפוי הכוח אפילו המומחה מטעם התביעה, עו"ד שאול נבוני (להלן: "עו"ד נבוני"), העיד: "...אני זוכר שX היה ראשון. אני חושב שזה חשוב מי ראשון ומי שני... יש הנחה בעיניי כשיש עשרה עורכי דין ו/או ו/או, אני מניח שהראשון הוא החשוב...". (פרוט' מיום 20/5/09, עמ' 81, ש' 15-16, ש' 19). לענייננו, יש לציין כי שמו של עו"ד אדם טל הודפס ראשון ע"ג ייפוי הכוח ואחריו עו"ד X. 7. לאור כל עדויות עוה"ד שנשמעו לרבות המומחים, עולה כי יש לאמץ את גרסת הנתבע. עו"ד X העיד, כי איננו מכיר את עו"ד אדם טל, כמו כן עו"ד טל עצמו כתב ע"ג מכתב שנשלח אליו כי איננו מכיר את עו"ד X. מאידך, התובעת העידה כי היא מכירה את עו"ד טל וכי הוא טפל בענייני המקרקעין ביישובם של התובעים ואף רשם את הזכויות בדירתם ש"בטנא עומרים". כמו כן, יש לזכור כי לצורך רישום והעברת זכויות ישנם מסמכים נוספים שיש לחתום עליהם (שטרי מכר, טפסי מס שבח, וכו') והתובעת הודתה כי היא מודעת לכך שיש לחתום על מסמכים רבים נוספים לצורך העברת זכויות במקרקעין כפי שעשתה כשעברה לגור ביישוב "טנא עומרים" (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 13, ש' 29-31 וגם עמ' 14, ש' 14-16). העברת הזכויות צריכה להיות מגובה במסמכים, אולם התביעה לא סיפקה בדל ראיה לעניין זה. בנוסף, הנתבע העיד כי כאשר הוא מחתים על ייפוי כוח לצורך ביצוע פעולות משפטיות, הוא רושם את שמות כל עוה"ד במשרדו ע"מ לאפשר ביצוע הפעולות ע"י כל עוה"ד העובדים עמו. נראה, כי בענייננו התובעת נתנה לנתבע את שמו של עו"ד אדם טל וביקשה ממנו לאשר את חתימתה על גבי ייפוי הכוח ע"מ שלא תצטרך ללכת לנוטריון שיחתום על ייפוי הכוח ולהוציא כספים נוספים. עו"ד טל הוא שטיפל בהעברת הזכויות בפעם הראשונה ולכן התובעת רצתה או קיוותה שהוא יטפל בהעברתם גם בפעם השנייה. יש לזכור, כי העברת זכויות במקרקעין ביישוב איננה העברת זכויות רגילה בטאבו, שכן מדובר בקרקע המצויה מחוץ לקו הירוק ולגביה קיים נוהל רישום נפרד. מסקנתי אם כן לאור העדויות והראיות, כי עו"ד X לא ייצג את התובעת אלא השירות המשפטי שנתן לה הסתכם בייעוץ בלבד. גם הניסיון להיאחז בשמו של הנתבע המופיע בייפוי הכוח לא יבסס קיומו של ייצוג משפטי. הנתבע רצה לעזור לתובעת שסבלה מאוד אותה תקופה וכל שרצתה היה לקבל את הגט במהירות האפשרית, גם במחיר הויתור על בית המגורים המשותף. הוא חתם על ייפוי הכוח ע"מ לאשר את חתימתה של התובעת כנדרש עפ"י לשון סע' 91 לחוק לשכת עורכי הדין, ותו לא. וגם זאת על מנת לא לעכב את קבלת הגט ממר רבינוביץ בהתאם להסכם. המשמעות העולה מן הדברים הנה, כי יש לדחות את התביעה אף מטעם זה, שכן מתן ייעוץ לצורך חתימה על הסכם גירושין וודאי שלא