קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שיבוש מונה חשמל: לפני תביעה כספית על סך 120,292 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעת 1, חברה שהפעילה מסעדה ברחוב משכית בהרצליה (להלן: "הנתבעת", להלן: "המסעדה") ונגד הנתבע 2 שהיה בעל השליטה בנתבעת (להלן: "הנתבע"), בגין שימוש בלתי חוקי בחשמל (להלן: "שב"ח") שנעשה, לטענתה, על ידי הנתבעים. טענות התובעת . התובעת טוענת כי בתקופה שמפברואר 2000 ועד מאי 2004 (להלן: "התקופה הרלוונטית") צרכה הנתבעת חשמל שסופק לה על ידי התובעת, בלי לשלם עבור מלוא צריכת החשמל, על ידי כך שגרמה לשיבוש פעולת מונה החשמל, כך שבפועל נרשמה צריכת חשמל רק בשתיים מתוך שלוש הפאזות המצויות במקום, ורק בגין צריכה זו שילמה הנתבעת לתובעת. בגין השימוש בפאזה השלישית, אשר התובעת מעריכה אותו בשליש מסך צריכת החשמל במקום, לא שילמה הנתבעת דבר (להלן: "הצריכה העודפת"). התובעת טוענת כי נמצאה חבלה במונה החשמל ולכך מצטרפת העובדה שהיתה ירידה פתאומית ברישום צריכת החשמל בתקופה הרלוונטית ביחס לתקופה שקדמה לה וכן ביחס לתקופה שלאחריה. לפיכך הוגשה התביעה לתשלום בגין הצריכה העודפת וכן בגין עלויות כספיות שנגרמו לתובעת בגין החלפת המונה שחובל, בדיקתו, תיקונו, ועבודתם של עובדי התובעת בקשר עם גילוי השימוש הבלתי חוקי בחשמל. עיקר טענות הנתבעים הנתבע טוען כי הנתבעת רכשה את המסעדה בשלהי ינואר 2000 והפעילה אותה מאז ועד ליום 24.3.03, שאז נמכרה המסעדה לרוני סטרוגו וירון לוי שהפעילו במקום מסעדה דומה בשם בר פירות 2003 בע"מ. ממילא בתקופה בה היתה המסעדה בבעלות סטרוגו ולוי לא השתמשו הנתבעים בחשמל. התובעת, שככל הנראה, מצאה פגם במונה החשמל, חודשים רבים לאחר שהמסעדה נמכרה, מנסה להטיל על הנתבעים חוב חשמל שאין להם כל נגיעה אליו. אין לנתבע אחריות לחובות החשמל באשר המסעדה הופעלה על ידי חברה בע"מ. הנתבע לא חיבל במונה החשמל. הירידה הפתאומית בצריכת החשמל היתה תוצאה של שינויים ארגוניים שהנתבעת ביצעה במסעדה, בין היתר שימוש מופחת במכשירי החשמל שהפחית בעלויות החשמל. דיון . ראיות הצדדים עד התביעה מס' 1, אייל בן עמרם, בודק שב"ח במחלקת מונים ארצית אצל התובעת, העיד כי נשלח למסעדה כדי לבדוק חשד שהתעורר במחלקת מחוז דרום של התובעת, כי במסעדה נעשה שב"ח. ביום 20.5.04 הגיע מר בן עמרם למסעדה לשם בדיקת המונה התלת פאזי של הצרכן בנכס (להלן: "המונה"). מר בן עמרם גילה זיוף של חותמי מכסה תיבת המונה (פלומבות), סימני פציעה ופתיחה על ברגי הסגירה של המכסה (סעיף 5 לתצהיר מר בן עמרם, ת/1, וכן עדותו בעמ' 2), ונתק בסליל המתח של הפאזה השלישית כך שהמונה רשם את צריכת החשמל בשתי פאזות מתוך שלוש בלבד. מר בן עמרם העיד כי חותמי הסגירה לא היו חותמים של חברת