רשלנות של עורך דין - פיצוי כחצי מיליון ש''ח ללקוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין - פיצוי בסך כחצי מיליון ש''ח (464,160 ש''ח ) ללקוח: כללי 1. עורך-דין נתבקש לטפל בעניינו של לקוח בנוגע למערכת היחסים בינו לבין מקום עבודתו. בעטיו של טיפול רשלני נגרם ללקוח נזק משמעותי ועל כן הגיש תובענה זו לחייב את עורך הדין לפצותו בגינו. ההליכים בבית המשפט 2. התובע שירת בשירות בתי הסוהר ושוחרר מהשירות בסוף חודש ינואר 1994. עם שחרורו היה זכאי לגמלה החל מיום 1.2.94. עקב הגשת תביעה באיחור הפסיד גמלה לה היה זכאי בגין תקופה בת ארבעים וחמישה חודשים תמימים. לטענת התובע אבדן הגמלה, שביטויו הכספי הנו 468,815.69 ₪ (נכון ליום הגשת התובענה), נגרם כתוצאה ממעשיו ומחדליו הרשלניים של הנתבע, עורך דין במקצועו אליו פנה על מנת שיטפל בעניינו. על כן הגיש תובענה זו לתשלום פיצויים בסכום הנזק שנגרם לו. 3. הנתבע כופר באחריותו. לטענתו הנזק, ככל שנגרם, הנו תוצאה מהתנהגות התובע עצמו, שלא שהה להפצרות ממקום עבודתו וגם לא להפצרותיו שלו וסירב לחתום על מסמכי התביעה לגמלה. עוד הוסיף, כי ככל שיש לייחס לו אחריות אזי חייב הצד השלישי לשפותו שכן האחרון, עורך דין במקצועו אף הוא, טיפל בעניינו של התובע ונתן לו ייעוץ רשלני. הצד השלישי נתבע לשפות את הנתבע בגין כל סכום שיחויב עד לסך של 29,900 ₪. 4. לגרסת הצד השלישי הסתכם כל חלקו בפרשה בכתיבת מכתב לשר לביטחון פנים לאחר שנתבקש על ידי התובע לעשות כן. עם קבלת תשובה אמר לתובע לחתום על טופס התביעה לגמלה ולפנות עם התשובה לנתבע. הדיון בין התובענה העיקרית לבין ההודעה לצד שלישי אוחד. נטל הראיה 5. נטל הראיה מוטל על כתפי התובע מתחילתו של המשפט ועד סופו בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. אם עלה בידי התובע להוכיח לכאורה את תביעתו אזי עובר הנטל אל הנתבע להוכיח כי לא כך הם פני הדברים. כפי שיפורט להלן הניח התובע תשתית עובדתית מספקת לביסוס גרסתו. מנגד, הנתבע לא עמד בנטל זה. גרסתו התבססה רובה ככולה על עדותו היחידה, שאין לה סיוע, והוא עצמו העיד לא פעם כי נוכח חלוף הזמן פרטים רבים אינם זכורים לו. 6. עו"ד אף לא הציג מסמכים שהיה בכוחם לתמוך בגרסתו. לגרסתו, ביום 15.7.99 פרצה שריפה במשרדו אשר כילתה כמעט את כל המשרד "..למעט את הנהלת החשבונות, הסרבר וחלק מהתיקים שהיה באחד החדרים. כל היתר עלה באש בצורה שלא נשאר ממנו דבר" (עמ' 32 ש' 27). נזקי השריפה אינם יכולים להסביר את אי-הגשת מסמכים חיוניים, שהרי נמצאו ברשותו מסמכים רבים שהיו בתיק התובע במשרדו. אין טענה וממילא אין ראיה כי נושא התביעה נגד שירות בתי הסוהר, המהווה יסוד לעילת התביעה ועליו ידובר בהמשך, הוחזק בתיקים אחדים ואף לא ניתן הסבר כיצד נשמרו המסמכים שהציג. אין אלא להסיק אפוא שתיקו של התובע ניצל. הגשת תיעוד חלקי בלבד פוגמת בהגנתו. 7. הלכה מושרשת מימים ימימה כי הימנעות מהבאת ראיה המצויה בהישג ידו של בעל דין ללא הסבר למחדל זה פועלת לרעתו, ואין אלא להסיק כי לו הובאה הראיה היה בה כדי לאשש את גרסת יריבו. ראה בסוגיה בין היתר ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450 [1995]. העובדות 8. התובע, יליד 1950, נמנה על העדה הדרוזית. מתום שירותו הצבאי ועד לסוף חודש ינואר 1994 ובמשך עשרים ושתיים שנה שירת כסוהר בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). ביום 1.2.94 שוחרר מהשירות מפאת מצבו הבריאותי הלקוי והוצא לגמלאות.   9. עם שחרורו מהשירות נקבע כי התובע זכאי לגמלה (כולל מענק פרישה וקצבה). מכיוון שכך, היה עליו להגיש לממונה על תשלום הגמלאות (להלן: הממונה על הגמלאות) תביעה לתשלום גמלה (ראה סעיף 42 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 [להלן:חוק הגמלאות]). התובע הוזמן לקצינת הגמלאים של שב"ס על מנת לחתום על טופס תביעה ברם סירב לעשות כן משום שסבר כי בעצם סיום תפקידו נגרם לו עוול, ולמצער, קופח בשיעור הגמלה שאושר לו. לטענתו, לסוהרים אחרים ששוחררו מהשירות שולמה גמלה בשיעור 70%. 10. קציני הגמלאים הפצירו בו פעם אחר פעם בכתב ובעל פה כי יחתום על טופס תביעה, אך התובע סירב כי סבר כאמור שהוא זכאי לקצבה בשיעור גבוה יותר. הומלץ לו להגיש ערעור לועדת הגדלות, הוא עשה כן ושיעור קצבתו הוגדל ולבסוף נקבעה לו קצבה בשיעור 64%. הפצרות מצד שב"ס שיחתום על טופס התביעה נפלו שוב על אוזנים ערלות. התובע חשש פן תפגע הגשת התביעה בזכויותיו כך לא יוכל לאחר מכן לדרוש הגדלת שיעור הקצבה. התובע גם התייחס בחשדנות לפניות החוזרות ונשנות מצד השב"ס וראה בהן איום והפעלת לחץ בלתי הוגן כלפיו. מחמת סירובו להגיש תביעה, לא שולמה לתובע גמלה כלל. 11. בהתאם לסעיף 43(א) לחוק הגמלאות, "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת בינים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969". ברי אפוא, כי הגשת תביעה לגמלה לא היתה אמורה לפגוע בזכות התובע לדרוש הגדלת הקצבה על ידי הגשת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. לכן אין גם חולק, כי חששו של התובע לא היה מבוסס. 