כוללת בחובה את החובה לממש את הסכם הגירושין ע"י העברת מקרקעין. ביצוע ההסכם לגרסת התביעה, חלק בלתי נפרד מייצוג בהסכם הגירושין הינה החובה להעביר את הזכויות במקרקעין מצד אחד למשנהו. לגרסת הנתבע, גם במקרה שעו"ד מייצג צד כלשהו להסכם גירושין, לא מוטלת עליו החובה, כחלק מהייצוג, לפעול למימוש ההסכם ולטפל בחלק האופרטיבי שלו, למשל בהעברת זכויות במקרקעין, בהעברת זכויות בחברות, במניות וכד'. עו"ד שייצג בהליכי גירושין לא מבצע פעולות אלה, אלא אם הצדדים שוכרים את שירותיו במיוחד לצורך כך. הנתבע מביא לחיזוק דבריו את עדותם של עדי ההגנה מטעמו, אשר הינם עו"ד העוסקים בתחום דיני האישות שנים רבות ובעלי ניסיון ומוניטין רב. כך המומחית מטעם ההגנה, עו"ד זמר, שאף חוות דעתה הוגשה לבהמ"ש, מעידה: "... ברוב רובם של ההסכמים שאני מכירה וגם מההסכמים שאני עושה, בשלב הסכם הגירושין מסתיים תפקידו של עוה"ד, ואז יכול להיות שעוה"ד ממשיך ללוות את הלקוח אם הם מגיעים להבנה נוספת. ... צריך לעשות העברות, לפעמים למכור בית, לפעמים עורכי הדין מתמנים ככונסי נכסים למכירת הבית, לעתים יש העברת מניות, לעתים יש אחזקות בנאמנות. עורכי דין משתדלים לעזור בעניינים האלה, אבל זה בהחלט לא חלק מהסיכום הראשוני בין הצדדים שבשלב הזה עוה"ד עדיין לא יודע מה תהיה הסיטואציה". (פרוט' מיום 24/6/09, עמ' 100, ש' 15-22). גם עו"ד אפי פרי מוסיף: "...במידה והסיכום יהיה שאני עושה את זה (את העברת הזכויות בנכס- הש' א.מ.ג), אני אתחשב בזה בקביעת השכר כי זו בפירוש עבודה נוספת ואחריות גדולה נוספת, מעבר לעבודה מדובר בנכס הכי יקר של בני הזוג וזו אחריות גדולה. אם זה עניין מורכב שנכס לא רשום בטאבו, או אם זה טאבו מרוחק... אז אני מראש אומר שיש בעניין הזה יש עו"ד שעוסק במקרקעין שאני מכיר, ואם זה עניין מורכב יש מי שמתמחה בכך..." (פרוט' מיום 22/6/09, עמ' 93, ש' 18-23). ובהמשך: "...אם הלקוחה באה אליי רק לייעוץ או מעבירה לי הסכם של מגשר ולעשות תיקונים, אז זה ברור שאני לא אמור לטפל גם ברישום מקרקעין..." (שם, עמ' 93, ש' 26-27). 2. מנגד, הוגשה לבהמ"ש מטעם התביעה חוות דעתו של עו"ד נבוני. יש לייחס חשיבות לעובדה כי עו"ד נבוני הועמד לדין מס' פעמים והורשע (4 פעמים) במסגרת הליכים משמעתיים עפ"י חוק לשכת עורכי הדין. הנתבע טוען, כי בין הרשעותיו של עו"ד נבוני כלולות גם שתי הרשעות (נ/15 ו-נ/16) שרלבנטיות לנושא המחלוקת בתיק דנן. האחת- נוגעת לעיכוב בביצוע הליך משפטי שנדרש לבצעו משך שנים. בהכרעת הדין בתלונה מתאר ביה"ד המשמעתי את ההזנחה, משיכת ההליך ואי ביצוע החובות שהיו מוטלות על עו"ד נבוני. השנייה- נוגעת להיקף הייצוג שנדרש עו"ד נבוני לתת ללקוחה וגביית