החשמל והיו סימני פגיעה על הברגים, למרות שתיבת המונה מגיעה סגורה מהיצרן ועובדי הנתבעת לא פותחים אותם. טרם פתיחת המונה, ביצע מר בן עמרם בדיקה חשמלית, באופן שבו העמיס כל אחת מהפאזות של המונה בזרם והתבונן בדיסק המצוי בתוך המונה. בבדיקה זו מצא מר בן עמרם כי פאזה שלוש של המונה לא הסתובבה בעת שהועמסה בזרם, דבר המצביע על כך שצריכת החשמל בפאזה זו אינה נרשמת (סעיף 6 לתצהיר מר בן עמרם). לאחר מכן פתח מר בן עמרם את מכסה המונה ומצא כי מוליך האפס במעגל המתח של פאזה 3 מנותק מגרעין מתח פאזה 3. מדובר בנתק חשמלי אותו ניתן לראות בעין רק לאחר פתיחת המונה (סעיף 6 לתצהיר מר בן עמרם). משמעות הנתק במוליך אפס של פאזה 3 הינה כי בכל שלוש הפאזות של מתקן החשמל אמנם יש מתח, אך המונה אינו רושם את צריכת החשמל בפאזה 3. עדת תביעה מס' 2, הגב' לודה פרחיה (להלן: "הגב' פרחיה"), רכזת שב"ח מחוזית במחוז דרום אצל התובעת במועד הרלוונטי לתביעה העידה כי בפועל רשם המונה רק כשני שליש מצריכת החשמל בפועל (סעיף 5 לתצהירה, ת/3). הגב' פרחיה העידה בחקירתה כי לא רק שהחבלה במונה מצביעה על ביצוע השב"ח, אלא גם השינויים בצריכה מהם עולה הפחתה של כשליש מהצריכה שהייתה במקום קודם לכניסת הנתבעים למסעדה. הגב' פרחיה צירפה לתצהירה גיליון שימושים לשנים 1992 - 1998 (נספח ג'), גיליון השימושים לשנים 1998 - 2004 (נספח ד'), וגיליון השימושים לשנים 2002 - 2004 (נספח ה') וכן עותקים מחשבונות החשמל אשר נשלחו למסעדה מחודש יולי 1999 ועד חודש מאי 2004 (נספח ו'). על פי נתוני גרף השימושים בין השנים 1997 - 1999 הצריכה השנתית הממוצעת הייתה 166,679 קווט"ש. בשנים 2000 - 20003, בהן הנתבעים החזיקו במסעדה, הצריכה השנתית הממוצעת ירדה לכ- 122,827 קווט"ש. בשנת 2004 אשר בחלקה היה שב"ח ובחלקה הוחלף המונה ולא היה שב"ח היתה הצריכה 130,669 קווט"ש, ובשנים 2005 - 2006 חזרה הצריכה לרמה שלפני תקופה החזקה של הנתבעים במסעדה, 162,667 קווט"ש. על פי עדותה של הגב' פרחיה, ההשוואה בגרף השימושים צריכה להיעשות לגבי צריכה שנתית ולא חודשית. מטעם הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית מר אברהם רומנו, מר ירון רומנו והגב' הלן רומנו, שהינם בעלים קודמים של המסעדה (להלן: "בני משפחת רומנו"); מר יורם בן עזרי שהינו הבעלים ומנהל בפועל של העסק "קירור אשדוד", העוסק בין היתר בשינוע והעברת חדרי קירור ; הנתבע, מר יוסף רמתי וכן מומחה מטעמו, מהנדס חשמל, מר עודד ליבוביץ שערך חוות דעת. הנתבעים טוענים כי הסיבה לירידה בצריכת החשמל מקורה בהעברת שלושה מקררים אשר היו בשימוש המסעדה, מהמסעדה. לצורך הוכחת טענה זו זימנו הנתבעים לעדות את בני משפחת רומנו, אשר מסרו לנתבעים את החזקה במסעדה. בני משפחת רומנו העידו כי חיבור החשמל