קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש סביר ברכוש המשותף: 1. מהו השימוש המותר ומהו השימוש האסור ברכוש משותף בבית משותף? כל הצדדים דנן הם בני משפחה אחת (למען הנוחות הם יכונו להלן בשמותיהם הפרטיים או בכינוייהם). אמם המנוחה של מוקי ושל אהוד, שושנה דגן ז"ל וציפורה, אמם של דולי ושל נויה, הן אחיות. עדנה היא אשתו של אהוד. הבניין נשוא הסכסוך, הנמצא ברחוב וילנה 9 תל-אביב (להלן: הבנין), נבנה על ידי האב והסב יעקב מימון ז"ל עוד בשנת 1930, והוא מוגדר כבית משותף, שבו מספר דירות. כל הצדדים, למעט נויה, בעלים של דירות שונות בבניין. בבניין 3 קומות והוא מחולק לשני אגפים: ימני ושמאלי. באגף השמאלי, הרלבנטי לענייננו, מתגוררים, כדלקמן: בקומת הקרקע - ציפורה ונויה (בשתי דירות נפרדות), בקומה שניה - דולי ומשפחתה, בקומה שלישית - מוקי. 2. הסכסוך בין הצדדים החל סמוך לאחר פטירתה של שושנה בחודש פברואר 2007, בדבר מספר שימושים שעושות המשיבות בחצר הבניין אשר באגף השמאלי, אשר אין חולק כי הוא מהווה רכוש משותף: א. חניית רכב בחצר, ב. סככה עשויה מבמבוק, המשתרעת משער הכניסה לחצר ועד לסוף ביתה של נויה, ג. שער כניסה לרכב, ד. חפצים המונחים בחצר (שולחן, כיסאות ועוד). עמדת המבקשים היא, כי כל השימושים, הנעשים בניגוד לדעתם, אסור לעשותם ברכוש המשותף. עמדתם המשיבות היא, כי מדובר בשימושים מותרים. 3. מהם השימושים המותרים ומהם השימושים האסורים ברכוש משותף בבית משותף? כל המלומדים עמדו על כך, שחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: החוק), אינו נוקט עמדה באשר לזכויות השימוש של בעל דירה ברכוש המשותף (ראו: פרופ' יהושע ויסמן, דיני קנין - בעלות ושיתוף, להלן: ויסמן, עמ' 488-490; פרופ' מיגל דויטש, קניין, כרך א', להלן: דויטש, עמ' 705-709; עו"ד עוז כהן, בתים משותפים, להלן: כהן, מהדורה שנייה, עמ' 42 ואילך). אמנם, התקנון המצוי בתוספת לחוק מקנה סמכות לאסיפה הכללית של בעלי הדירות, בהחלטת רוב, להחליט בדבר דרכי השימוש ברכוש המשותף, אך אין הוראת חוק שתפרט מהו השימוש המותר בהעדר החלטה כזו. ואמנם, סעיף 31 לחוק מגדיר מהו השימוש שמותר לעשותו במקרקעין משותפים, בהעדר החלטה של רוב השותפים לפי סעיף 30 לחוק, אולם סעיף 56(א) לחוק קובע, כי פרק ה' לחוק, העוסק בשיתוף במקרקעין והכולל את הסעיפים 30 ו-31 הנ"ל, לא יחול על הרכוש המשותף בבית משותף. הפתרון שנמצא הוא החלת הכללים שנקבעו בסעיף 31(א) לחוק, על השימושים המותרים ברכוש המשותף בבתים משותפים, על דרך ההיקש. בעיקר הכוונה היא לכלל הקבוע בסעיף 31(א)(1) לחוק, באופן שבאין קביעה או החלטה אחרת של רוב השותפים האחרים, רשאי שותף יחיד להשתמש ברכוש המשותף "שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר". ראו: ויסמן, עמ' 489; כהן, עמ' 42-43; ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1) 645; ע"א 708/72 פרשקר נ' רוזנברג, פ"ד כח(2) 817; ע"א 458/82 וילנר נ' גולני,פ"ד מב(1) 49. יצויין, כי דויטש היה מסויג במקצת מהשימוש שנעשה לצורך זה בסעיף 31(א) לחוק, אך גם הוא סבור כי יש לאמץ על דרך ההיקש את העיקרון שנקבע באותו סעיף, "תוך יישום זהיר שלו" (עמ' 708). לאור כל זאת, נבחן עתה את השימושים הנדונים כאן. 4. חניית רכב בחצר הפסיקה הכירה בדרך כלל בזכותו של בעל דירה להחנות את מכוניתו בשטח החניה של הבית המשותף, ובלבד שהדבר אינו מונע שימוש דומה מהשותפים האחרים (וינטרס הנ"ל, וראו: ויסמן, עמ' 468, כהן, עמ' 43). אין חולק כי השימוש בחצר לצורך חניית רכב נהג מזה שנים רבות, כך העיד גם מוקי (סעיף 13 לתצהיר). טרונייתם של המבקשים היא על כך, שהמשיבות 2 ו-3 עושות שימוש בלעדי בחצר לצורך חניית מכוניותיהן, אך המבקשים לא הביאו כל ראיה לכך ששימוש זה נמנע מהם כשהם חפצו בכך. למוקי עצמו אין רכב וגם לדיירים המצויים בשכירות בדירת אחיו אהוד (באגף הימני של הבנין) אין רכב (מוקי, עמ' 6 לפרוט'), כך שהדבר לא עמד כלל במבחן, וכבר נפסק שכל עוד אין בעל דירה אחר מגלה רצון להשתמש בנכס שימוש סביר, רשאי כל אחד מבעלי הדירות לעשות כן (פסק דין וילנר הנ"ל). לפיכך, אני קובע, כי השימוש שעושות המשיבות, או מי מהן, בחצר הנדונה, לצורך החניית רכביהן הוא שימוש סביר ומותר. אולם יובהר, כי בכך אין המשיבות רוכשות כל זכות שימוש בלעדית, וכל אימת שמי מהמבקשים, או מי מטעמם, יחפוץ להחנות את רכבו בחצר, הוא רשאי לעשות כן, כפי שהמשיבות רשאיות לעשות. 5. הסככה נויה העידה (סעיף 5 לתצ'), כי הסככה הנוכחית החליפה גגון חניה שהיה מותקן בחצר עוד משנת 1976, וכיוון שהגגון התבלה הוא הוחלף, בעצה אחת עם מוקי, בסככה החדשה. על פי עדותה, מוקי הסכים להאריך את הסככה לכל אורך החצר. מוקי הודה בחקירתו (עמ' 2) כי היתה קודם לכן סככה ששימשה לכיסוי הרכב, אם כי לא בגודלה של הסככה הנוכחית, וטען (סעיפים 7-8 לתצ'), כי הקמת הסככה לא היתה על דעתו ועל דעת אחיו. מוקי גם הודה (עמ' 2 לפרו') שבמשך 4 שנים מהקמתה בשנת 2005 הוא לא נקט בכל פעולה כדי לגרום להורדתה, כשהוא מתרץ זאת ברצון שלא לפגוע ביחסים הטובים שהיו בן אימו ובין ציפורה. כך או כך, השאלה העיקרית, שיש להכריע בה הינה, האם הקמת הסככה בחצר מהווה "שימוש סביר", והאם המבקשים רשאים להתנגד להקמתה או להישארותה בחצר? 6. מוקי נשאל במה הקמת הסככה מפריעה לשימוש שהמבקשים מבקשים לעשות בחצר ולא העלה כל נימוק ראוי (עמ' 2-3 לפרו'). נימוקו לחסימת המעבר על ידי חפצים שונים נוגע לעצם הנחתם של החפצים ולא לקיומה של הסככה. גם השאלה, האם בפועל נמנע ממנו המעבר באותה חצר, שנדונה בהמשך חקירתו (עמ' 3) איננה נוגעת לקיומה של הסככה. נימוק אחר שהועלה על ידי אהוד במהלך הסיור שנערך במקום (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 8.6.09), ולפיו "כל מי שיראה את הסככה לא ירצה לקנות את הנכס כי זה רכוש משותף ויחשבו שזה פלישה", לא הוכח, במיוחד כאשר אהוד נמנע מלהעיד בבית המשפט. 7. עקרונית, אני סבור כי הקמתה של סככה בחצר המשותפת לצורך צל ולצורך נוי, גם היא בגדר "שימוש סביר" (השוו לדיון בדבר התקנת פרגולה: כהן, עמ' 68-70, והפסיקה הנזכרת שם), ובלבד, שלא יהיה בכך יצירת רושם של הצמדת חלק החצר, שעליו הסככה, לדירה מסוימת, וכמובן שלא יהיה בכך משום מניעת שימוש כלשהו באותה חצר מהשותפים האחרים. 8. המשיבות הודיעו (נויה, בפרוטוקול הסיור הנ"ל, עמ' 3 וסעיף 17 לסיכומיהם), כי הן מוכנות להסרת הסככה בשטח המקביל לדירתה של נויה. בכך יוסר גם החשש משייוכה של הסככה לאחת הדירות. בכך גם יתקרב גודלה של הסככה הנוכחית לגודלה של הסככה המקורית. בכפוף לכך, אני מתיר את הותרתה של הסככה, עד לתחילת שטח החצר המקביל לדירתה של נויה. 9. שער הכניסה לרכב שער הכניסה לרכב נבנה עוד בשנת 2004 בעצה משותפת של נויה ומוקי, בעקבות פריצה שהיתה לדירתה של שושנה (נויה, עמ' 5 לתצ'). מוקי הודה בכך, ואף אישר שהוא או אמו השתתפו בהוצאה שנדרשה להתקנת השער (עמ' 5-6 לפרו'). נויה סיפרה (סעיף 5 לתצ'), שכל הדיירים בבניין קיבלו מפתחות של השער. מוקי העיד (עמ' 7 לפרוט') כי הוא לא קיבל מפתח לשער, אך אישר כי יתכן ואמו קיבלה מפתח. 10. אין חולק על נחיצותו של שער, למניעת כניסתם של פורצים (כפי שכבר היה) או למניעת כניסתם של אורחים בלתי קרויים, העלולים להיכנס לחצר ולגרום בה לנזקים אלה או אחרים. טרונייתם היחידה האפשרית של המבקשים, לכך שאין להם מפתח של השער, יכולה להיפתר כמובן בקלות, על ידי כך שהמשיבות תדאגנה להמציא למבקשים עותקים מתאימים של המפתח לשער. בכפוף לכך, אני מתיר את קיומו של השער. 11. חפצים בחצר המשיבות או מי מהן הניחו חפצים שונים בחצר: שולחן, כיסאות וכדו' (נראים בתמונות נספחי ד' שצורפו לתובענה). אני מסכים עם המבקשים, כי הנחתם של החפצים בחצר, יש בה כדי להפריע למעבר החופשי. מעבר לכך, אני סבור כי הנחתם של החפצים הללו בסמוך לביתה של נויה, עשויה ליצור רושם של הצמדת אותו חלק חצר לביתה, וגם מכך יש להימנע. לפיכך, אני קובע כי על המשיבות לפנות את כל החפצים שהניחו בחצר. 12. דברים נוספים שהועלו במהלך המשפט שני דברים נוספים לא הועלו בכתב התביעה, אך הועלו במהלך המשפט. כיוון שב"כ המשיבות לא התנגדה להעלאתם, אתייחס גם אליהם בקצרה המתבקשת: א. חניה בשטח המסומן ב"איקס" לפני השער: המשיבות הודו, כי הן נוהגות להחנות את רכבן באותו מקום. שימוש זה מונע כמובן מהמבקשים להיכנס ברכבם לחצר (אם יחפצו בכך), ולכן אני קובע כי על המשיבות להימנע מכך. ב. עצי פרי שניטעו על ידי המשיבות: נטיעה כזו יכולה להיות בגדר "שימוש סביר", כאשר מדובר בעצי פרי אחדים שניטעו במקומות המתאימים, ובלבד שגם המבקשים יוכלו ליהנות מהם. סיכום ותוצאה 13. א. אני מתיר את חניית הרכבים בחצר, בכפוף לכך שגם המבקשים, או מי מטעמם, יהיו רשאים להחנות את רכבם בחצר. ב. אני מתיר את הותרתה של הסככה, עד לתחילת שטח החצר המקביל לדירתה של נויה. ג. אני מתיר את הותרתו של שער הכניסה לרכב, ובלבד שהמשיבות תמצאנה למבקשים עותקים מתאימים של המפתח לשער. ד. אני מורה למשיבות להסיר את כל החפצים אשר הניחו בחצר. ה. אני אוסר על המשיבות להחנות את רכביהן בשטח המסומן לפני השער. ו. אני מתיר את הותרתם של העצים שניטעו, בכפוף לכך שגם המבקשים יהיו רשאים ליהנות מהם. ז. עקב התוצאה המאוזנת דלעיל, אין צו להוצאות.רכוש משותף