12. לא זו אף זו, בסעיף 48(א) לחוק הגמלאות נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת, שכן נאמר בו כי "לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת התביעה לקצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו. ". תשומת לבו של התובע הוסבה להוראות סעיף 48(א) לחוק הגמלאות, אם כי אין זה נהיר אם הוסבר לו כי חתימה על טופס תביעה לגמלה אינה פוגעת בזכותו להגשת ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות. מעיון בתכתובת הענפה בינו לבין שב"ס אין התייחסות לנקודה זו. 13. בחודש מאי 1995, ששה עשר חודשים לאחר שחרורו מהשירות, פנה התובע לנתבע, עורך דין במקצועו (להלן: עו"ד ), על מנת שייצגו בשני עניינים. האחד, תביעתו נגד השב"ס. השני, תביעה נגד קצין התגמולים להכרה בנכות נוספת בתחום אף-אוזן וגרון. ביום 25.5.95 חתם התובע על הסכם שכר טרחה בו סוכם על שכר טרחה בשיעור 15% מכל סכום שיתקבל "בתביעה נגד שב"ס". סביר להניח כי באותו תאריך גם חתם התובע על ייפוי כוח, שהסמיך את עו"ד לייצגו. 14. בפגישתם הראשונה הסביר התובע לעו"ד את מהות הבעיה, ציין כי סירב לחתום על טופס תביעה לגמלה, כי אינו מקבל גמלה וגם מסר לו מסמכים שהיו ברשותו ובהם מכתבים שקיבל משב"ס. 15. התביעה נגד קצין התגמולים טופלה כדבעי ובעניין זה אין לתובע כל טרוניה כלפי עו"ד . לעומת זאת,  בתביעה נגד שב"ס החל עו"ד לטפל רק כעבור כשלוש שנים מהמועד בו פנה אליו התובע לראשונה. 16. מהמועד בו מסר את הטיפול בענייניו לעו"ד ומידי שבוע נהג התובע לפקוד את משרדו ולכתוב לו מכתבים בהם שטח בפניו את מצוקתו. התובע היה במצוקה כספית קשה, שכן בנוסף לעובדה שלא קיבל גמלה במשך תקופה ארוכה גם רעייתו סבלה מבעיות רפואיות. בין היתר, ביום 8.1.96 שלח התובע מכתב לעו"ד בו התעניין אודות ההתפתחויות שחלו בתביעה נגד שב"ס, וכך כתב: "בקשה דחופה לפעול בתיק תביעה נגד שב"ס שמסרתי לכבודך כל המסמכים הדרושים מלפני יותר מחמישה חודשים, ולצערי הרב עד היום טרם קיבלתי אפילו מכתב אחד ממשרדכם הנוגע לטיפולך בתביעה". בעדותו לא אישר אמנם עו"ד קבלת מכתב זה ברם בסעיף 4 לתצהירו הודה בקבלתו בתחילת שנת 1996, קרי, בסמוך לתאריך כתיבתו. 17. ביום 18.5.98 הגיש עו"ד בשמו של התובע תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תיק ע"ב 2944/98) בה טען כי נאמר לתובע "שלא ישוב לעבודתו בשב"ס, משום שאינו כשיר עוד לעבוד עקב מצבו הבריאותי" וכי "לא קיבל מכתב פיטורין" וכי שב"ס לא היה "רשאי לפטרו מעבודתו" ולכן תבע בשמו של התובע שכר עבודה, , לרבות פיצויי הלנת שכר החל מיום 1.2.94 ואילך. בכתב הגנתה של המדינה (בשם שב"ס) נטען כי ההליך בו נקט התובע אינו נכון והופנה להוראות סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) הקובע כי "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מן השירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר - לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969". 18. ביום 24.3.99 התקיים דיון בבית הדין לעבודה. עו"ד ביקש רשות להגשת כתב תביעה מתוקן, שניתנה לו בהחלטה מיום 4.7.99. בכתב התביעה המתוקן הוספה עילה חלופית לפיה זכאי התובע לקצבה בגובה 73.5% מהשכר הקובע. 19. ביום 3.11.99 התקיימה ישיבה נוספת בבית הדין לעבודה. במהלך הדיון ובתשובה על שאלת בית הדין מדוע אין משולמת לתובע גמלה השיבה באת כח המדינה כי הדבר נעוץ בסירוב התובע לחתום על טפסי תביעה לגמלה ועוד ציינה, כי לא יוכל לקבל קצבה רטרואקטיבית. בעקבות דברים אלה ובעקבות פניית בית הדין אליו, הצהיר עו"ד כי ידאג שהתובע יחתום על טופס התביעה. ביום 22.11.99, כשבועיים לאחר הדיון, חתם התובע על טופס התביעה במשרד עו"ד . בפועל, הוגשה התביעה לגמלה לממונה על הגמלאות בסמוך לאחר מכן.   20. ביום 16.2.00 הגיש עו"ד בשם התובע לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות (תיק ע"ב 1653/00).   בכתב התשובה טענה המדינה כי זכאותו של התובע לקצבה בשיעור 64%, שאושרה זה מכבר, מתחילה במועד הגשת התביעה לממונה על הגמלאות לפי סעיף 42(א) לחוק הגמלאות (קרי, ארבעה חודשים לפני סוף חודש נובמבר 1999, אז הוגשה התביעה לממונה על הגמלאות).   