שכר טרחת עורך דין בגין פרויקט בניה שלא יצא לפועל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין בגין פרויקט בניה שלא יצא לפועל: 1. מבוא חברה שהתכוונה לבנות עשרות יחידות דיור על קרקע שבבעלותה. היא שוכרת את שירותיו של עורך דין ( להלן "עורך הדין" ) לצורך הוצאת הפרויקט אל הפועל. עורך הדין מספק לנתבעת שירותים משפטיים שונים, תוך סיכום כי בתמורה לשירותים הנ"ל הוא יטפל במכירת הדירות שייבנו על הקרקע, ויקבל מרוכשי הדירות שכר בשיעור יחסי מהתמורה הנקובה בחוזי המכר. הפרויקט לא יוצא אל הפועל עקב סכסוך שהתגלע בין בעלי השליטה בחברה. להקטנת הפסדיה שנבעו ממימון בנקאי, מחליטה החברה למכור את זכויותיה בקרקע. עורך הדין מכין לבקשת בעלי השליטה, טיוטות של חוזי מכירה אך העסקאות לא יוצאות אל הפועל. בשלב מסוים מתגלעת מחלוקת לעניין שכר הטרחה שעורך הדין דורש בגין הטיפול בעסקת המכר, והטיפול בעסקה עובר לעורך דין אחר שמטפל במכירת הקרקע והדירות שנבנו עליה, וגובה את שכרו מרוכשי הדירות הנ"ל. א. האם זכאי עורך הדין לשכר שהוסכם בינו לבין החברה למרות שהפרויקט לא יצא אל הפועל, ולמרות שעסקת המכר לא טופלה על ידו? או שמא מדובר בהשקעה שבה עורך הדין הינו שותף לסיכון של אי התממשות הפרויקט, ומשכך אין הוא זכאי לשכר טרחה בנסיבות המקרה שבפנינו? ב. האם זכאי עורך הדין לשכר ראוי בגין השירותים שניתנו על ידו לחברה? ואם כן, מהו שיעורו של אותו שכר? ג. האם ניתן לחייב את בעלי השליטה בחובה של החברה, בנסיבות המקרה שבפנינו? אלה הן השאלות המתעוררות בתביעה זו. 1. נתבעת מס' 1 א. א נופי הצפון בע"מ ( להלן "הנתבעת" ) הינה חברה פרטית אשר נוסדה ביום 11.11.1999 על ידי נתבעת מס' 2, ד.ז.א קומות השקעות ונכסים בע"מ ( להלן "קומות" ) ועוד שלוש חברות נוספות. נתבע מס' 3 מר ז'אן גוטוביץ ( להלן "גוטוביץ" ) ונתבע מס' 4 מר אליקים פרוינד ( להלן "פרוינד" ) משמשים כבעלי השליטה ומנהליה של קומות. 2. ביום 16.12.1999 חתמה הנתבעת עם מינהל מקרקעי ישראל על חוזה פיתוח בגין מגרש שהיווה חלק מחלקה 84 בגוש 10236 בגבעת הרקפות בקרית ביאליק ( להלן "המגרש" ). מגרש זה הוקצה לבניית 33 יחידות דיור והיווה את רכושה העיקרי של הנתבעת. רכישת המגרש בוצעה באמצעות מימון בנקאי על ידי הלוואות אותן נטלה הנתבעת מבנק לאומי לישראל בע"מ, בערבות אישית של בעלי מניותיה. 3. בתחילת שנת 2000 פנה המנוח מר יוסף מושקוביץ ז"ל ( להלן "המנוח" ) אל התובע וביקש שיטפל בחלק מענייניו העסקיים. ביום 18.11.2001 התקיימה במשרדו של התובע על פי גרסתו, פגישה שבה נכחו המנוח, גוטוביץ ובנו של המנוח מר אמנון מושקוביץ שהינו נתבע מס' 8 בתביעה ( להלן "אמנון" ). במהלך אותה פגישה נתבקש התובע לערוך חוזה למכירת מניותיהן של קומות ושלוש החברות הנוספות בנתבעת למנוח ו/או לחברה על פי בחירתו. התובע הכין את החוזה המבוקש והוא נחתם במשרדו ביום 19.11.2001. ערכו על החוזה הנ"ל הסתכם בסך של כ- 6,000,000 ₪ על פי הנטען, והיה כרוך בביצוע פעולות נוספות על ידי התובע כמפורט בסעיפים 9-12 לתצהיר עדות ראשית שלו ( ת/4 ). 4. במקביל לחוזה הנ"ל נתבקש התובע לערוך חוזה על פיו נשארה קומות כבעלת מניות בנתבעת כאשר מניותיה הוחזקו בנאמנות על ידו, והמניות להן היה זכאי המנוח, הועברו לבחירתו של המנוח, לנתבעת מס' 5 שהיא "אורניו ישראל בע"מ" ( להלן "אורניו" ), שהיתה בשליטתם של המנוח, אלמנתו וילדיו, שהם נתבעים 6-10 בתביעה. התובע הכין את החוזה האמור והוא נחתם במשרדו ביום 29.11.2001. לחוזה הנ"ל נלוו פעולות נוספות שבוצעו על ידי התובע כמפורט בסעיפים 15-18 לתצהירו ת/4. 