שכ"ט כולל שדרש החזר נוכח צמצום השירות המשפטי שנתן לה ובגין אי הוצאת חשבונית מס כדין. 3. עברו המשמעתי של עו"ד נבוני כמומחה מטעם התביעה אכן בעל חשיבות, על אחת כמה וכמה כאשר הוא נדרש לתת חוות דעת בענייננו בשאלות הדומות במהותן לקביעות שיצאו מאת ביה"ד המשמעתי, אולם אף אם אתעלם מעובדות אלה הרי עדותו של עו"ד נבוני לכל אורך חקירתו לא הייתה סדורה, לוותה בבלבול ובסתירות. למצער, לא ניתן היה לקבל בעדותו תשובות סדורות לשאלות שנשאלו באשר לסוגיית ביצוע הסכם הגירושין. כמו כן, כאשר נאמר לו כי מדובר ביישוב קהילתי בדרום ("טנא עומרים") שנמצא מחוץ לתחומי הקו הירוק טען כי איננו יודע כיצד רשומות הזכויות שם ובאיזה אופן מבוצעת העברת הזכויות (פרוט' מיום 20/5/09, עמ' 74, ש' 8-22). באשר לשאלה שנשאל: "האם תסכים איתי שגם בישובים קהילתיים ובמושבים יש התמחות מיוחדת, לא כל עו"ד שמתעסק בנדל"ן לא מתעסק במושבים ובישובים קהילתיים, כי יש דינים מיוחדים, אתה מסכים איתי?" השיב: "נכון". (שם, עמ' 74, ש' 23-26). כלומר, גם המומחה מטעם התביעה מודה כי כאשר מדובר ביישוב שנמצא מחוץ לתחומי הקו הירוק מדובר בדינים שונים, הדורשים מומחיות ספציפית של עו"ד העוסק בתחום המקרקעין ולא ניתן לדרוש מעו"ד האמון על עניין הגירושין להעביר את הזכויות בנכס כחלק מהייצוג, וכדבר שבשגרה. 4. גרסתו של הנתבע מהימנה בעיניי ואף מסתדרת עם מבחן ההיגיון. במקרים רבים ביצוע הסכם הגירושין אינו בתחום מומחיותו של העו"ד הנוטל לידיו את הייצוג, ואין לדרוש ממנו לפעול למימוש ההסכם כמו במקרה דנן בו התבקשה העברת זכויות בנכס. בנוסף, עולה כי הנוהג הוא לסכם בנפרד ולהשית סכום נוסף מעבר לשכר הטרחה המוסכם ע"מ לפעול למימוש ההסכם. בסיכום הראשוני בין הצדדים עוה"ד המייצג צד לגירושין טרם יודע מה יעלה בגורל התביעה לגירושין. בנוסף, עו"ד שלקח על עצמו לייצג צד בגירושין לא מתחייב כלפי הלקוח מעתה ועד עולם, כלומר לא ניתן לדרוש ממנו במסגרת הייצוג בהליכי הגירושין לפעול עד סוף בירור התביעה והשלכותיה, לרבות הליכי הוצל"פ ומימושם, שכן אז נשאר עוה"ד "אסיר" של לקוחו במסגרת ההסכם שחתם עמו, ל"נצח", שכן כידוע להסכם הגירושין בייחוד בנושא המזונות עניין מתמשך עד לבגרות הילדים. הסתירות בגרסת התביעה מאחר וקביעותיי לעיל מסתמכות בין היתר על מהימנות עדויות בעלי הדין, זה המקום לאזכר מספר דוגמאות של סתירות שעולות מגרסת התביעה: א. נושא הפנייה הראשונה של התובעת אל עו"ד X- בסעיף 22 לכתב התביעה מתייחסת התובעת לתביעה שהוגשה ע"י הבנק וכך נכתב: "... משקיבלה את התביעה, פנתה מייד אל הנתבע, כמי שייצג אותה בהליכי גירושיה והיה אחראי על שחרורה מהחובות בגין הבית שבטנא