21. הדיון בתביעה המקורית נשוא ע"ב 2944/98 ובערעור על שיעור הקצבה (ע"ב 1653/00) אוחד. הדיון המאוחד התקיים לפני השופטת ורבנר אשר בפסק דינה מיום 27.11.00 הטיחה ביקורת נוקבת על התנהגות עו"ד בקבעה "במקום שב"כ התובע יבהיר לו כי גם אם הוא ימלא טפסים של תביעה לגמלה, אין בכך משום ויתור על זכותו לתבוע גמלה בשיעור גבוה יותר, לא הובהרו דברים אלה לתובע". בענייננו עצם הזכאות לגמלה וכן שיעור הגמלה...לא היו שנויים במחלוקת..המדובר באדם פשוט שאינו משפטן, אשר מבחינתו פנה לקבלת ייעוץ משפטי ולא קיבל את הייעוץ המשפטי הנכון ...תובע פנה לייעוץ משפטי, הגיש תביעה, ואיננו סבורים כי העובדה שלא קיבל את הייעוץ הנכון, למלא את הטפסים מבלי לוותר על תביעתו, מצדיקה פגיעה כזו". מכיוון שכך, חייב בית הדין לעבודה את שב"ס לשלם לתובע קצבה החל מחודש נובמבר 1997, קרי עשרים וארבעה חודשים לפני מועד הגשת התביעה לגמלה, ולא ראה לזקוף את מחדל עורך דינו לחובת התובע. 22. בעקבות פסק הדין הוקטן נזקו של התובע ותחת הפסד קצבה מתחילת זכאותו (ה-1.2.94) הפסיד קצבה בגין תקופה בת ארבעים וחמישה חודשים בלבד. 23. התובע הגיש לבית הדין הארצי לעבודה ערעור על פסק הדין של השופטת ורבנר, שנדחה. בהליך הערעור היה התובע מיוצג על ידי הצד השלישי, עו"ד Z. לטענת האחרון, הוגש הערעור במטרה להקטין את הנזק, מתוך תקווה שבית הדין הארצי לעבודה יבוא לקראת התובע ויקבע זכאות ממועד מוקדם יותר. 24. לאחר הגשת התובענה דנן הגיש עו"ד תובענה נגד התובע בת"א 10189/05 של בית משפט זה לתשלום שכר טרחה בגין טיפולו בתביעה נגד שב"ס, שנדחתה. פניות התובע לנכבדי העדה הדרוזית 25. במהלך התקופה מאז פנייתו לעו"ד נעזר התובע בנכבדי העדה הדרוזית. לגרסתו, שיתף בעניין זה את עו"ד , והלה הגיב לטענתו כי כל עזרה מבורכת כך שהוא מוזמן לפעול גם במישור הציבורי. 26. אין חולק, כי התובע פנה למר אסעד אסעד, חבר כנסת לשעבר ומי ששימש אז בתפקיד יועץ מיוחד לראש הממשלה לענייני דרוזים, ובעזרת עו"ד Z, קרוב משפחה רחוק, כתב מכתב לשר לביטחון פנים דאז מר אביגדור קהלני. הן במכתב מר אסעד אסעד והן במכתב עו"ד Z נתבקשה הגדלת הקצבה. מתשובת השב"ס בעקבות בירור שנערך לאחר פניית מר אסעד אסעד מסתבר כי תשומת הלב הופנתה שוב לעובדה שהתובע טרם הגיש תביעה לגמלה. כך גם עולה מתשובת קצין הגמלאות של השב"ס מיום 10.6.98 לעו"ד Z. אין חולק, כי מכתבים אלה כמו גם התשובות שנתקבלו נמסרו לעו"ד , שהרי צורפו לתצהירו. 27. לגרסת עו"ד ידע על פניות התובע למכובדי העדה. מדבריו משתמע כי לא ראה בכך תועלת ברם כיבד את רצונו ונמנע מהגשת תובענה בעניינו, שכן התובע ביקש לטפל בשלב ראשון בתביעה להעלאת אחוזי נכות כתוצאה מפגיעה במקום עבודתו (התביעה נגד קצין התגמולים) ובנוסף ביקש לבחון אפשרות חזרה לעבודה (טענה זו הועלתה לראשונה בעדות בבית המשפט) ובמקביל למצות את האפשרות במישור הציבורי (ראה עדותו בעמ' 23 ש' 4 - 17). נוכח גרסתו זו, תהא התייחסות נוספת לעניין זה בדיון בשאלות השנויות במחלוקת. פניות עו"ד לשב"ס 28. בעדותו בבית המשפט טען עו"ד כי לאחר פניית התובע אליו, פנה בהזדמנויות שונות טלפונית למר נסים צרפתי, מפקד כלא עתלית בו שירת התובע, וגם קיים עמו מפגש פנים אל פנים בנסיון להביא להחזרתו לעבודה. גרסה זו כמו גם הגרסה לפיה היה התובע מעונין לשוב לעבודה מהווה עדות כבושה, שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, על כן ערכה הראייתי אינו רב. מה גם, שבעדותו שב וטען כי בשל חלוף הזמן פרטים רבים אינם זכורים לו ולא ניתן הסבר הכיצד נזכר לפתע בפרטים אלה. 29. לא זו אף זו, אף כי יכול היה לזמן עדים על מנת להוכיח טענתו זו, כגון את מפקד כלא עתלית, הסתפק בעדותו היחידה שאין לה סיוע. 30. גרסה זו אף אינה מתיישבת עם גרסת עו"ד בכתב ההגנה ובתצהירו שם טען כי התובע היה מעונין בהגדלת שיעור הקצבה. הגרסה אף אינה מתיישבת עם העובדה שהתובע הגיש פעמים ערעור לועדת ההגדלות של שב"ס על מנת להגדיל את שיעור קצבתו. מדוע ינהל אפוא עו"ד שיחות עם מפקד הכלא, ואף ייפגש עמו, כאשר בתכתובת הענפה שמסר לו התובע ברי היה כי עניינו בהגדלת שיעור הקצבה וכי המוסמך לדון בעניין היו אנשי מינהל וכספים ולא מפקדו. מעבר לכך, אין הסבר מדוע יבחר עו"ד בפניה בעל פה דווקא שעה שפניה לרשות שלטונית בכתב מחייבת תשובה בכתב תוך מועד נקוב (ראה חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות) תשי"ט-1958). 31. למותר לציין, כי גרסתו זו של עו"ד אף אינה מתיישבת עם טענתו האחרת, עליה יורחב בהמשך, לפיה לא קידם את תביעת התובע נגד שב"ס מפאת בקשתו ש"לא לבצע כל דבר" (עמ' 23 ש' 10) עד למיצוי ההליכים באמצעות מכובדי העדה. אני קובעת אפוא כי עו"ד לא הוכיח את טענתו בדבר פניות לשב"ס בעניינו של התובע. השאלות השנויות במחלוקת 32. שתים הן השאלות העיקריות השנויות בין בעלי הדין. האחת, האם הבהיר עו"ד לתובע את משמעות אי-הגשת תביעה לגמלה. השנייה, האם העיכוב בטיפולו נבע מבקשת התובע שלא לפעול בשל רצונו להיעזר תחילה בנכבדי העדה. האם הבהיר עו"ד לתובע את משמעות אי-הגשת תביעה לגמלה? 