5. עבור הפעולות שפורטו לעיל, לא קיבל התובע כל תמורה, שכן לטענתו סוכם בינו לבין הנתבעת, קומות, גוטוביץ, פרוינד, המנוח ואמנון, כי בתמורה לשירותים המשפטיים שיעניק לנתבעת, הוא יטפל במכירת הדירות שייבנו על המגרש, ויגבה שכר מרוכשי הדירות בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ מהתמורה הנקובה בחוזי המכר. 6. התובע העלה את תוכן הסיכום הנ"ל על מכתב מיום 27.11.2001 שהוא נספח 40 לתצהיר עדות ראשית שלו ( ת/4 ), ומסרו לטענתו לידי המנוח וגוטוביץ, אולם אין חולק כי מכתב זה לא הוחזר לידיו כשהוא חתום, וגוטוביץ ופרוינד טענו כי כלל לא קיבלו אותו לידיהם ו/או ידעו על קיומו עד להגשת התביעה. 7. התובע המשיך לטפל בענייניה של הנתבעת עד לחודש אוגוסט 2003, וביצע עבורה פעולות שונות כמפורט בסעיף 22 לתצהירו, שכללו בין היתר הארכת תוקף חוזה הפיתוח עם המינהל והחזר אגרה מוועדה מקומית לתכנון ובניה קריות. 8. ביום 14.8.2003 נתבקש התובע על ידי המנוח, גוטוביץ ופרוינד, להכין טיוטת חוזה למכירת המגרש ל- א.פ נתיב בע"מ תמורת סך השווה בש"ח ל- 1,692,000 דולר בתוספת מע"מ. התובע הכין את הטיוטה הנ"ל והעבירה לנתבעת, כאשר פעולה זו היתה כרוכה בביצוע פעולות נוספות על ידו כמפורט בסעיפים 24 ו-26 לתצהירו. טיוטה זו כללה סעיף שלפיו ידוע לקונה כי משרדו של התובע מטפל וימשיך לטפל במכירת הדירות לרוכשי הדירות. עסקה זו לא יצאה אל הפועל. 9. במחצית השנייה של 2003 נפטר המנוח, ובין קבוצת קומות ( נתבעים 2-4 ) לבין קבוצת מושקוביץ ( נתבעים 5-10 ) נתגלעו סכסוכים אשר הגיעו לפתחו של בית המשפט. 10. בעקבות כך, החל הבנק לנשוף בעורפה של הנתבעת על פי הנטען במגמה לפרוע את ההלוואות שנטלה, ואף איים במימוש המשכנתא שרבצה על המגרש על ידי מינוי כונס נכסים, אולם, לאור יחסי האמון ששררו בין הבנק לבין בעלי השליטה, נאות הבנק לאפשר לנתבעת למכור את זכויותיה במגרש בשוק החופשי. 11. ביום 7.6.2004 התקיימה במשרדו של התובע פגישה שבה נכחו גוטוביץ ופרוינד, ושבה נודע לו על הסכסוך בין שתי הקבוצות. בפגישה הנ"ל נתבקש התובע להכין חוזה למכירת המגרש לחברת א. עבאדה בע"מ, תמורת סך השווה בש"ח ל- 1,332,000 דולר בצירוף מע"מ. התובע הכין את טיוטת החוזה הנ"ל והעבירה לידי גוטוביץ ופרוינד, ואלה האחרונים העבירוה לקבוצת מושקוביץ אשר יוצגה באותו שלב על ידי עו"ד אטיאס. גם בטיוטה זו נכלל סעיף שלפיו נקבע כי הטיפול במכירת הדירות ייעשה על ידי משרדו של התובע. גם עסקה זו לא יצאה אל הפועל. 12. ביום 11.8.2004 נתבקש התובע על ידי אמנון להכין טיוטת חוזה למכירת המגרש לחברת בונה הצפון בע"מ תמורת סך בש"ח השווה ל- 1,250,000 דולר בצירוף מע"מ. התובע הכין את הטיוטה הנ"ל אשר כללה סעיף דומה בדבר טיפולו במכירת הדירות, והעבירה לידי פרוינד. ביום 18.8.2004 הודיע אמנון לתובע שחברת בונה הצפון דורשת שהטיפול במכירת הדירות ייעשה על ידי עורך דין מטעמה, וביקש לדעת מהו השכר שהתובע דורש בגין ייצוגה של הנתבעת בעסקה הנ"ל. ביום 19.8.2004 הודיע התובע לאמנון כי שכר טרחתו בגין כל השירותים שניתנו על ידו עד לאותה תקופה לרבות ייצוג הנתבעת בעסקה הנ"ל, עומד על סך של 25,000 דולר בתוספת מע"מ. 13. לגרסת התובע, לאחר מספר שיחות, הסכים אמנון לדרישה זו. לעומתו, טענו הנתבעים כי הם לא הסכימו לדרישתו המופרזת לשיטתם של התובע, על כן הם פנו אליו במטרה להפחית מהסכום הנ"ל, אך ללא הצלחה. גוטוביץ ופרוינד הוסיפו וטענו בתצהיריהם ( נ/3 ו-נ/4 ) כי בסוף פגישה שהתקיימה עם התובע בעניין זה, הודיע להם האחרון כי הוא אינו דורש דבר וכי אינו מעוניין להמשיך ולטפל עבורם במכירה. בהסתמך על הודעתו הנ"ל, הם פנו לעו"ד טמבור אשר דרש מהנתבעת תשלום שכר בסך של 6,500 דולר בתוספת מע"מ, תמורת ייצוג הנתבעת בעסקה הנ"ל מול חברת בונה הצפון. אולם גם עסקה זו לא יצאה אל הפועל בסופו של יום. 14. ביום 8.9.2004 העביר התובע את המניות שהוחזקו על ידו בנאמנות לקומות על פי דרישתה, ומאז נותק הקשר בינו לבין הנתבעים. תמורת העברת המניות כאמור, שולם לו שכר בסך של 1,170 ₪. 