של חדרי הקירור הועבר בשלב כשלהוא מהחנות למסעדה שפעלה במקום. עם כניסת הנתבעת למסעדה הופסקה פעילות חדרי הקירור ולאחר מכן הועברו חדרי הקירור לחיפה. העד מר יורם בן עזרי הובא לעדות לשם הוכחת מועד העברת המקררים מהרצליה לחיפה. הנתבע בעצמו העיד בעניין התייעלות בצמצום שעות הפעלת המזגנים, התנור והחלפת התאורה והירידה לסירוגין במספר המבקרים במסעדה לאור המצב הביטחוני. המומחה מר ליבוביץ חישב את נתוני צריכת החשמל של מנועי חדרי הקירור במטרה לכמת את החיסכון בצריכת החשמל בשל הפסקת השימוש בהם. המצב המשפטי התובעת הינה גוף ציבורי הנותן שירות לציבור - אספקת חשמל, והפועל על פי חוק משק החשמל התשנ"ו -1996" (להלן: "החוק"), על פי אמות המידה, כפי שנקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים שהוקמה מכוח סעיף 21 לחוק ושתפקידה לקבוע, בין היתר, אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן בעל רישיון ספק שירות חיוני ופיקוח על מילוי חובותיו על פי אמות המידה, כאמור בסעיף 30 - 33 לחוק. בילקוט הפרסומים 5106 מיום 28.8.02 פורסמו אמות מידה שקבעה הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל, מתוקף הסמכות שהוקנתה לה בחוק. דברי חקיקה אלה מסדירים את התנהלותה של חברת החשמל מול הצרכנים, את חובותיה כלפיהם, ואת חובות הצרכנים כלפיה. באשר לחובה לשמור על תקינות מתקני החברה - אמות המידה קובעות בפרק א.2.3 בס"ק 1: "אסור לשום אדם שאינו מורשה מטעמו של ספק השירות החיוני לחבר, לנתק, להסיר, לשנות או לפרק מתקן חשמל כלשהוא או ציוד אחר של ספק השירות החיוני אלא אם קיבל הרשאה מספק השירות החיוני מראש ובכתב". ס"ק 3 בפרק זה קובע: "צרכן אחראי לנזק שנגרם ברשלנותו למתקן חשמל ולכל ציוד של ספק השירות החיוני שהותקן במקרקעין שבהחזקתו, וכן יהיה אחראי לאובדן ציוד כזה אם נגרם ברשלנותו". ס"ק 4 קובע: "למרות כל האמור לעיל, מצא ספק השירות החיוני כי בשל הנזק לציוד נוצרה טובת הנאה כל שהיא לצרכן, יראו את הצרכן כאחראי לנזק אלא אם כן הוכח אחרת". בפרק ב.1.4 הדן ב"צריכת חשמל שלא כדין" נקבע בס"ק 1.4.1: "נצרך חשמל שסופק על ידי ספק השירות החיוני שלא כדין, רשאי ספק השירות החיוני, בלי לפגוע בכל תרופה אחרת על פי דין, לנקוט כלפי הצרכן באחת או יותר מן הפעולות המפורטות להלן:... 3. לגבות מן הצרכן את התשלומים כמפורט באמות המידה ב: 1.4.4, ב: 1.4.5. 4. להתקין מונה חדש על חשבון הצרכן". באשר לתקופת החישוב בבין שימוש בלתי חוקי בחשמל קובע סעיף ב.1.4.3: "תקופת השימוש שלא כדין תהיה מהיום בו החלה צריכת החשמל שלא כדין ועד ליום בו נודע לספק השירות החיוני על כך". באשר לסמכות לערוך תחשיב על פי "אומדנא" קובע סעיף ב.1.4.4 : "כמות החשמל שנצרכה בחצרים או במקום צרכנות בתקופת השימוש שלא כדין תיקבע כאמור באמת מידה ב. 1.2 וספק השירות החיוני יחשב את סכום ההפרש בין הצריכה שנקבעה לבין התשלומים בפועל בתקופת השימוש הבלתי חוקי על פי תעריפי החשמל שהיו בתוקף בעת עריכת החשבון המתוקן..." באמת מידה ב.1.2.1 אליה מפנה סעיף ב.1.4.4 נקבע כי: "קביעת כמות חשמל שנצרכה בדרך של הערכה תתבצע על יסוד כמות החשמל שנצרכה במקום הצרכנות או בחצרים המסוימים בתקופה אחרת, אשר מתקיימים בה תנאים הדומים ככל האפשר לתנאים אשר שררו בתקופה לגביה מבוצעת ההערכה , או על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות או הליקוי של המונה". ובס"ק ב1.4.5. נקבע: "בנוסף על הקבוע בסעיף קטן ב.1.4.1 (ג) לעיל בגין מקרה של שימוש שלא כדין ישלם הצרכן לספק השירות החיוני עלות חיוב בגין שימוש בלתי חוקי כקבוע בשורה 10 ללוח תעריפים 5.4 -2". צריכת חשמל שהתמורה בגינה לא שולמה וחבות מחומר הראיות שלפני עולה כי מונה החשמל חובל, באופן שהנתונים שבמונה לא שיקפו את צריכת החשמל בפועל. לצורך זיהוי הצרכן בשעת גילוי השב"ח נעמוד על המחזיקים במסעדה נשוא התביעה: עד ליום 16.1.00 הוחזקה המסעדה על ידי בעלי מסעדת הדגים הקודמת, בני משפחת רומנו; מינואר 2000 הושכרה מסעדת הדגים לנתבעת, וממרץ 2003 מסעדת הדגים הושכרה למר רוני סטרוגו. השב"ח התגלה ביום 20.5.04 כאשר הבעלים במסעדה בתקופה הרלוונטית היה מר סטרוגו. ואולם, אמות המידה הסמיכו את התובעת לבצע הערכת צריכה בהתבסס על כמות החשמל שנצרכה במקום הצרכנות הספציפי בתקופה אחרת, אשר מתקיימים בה תנאים דומים לתנאים ששררו בתקופה לגביה מבוצעת ההערכה או על יסוד קריאת המונה בתיקון יחסי לפי אחוז הטעות של המונה. היינו, חיוב הנתבעים נובע לא רק מעצם גילוי החבלה במונה, אשר נתגלה בתקופה בה הנתבעים כבר לא החזיקו במסעדה, אלא גם לאור ניתוח גרף השימושים. יצוין, כי מר סטרוגו שילם את חלקו בחוב השב"ח, ולכן לא הוגשה כנגדו תביעה. כאמור לעיל, הנטל על הנתבעים להוכיח כי הם לא חיבלו במונה וככל שאין הם עומדים בנטל זה, הם האחראים לחבלה זו. מגרף שימושים בחשמל במסעדה בשנים 1997 - 2006 עולה כי החל מחודש ינואר 2000, החודש בו קיבלו הנתבעים את החזקה במסעדה, הייתה ירידה בצריכת החשמל, ירידה המתיישבת עם החבלה במונה ורישום שני שליש מצריכת החשמל בלבד. הנתבעים, כאמור, ניסו ליישב את הירידה בצריכת החשמל בטענה כי הועברו מן המסעדה מקררים באופן שהפחית בצורה משמעותית את צריכת החשמל. מר אברהם רומנ, עה/1,ו אישר בעדותו כי חנות הדגים והמסעדה הינם שני עסקים נפרדים, עם ספרי הנהלת חשבונות נפרדים, עם פירוט הכנסות והוצאות נפרד, כשכל עסק משלם את הוצאות החשמל בנפרד (עמ' 20 לפרוטוקול). לאחר מכן שינה מר אברהם רומנו גרסתו, וטען כי לקח את כל חדרי הקירור במסעדה ובחנות. מר ירון רומנו, עה/2, אישר בעדותו כי לחנות היה לוח חשמל נפרד ולמסעדה היה לוח חשמל משלה, כי לכל אחת היה מונה נפרד, וכי הנהלת החשבונות הייתה נפרדת וכי הוצאות החשמל של כל עסק היו בנפרד (עמ' 34 לפרוטוקול שו' 1- 7, 19- 27). לאחר מכן שינה מר ירון רומנו גרסתו, וטען כי חדרי הקירור המצויים בחנות מחוברים למערכת החשמל של המסעדה (עמ' 35 לפרוטוקול). עדויותיהם של בני משפחת רומנו סתרו זו את זה, ולא מצאתי מקום ליתן בהן אמון ביחס לאירוע העברת המקררים. גם מר יורם בן עזרי, עה/6, לא הצליח לתמוך בטענתם בנוגע להעברת המקררים במועד הרלוונטי. גם חוות הדעת של מר ליבוביץ איננה תומכת בטענה לפיה העברת המקררים היא הסיבה לירידה בהוצאות החשמל בתקופה בה החזיקו במסעדה. על פי חישובי מר ליבוביץ, ההפחתה בצריכת החשמל בגין העברת המקררים הינה 3,276 קווט"ש או 4,368 קווט"ש בכל חודשיים (לפי הנחות שונות). מכאן החיסכון בהוצאה השנתית צריך להיות 19,956 קווט"ש (3276 X) או 26,208 קווטש (4368X6). ברם, חיסכון זה אינו מסביר את ההפרש בצריכה השנתית בין שנת 1999, בה הצריכה הייתה 173,213 קווט"ש ובין שנת 2000, בה החל השב"ח והחלה תקופה החזקת הנתבעים במסעדה, בה הצריכה ירדה כדי 130,546 קווט"ש דהיינו הפחתה של 42,667 קווט"ש , הרבה יותר מהחיסכון על פי חוות דעתו של מר ליבוביץ. ניתוח גרף השימושים העלה, כאמור, כי לאחר שהועברה החזקה לידי מר סטרוגו חזרה צריכת החשמל לרמה אשר הייתה טרם שהמסעדה הועברה לחזקת הנתבעים. הנתבעים ניסו ליישב זאת בכך שטענו כי מר סטרוגו ערך במסעדה שינויים שהגדילו את צריכת החשמל, במיוחד - הרחבת המסעדה, תוך הוספת מקומות ישיבה. ואולם, הנתבעים לא זימנו לעדות את מר סטרוגו. משנמנעו מלהזמינו לעדות פועלת כנגדם החזקה כי אילו הובא לעדות, הייתה עדותו סותרת את גרסתם. ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', מה' (4), 651,658). לפיכך לא הוכחה עובדתית גרסת הנתבעים לפיה העברת המקררים היא הגורם לירידה הדרסטית בצריכת החשמל. מכל מקום אין בהעברה הנטענת כדי להסביר את ההפחתה הרבה בצריכת החשמל, הפחתה העולה בהרבה על החיסכון הנטען עקב העברת המקררים. מחומר הראיות שבפני עולה כי גם אם הוצאו מהמסעדה מקררים במועד הרלוונטי, וגם אם ביצע הנתבע שינויים ארגוניים במסעדה, אין בהם כדי להסביר את הירידה הדרסטית בצריכת החשמל. משכך, נוצרה לנתבעים טובת הנאה מכך שצריכת חשמל שלא באה לידי ביטוי ברישום במונה, והתמורה בגינה לא שולמה. חישוב החוב היות וניתוק פאזה אחת גורם לרישום של שני שליש מצריכת החשמל בפועל, חישבה הגב' פרחיה את התמורה בגין השב"ח לפי שליש מהצריכה בפועל מיום 16.1.00 ועד ליום 16.3.03, היום בו הועברה המסעדה לחזקתו של סטרוגו ונעשתה בו קריאת מונה (סעיפים 7,8 לתצהירה של הגב' פרחיה). על פי קריאת מונה, מתאריך השימוש הבלתי חוקי 16.1.00 ועד תאריך סיום השימוש הבלתי חוקי ביום 16.3.03 חושב הפרש צריכת הנתבעת לתקופה זו ב- 202,569 קווט"ש X 48.20 אג' בתוספת עבודה אומדן הנזק בצירוף מע"מ הינו סך של 115,516.28 ₪ נכון ליום 11.12.05, וכשהוא משוערך, נכון ליום הגשת התביעה 120,292 ₪, ועל הנתבעת לשלם סכום זה. חיוב אישי של הנתבע התובעת טוענת כי יש לחייב באופן אישי את הנתבע ביחס לחוב הנתבעת כלפיה, היות וכל שעשתה או חדלה מלעשות היה באמצעות הנתבע, אשר גרם לה ליהנות מצריכת חשמל בלא לשלם תמורתו, והשתתף עימה ביצירת העוולה של שימוש בחשמל בלא לשלם תמורה ו/או בעשיית עושר ולא במשפט. התובעת טוענת כי מעשי הנתבעים מהווים עוולות על פי פקודת הנזיקין, שניתן לחייב בגינן את הנתבע כאורגן של החברה. הנתבעים טוענים כי לא נטענו במסגרת כתב התביעה והסיכומים עילות להרמת מסך ההתאגדות, וכי באשר לעשיית עושר ולא במשפט, הרי שהיה על התובעת להוכיח כי כל אחד מן הנתבעים התעשר שלא כדין. כלל הוא כי חברה הינה אישיות משפטית עצמאית, ואת מסך ההתאגדות ניתן להרים רק במקרים ספציפיים ובהתאם לעקרונות הרלבנטיים למועד התגבשות העילה. ראה: ד"ר אירית חביב סגל, דיני חברות, כרך ב' 281 - 368 (2007)). לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה יש תפקיד מהותי בחיי המסחר בכלכלה המודרנית. עקרון זה הוא הכלל והרמת המסך היא החריג שנועד לתת מענה למצבים קיצוניים. ראה: ת"א (ת"א) שלמה כהן נ. מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות בע"מ, מאגר נבו 06/07/06). לנוכח חומר הראיות שלפני, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה לשם הרמת מסך ההתאגדות. התובעת לא פירטה במסגרת כתב תביעתה והסיכומים עילות להרמת המסך. גם העוולות שנטענו על ידה, כאלה שמכוחן יש לחייב את הנתבע, נטענו בצורה כללית וסתמית ומבלי שהתובעת הוכיחה אותם. לאור האמור לעיל, דין התביעה האישית נגד הנתבע, להידחות. סיכום לאור כל האמור לעיל, התובעת הוכיחה שמונה פגום לאחר שחוב, שכתוצאה מכך רשם המונה רק כשני שליש מצריכת החשמל בפועל, ושכתוצאה מהנזק שנגרם למונה נוצרה לנתבעת טובת הנאה בצריכת החשמל. בנסיבות אלה, הייתה התובעת רשאית לקבוע את צריכת החשמל בדרך של הערכה, קביעתה נעשתה כדין ובהתאם לאמות המידה, והיא מחייבת את הנתבעת במלוא סכומה עם זאת לא הוכיחה התובעת את התביעה כנגד הנתבע. פסיקתא הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 120,292 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין. התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. עם זאת, בנסיבות, ובין היתר לנוכח הייצוג המשותף של הנתבעים, לא ראיתי לנכון לפסוק לנתבע הוצאות.גניבת חשמלחשמל