33. כאמור, בפגישתם הראשונה מסר התובע לעו"ד כי משב"ס לוחצים עליו לחתום על טופס תביעה לגמלה ברם הוא מסרב לעשות כן. לגרסתו, תשובת עו"ד היתה כי טוב עשה שכן לו חתם היה פוגע הדבר בזכותו לשוב לעבודה. התובע הוסיף, כי עו"ד חזר על עמדתו זו כל אימת שנושא החתימה על טופס התביעה עלה בשיחות ביניהם וגם לאחר שמסר לו את מכתבי התשובה שקיבל בעקבות פניות מר אסעד אסעד ועו"ד Z. גרסת עו"ד הנה כי כל העת, וכך גם בפגישתם הראשונה, הפציר בתובע לחתום על טופס התביעה תוך ציון השלכות אי-חתימתו ברם הלה נשאר בעמדתו העיקשת וסירב. 34. גרסת התובע עדיפה עליי על פני זו של עו"ד . לא זו בלבד שגרסת התובע מתיישבת עם ראיות אחרות אלא שהיא מוצאת תמיכה גם בגרסת עו"ד ובצעדים שנקט (או לא נקט) בעניינו של התובע. ראשית, עו"ד הגיש בשם התובע (באיחור ניכר ותוך שגגה, ועל כך בהמשך) תובענה נגד שב"ס לתשלום שכר עבודה לרבות הלנת שכר בטענה שפוטר שלא כדין. מהות התובענה מתיישבת עם גרסת התובע לפיה ייעץ לו עו"ד שלא להגיש תביעה לגמלה. שנית, אף כי לגרסת עו"ד הפציר שוב ושוב בתובע כי יחתום על טופס התביעה, הרי כל שעלה בידיו להציג הנו רישום בודד שנערך במועד בלתי ידוע (צורף כנספח ד' לתצהירו) ובו רק "הציע" לתובע לחתום על טופס התביעה. המדובר בהעתק של מסמך שנוי במחלוקת, ללא תאריך כאמור הדורש מאמץ רב לפענוחו והתובע אף כופר באמיתותו (ואכן כתב היד כמו גם החתימה אינם דומים לאלו של התובע). זאת ועוד, מעיון בנספח ד' הנ"ל מסתבר כי בניגוד לנאמר בסעיף 6 לתצהיר עו"ד , נ/1, לפיו רשם בשולי מכתב התובע "הצעתי לו שוב" נכתב לאמיתו של דבר "הצעתי לשוח [שוואח] לחתום על הטפסים ולקבל קצבה וסירב לכך אינו מסכים לחתום על מסמך כלשהו". שלישית, משידע עו"ד על עמדתו העיקשת של התובע ואת חששו פן מנסה השב"ס להרע לו ולפגוע בזכויותיו סביר להניח כי לו אכן הפציר בו פעם אחר פעם לחתום על טופס התביעה והסביר לו את תוצאות סירובו היה בכוחו להציג תרשומות נוספות שערך, וניתן היה לצפות שיציג מכתב בו הסביר לתובע את המצב המשפטי כהוויותו הן בעניין פקיעת זכויותיו והן בעניין אפשרות להגשת ערעור בלא שהגשת התביעה לגמלה תפגע בזכותו זו. רביעית, בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ביום 3.11.99 לנוכח דברי באת כוח המדינה, כי "הסיבה שהתובע לא קיבל עד כה את הגמלה בסכום שלגביו אין מחלוקת הינה שלא חתם על מסמכים.." הגיב עו"ד "אני אדאג שהתובע אפעל בדרך זו". הא ותו לא. אין צורך לציין, כי פרוטוקול בית משפט מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו ובמקרה דנן איש לא חלק שהפרוטוקול נרשם בחסר. חמישית, העובדה שהתובע שינה את עמדתו ונאות לחתום על טופס התביעה בעקבות דברי השופטת ורבנר מעידה כי הלה היה נכון לשמוע דעה של בר סמכא. סביר להניח שהתובע היה נשמע לעו"ד , שמבחינתו היה בר סמכא גם הוא. שישית, בסיכומיו בהליך בבית הדין לעבודה טען עו"ד בשמו של התובע כי מעולם לא הוסברו לו זכויותיו ומה משמעות סירובו לחתום. אמירה זו נאמרה לטענת עו"ד על מנת לסייע לתובע להקטין את נזקיו אף כי לא היה בה אמת (ראה עדותו בעמ' 33 ש' 21). מעבר לבעייתיות שבהצהרה זו, הרי שהיא מתיישבת עם הצעדים השגויים שנקט בהם עו"ד בשם התובע והעדר תיעוד מינימאלי של הייעוץ שנתן לו כביכול. 35. אני קובעת אפוא כי עו"ד לא הפציר בתובע לחתום על טופס התביעה ולא הזהיר אותו בנוגע לתוצאות אי-חתימתו על המסמך. אי-הגשת תביעה לבית הדין לעבודה - בקשת התובע או מחדל עו"ד 36. גם בעניין זה עדיפה עליי גרסת התובע על פני זו של עו"ד . גרסת התובע הנה כאמור כי פנה לעו"ד על מנת שיטפל בתביעתו נגד שב"ס וגרסת עו"ד הנה כי נתבקש על ידי התובע לעכב את הטיפול בתביעה בשל רצונו למצות תחילה את האפשרות להסדרת העניין בסיוע נכבדי העדה הדרוזית וכי רק כאשר בסוף 1997 נתבקש על ידו לפעול הגיש תביעה.. 