15. הנתבעים המשיכו בניסיונותיהם למכור את זכויותיהם במגרש, ובתיווכו של מר דניאל שוורץ נמצא קונה למגרש שהוא הקבלן מר משה בן דוד. 16. ביום 22.11.2004, כחודשיים לאחר ניתוק הקשר עם התובע, נחתם חוזה מכר באמצעות עו"ד טמבור, על פיו מכרה הנתבעת את זכויותיה במגרש לקבלן מר משה בן דוד. עו"ד טמבור ייצג את שני הצדדים בהתקשרות הנ"ל, תוך סיכום ששכרו ישולם על ידי רוכשי הדירות, ויעמוד על שיעור של 1.5% בתוספת מע"מ ממחיר המכירה. 17. על המגרש נבנו 39 יחידות דיור כאשר כל דירה נמכרה תמורת סך של כ- 750,000 ₪, על פי האמור בתצהיר התובע. 18. התמורה שנתקבלה ממכירת המגרש לא היה בה כדי לכסות את החוב בבנק לאומי, וקבוצת מושקוביץ נאלצה לממש בטחונות אישיים שלה בסך של 1,800,000 ₪ וקבוצת קומות סך של 600,000 ₪, על פי הנטען. 19. בחודש נובמבר 2005 נודע לתובע באקראי על מכירת המגרש והדירות. בעקבות כך, הוא פנה אל הנתבעים בדרישה לשלם לו את שכרו, אולם פניותיו נדחו על ידם. על כן הוא הגיש את התביעה דנן שבה עתר לחייב את הנתבעים לשלם לו את הסך של 146,250 ₪ בגין שכר מוסכם ו/או ראוי המגיע לו לטענתו. הסכום הנ"ל נגזר מהעובדה שעל המגרש נבנו 39 יחידות דיור בשווי של כ- 750,000 ₪ כל אחת כאמור. שכר הטרחה לו היה זכאי לטענתו בגין מכירת הדירות הנ"ל, לפי 1.5% ממחיר המכירה בתוספת מע"מ, מסתכם בסך של 438,750 ₪. ברם, התובע העמיד את תביעתו על שליש מהסכום הנ"ל בהתחשב בעובדה כי הוא לא טיפל בפועל בחוזי מכירת הדירות והפעולות הנוספות הנלוות לכך. 20. התביעה הוגשה כאמור גם כנגד קומות ואורניו שהיו בעלי השליטה בנתבעת, וכנגד בעלי מניותיהן, גוטוביץ, פרוינד ואמנון, מכח דוקטרינת הרמת המסך ו/או הטלת אחריות אישית, וכן כנגד נתבעות 7, 9 ו-10 שהינן אלמנתו ובנותיו של המנוח, מכח היותן יורשותיו על פי דין. נתבע מס' 6 הינו עזבון המנוח יוסף מושקוביץ ז"ל. 21. הליך גישור שאליו פנו הצדדים לא צלח לצערי, ונהיר היה כי מטענים אישיים כבדים סיכלו מהלך זה, ומכאן הצורך במתן הכרעה שיפוטית. 22. העדויות מטעם התובע העידו התובע, עו"ד מיכאל מאיר שמסר חוות דעת מומחה ( ת/3 ), הקבלן מר משה בן דוד, והמתווך מר דניאל שוורץ. מטעם הנתבעים העידו גוטוביץ ופרוינד, בעלי השליטה ומנהליה של קומות, אמנון אחד מבעלי השליטה ומנהלה של אורניו, וכן עו"ד רון ברנט שמסר חוות דעת מומחה ( נ/1 ). בנוסף הוגשו בהסכמה תצהירי עדות ראשית של נתבעת מס' 9 גב' פנינה מושקוביץ ושל נתבעת מס' 10 גב' ליאורה ולדמן, בנותיו של המנוח, ללא חקירה, וזאת מבלי שהדבר יהווה הודאה בתוכנם של התצהירים הנ"ל. 23. טענות הצדדים התובע טוען כי בינו לבין הנתבעת נכרת הסכם על פיו התחייבה הנתבעת לשלם לו את שכרו בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידו, בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ, ממחיר הדירות שהיו אמורות להיבנות על המגרש. משהועבר הטיפול במכירת המגרש על ידי הנתבעת לעורך דין אחר, חלה על הנתבעת החובה לשלם לו את השכר המוסכם כאמור ( שליש ממנו ) בשל אי קיום ההסכם, או לחילופין שכר ראוי בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידו עד להפסקת הייצוג כאמור. לגבי הנתבעים 2-6 ונתבע מס' 8, טען התובע כי הם חבים בחובה של הנתבעת כלפיו מכח אחריותם האישית ו/או מכח דוקטרינת הרמת מסך, הואיל ולשיטתו הם נהגו כלפיו בחוסר תום לב בכך שהתעלמו מדרישתו לתשלום שכר טרחה, והעבירו את הטיפול במכירת המגרש לעורך דין אחר במטרה להתחמק מתשלום שכרו הנ"ל, ומתוך ידיעה כי הנתבעת חסרת מקורות עצמאיים לתשלום שכרו. לגבי נתבעים 9,7 ו-10, טען התובע כי התביעה נגדם מוגשת מכח היותם יורשיו על פי דין של המנוח. 