עומרים, על מנת שידאג למחוק את שמה מהתביעה...". בתצהיר עדותה הראשית מצהירה התובעת, באשר לאותה תביעה, בסעיף 40: "את כתב התביעה קיבל רהב ביום 14/3/02, אך אני לא ייחסתי לכך כל חשיבות". ובסעיף 41: "כאשר קיבלתי את כתב התביעה פניתי לגרושי אשר אמר לי שהוא יטפל בכך ושאין לי מה לדאוג...". עינינו הרואות, כי קיימת סתירה בין האמור בכתב התביעה לבין התצהיר, שכן בכתב התביעה נאמר כי התובעת פנתה מייד אל הנתבע כשקיבלה את התביעה, ואילו בתצהיר מצהירה התובעת כי היא פנתה קודם כל אל גרושה שאמר לה כי יטפל בתביעה מאת הבנק. בחקירתה בבהמ"ש נשאלה: "לעו"ד X גם לפי התצהיר שלך את לא פונה אליו מייד, את פונה לגרושך לעו"ד שלו ולא פונה לעו"ד X בשלב הזה?" והיא השיבה: "נכון, כי נאמר לי על ידי גרושי שאני לא קשורה לעניין". (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 22, ש' 13-15). ובהמשך בשורה 20: "... מה שאמרתי, שכשאני קיבלתי את כתב התביעה צלצלתי לבעלי והוא הפנה אותי לעו"ד שלו. עדיין בשלב זה לא פניתי לעו"ד X...". מתוכן הדברים שאמרה התובעת בחקירתה ניתן לראות, כי התובעת ראתה בבעלה לשעבר כגורם האחראי לביצוע הסכם הגירושין והעברת הזכויות בנכס על שמו, לרבות החובות שרבצו על הבית, אחרת כיצד ניתן להסביר את מהות פנייתה הראשונית אל גרושה בעוד היא טוענת, כי הנתבע הוא שאמור היה לשחרר אותה מחובות אלה. ב. שכר הטרחה ששולם לעו"ד X- בתצהירה כתבה התובעת כי שכר טרחתו של הנתבע עמד על 3,500 דולר+ מע"מ ששולם בשני תשלומים במזומן. כאשר בודקים את שער הדולר נכון לאמצע שנת 1994 מוצאים כי הוא עמד על 2.8 ₪ לדולר, כלומר עפ"י גרסת התצהיר התובעת שילמה כ- 10,000 ₪ + מע"מ. אולם, בחקירתה העידה, כי: "...כשהכנתי את התצהיר שלי אני בדקתי את הדולר, אני זוכרת טוב מאוד שזה 16,000 ₪ + מע"מ" (שם, עמ' 19, ש' 4-5). הווה אומר, מדובר בסטייה די משמעותית בסכום הנטען בין הגרסאות. לא ברור כיצד אין בידי התובעים ולו בדל ראיה על תשלום סכום כה גבוה. היעדר אסמכתא מתיישב עם גרסת הנתבע, כי דובר על שכ"ט סמלי של ייעוץ בלבד. ג. מקום מגוריה של התובעת בזמן שהות משפחתה בארה"ב ומצבה הכלכלי- התובעת העידה בבהמ"ש כשנשאלה האם ישנה אצל חברים או משפחה בזמן שהותה בארץ, כי אכן עשתה כן. לטענתה, לא שכרה דירה אלא גרה אצל אחותה ומדי פעם אצל חברה (פרוט' מיום 3/12/07, עמ' 30, ש' 27-33). בהמשך לאור השאלה שנשאלה: "ואם כתבת באיזה שהוא מקום שהתגורר בחדר שכור עם עובדים זרים בתחנה המרכזית?" השיבה: "... התגוררתי אצל אחותי וגם אצל חברים. וכשידעתי שאני לא מסוגלת וצריכה להיות עם עצמי, הייתי למצוא את המקום הכי זול וזה היה המקום הכי זול". (שם, עמ' 31, ש' 1-4). מעבר לכך שעובדה זו לא נכתבה בתצהיר, בהמשך נשאלה התובעת מדוע לא ביקשה מבעלה שישלח לה כסף, מדוע נאלצה לגור מס' ימים בחדר שכור בתחנה המרכזית בעלות נמוכה, השיבה: "הוא שלח לי (כסף- תוספת שלי- הש' א.מ.ג), לא היה חסר לי... יכולתי להוציא כמה שאני רוצה מהחשבון המשותף וללכת לבית מלון, אז זה לא היה המצב רוח שלי" (שם, עמ' 31, ש' 25-27). מהדברים האמורים לעיל, תמוה מדוע בחרה התובעת ללון בתחנה המרכזית בתנאים ירודים במקום לשכור חדר בתנאים נוחים בבית מלון כאשר באמתחתה כסף. כמו כן, דבר שכירות החדר בתחנה המרכזית שהיה טראומטי עבורה ועל אף זאת לא צוין בתצהיר - היא עובדה תמוהה כשלעצמה. סתירות אלה בין הגרסאות שניתנו בתצהיר התובעת לבין כתב התביעה לבין העדויות בביהמ"ש, משמשות לרועץ בנושא מהימנות. ואולם, כאמור סתירות אלה מהוות נדבך נוסף בלבד בדחיית התביעה ולא המהות. אשם תורם מצד התובעת 1. לא ניתן לסיים את הדיון בתביעה דנן מבלי להתייחס לאשם התורם מצד התובעת לו היתה מתקבלת טענתה לעניין הרשלנות. מרגע החתימה על הסכם הגירושין ועד מועד הגשת התביעה חלפו 11 שנים תמימות. לטענת התובעת, כאמור, היא הבינה את גודל הנזק שארע רק כאשר קיבלה לידיה את כתב התביעה מאת הבנק בפברואר, 2002. גם אם נקבל גרסה זו כנכונה, מדובר ב-8 שנים בהן לא טרחה התובעת לוודא מה ארע בגורל העברת הזכויות בדירה (לרבות החובות הרובצים עליה) והאם היא שוחררה מהחובות הנ"ל. לתקופה ממושכת זו בה לא מצאה התובעת לבצע כל פעולה יש משמעות בדבר האחריות שיש להטיל על התובעת בשל תוצאת התנהלותה זו. 2. באשר לייפוי הכוח הבלתי חוזר, נשמעה מפי מס' עדים בבהמ"ש הגרסה לפיה כאשר בני זוג מתגרשים ואחד הצדדים נותן את הדירה, אותו צד חותם על ייפוי כוח נוטריוני ונותן לצד השני שאמור לקבל את הזכויות בנכס ע"מ שיפעל על-פיו (ראה עדות הטוען הרבני בפרוט' מיום 3/12/07, עמ' 7, ש' 15-16). נחה דעתי כי הנתבע השאיר בידיו העתק מייפוי הכוח וביקש שהתובעת תעביר את המקור לבעלה לשעבר או לבא כוחו. משלא עשתה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה. 3. יש לציין גם את העובדה כי התובעת פנתה לבעלה לשעבר לאחר קבלת כתב התביעה מאת הבנק והסתמכה על דבריו כי "יטפל בעניין", כך בעדותה. מדובר במעין מדיניות של הזנחה בה נקטה התובעת והיא שהביאה לתפיחת הסכומים או הנזקים הנתבעים בתביעה דנן. שאלת הנזקים הנטענים 1. לאור דחיית התביעה כבר בשאלת האחריות, אין מקום לדון בשאלת הנזק. אולם, למעלה מן הצורך ובשל האדרת הנזקים בתביעה, אתייחס בקצרה לנושא זה. התובעים הגישו כתב תביעה על סך של 486,772 ₪ על נזקים ממוניים ונזקים שאינם ממוניים. בתביעה הם מפרטים את ראשי הנזק כדלהלן: סך של 70,000 ₪ בגין תשלום התובעת לבנק משכן בהתאם להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים; סך של 100,000 ₪ בגין הפסד השתכרות התובע בשל עזיבת עבודתו; סך של 36,675 ₪ בגין הפסד השתכרות התובעת; סך של 11,380 ₪ בגין ביטול כרטיסי הטיסה; סך של 18,717 ₪ בגין הוצאות משפטיות; סך של 50,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה, טלפון ומחיה בארץ וסך של 200,000 ₪ בגין עוגמת נפש ונזק נפשי. 2. מדובר בסכום תביעה משמעותי, אשר חלק הארי שבו לא הוכח במסמכים (כגון: העתק מחיוב על כרטיסי הטיסה שבוטלו, קבלות על הוצאות עבור נסיעה, טלפון ומחיה בארץ של התובעת, חוו"ד רפואית בדבר הנזק הנפשי לו טוענת התובעת) וכד', ואשר כל שניתן לומר לגביו לאור הדיון לעיל, כי הוא נעדר כל קשר סיבתי בין הנזקים הנ"ל לבין הנטען כלפי הנתבע. אף אילו רכיב האחריות היה חל בענייננו, מדובר בנזקים אשר חורגים מגדר הצפיות אותה ניתן לייחס לנתבע. קשה לומר שגם אם הייתה מוטלת אחריות על עו"ד X, היה עליו לצפות שהתובע, בעלה של התובעת, יעזוב את מקום עבודתו וימנע מלהתחיל לעבוד בחו"ל מאחר שהתובעת איננה לצידו. 3. החוב של 70,000 ₪ אותו נדרשה התובעת לשלם לבנק בגין חוב המשכנתא אותו לקחו היא ומר רבינוביץ, יש לייחס, כאמור, למר רבינוביץ אשר לא נתבע בהליך זה. היה על התובעת להקדים ולתבוע תחילה את בעלה לשעבר ורק לאחר מיצוי הדין עימו יכלה להעלות טענות נגד עורך הדין. סיכום הדברים הנתבע הציג גרסה עקבית ומהימנה לכל אורך הדרך. התובעת, לעומתו, שינתה גרסתה מס' פעמים וניכרו סתירות בעדויות מטעם התביעה באופן שהותיר תחושה של חוסר מהימנות. כמו כן, התביעה נמנעה מלהביא מסמכי יסוד עליהם נסמכת עיקר תביעתם, כגון הסכם שכ"ט בין הצדדים (או הסכם ייצוג כלשון כתב התביעה), קבלות על התשלום שניתן לעו"ד X וכן מסמכים אחרים הכרוכים בתביעת הגירושין ואשר היו אמורים לכלול את שמו של הנתבע. הלכה ידועה היא, כי הימנעות מלהביא ראיה רלבנטית מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההימנעות תומכת בראיות הצד שכנגד, ובענייננו, ראיותיו של עו"ד X. כך במשפט הפלילי (ע"פ 728/84 חרמון נ' מ"י, פ"ד מא (3), 617, 625) וכך במשפט האזרחי (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614-615, וראו גם: י' קדמי על הראיות (מהדורה משולבת, כרך ג' 1648-1649). 2. התביעה הוגשה 11 שנים לאחר החתימה על הסכם הגירושין, הוא מסמך היסוד עליו מושתתת תביעה זו. השיהוי בהגשת התביעה גרם לנתבע נזק ראייתי, אם כי נזק זה ניכר גם לחובת התובעת אשר מפאת חלוף הזמן לא היה באפשרותה להשיג מסמכים רלבנטיים להוכחת התביעה. 3. התובעת מודה, כי הייתה להוטה לחתום על הסכם הגירושין, אשר על כן היא הייתה מוכנה לוותר על בית המגורים המשותף בעומרים לטובת מר רבינוביץ. התרשמתי מתוך עדות התובעת ועדים נוספים מטעמה, כי סוגיית הרכוש לא הייתה בראש מעייניה. מסיבותיה היא כל שרצתה וייחלה לו זה הגט הנכסף ומטרה זו, כדרישתה, סיפק עבורה בזריזות עו"ד X. עו"ד X העיר הערותיו ע"ג הסכם הגירושין שניסח הטוען הרבני, בא כוחו של מר רבינוביץ, והגיע לפגישה או שניים בביה"ד הרבני. הוא חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר ע"מ לאשר את חתימתה של התובעת ולאפשר לבעלה לשעבר לפעול עפ"י ייפוי הכוח ע"מ שיסכים לתת את הגט בידה. בכך תמה עבודתו של הנתבע. מכאן ועד להסקת מסקנות בדבר חובת רישום הבית על שמו של מר רבינוביץ בלבד ארוכה הדרך, ואין לומר כי עו"ד X התרשל בעבודתו משלא ביצע עבודה זו שהייתה מוטלת בראש ובראשונה על מר רבינוביץ, או בא כוחו. לטעמי, טוב היה עושה עו"ד X אם למעלה מן הצורך ולמען הסר ספק, היה מעלה על הכתב את העובדה כי הוא לא הגורם האחראי לנושא ביצוע הסכם הגירושין של התובעת. עו"ד מתוקף תפקידו מטפל בסוגיות הקשורות בתחום מומחיותו, ולא ניתן לצפות מהנתבע כי במסגרת מתן ייעוץ ו/או אף ייצוג יפעל כבדרך שגרה למימוש ההסכם, באופן שיעביר את הדירה ע"ש הבעל לשעבר ויזכה את התובעת מהחובות. נושא זה שהינו חריג ובא כתוספת, יש לסכם לגביו בהסכם נפרד ומפורש, כך לא עשתה התובעת בענייננו. גם אם כשל הנתבע בהתנהגותו כאשר לא הוסיף בכתב הבהרה זו, אין הדבר עולה כדי רשלנות עו"ד. 4. יתכן, כי התובעת בינה לבינה הניחה שהבנק ימכור את הבית המשותף, הואיל והבינה כי בעלה לשעבר ימשיך שלא לשלם את החוב, וציפתה שהבנק ימכור את הנכס ואת יתרת ערכו יחלק בינה לבין בעלה לשעבר. אם כך, מדובר באינטרס של התובעת לעצום את עיניה ולא לוודא משך 8 שנים תמימות מה עלה בגורל הנכס, האם הזכויות בו הועברו על שם הבעל, לרבות החובות הרובצים על הנכס. 5. סוף דבר: לא מצאתי כל מקום לקבל התביעה, לא מחמת טענות הסף שהתקבלו ואף לא לגופו של עניין. מסקנתי, כי הנתבע לא התרשל במתן שירותיו לתובעת. דין תביעה זו להידחות, וכך אני עושה! 6. באשר לשאלת ההוצאות - בתחילת הדיון הציע הנתבע ובא כוחו לתובעת למחוק את התביעה ללא צו להוצאות, הצעה זו נדחתה מספר פעמים. נוכח ההתנהלות הארוכה במשך מספר ישיבות והצורך בהבאת מספר רב של עדים מקצועיים, ועדויות מומחים, ונוכח האדרת סכום הנזק תוך סיכון שמו הטוב של הנתבע, אני מחייבת התובעים ביחד ולחוד בהוצאות הנתבע בשיעור של 15% מסכום התביעה בתוספת מע"מ, היינו סך של 73,016 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. רשלנותעורך דיןבית דין רבני