37. ראשית, כפי שכבר נאמר לעיל עו"ד ידע על פעילותו של התובע במישורים אחרים ונתן את ברכתו לכך. גרסת התובע מתיישבת עם מבחן ההגיון, שהרי מדוע יפנה לעורך דין ויתחייב לשלם שכר טרחה אם קודם לכן בכוונתו לפעול במישור הציבורי. שנית, לבקשת עו"ד חתם התובע על התחייבות לשלם שכר טרחה לצורך "תביעה נגד שב"ס". אין הסבר מניח את הדעת מדוע יחתים עורך הדין על התחייבות בזו הלשון שעה שנתבקש שלא לטפל בעניין. טענת עו"ד לפיה חרף המילים המפורשות התכוונו שההסכם יתייחס לטיפול בתביעה נגד קצין התגמולים אינה הגיונית, מה גם שהגיש תובענה לתשלום שכר טרחה (ת"א 10189/05, מוצג ת/3) בגין טיפולו בתביעה נגד שב"ס המושתתת על כתב התחייבות זה. שלישית, טענת עו"ד כיום אינה מתיישבת עם הגרסה שמסר בתשובה על שאלה 3(ב) לשאלון שהופנה אליו, שם השיב כי יפוי הכוח ניתן לו "בתביעות שהוגשו לבית הדין" (ראה שאלון ותשובות עליו - מוצגים ת/4 ו-ת/5). רביעית, אם נתבקש עו"ד שלא לטפל בתביעה נגד שב"ס מדוע קיבל מידי התובע את המסמכים הרבים הנוגעים לעניין זה ולא החזירם לידיו עד אשר יחליט כי הוא מעונין בטיפולו (ראה תשובת עו"ד בעמ' 22 ש' 10 וכן נספח י"ט לתצהירו [תצהיר גילוי מסמכים]). חמישית, אם נתבקש לעכב את הטיפול בתביעה נגד שב"ס מדוע לא השיב עו"ד לתובע על פניותיו הרבות כי עושה כדבריו. כמו-כן, כיצד מתיישבת טענתו זו עם גרסתו האחרת לפיה הפציר בתובע פעם אחר פעם כי יחתום על טופס התביעה. שישית, מגרסת עו"ד עולה למעשה, כי קיבל מהתובע הוראות סותרות - מצד אחד ביקש בכתב כי יקדם את הטיפול בתביעתו נגד שב"ס (במכתבו נספח ט' לתצהירו) ומצד שני ביקשו בעל פה שלא לפעול ומן הסתם להתעלם ממכתביו. בתצהירו (ראה סעיף 4 לתצהיר נ/1) כמו גם בעדותו לפניי (ראה עמ' 26 ש' 31 - 33) טען עו"ד כי לאחר קבלת המכתב, נספח ט' לתצהיר התובע, חזר בו האחרון וביקש ממנו שוב לעכב את הטיפול. בהעדר הסבר מדוע בחר עו"ד בחלופה שלא לפעול אף כי ידע שעל ידי כך נפגעות זכויותיו של התובע, אין הגרסה מתיישבת עם מבחן ההגיון. שביעית, לגרסת עו"ד הסיבה בגינה נתבקש שלא לפעול נבע מרצונו של התובע להסתייע במכובדי העדה. כאן המקום לציין, כי עו"ד התייחס בחוסר אמון, אם לא לומר בזלזול, ליכולתם של מכובדי העדה הדרוזית להצליח במשימתם (עמ' 25 ש' 21-20 "הוא היה בטוח שנכבדי העדה יעשו הכל. ואתה כמי ששייך לעדה מכיר טוב את האגדה הזו") כך שהטענה כי נמנע מלטפל חרף חוסר התועלת שבצעדיו של התובע אינה מתקבלת על הדעת. שמינית, טענת עו"ד כי הגיש את התביעה כאשר נתבקש לעשות כן על ידי התובע חותרת תחת האמת, שהרי לטענתו נתבקש להגיש תביעה בסוף 1997 וזו הוגשה בפועל רק בחודש מאי 1998 (אז הוגש הליך שגוי). 38. אני קובעת אפוא כי אי-הגשת תביעה לגמלה כמו גם אי-נקיטת הליכים בבית הדין לעבודה היו תוצאה של מעשים ומחדלים של עו"ד וכי התובע לא זו בלבד שביקש ממנו לייצגו בתביעה נגד שב"ס אלא שפנה אליו בתכיפות גבוהה בכתב ובעל פה על מנת לזרז את עניינו. ערכם הראייתי של פסקי דין שניתנו בהליכים אחרים 39. פסק הדין מיום 27.11.00 של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה הטיל דופי בהתנהגות עו"ד וקבע כי התרשל בייצוג התובע. עו"ד לא היה צד להליך כך שמבחינתו פסק הדין אינו מהווה מעשה בי-דין ומטעם זה לא ניתן להסתמך עליו. יתרה מכך, כלל הוא כי פסק דין שניתן במשפט אחד אינו יכול לשמש ראיה במשפט אחר (למעט החריג הקבוע בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 שעניינו קבילות ממצאים ומסקנות של פסק דין חלוט מרשיע במשפט פלילי כראיה לכאורה במשפט אזרחי). זאת מהטעם שקביעות עובדתיות של שופט במשפט אחד הנן בבחינת עדות מפי השמועה בעבור שופט אחר, ומסקנותיו של שופט במשפט אחד הנן בבחינת חוות דעת שאיננה בגדר ראיה כלפי שופט אחר . ראה בסוגיה ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45 [1995], ע"פ 347/88 דמיניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 353 [1993]. 40. בנסיבות אלו, אין לבסס ממצאים ומסקנות בהליך דנן בהסתמך על ממצאיו ומסקנותיו של פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה. בנסיבות אלו, אין נפקות לשאלה אם היה בכוחו של עו"ד לעתור לשינוי ממצאים ומסקנות שבפסק הדין ואין בבחירתו שלא לעשות כן כדי להכשירם כראיה בהליך דנן.   41. אותו הדין בנוגע לממצאים ומסקנות של בית המשפט בתביעת עו"ד לשכר טרחה (ת"א 10189/05 של בית משפט זה). חובותיו של עורך-דין 43. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי דין, תשכ"א-1961 קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות.." ואילו סעיף 2 לכללי לשכת עורכי דין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986 קובע כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס של כבוד לבית המשפט". 44. בתוך כך, עורך-דין מחויב לעמוד בלוח זמנים שנקבע בדין או ביחסים בינו לבין הלקוח; עליו מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי דין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים כדבעי. זאת ועוד, עורך דין חב חובת זהירות כלפי לקוחו ועליו לנהוג במיומנות סבירה בטיפול בענייניו, הן במתן ייעוץ משפטי, הן בייצוגו בבית המשפט והן ובפעולות בשמו מחוץ לכותלי בית המשפט. על עורך הדין מוטלת החובה להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על המקרה. ראה ע"א 479/65 וידר נ' עו"ד הרנוי, פ"ד כ(2) 554 [1966]). 