24. הנתבעים לעומתו טענו כי לא נכרת בין הנתבעת ו/או מי מהנתבעים לבין התובע כל הסכם לתשלום שכר טרחה, וכי עסקינן בהשקעה שהתובע היה שותף לה, תוך נטילת סיכון של אי התממשות העסקה. אי לכך, במצב שבו הנתבעת לא בנתה את הפרויקט ולא מכרה דירות, פקעה זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידו. עוד טענו הנתבעים כי התובע ויתר על דרישתו לתשלום שכר טרחה, ובהסתמך על ויתורו הנ"ל, הם פנו לעורך דין אחר, ומשכך לא היה בהתנהגותם הנ"ל משום חוסר תום לב. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובע לא הניח כל תשתית ראייתית לביסוס עילת תביעה אישית כנגד מי מהנתבעים 2-10. 25. דיון הצדדים היו חלוקים בכל החזיתות כאשר ניכר היה כי ברקע התביעה עמדו תחושות אישיות קשות של בעלי הדין אחד כלפי משנהו, אשר לצערי לבשו צורה של ביטויים לא נאותים בכתבי הטענות, התצהירים והסיכומים שהוגשו על ידם. 26. האם הוכח קיומו של הסכם שכר טרחה בין התובע לנתבעת השאלה הראשונה הניצבת בפנינו היא האם נכרת בין התובע לבין הנתבעת הסכם לתשלום שכר טרחה, ואם כן, מה היה תוכנו של הסכם זה? התובע טען כי בינו לבין הנתבעת השתכלל הסכם על פיו סוכם כי תמורת השירותים המשפטיים שהוא יעניק לנתבעת, תמסור האחרונה לידיו את הטיפול המשפטי במכירת הדירות שייבנו על ידה במגרש, והתובע יהיה זכאי לגבות שכר טרחה מרוכשי הדירות בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ. הנתבעים, ובמיוחד נתבעים 5-1, הקדישו חלק גדול מסיכומיהם להכחשת קיומו של ההסכם הנטען, תוך הטלת יהבם על נספח 40 לתצהיר התובע, שהוא המכתב שהוכן על ידי התובע ובו פירט את תנאי ההסכם האמור, אך לא נחתם על ידי מי מהנתבעים ( ראה סעיף 6 לעיל ). בנוסף, כל אחד מהצדדים זימן מומחה מטעמו על מנת להעיד על גובה שכר הטרחה הנהוג לגבותו בקרב עורכי דין בעסקאות דומות, על מנת לחזק את טיעוניו בהקשר זה. אולם, בדיעבד הסתבר כי דיון זה היה מיותר, שכן בעדותם של גוטוביץ ופרוינד ניתן היה למצוא הודאה מפורשת על קיומו של ההסכם האמור, והנני מפנה בהקשר זה לעדותו של גוטוביץ בעמ' 52 ש' 13-9 ועדותו של פרוינד בעמ' 62 ש' 7-6 וש' 28-27. 27. אי מימוש הפרויקט אל מול זכותו של התובע לקבל שכר טרחה אין חולק כי פרויקט הבניה על ידי הנתבעת לא יצא אל הפועל בשל מחלוקות שהתגלעו בין בעלי השליטה בחברה, וכי החברה מכרה לבסוף את זכויותיה במגרש. מאידך, אין חולק כי התובע העניק שירותים משפטיים שונים לנתבעת כמפורט בסעיפים 12-3 לעיל. נשאלת איפוא השאלה, האם העובדה שפרויקט הבניה של הנתבעת לא יצא אל הפועל כאמור, מאיינת את זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה? ובמילים אחרות, האם עסקינן בחוזה המותנה בתנאי מתלה ( מימוש פרויקט הבניה על ידי הנתבעת ), שאי קיומו של תנאי זה מביא לבטלותו של החוזה הנ"ל כאמור בסעיפים 27 ו-29 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וזאת לשיטת הנתבעים? לא ראיתי צורך להרחיב בעניין זה, שכן, גם אם הייתי מאמצת את טענתם הנ"ל של הנתבעים שלפיה עסקינן בחוזה המותנה במימוש הפרויקט על ידי הנתבעת, הרי לפי סעיף 28 (א) לחוק החוזים, אין הם זכאים להסתמך על אי קיומו של החוזה הואיל ואי מימוש הפרויקט נבע מסיבה התלויה בנתבעת עצמה ובבעלי השליטה שבה, ולא בתובע. למען הנוחיות אצטט להלן את לשונו של סעיף 28 (א) הנ"ל כדלקמן:   "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו" יוצא איפוא שאין הנתבעת יכולה להסתמך על אי מימוש הפרויקט על מנת לפטור את עצמה מההתחייבויות שנטלה על עצמה מול התובע, כאשר היא גרמה לאי מימוש הפרויקט. 28. שכר מוסכם או שכר ראוי משנקבע כי הנתבעת מחוייבת לקיים את הסכם עם התובע, נשאלת השאלה, מהו השכר המגיע לתובע בנסיבות המקרה של אי מימוש הפרויקט? האם זכאי הוא לשכר המוסכם עם הנתבעת כמצויין לעיל, או שמא לשכר ראוי בגין השירותים שניתנו על ידו עד להפסקת הייצוג? בע"א 2578/04 שמעון וקנין נ' אברהם כהן, תק-על 2006(1), 3892 , 3894 (2006) נדונה שאלה דומה, ושם נפסק כי במקרה ופרויקט מכירת דירות שממנו היה אמור להיגזר שכרו של עורך דין, אינו יוצא אל הפועל, לא מוטלת על הלקוח חובה לשלם את השכר המוסכם אלא שכר ראוי בגין השירותים המשפטיים שניתנו לו עד להפסקת הייצוג. יובהר כי חלף מימוש פרויקט הבניה על ידי הנתבעת, מכרה האחרונה את זכויותיה במגרש, כאשר בחלק מטיוטות חוזי המכירה שהוכנו עבור הרוכשים הפוטנציאליים, היה מעורב התובע. בע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5), 114, נידון מקרה הדומה למקרה שבפנינו, ושם נפסק כי המערערים זכאים לשכר ראוי בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידם למשיבה. אמנם הנתבעים ניסו לאבחן את המקרה שנידון בע"א 136/92 הנ"ל מהמקרה שבפנינו, אולם לא מצאתי ממש בטענותיהם הנ"ל. עוד יובהר כי פרויקט הבניה על המגרש לא יצא אל הפועל על ידי הנתבעת כמתואר לעיל, אולם הוא מומש בסופו של יום על ידי קבלן אחר שהוא מר משה בן דוד כמפורט לעיל. 29. הכיצד ייקבע השכר הראוי הנ"ל? פסיקה רבה דנה בשאלה זו והנני מפנה לדברים שנאמרו בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל עו"ד, פ"ד נח(5), 20, 27-28 (2004), המסכמים את ההלכה בסוגיה זו כדלקמן: "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165; פרשת ביניש-עדיאל הנ"ל). בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין (ראו ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו(4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון - במידה וקיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (טרם פורסם) ). 30. בענייננו, התובע סיפק לנתבעת שירותים שונים כמפורט בסעיפים 12-3 לעיל עד לניתק הקשר עימו, ואשר כללו בין היתר הכנת חוזה למכירת מניותיהן של קומות ושלוש החברות הנוספות בנתבעת למנוח, כאשר ערכו של הסכם זה הסתכם בסך של 6,000,000 ₪ על פי הנטען. עריכת חוזה להעברת מניותיו של המנוח לאורניו והעברת מניותיה של קומות לתובע בנאמנות. טיפול בעניינים שוטפים מול הבנק המממן, המינהל והוועדה המקומית לתכנון ובניה. הכנת שלוש טיוטות חוזה למכירת זכויותיה של הנתבעת במגרש, כאשר מטבע הדברים, כל העבודות הנ"ל לוו בפעולות נוספות כמפורט בתצהירו של התובע. 31. המומחה מטעם התובע עו"ד מיכאל מאיר, ציין בחוות דעתו ( ת/3 ) כי התובע העניק לנתבעת טיפול משפטי שוטף אשר נפרש על התקופה שבין תחילת שנת 2000 ועד לסוף שנת 2004 לערך, ללא תשלום שכר טרחה כלשהו, תוך הסתמכות על התחייבותה של האחרונה בדבר טיפולו במכירת הדירות שייבנו על ידה במגרש, ובסעיף 10 לחוות דעתו הוא מסכם את דבריו כדלקמן: "העולה מן המקובץ, ומן הפרמטרים אשר פורטו בפסיקת בתי המשפט, לאמור: היקף העיסקה, היקף העבודה המשפטית, מידת מורכבותה, סוג העבודה, הכישורים, הוותק, מעמדו של עורך הדין והמוניטין שיצא לו כמומחה בנושא, יש לעניות דעתי להעמיד את שכרו הראוי של התובע על שיעור שלא יפחת משיעור של 0.5%, מהתמורה עבור כל דירה ודירה אשר נמכרה בפרוייקט נשוא התביעה ( כולל מע"מ ) ובתוספת מע"מ כדין". לעומתו מונֶה המומחה מטעם הנתבעים עו"ד רון ברנט בחוות דעתו ( נ/1 ) רשימה ארוכה של שירותים משפטיים הנכללות בשכרו של עורך דין המטפל בפרויקט בניה מטעם יזם, ומגיע לידי מסקנה כי השכר הראוי המגיע לתובע בגין הפעולות המקדמיות שנעשו על ידו, אינו יכול לעלות על 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכך ציין את הדברים בסעיף 3 לחוות דעתו: "כאשר אני מתבקש לחוות דעתי מהו השכר הראוי עבור פעולותיו המקדמיות בלבד של התובע בתיק זה, בשים לב לפירוט הפעולות המקובלות בפרויקט בנייה סטנדרטי ( ראה סעיף א(9) לעיל ), ובשים לב לנסיבות בגינן לא התממש הפרויקט במקרה זה אצל היזם ועוה"ד התובע, נראה לי בכל הכבוד הראוי, כי התובע אינו זכאי לסכום העולה על 10,000 ₪ + מ.ע.מ. ( זאת בהעדר הסכם אחר בין הצדדים ובשים לב לעובדה כי עבור הטיפול בהעברת המניות שולם שכ"ט )." יצויין כי בחקירתו הנגדית, נשאל עו"ד ברנט מה גובה שכר הטרחה שהוא היה גובה בעריכת חוזה למכירת מניות ששוויו 6,000,000 ₪, והוא השיב כי השכר המינימלי שיידרש על ידו יעמוד על סך של 30,000 ₪, השווה ל- 0.5% מהעסקה ( ראה עדותו בעמ' 28 ש' 14-12 ). 32. לאחר ששקלתי את שתי העמדות הנ"ל של המומחים, לא שוכנעתי כי יהיה נכון לאמץ במקרה שבפנינו, את השיטה שהוצעה על ידי מומחה התובע בדבר העמדת השכר הראוי המגיע לתובע, על בסיס שיעור יחסי מוגדר ( 0.5% ) מהתמורה שנתקבלה ממכירת הדירות. וכל כך למה? אמנם, התובע פירט בתצהירו שורה של פעולות מקדימות שנעשו על ידו לקראת הוצאת פרויקט הבניה של הנתבעת אל הפועל. אולם, מרבית הפעולות התייחסו להסדרת היחסים בין בעלי השליטה בנתבעת על ידי העברת המניות בה, ובעניין עריכת טיוטות חוזים למכירת הזכויות במגרש לאחר שפרויקט הבניה לא יצא אל הפועל. לא הונחה תשתית ראייתית שממנה ניתן היה ללמוד כי התובע העניק ליווי משפטי לנתבעת מול רשויות התכנון לצורך הוצאת היתרי בניה במגרש או לצורך קבלת ליווי בנקאי, או לצורך חתימה על הסכמי התקשרות מול מבצעי בנייה ו/או קבלני משנה, והשירותים העיקריים שניתנו על ידו בקשר לפרויקט הבנייה התמקדו בפעולות מקדימות של העברת מניות כמתואר לעיל. על כן לא מצאתי לנכון לחשב את שכרו הראוי של התובע כנגזרת מהשכר המגיע לעורך דין בגין ליווי פרויקט בניה, אלא על סמך מהות השירותים שניתנו על ידו כמתואר לעיל. כך למשל, התובע ערך חוזה העברת מניות בנתבעת כמתואר בסעיף 3 לעיל, כאשר שווי חוזה זה עמד על סך של 6,000,000 ₪. בנוסף הוא ערך חוזה להעברת מניות לקומות ואורניו כמתואר בסעיף 4 לעיל. המדובר בעסקאות משולבות, ולכן ניתן להתייחס אליהן כמקשה אחת לצורך קביעת השכר הראוי בגינן. עו"ד ברנט ציין כי השכר המינימלי שיידרש על ידי עורך דין בגין חוזה להעברת מניות כמתואר לעיל, יעמוד על שיעור של 0.5% משווי העסקה, קרי סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, ועמדתו הנ"ל סבירה בעיני בהתחשב בעדויות שנשמעו מטעם שני המומחים. בנוסף התובע ליווה את הנתבעת במשך כארבע שנים והכין עבורה 3 טיוטות חוזים למכירת זכויותיה במגרש, אך עסקת המכר הנ"ל לא יצאה אל הפועל באמצעותו עקב מחלוקת שהתגלעה כזכור בין הצדדים בעניין גובה שכר הטרחה שנדרש על ידו. גם בגין פעולות אלה, מגיע לתובע שכר ראוי, שאותו הנני מעמידה על סך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, השווה בקירוב למחצית מהשכר הממוצע שהיה מגיע לתובע ( 0.5% ) למקרה ואחת העסקאות הנ"ל, שנעו בין 1,700,000 דולר ועד 1,250,000 דולר, היתה מבוצעת על ידו. 33. המסקנה מהאמור לעיל היא שהשכר הראוי המגיע לתובע בגין השירותים המשפטיים שניתנו על ידו לנתבעת, מסתכם בסך של 45,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.11.05 שהוא יום הדרישה. 34. האם הנתבעים 2-10 חבים כלפי התובע בחובה הנ"ל של הנתבעת בטרם אדון בסוגיה זו, אציין כי טענותיו של התובע בהקשר זה היו כלליות ובלתי ממוקדות, ולא בנקל ניתן היה לעמוד על טיבן בהתייחס לכל אחד מהנתבעים הנ"ל. אולם לצורך הדיון, אחלק את הנתבעים לשלוש קבוצות, כאשר הקבוצה הראשונה כוללת את קומות, גוטוביץ, פרוינד, אורניו ואמנון, הקבוצה השנייה כוללת את המנוח, והקבוצה השלישית כוללת את אלמנתו ובנותיו של המנוח. 35. התובע טען כי יש לחייב את הקבוצה הראשונה בחובה של הנתבעת מכח התחייבות מפורשת או מכללא מטעם יחידיה ו/או מכח דוקטרינת הרמת מסך ו/או מכח דוקטרינת האחריות אישית. אקדים ואומר כי לא הוכחה קיומה של התחייבות מפורשת או מכללא מטעם מי מהנתבעים בקבוצה הנ"ל לתשלום חובה של הנתבעת כלפי התובע. אוסיף ואומר כי גם הטענה בעניין הרמת מסך המיוחסת לקבוצה הנ"ל, נטענה בעלמא ולא נתמכה בתשתית ראייתית מספקת על ידי התובע, וזו ככל הנראה הסיבה שבגינה מיקד התובע את טיעוניו בסיכומיו ובתשובתו לסיכומים, על דוקטרינת האחריות האישית, תוך זניחה לכאורית של הטענה להרמת מסך. 36. הטלת אחריות אישית בסיכומיו טען התובע כי הנתבעים בקבוצה הראשונה ( להלן "הנתבעים" ) ביצעו "מעקף" או "עוקץ" כדבריו, והתנתקו ממנו כשקיבלו הצעה זולה עבור הייצוג בעסקה עם בונה הצפון ( ראה סעיפים 13-12 לעיל ). לדבריו, משנכשלה העסקה עם בונה הצפון אשר נמסרה לטיפולו של עו"ד טמבור, היה על הנתבעים לחזור אליו ולהפקיד בידיו את הטיפול בקיום העסקה עם הקבלן בן דוד, וזאת על מנת לאפשר לו לגבות את השכר המוסכם בינו לבין הנתבעת. משלא פעלו כך, הפרו הנתבעים את חובת תום הלב המוטלת עליהם בקיום חיובה החוזי של הנתבעת כלפיו, ואת חובת האמון המוטלת עליהם כלפי הנתבעת, בהיותם "בעלי הכח" שלה והמופקדים על דרך התנהלותה. 37. לא אכחד כי התלבטתי בהטיית הכף בטענה זו לכיוון זה או אחר, שכן אין חולק כי לנתבעים כאורגנים של הנתבעת, היתה מוקנית הזכות להפסיק את ההתקשרות עם התובע ולשכור את שירותיו של עו"ד טמבור, בשל המחלוקת הכספית שהתגלעה בין הצדדים לעניין גובה שכר הטרחה אותו דרש התובע בעבור עסקת בונה הצפון, וזאת בכפוף לתשלום השכר הראוי המגיע לו עד לאותו שלב, כפי שנפסק בפרשת בייניש-עדיאל המוזכרת שם. משנכשלה העסקה עם בונה הצפון, האם היתה מוטלת על הנתבעים חובה לחזור אל התובע ולשכור את שירותיו לביצוע העסקה שנרקמה עם הקבלן בן דוד, לשם הבטחת גביית שכרו המוסכם של התובע? ואם לא נהגו כך, האם ניתן לראות במחדלם הנ"ל, הפרה של אילו מהחובות המוטלות עליהם כלפי הנתבעת ו/או כלפי התובע על פי דין? יוזכר כי בסופו של יום, פרויקט הבניה יצא אל הפועל אם כי לא על ידי הנתבעת אלא על ידי הקבלן בן דוד, ותנאי הייצוג שסוכמו עם עו"ד טמבור לקיום העסקה הנ"ל, היו זהים לחלוטין לתנאים שסוכמו בין התובע לנתבעת, קרי גביית שכר מרוכשי הדירות בשיעור של 1.5% בתוספת מע"מ ממחיר המכירה. 38. לאחר שקילה הגעתי למסקנה כי יש מקום להטיל על הנתבעים אחריות אישית בנסיבות המקרה שבפנינו, ולייחס להם את חובה של הנתבעת כלפי התובע, וכל זאת למה? הנתבעים ידעו על דרישתו של התובע לתשלום שכר טרחה בסך של 25,000 דולר, וידעו כי הנתבעת חסרת מקורות עצמאיים לפרוע את חובה כלפיו, מלבד הקניית הזכות לטיפול במכירת הדירות לידיו. ודוק, הפקדת הטיפול בעסקה בידיו של עו"ד טמבור, לא הצמיחה כל תועלת כלכלית ו/או אחרת לנתבעת, הגם שברקע שלה לא עמד כל משבר אמון בין הנתבעים לבין התובע על פי עדותם. עוד יצויין כי הקבלן מר משה בן דוד היה, בין היתר, גם לקוח של משרד התובע, כך שלכאורה לא היתה כל מניעה עניינית לקיום העסקה באמצעות התובע. 39. על הנתבעים כבעלי השליטה ומנהליה של הנתבעת, מוטלת חובה לנהל את ענייניה של הנתבעת באופן שישרת את טובתה ושלא יקפח את נושיה. את הכוחות המוקנים להם במעמדם הנ"ל, עליהם להפעיל בתום לב ותוך שמירה על חובות האמון המוטלות עליהם מכח מעמדם הנ"ל. יפים בעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 817/79 אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3), 253 ,עמ' 277-278, בזו הלשון: "מערכת מקיפה ומורכבת של יחסים משפטיים מתקיימת בין המנהל לבין החברה. המנהל הוא "המוח" ו"מרכז העצבים" לפעילותה של החברה. הוא פועל בשמה כלפי חוץ, ומנהל את ענייניה כלפי פנים. ........ בכל פעילותו בחברה - בין הניהול היומיומי ובין קביעת המדיניות והפיקוח על ההנהלה הפעילה - הוא מרכז בידיו כוח רב. כוח זה נתון בידו למען החברה. אך קיים חשש - וניסיון החיים מוכיח כי חשש זה מבוסס הוא - כי מי שבידו כוח ינצל אותו לרעה. הפיתוי לכך הוא רב. מכאן הצורך לגבש מערכת דינים, שיהא בה לרסן את הכוח, שכן "כוח ללא אחריות משול להפקרות" (א'פרוקצ'יה, "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות" משפטים ח (תשל"ח) 17 ,13)." ובהמשך נאמר: "חובת האמון היא חובה כללית, המוטלת על בעל הכוח. משמעותה של חובה זו היא, כי בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו. זהו עיקרון כללי הטמון בשיטתנו, והפעלתו הלכה למעשה מחייבת קונקרטיזאציה בענייננו, העברת הטיפול בעסקת המכר לידיו של עו"ד טמבור, מבלי לדאוג לפרעון חובה של הנתבעת כלפי התובע בדרך שהיתה ברת מימוש כאמור, אינה עומדת בקנה אחד עם חובת האמון המוטלת על הנתבעים בניהול ענייניה של הנתבעת, ו/או חובת תום הלב המוטלת על בעל חוזה בקיום חיוביו החוזיים, ומשכך, שוכנעתי כי יש להטיל על הנתבעים אחריות אישית לאי מילוי התחייבותה של הנתבעת כלפי התובע, ולחייבם באופן אישי בחובה שנקבע לעיל. 40. כאן המקום לציין כי לא שוכנעתי בטענת הנתבעים כי התובע ויתר על דרישתו לתשלום שכר טרחתו, ומשכך פנייתם לעו"ד טמבור לא היתה נגועה בחוסר תום לב. טענה זו אינה עומדת בשורת ההיגיון ו/או במבחן השכל הישר, ומכל מקום, היא לא גובתה בכל מסמך התומך בה כמתחייב מהיגיונם של דברים. 41. המסקנה מהאמור לעיל היא שהנתבעים 5-2 ונתבע מס' 8, חבים ביחד ולחוד בחובה של הנתבעת המצויין בסעיף 33 לעיל, כלפי התובע. 42. אחריותו של המנוח ( העזבון ) לא הוכח כי המנוח נתן התחייבות אישית מפורשות או מכללא לתשלום שכרו של התובע, הגם שהוכח כי כל המהלכים שנעשו על ידי הנתבעים 5-2 ו-8 ואשר הביאו להפרת התחייבותה של הנתבעת כלפי התובע, בוצעו לאחר פטירתו של המנוח. במצב דברים זה לא ניתן להטיל על המנוח ו/או העזבון שנכנס בנעליו, אחריות אישית להפרת התחייבותה של הנתבעת כלפי התובע, הגם שיצויין כי התובע העיד על יושרו של המנוח ועל העובדה שהתביעה לא היתה מוגשת כלל, למקרה והוא היה עדיין בחיים. התוצאה היא שדין התביעה כנגד המנוח ו/או עזבונו להידחות. יודגש כי חיובו של אמנון בחובה של הנתבעת כמצויין לעיל, נעשה מכח אחריותו האישית לחובה של הנתבעת, ולא מכח היותו חלק מהעזבון. 43. אחריותן של נתבעות 9,7 ו-10 נתבעות 9,7 ו-10 הינן אלמנתו ובנותיו של המנוח, והאחריות המיוחסת להן נובעת מהיותן יורשותיו על פי דין של המנוח. אולם משנקבע כי לא הוכחה, בנסיבות המקרה שבפנינו, עילה לחיובו האישי של המנוח בחובה של הנתבעת, נופלת גם התביעה כנגד יורשותיו הנ"ל. 44. סוף דבר התוצאה מכל האמור לעיל הינה כדלקמן: א. התביעה כנגד נתבעים 1 עד 5 וכנגד נתבע מס' 8 מתקבלת בזאת, והנני מחייבת את הנתבעים הנ"ל, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 45,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.11.05 ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל. ב. התביעה כנגד נתבעים 6, 7, 9 ו-10 נדחית בזאת. התובע ישלם לנתבעים הנ"ל שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ג. לעניין פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד לתובע לאור התוצאה המצויינת בס"ק (א) לעיל - שלוש סיבות הניעו אותי להימנע מפסיקת הוצאות כאמור: (1) אי הקפדת התובע על החתמת מי מבעלי העניין על הסכם לתשלום שכר טרחה, דבר שיכול היה לחסוך בהליך זה. (2) עמידה של התובע באופן עקרוני על מלוא סכום התביעה ודחיית כל הצעת פשרה מצד הנתבעים, דבר שסיכל כל אפשרות לגשר על הפערים ולהביא את הצדדים לידי הסכמה בשלבים המקדמיים של ההליך. (3) שימוש בביטויים לא נאותים בכתבי הטענות, התצהירים והסיכומים, שאף אם נועדו הם לבטא את רגשותיהם האישיים של בעלי הדין, מקומם אינו בכתבי בי דין ( הדבר נכון לשני הצדדים ). עורך דיןבניהשכר טרחת עורך דיןפרויקט בניהשכר טרחה