45. אמנם נכון, אין לצפות מעורך דין שידע את כל חוקי המדינה ברם כבר נפסק, כי עליו לדעת חוקים בסיסיים ובתוך כך אותם חוקים בתחום שהוא מתיימר להבין בו ובשל כך הסכים לייצג לקוח. עורך דין המקבל עניין לטיפולו "רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא 'לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות' " (ראה מאמרם של י' שנהב ור' לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים וביטוח חבות" הפרקליט לב (תשל"ח-ל"ט) בעמ' 182-181 והאסמכתאות שם. ראה אזכור בע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 [1990]) 46. מחובתו של עורך-דין לפעול אפוא כאיש מקצוע מיומן וזהיר כנדרש מבעל מקצוע בדרך כלל ולא כל שכן מבעל מקצוע הנותן שירות - "החוק קובע את חובת הנאמנות והמסירות של עורך דין ללקוחו הוא רק שלד שיש לקרום עליו בשר ולהלבישו עור וגידים כדי לתת לו דמות ראויה; ואולי אפשר לומר עליו שהוא מעין נוסחה מתמטית, שעל בית הדין של הלשכה לפענחה ולמלאה תוכן ממשי לפי נסיבות החיים והמקרים, מעניין לעניין וממקרה למקרה. אמונה פירושה אמת ויושר, ומסירות פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך הדין" (על"ע 7/73 עורך-דין פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1), 679 בעמ' 683 [1974] מפי השופט ברנזון). כן ראה על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יורם יהודה, , תק-על 2006(3), 3579 ,עמ' 3590. 47. ברי, כי לא בכל מקרה של כשלון או טעות בשיקול הדעת יש להטיל חבות על עורך דין שהרי "מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת דין למלאכי השרת, וגם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך דין ברשלנות". (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 [1990] בעמ' 465 (להלן: פרשת שרמן). כן ראה ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד לה(3) 75 [1976] (להלן: פרשת ארת). 48. עם זאת, במקרים בהם פעל עורך-הדין בחוסר שיקול דעת מוחלט, גם אם היה זה בהתאם להנחיות שקיבל מלקוחותיו, נמצא חייב בנזיקין כלפיהם. כך לדוגמא בעל"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, תל-אביב-יפו נקבע כי עורך דין חייב להכין חוזה ללקוחותיו שיבטיח את זכויותיהם על הצד הטוב ביותר. שם נדחתה טענת עורך-הדין לפיה פעל בהתאם לרצון לקוחותיו. נאמר, כי על עורך-דין להכין את החוזה על הצד הטוב ביותר ורק אם "..יסרבו הם לחתום על תניה זו או אחרת, גם לאחר שעורך הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז יתכן שיצא עורך הדין ידי חובתו כלפיהם אף אם התניה תמחק מן החוזה" (מצוטט בפרשת שרמן בעמ' 466). זאת ועוד, בפרשת אדרת נקבע שלא זו בלבד שאין חובה על עורך דין לפעול לפי שיקול דעת הלקוח אלא "נהפוך הוא - החובה המוטלת על סניגור היא לשקול דעתו שלו, ואסור לו לדחות שיקול דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו. סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה, אך מפני שלקוחו דורש זאת ממנו, מפר חובתו כלפי לקוחו - ואין נפקא מינה לעניין זה שהלקוח אינו יכול לבוא עליו טרוניה ובתביעה". שם, בעמ' 80. מילים כדרבנות. ויודגש, זאת גם אם כחוכמה לאחר מעשה התברר כי שיקול דעתו של עורך-הדין היה מוטעה. האם נהג עו"ד כעורך דין סביר בנסיבות העניין? 49. לנוכח טיפולו של עו"ד אין מנוס מהמסקנה, כי כאשר קיבל את ייצוג התובע בתביעתו נגד שב"ס לא היה בקי בתחום שהתיימר לתת ייצוג הולם בו ואף לא טרח לבדוק את הוראות הדין הרלוונטיות. כתוצאה מכך, נתן ייעוץ מוטעה לתובע ובשלב בו המצב היה הפיך והיה סיכוי סביר שהממונה על הגמלאות יאות לאשר תשלום קצבה לתובע ממועד תחילת זכאותו ישב עו"ד באפס מעשה ובכך הפך את המצב לבלתי הפיך. לא זו אף זו, עו"ד אף הגדיל את הנזק שעה שהתמהמה ורק כעבור למעלה משלוש שנים מהמועד שקיבל את ייצוג התובע דאג שיחתום על טופס התביעה והגיש את התביעה לגמלה. 50. המסקנה האמורה מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שכאשר עו"ד החל סוף כל סוף לפעול בעניינו של התובע נקט בהליך שגוי. כזכור, עו"ד הגיש בשם התובע תובענה לתשלום שכר עבודה לרבות הלנת שכר בגין כל התקופה מאז פיטוריו אף כי לפי סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר אין מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין מי שמשרת כסוהר לבין שירות בתי הסוהר. לו הכיר את הוראות הדין או בדקן עם קבלת הייצוג לא רק שהיה דואג שהתובע יגיש תביעה לגמלה ללא דיחוי נוסף אלא שבהמשך תחת ההליך השגוי בו נקט בעטיו חלף זמן יקר היה נוקט בהליך נכון ומגיש ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות. קבלת הייצוג תוך הצגת מצג לפיו הוא בקי כביכול בתחום ולאחר מכן המנעות מלימוד הנושא ומתן ייעוץ שגוי בשל כך מעידים על התרשלות מצד עו"ד . 51. אין חולק, כי במקרה דנן לוח הזמנים היה קריטי שהרי לא זו בלבד שחוק הגמלאות קובע את פקיעת זכותו של מי שלא מגיש תביעה לגמלה תוך המועד הנקוב אלא שבחודש מאי 1995, כאשר פנה התובע לעו"ד כבר היה עיכוב בן ששה עשר חודשים בהגשת התביעה לגמלה. מכאן, התבקשה הגשת תביעה לגמלה באופן מיידי. 52. העובדה שעו"ד לא עשה מאומה כדי להניע את התובע לחתום על התביעה לגמלה ולא העמיד אותו על טעותו ועל דחיפות העניין מעידה אף היא על התרשלותו. כזכור, התובע הציג מצד אחד עמדה עיקשת וסירב לכל נסיון מצד שב"ס לשדלו לחתום על טופס התביעה ומצד שני נהג לפקוד את משרדו לעתים מזומנות ולכתוב מכתבים ותמיד קבל על המצוקה הקשה בה שרויים הוא ובני משפחתו. נסיבות אלו חייבוהו לנקוט משנה זהירות בטיפולו בעניינו של התובע. 53. עו"ד אף לא הוכיח כי הבהיר לתובע בכל צורה שהיא, לא כל שכן בצורה אשר אינה משתמעת לשתי פנים, כי אי-הגשת התביעה לגמלה אינה משרתת את עניינו אלא ההפך - היא פוגעת בו ולכן עליו לחתום על טופס התביעה ומיד. אם, כגרסתו, ראה עו"ד שהתובע אינו עקבי בעמדתו או כי עמדתו עיקשת שלא לחתום על טופס התביעה יכול היה להפיג את חששותיו בין על ידי כך שיזום פגישה עם שב"ס בנוכחות התובע בה יוסבר לו המצב לאשורו, בין על ידי משלוח מכתב ליועץ המשפטי של השב"ס או לממונה על הגמלאות בבקשה לקבלת אישור בכתב שאין בהגשת תביעה לגמלה כדי לפגוע בזכויות התובע ובין על ידי כך שיזום הליך משפטי בבית הדין לעבודה שיניע את התובע להגיש תביעה לגמלה. משלא נקט עו"ד באף לא אחת מהדרכים הללו, הרי התרשל. 54. גם אם תתקבל גרסת עו"ד לפיה היה בקי בתחום והכיר את המצב המשפטי לאשורו ולכן הפציר בתובע לחתום על טופס התביעה לגמלה תוך מתן הסבר לתוצאות אי-הגשת תביעה ובנוסף שעיכב את הטיפול בענייו התובע לבקשתו, גם אז ניתן לקבוע שעו"ד הפר את חובות הנאמנות והמסירות המוטלות עליו כעורך-דין כלפי לקוחו. 55. עורך-דין אינו יכול להסתתר כאמור מאחורי הטענה כי פעל לפי הנחיות הלקוח. אם ידע שבעמדתו גורם לעצמו התובע פגיעה בלתי הפיכה בזכויותיו וחרף זאת בחר בדרך של "שב ואל תעשה" תוך הסתמכות על הוראות הלקוח מעיד הדבר על אי-הפעלת שיקול דעת. ביטול שיקול הדעת של עורך הדין אל מול עמדת הלקוח, שעל פניה אינה שקולה ויש בה כדי לגרום נזק של ממש מהווה רשלנות מצד עורך-הדין. ויודגש, אין המדובר בטעות בשיקול דעת, אשר אינה יוצרת חבות, אלא באי-הפעלת שיקול דעת כאמור. 56. מוכנה אני להניח, כי לולא הטעות המשפטית שעשה בהגשת תביעה לתשלום שכר עבודה ניתן היה לראות בעצת עו"ד לפעול מצד אחד להגדלת הנכות (בהליך נגד קצין התגמולים) ולחזרתו לשירות מצד שני (שזו משמעות התביעה שהגיש לבית הדין לעבודה) כטעות בשיקול דעת (שהרי לו פוטר התובע עקב מצבו הבריאותי הלקוי אין זה סביר כי יוחזר לעבודה לאחר שהתווספה נכות נוספת) שאינה יוצרת חבות. אלא שלגרסתו עו"ד לא עשה מאומה לנוכח סירובו של התובע להגיש תביעה לגמלה וגם לא כאשר הלה הורה לו שלא לפעול, וזאת כאשר נהיר היה לו - כך לגרסתו - כי התובע פועל בניגוד לאינטרסים שלו. לא זו אף זו, גם כאשר הסתבר לו כאמור כי התובע אינו עקבי בעמדתו העדיף לשמוע בקולו דווקא כאשר ביקש לנהוג בניגוד לעניינו. התנהגות זו מעידה על על אי-הפעלת שיקול דעת מצדו תוך העדפת שיקול דעת התובע (שהתנהגותו העידה על חוסר שקול דעת). גם בקבלת דעתו של התובע בנוגע לפנייתו לנכבדי העדה גילה עו"ד כי לא הפעיל את שיקול דעתו, שהרי מעדותו עולה כאמור כי לא האמין שאלה יוכלו לסייע ודבריו אף מעידים על זלזול ביכולתם לעשות כן. 57. לו הפעיל עו"ד את שיקול דעתו ניתן היה לצפות כי ינקוט צעדים על מנת לשכנע את התובע לחתום על טופס התביעה לגמלה, כמפורט לעיל. בנוסף מצופה ממנו כי יכתוב מכתב לתובע עצמו ובו הסבר מפורט של זכויותיו, חובותיו ותוצאות סירובו. מכאן כאמור, גם לפי גרסתו שלו ניתן לקבוע כי עו"ד התרשל בטיפול בעניינו של התובע. 58. אני קובעת אפוא כי לפי גרסת התובע, העדיפה עליי, אך גם לפי גרסתו שלו התרשל עו"ד כלפי התובע ולא נהג כפי שעורך-דין סביר צריך היה לנהוג בנסיבות העניין. אשם תורם 59. התובע פנה לעו"ד כעבור ששה עשר חודשים ממועד תחילת זכאותו לגמלה. לפי סעיף 48(א) לחוק הגמלאות ניתן לקבל בזכות קצבה למפרע בגין תקופה בת ארבעה חודשים בלבד. מעבר לתקופה זו ועד לתקופה כוללת של שנתיים מסור שיקול הדעת אם לאשר תשלום לממונה על הגמלאות. 60. מכאן, לו פעל עו"ד ללא דיחוי ודאג שהתובע יגיש מיד את התביעה לגמלה היתה זו מוגשת כאשר תשלום הקצבה בגין תקופה בת שנה עמד עדיין בסימן שאלה. בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי לעבודה התנגדה נציגת המדינה לתשלום קצבה למפרע מהטעם שמאז תחילת הזכאות חלף זמן רב והתובע לא נענה להפצרות השב"ס להגיש תביעה. עמדתה זו לא נתקבלה, שכן בית הדין לעבודה סבר כי אין זה מוצדק שהתובע יינזק מחמת רשלנות פרקליטו, ועל כן אישר תשלום קצבה למפרע בעבור התקופה המירבית המותרת על פי סעיף 48(א) לחוק הגמלאות. 61. לו פעל עו"ד כמצופה והיה עושה את המוטל עליו על מנת שהתובע יחתום על טופס התביעה לגמלה מיד כשפנה אליו לייצגו היה סיכוי בשיעור 50% שהממונה על הגמלאות יאשר את התשלום למפרע כך שהתובע היה מקבל קצבה מתחילת זכאותו. לו היה מגיש עו"ד את הבקשה בשמו של התובע תוך מתן הסבר לסיבת סירובו היו משתפרים סיכוייו של התובע לזכות במלוא הגמלה ב- 50% נוספים, שהרי מצופה מעורך-דין כי יידע להציג את עמדת התובע בצורה מושכלת. 62. מכאן, יש להעריך את האשם התורם של התובע בשיעור 25% בגין הקצבה לתקופה בת שנה החל מיום 1.2.94 וכלה ביום 31.1.95, שזו התקופה בה התשלום היה מסור לשיקול דעת הממונה על הגמלאות. הנזק 63. אין צורך לומר, שקיים קשר סיבתי בין התרשלות עו"ד בעניינו של התובע לבין אבדן הקצבה למשך התקופה המתחילה ביום 1.2.94 וכלה ביום 31.10.97. כאמור, בגין אבדן הקצבה למשך השנה הראשונה נושא התובע באשם תורם בשיעור 25%. 64. סכום התביעה מסתכם בסך 468,815.69 ₪. לאחר ניכוי אשמו התורם של התובע נותר סך של 434,160 ₪. סכום זה מהווה את הנזק שנגרם לתובע עקב רשלנות עורך דינו. ההודעה לצד שלישי 65. עו"ד שלח הודעה לצד שלישי נגד עו"ד Z על סך של 29,900 ₪. ברי אפוא כי בכל מקרה אין להורות על שיפויו מעבר לסכום הנקוב לעיל. 66. עו"ד סבור כי לאחר שהצד השלישי קיבל את תשובת השב"ס בעקבות פנייתו לשר לביטחון פנים התרשל בכך שלא עשה מאומה על מנת לגרום לכך שהתובע יחתום על טופס התביעה. גרסת עו"ד Z הנה, כי זמן קצר לאחר קבלת רשיון עריכת דין נפגש באקראי עם התובע, שהוא קרוב רחוק שלו, והלה ביאושו ביקש ממנו לסייע לו בכתיבת מכתב למר אביגדור קהלני, שר לביטחון פנים דאז, כדי שיתערב בקידום עניינו. 67. עו"ד Z אכן כתב מכתב לשר שהועבר לטיפולו של שב"ס. מכתב התשובה שקיבל הבהיר לו כי מפאת סירוב התובע לחתום על טופס תביעה לגמלה מתעכבת קבלת הגמלה. במכתב גם הוזכרו הוראות סעיף 48(א) לחוק הגמלאות. הוא הביא את התשובה לידיעת התובע, הבין כי לא נמסרה לו תמונה מלאה של המצב ולאחר שהתובע ציין בפניו שעו"ד מייעץ לו שלא לחתום על טופס התביעה המליץ לו כן לחתום עליו ואמר לו להביא את התשובה שקיבל לידיעת עו"ד . בכך סיים את טיפולו בעניין. 68. התובע אישר את גרסת הצד השלישי. במאמר מוסגר יצוין, כי כתב התביעה נגד עו"ד הוגש על ידי עו"ד Z, והייצוג הועבר לעורך-דין אחר. עו"ד מצדו אישר כי מכתב התשובה נמסר לו ובעקבותיו שב והמליץ לתובע לחתום על טופס התביעה ברם הלה עמד בסירובו. 69. אין חולק למעשה, כי עו"ד Z לא הכיר את התחום המשפטי הרלוונטי בהיותו אז עורך-דין צעיר שקיבל את רשיונו לא מכבר. עם זאת, אין גם חולק שהוא נתבקש אך ורק לכתוב מכתב לשר לביטחון פנים וכי עשה כן ביודעו שמי שייצג את התובע היה עו"ד וגם דאג שמכתב התשובה יובא לידיעתו. 70. בנסיבות אלו, אין לייחס לו רשלנות, שכן התערבותו היתה נקודתית ומעבר לכתיבת המכתב לא התיימר לייצג את התובע. מה גם, שהדברים נעשו בידיעת עו"ד , ולו בדיעבד, שכאמור קיבל לידיו את מכתב התשובה סמוך לאחר שהתקבל על ידי עו"ד Z. גם אם ניתן לומר שהאחרון התרשל (כיסוד עובדתי) בכך שהתערב בעניין בלא שהיה בקי בו, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לתובע. דין ההודעה לצד שלישי אפוא להדחות. סוף דבר 71. על יסוד האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 464,160 ₪ (לאחר הפחתת אשם תורם). סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) החל מיום 9.1.05 (יום הגשת כתב התביעה) ועד ליום מתן פסק הדין. ההודעה לצד שלישי נדחית. הנתבע ישיב לתובע את אגרת התביעה וישלם לו שכר טרחת עורך דין בשיעור 17% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין. כן ישלם לצד השלישי שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. פרט לכך, כל צד ישא בהוצאותיו. הסכומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום שאיחרו בתשלומו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןפיצוייםרשלנותלקוחות