תאונה במהלך טיפוס על שער סגור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במהלך טיפוס על שער סגור: פתח דבר התובע, יליד 1987, נפגע בתאונה שארעה ביום 23.5.09 בשטח בית הספר "אחדות" שבקרית מוצקין (להלן: "בית הספר"). בתביעתו זו עותר התובע כי הנתבעות - עירית קרית ביאליק, המחזיקה במקום (להלן: "העיריה"), והמבטחת שלה, יחויבו לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עקב התאונה. הדיון בתביעה פוצל, כך שנתבררה תחילה שאלת אחריותה של העיריה לקרות התאונה. נסיבות התאונה התאונה ארעה ביום 23.5.09, שחל ביום שבת בשבוע, בסביבות השעה 16:00. עובר לקרות התאונה הגיעו התובע וחבריו, קבוצה שמנתה כחמישה עשר אנשים, לשטח בית הספר. שערי בית הספר היו נעולים, והתובע טיפס על אחד השערים ונכנס לשטח בית הספר. אף חבריו נכנסו לבית הספר באמצעות טיפוס על שערי בית הספר או על החומה המקיפה אותו. הקבוצה שיחקה כדורגל, ובמהלך המשחק עף הכדור אל גג מקלט הסמוך למגרש. על מנת להוריד את הכדור מגג המקלט טיפס התובע על צינור מרזב הצמוד לקיר המקלט. לאחר שהגיע לגג וזרק את הכדור בחזרה למגרש, ירד התובע מהגג באותה דרך, דהיינו תוך שימוש בצינור המרזב. במהלך הירידה נתפסה טבעת הנישואין שעל אצבעו בבורג השייך למנגנון המחבר את המרזב לקיר המקלט. משקל גופו נמשך כלפי מטה, וכתוצאה מכך נכרתה אצבעו הרביעית ביד ימין עד לפרק הגליל התחתון. צינור המרזב מחובר לקיר המקלט בשני מקומות, שהעליון מביניהם, בו נתפסה הטבעת של התובע, נמצא כשני מטרים מעל הקרקע. כל אחד מן החיבורים נעשה כך ששני חבקי מתכת, כל אחד מהם בצורה של חצי טבעת עם לוחית ישרה בכל קצה, מוצמדים זה לזה באמצעות בורג המוברג לשתי לוחיות, אחת של כל טבעת. שתי הלוחיות מחוברות זו לזו באמצעות הבורג, כשמצידו השני מוברג אום. שני החבקים מחוברים זה לזה באותו אופן משני צידיהם. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות עובדתיות בשני עניינים: האחד - האם שלטים הקיימים כיום בבית הספר, ואוסרים את הכניסה אליו לאחר סגירת השערים, וכן שלט האוסר לטפס על גג המקלט, היו מותקנים במקום בעת התאונה או הותקנו על ידי העיריה לאחר התאונה, בעקבותיה. השני - האם שונה כיוון ההברגה של חבקי המרזב לאחר התאונה או בעקבותיה. כפי שאבהיר להלן, איני סבורה כי לעובדות אלה השלכה על ההכרעה בתביעה זו, שכן סבורה אני כי דינה של התביעה להידחות אפילו הייתי מאמצת את גרסת התובע בנושאים אלה. כניסת התובע לבית הספר - כניסה ברשות או הסגת גבול? התובע נכנס לבית הספר ביום שבת, בשעות אחר הצהרים, כאשר שערי בית הספר היו סגורים ונעולים, באמצעות טיפוס על אחד השערים. כפי שניתן לראות בתמונה ת/1, בסמוך לשער שעליו טיפס התובע, לפי עדותו, על מנת להיכנס לבית הספר (ראה עדותו בעמ' 6 שו' 18-19) תלוי שלט בו כתוב: "הכניסה לבית הספר אסורה לאחר סגירת השערים". לטענת התובע, שלט זה, ושלטים זהים לו התלויים ליד הכניסות האחרות לבית הספר, לא היו מותקנים במקום במועד התאונה, והם הותקנו רק לאחר התאונה. לדעת התובע לעובדה זו משמעות, שכן כל עוד לא היו מותקנים השלטים, הרי שעצם העובדה ששערי בית הספר היו סגורים ונעולים אינה מהווה אינדיקציה לכך שחל איסור להיכנס למקום. לטענתו, הוא וחבריו נהגו להיכנס לבית הספר בסופי השבוע לשם משחק כדורגל במשך שנים רבות, אף כאשר היה הדבר כרוך בטיפוס על השערים הנעולים או על החומה, וכך נהגו אף אנשים אחרים. עובדה זו היתה ידועה לעיריה, אשר לא מנעה זאת מהם, דבר המהווה היתר מכללא מצד העיריה להיכנס למקום לצורך משחק. מכאן שהתובע וחבריו לא היו מסיגי גבול, "שכן סגירת השערים לא נועדה למנוע מאנשים להיכנס לשטח בית הספר לשחק כדורגל, אלא המטרה היא יותר נוהלי בית הספר, מניעת ונדליזם, אך לא פעילות מבורכת של ספורט" (ראה דברי ב"כ התובע בסיכומיו, בעמ' 31). רק משנתלו שלטים האוסרים את הכניסה לבית הספר, משמעות הדבר הינה, כי הכניסה אסורה. אין בידי לקבל טענה זו של התובע, כי העיריה נתנה הסכמה מכללא לכניסה לשטח בית הספר לצורך משחק כדורגל, באמצעות טיפוס על השערים או על החומה, כאשר השערים סגורים. כפי שניתן לראות בתמונות ת/1 ות/2, בית הספר מוקף בחומת בטון גבוהה, והשער בנוי כך שדוקרני מתכת מצויים בחלקו העליון. התובע עצמו העיד, כי גובה השער עליו טיפס הינו כמטר וחצי - שני מטרים (עמ' 6 שו' 22-23). עיריה המעוניינת לעודד קיומה של פעילות ספורטיבית בוודאי שלא תקיף את בית הספר בחומות בטון גבוהות, ובשערים נעולים שבראשם דוקרנים, כך שהמשתתפים באותה פעילות ספורטיבית יאלצו לסכן עצמם לשם כניסה לבית הספר. סגירת שערי הכניסה למקום, ובודאי כאשר מדובר בשערים ובחומה כפי שקיימים בבית הספר, אין פירושם אלא כי בעל המקרקעין או המחזיק בהם אינו מעוניין בכניסת אנשים למקום. תשובתו של התובע, כי הסיבה לסגירת השערים הינה "כי בית הספר לא פועל בשעות האלה" (עמ' 7 שו' 1), הינה תשובה מיתממת שיש לדחותה. התובע אף הוסיף וטען, כי רק בשנתיים האחרונות החלו לנעול את שערי בית הספר (עמ' 7 שו' 1-2), ואם אכן כך הדבר, הרי שדווקא עובדה זו היתה אמורה לשמש לתובע ולחבריו סימן לכך, שאף אם עד אותו שלב איפשרה העיריה את הכניסה לבית הספר לשם שימוש במגרשי הספורט, הרי שמכאן ולהבא אין היא מתירה זאת עוד. הואיל ודחיתי את טענת התובע, כי העיריה התירה כניסה לבית הספר לצורך פעילות ספורטיבית באמצעות טיפוס על השערים הנעולים, הרי שאין חשיבות לשאלה מתי הותקנו השלטים האוסרים כניסה לבית הספר - האם היו שם לפני התאונה, כגרסת הנתבעות, או שהותקנו אחריה, כגרסת התובע וחבריו. למעלה מן הצורך אציין, כי מעדיפה אני את גרסת עד הנתבעות, אב הבית בבית הספר, ישראל שוקרון (להלן: "שוקרון"), על פני גרסת התובע וחבריו. בעוד שהתובע וחבריו הינם בעלי ענין בתוצאת המשפט, לשוקרון אין ענין דומה. שוקרון נמצא במקום יום-יום ומכיר אותו היטב. אני דוחה את טענת התובע, כי שוקרון העיד כפי שהעיד מחשש שהאחריות לקרות התאונה תיוחס לו. אף אילו היתה העיריה אחראית לתאונה, הרי שאין זו אחריותו של שוקרון. מסקנתי הינה, איפוא, שהתובע וחבריו היו מסיגי גבול בשטח בית הספר. אחריות העיריה כלפי מסיג גבול ההלכה הפסוקה שנקבעה בבית המשפט העליון, לפחות מאז תיקון סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), תש"ל-1970, הינה כי על בעלים של מקרקעין ועל המחזיק בהם חלה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. חובה זו יכול שתחול גם כלפי מסיג גבול, במיוחד כאשר נוכחותו של מסיג הגבול ידועה לבעל המקרקעין ולמחזיק (ראה: ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399; ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769). לטענת התובע, הפרה העיריה חובתה כמחזיק במקרקעין כלפיו וכלפי חבריו, שכן במהלך שנים רבות בהן משחקים הם בבית הספר בסופי שבוע, מעולם לא העיר להם אף נציג מטעם העיריה, כי נאסר עליהם לשהות במקום. איני סבורה, כי מוטלת על העיריה כמחזיקה במקרקעין חובה לאתר כל מסיג גבול ולגרשו מן המקום. דרישה כזו משמעה, כי העיריה תחוייב בהצבת שומר קבוע במקום לשם איתורם של מסיגי גבול. איני סבורה כי יש מקום לדרוש זאת מהעיריה. מחומר הראיות שבפני עולה, כי בנוסף להתקנת חומה ושערים כפי שנראים בתמונות ת/1 ות/2 ולנעילת השערים, מקיימת העיריה פיקוח על הנעשה בבית הספר באמצעות המוקד העירוני ובאמצעות ביקורות יזומות (ראה עדות תרצה צורף). בנסיבות אלה, יצאה העיריה ידי חובתה כמחזיקה במקרקעין כלפי מסיגי גבול, וזאת אף אם במועד התאונה לא היו מותקנים ליד השערים שלטים האוסרים את הכניסה לבית הספר בעת סגירתם. מי שמתעלם מן השערים הנעולים ובוחר לטפס עליהם על מנת להיכנס לבית הספר, אין לו אלא להלין על עצמו. לכך יש להוסיף את העובדה, כי גם לאחר התאונה, בשעה שאף לגרסת התובע עצמו תלויים במקום שלטים האוסרים את הכניסה לבית הספר בעת שהשערים סגורים, ממשיכים התובע וחבריו להיכנס לבית הספר באמצעות טיפוס על החומה ועל השערים ולשחק כדורגל במקום (ראה עדות התובע בעמ' 9 שו' 6-7). עובדה זו מנתקת את הקשר הסיבתי הנטען על ידי התובע בין כניסתו לבית הספר ביום התאונה לבין היעדר שילוט האוסר על כך. כפי שניתן לראות, גם השילוט אינו מונע את כניסת התובע למקום. במסקנותיי דלעיל די על מנת להביא לדחית התביעה. ואולם אף אילו נמצא התובע בבית הספר ברשות, היה מקום לדחות את תביעתו, כפי שיפורט להלן. הגורם לתאונה - טיפוס על המרזב התאונה ארעה, כאמור, לאחר שבמהלך משחק הכדורגל עף הכדור אל גג מקלט הנמצא בסמוך, והתובע טיפס על מרזב הצמוד לקיר המקלט על מנת להורידו, וכאשר ירד מן הגג באמצעות המרזב, נתפסה הטבעת שעל אצבעו בבורג בחביקה העליונה של המרזב. במישור העובדתי קיימת בין הצדדים מחלוקת בנוגע לשתי עובדות: קיומו של שלט האוסר על הטיפוס על גג המקלט במועד התאונה, וכיווני ההברגה של חבקי המרזב במועד התאונה. השלט האוסר טיפוס על הגג: על קיר המקלט, בכיוון מגרש המשחקים, מותקן שלט שבו כתוב: "אסור לטפס על הגג ראו הוזהרתם" (ראה תמונה ת/3). הצדדים חלוקים ביניהם בדבר מועד התקנתו של השלט: כמו לגבי השלטים האוסרים על הכניסה לבית הספר כשהשערים סגורים, אף לגבי שלט זה מסר התובע בעדותו, כי מדובר בשלט שהותקן לאחר התאונה, בעוד ששוקרון העיד, כי השלט היה תלוי במקום אף לפני כן. מחמת אותן סיבות שפרטתי לעיל, מעדיפה אני את גרסתו של שוקרון על פני גרסתם של התובע וחבריו. אוסיף כי התובע מסר בעדותו, כי צילם את התמונות כיומיים שלושה לאחר התאונה (עמ' 9 שו' 19-21). השלט, כפי שהוא נראה בתמונה ת/3, אינו נראה שלט חדש, כזה שהותקן לכל היותר יומיים-שלושה קודם לכן. זה המקום לציין, כי מן הנימוקים שיפורטו להלן, הרי שאף אילו הייתי מאמצת את גרסת התובע וקובעת כי השלט הותקן לאחר התאונה, לא היתה לכך השלכה על תוצאתו של הליך זה. כיוון ההברגה של חבקי המרזב: התובע מסר בתצהירו (ת/14), כי במועד התאונה הברגים המחברים את חבקי המרזב היו חשופים לחזית, וכי לאחר התאונה הוסר המפגע, בכך שהברגים הוחדרו אל הקיר (ראה סעיפים 14 ו-16 לתצהיר). על פי הנטען בתצהיר התובע, תמונות ת/5 ות/6 משקפות את מצב הבורג לפני ביצוע השינוי, ואילו תמונות ת/12 ות/13 משקפות את המצב לאחר השינוי שנעשה. ואילו עד הנתבעות, שוקרון, מסר בעדותו, כי לא נעשה שום שינוי בהברגה לאחר התאונה, וכי גם לפני התאונה היו הברגים מופנים אל עבר קיר המקלט, כך שהמרחק בין קצהו של הבורג לבין קיר המקלט היה אפסי. משהוצגו לו בחקירתו הנגדית תמונות ההברגה מסר, כי אין כל הבדל במצב ההברגה כפי שהוא נראה בתמונות השונות, וכי ההבדלים בין התמונות נובעים מכך שצולמו ממרחקים שונים ומזוויות צילום שונות. גרסת התובע הופרכה בחקירתו הנגדית. התובע מסר בחקירתו הנגדית, כי צילם את התמונות כיומיים-שלושה לאחר התאונה (עמ' 9 שו' 19-21). לשאלת בית המשפט השיב, כי הוא זה שצילם את כל התמונות (עמ' 10 שו' 29 - עמ' 11 שו' 1). מכאן שכל התמונות צולמו בהזדמנות אחת, ומתעדות מצב הברגה זהה. יתירה מכך: בחקירתו הנגדית שינה התובע גרסתו לעומת תצהירו: בעוד שבתצהיר טען, כי הברגים היו מכוונים לפני התאונה לחזית, הרי שבחקירתו הנגדית טען, כי לא היו מופנים כלפי החזית, אלא כלפי צפון (עמ' 8 שו' 23-26). אוסיף, כי בתמונות ת/5 ות/6, אשר לפי גרסתו הראשונית של התובע משקפות את המצב לפני השינוי הנטען בהברגה, ניתן לראות כי ההברגה מופנית כלפי קיר המקלט, וקצה הבורג קרוב מאוד לקיר. התובע עצמו מסר בחקירתו הנגדית, כי בתמונה ת/5 "הבורג פונה לקיר" (עמ' 8 שו' 28-29). אף בתמונה ת/4, אשר גם לפי גרסתו הראשונית של התובע צולמה ביחד עם תמונות ת/5 ות/6, ניתן לראות, כי הברגים אינם בולטים לכיוון כלשהו, אלא מופנים כלפי הקיר. מסקנתי היא, כי מחומר הראיות, לרבות גרסת התובע עצמו בחקירתו הנגדית, עולה כי במועד התאונה היו הברגים מופנים אל עבר קיר המקלט, כפי שטענו הנתבעות. עם זאת אציין, כי אף אילו היו פני הדברים שונים, לא היתה משתנה תוצאתו של פסק דין זה, מן הטעמים שיפורטו להלן. האם התרשלה העיריה במניעת הטיפוס לגג? השאלה העומדת לדיון בענייננו הינה, האם התרשלה העיריה כלפי התובע (בהתעלם מן העובדה שהיה מסיג גבול), בכך שלא מנעה טיפוסו לגג, ובכך שלא מנעה את הפגיעה בו מהמרזב. התובע טען, כי העיריה, כמחזיקה במקרקעין, הפרה חובתה, הן בכך שלא נקטה באמצעים מספיקים על מנת למנוע פגיעה מן המרזב, בהיותו "דבר מסוכן"; והן בכך שלא נקטה באמצעים מספיקים למנוע את העליה אל גג המקלט. סבורה אני, כי דינן של שתי הטענות להידחות. באשר לטענה הראשונה, בדבר הפרת החובה למנוע פגיעה מן המרזב, הרי שלא הופרה במקרה זה חובת הזהירות המושגית שחבה העיריה כלפי המבקרים בשטח בית הספר, לדאוג לתקינותם המרזב ושל התקנתו. המרזב הותקן כראוי, וחובר לקיר בצורה תקינה. אף הברגים היו מכוונים כלפי הקיר, כך שלא יצרו סכנה כלשהי. התובע טען בסיכומיו, כי יש להחיל במקרה זה את הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, לפיו משהוכח כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, על הנתבע להוכיח שלא היתה התרשלות לגבי הדבר המסוכן. דא עקא, כי המרזב אינו דבר מסוכן, כאשר הוא מותקן כראוי ומשמש למטרתו. לא המרזב הוא המסוכן, אלא השימוש שעשה בו התובע שלא למטרה לשמה נועד, אלא לשם טיפוס, הוא המסוכן. בכך נבדל המרזב ממגלשת המים בדוגמא שציין התובע בסיכומיו: מגלשת מים תלולה ורטובה, כשבקצה בריכת מים, הינה דבר מסוכן בשימוש הרגיל בה. לא כך הוא המרזב. יתירה מכך, אף אם, כגרסת התובע שנדחתה, היו הברגים המבריגים את המרזב לקיר בולטים, כך שהברגים שבחביקה התחתונה, המצויים כמטר מעל הקרקע, היו מסכנים את העוברים ושבים, באופן שהיה עולה כדי הפרת חובת הזהירות המושגית של העיריה, הרי שבמקרה זה לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. התובע לא נפגע כאשר חלף בסמוך לבורג חשוף בחביקה בתחתונה, אלא נפגע מבורג המצוי בחביקה העליונה, שגובהה כשני מטרים מהקרקע, כתוצאה מכך שטיפס על המרזב. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת "לענין הפעולות שהתרחשו בפועל לענין הנזק שנגרם בפועל" (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 בפסקה 16 לפסק הדין). מכאן אעבור לדון בטענתו הנוספת של התובע, כי העיריה הפרה חובתה למנוע טיפוס אל גג המקלט. סבורה אני כי גם דינה של טענה זו להידחות. ראשית, העיריה הציבה על המקלט שלט האוסר לעלות לגג. ואולם אף אלמלא הוצב השלט, הרי שהתובע ידע את הסיכון הטמון בטיפוס על המרזב, ולמרות זאת בחר לטפס עליו, על מנת להגיע לגג ולהביא את הכדור. מעדויותיהם של התובע ושל שני חבריו, שלושתם בגירים בעת התאונה, עולה כי ידעו כי הטיפוס על המרזב מסוכן, וכי זוהי הדרך המסוכנת ביותר מכל הדרכים האפשריות לטפס לגג, אך בכל זאת בחר התובע לעלות לגג, ולעשות זאת באמצעות טיפוס על המרזב, שכן היתה זו הדרך המהירה ביותר להגיע לגג. להלן אביא את הדברים כפי שבאו לידי ביטוי בחקירותיהם הנגדיות. התובע מסר בחקירתו הנגדית: "ש. תסכים איתי שטיפוס על צינור מרזב מהווה פעולה מסוכנת? ת. כן" (עמ' 8 שו' 13-14). בהמשך הוא מוסר, כי גם לאחר התאונה משחקים הוא וחבריו כדורגל במקום: "ש. כשהכדור עף לגג, אף אחד מחברים הבוגרים שלך, מעולם לאחר התאונה לא עלה להביא את הכדור? ת. קרה מקרה שאחד החברים שלי טיפס להביא את הכדור מהגג לאחר התאונה. ש. אתה אומר שהחברים שלך, גם לאחר התאונה, עלו לגג? למרות שכבר היה שלט. ת. כן. ש. אז מה היה עוזר השלט, הרי אתם לא שמים לב לשלטים. גם כשיש שלט אתם עולים. ת. נכון" (עמ' 9 שו' 12-18). חברו של התובע, דותן יעקובוביץ, מסר בחקירתו הנגדית: "ש. בתור פקח בטח תסכים שזה לא הכי בטיחותי לטפס על צינור מרזב או על שער נעול. ת. נכון" (עמ' 11 שו' 15-16). ובהמשך: "ת. מעבר לזה שיש צינור מרזב, יש כמה אמצעים שאפשר לעלות דרכם לגג. ש. אני מבקש שתפרט. ת. כמו צינורות, חומה. ש. איך אפשר לטפס על חומה? ת. חומה נמוכה. ש. אז למה דווקא על צינור מרזב, אם אפשר על חומה נמוכה? ת. כי זה המקום הכי מהיר. ש. אבל לא הייתה מניעה לטפס על החומה כדי להגיע לגג. החומה היא יותר נמוכה ויותר קל להגיע דרכה לגג. ת. החומה היא רחוקה. היא בקצה של הגג. ש. אבל אפשר להגיע באמצעות הטיפוס על החומה לגג. ת. אני לא מסכים איתך. שלושת המקומות שדרכם אפשר לעלות לגג, שלושתם לא בטיחותיים. המקום הכי מהיר שאפשר לעלות דרכו זה צינור המרזב" (עמ' 12 שו' 24 - עמ' 13 שו' 4). וכן: "ש. למרות שיש שלט היום שאוסר על הטיפוס לגג. הוא לא נוקב אם אסור לטפס דרך הצינור או החומה, אלא אוסר מפורשות על הטיפוס. ת. נכון שיש שלט שאוסר לעלות על הגג. ש. ואתם עדיין מטפסים, באמצעות חברים. ת. נכון. ש. (לבית המשפט) מה הכוונה באמצעות חברים? ת. סולם גנבים. ש. (לבית המשפט) ומי שמטפס על סולם הגנבים זה אחד מכם? ת. כן. ש. (לבית המשפט) וזו אותה חבורה שהייתה משחקת גם לפני התאונה? ת. נכון. ש. אז ממה שאני מבין, שלט או לא, אתם ממשיכים לטפס. ת. עולים לגג. צריך להביא את הכדור" (עמ' 13 שו' 13-26). בן דודו של התובע, משה בן עמי, העיד: "ש. ומה לגבי הצינור? אותו דבר לגביו? זה דבר בטיחותי? ת. הוא עלה להביא כדור. ש. השבת שטיפוס על השער, אין בזה שום טעם לפגם. אותו כנ"ל לגבי הצינור? ת. אין מפגע בשער, כי אין שום דבר שבולט בשער. לגבי המרזב, היו שם כל מיני בליטות שתוקנו לאחר המקרה. ש. אני מבקש שתשיב על השאלה. ת. אם עלה כדור לגג ורוצים להביא אותו, אז מטפסים גם על המרזב" (עמ' 15 שו' 7-13). המסקנה הינה, שהתובע, אדם בגיר, היה מודע לסכנה הטמונה בטיפוס על המרזב, ובחר לקחת על עצמו סיכון זה, וזאת על מנת להשיב את הכדור למשחק. התובע אף בחר לעלות אל הגג תוך טיפוס על המרזב, ולא בדרכים אחרות, מסוכנות פחות, הואיל והיתה זו הדרך המהירה ביותר. למרבה הצער, הסיכון שבטיפוס על המרזב התממש, והתובע נפגע. ואולם אין העיריה אחראית לתאונה המצערת ולתוצאותיה הקשות. אוסיף כי במקרים דומים, ואף כאלה שנסיבותיהם היו קלות מן הנסיבות בעניננו, דחו בתי המשפט תביעות. בת.א. (מחוזי חיפה) חנוכייב נ' בית ספר "אורים" ואח' (18.1.10) נדון מקרה של קטין בן 11, שביחד עם בן דודו, קטין בן 13, נכנס במהלך חופשת הקיץ לשטח בית ספר על מנת לשחק בכדור. שערי בית הספר היו פתוחים, והעיריה התירה כניסה למקום. במהלך המשחק עף הכדור בו שיחקו אל גג מקלט הנמצא בסמוך. חרף קיומו של שלט האוסר לטפס לגג, טיפס התובע על צינור איוורור המחובר לקיר על מנת להגיע לגג ולהביא את הכדור, הצינור ניתק מן הקיר והתובע נפל על הקרקע ונפגע. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את תביעת התובע, בקובעו כדלקמן: "גג המקלט לא היווה שום פיתוי לתובע, ולא היה בו כל אלמנט שהזמין אותו לטפס עליו, זולת העובדה שכדור המשחק נבעט לשם, והיה על גג המקלט. לכאורה, ניתן היה לקבוע, שעל העיריה היה לצפות את האפשרות שכדור משחק יעוף לגג המקלט, והדבר יזמין ילדים לטפס על הגג, ואולם, במקרה שלפני התובע, כמו גם בן דודו שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, ידעו שהטיפוס על הגג מסוכן, אך העדיפו לקחת סיכון זה במקום לקרוא למי מהוריהם כדי שיחלץ עבורם את הכדור מגג המקלט" (סעיף 29 לפסק הדין). דברים אלה יפים לענייננו ביתר שאת, שכן בענייננו לא מדובר בנפגע קטין, לגביו נשאלת השאלה האם ידע להעריך את הסיכון שגרם לנזק, אלא באדם בגיר, שהיה מודע היטב לסיכון. למען שלמות התמונה אציין, כי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשו ערעור וערעור שכנגד הנוגע לגובה ההוצאות שנפסקו. הערעורים טרם התבררו. אפנה גם לפסק דינו של בית משפט השלום בעכו בת.א. (עכו) 4292/03 אטיאס רותם נ' מרמוס שלמה ואח' (21.6.06), בו נדחתה תביעתו של קטין בן כ-17, ששיחק כדורגל ביחד עם חבריו, וכאשר עף הכדור אל גג מבנה סמוך, טיפס להביאו, דרך על לוח אזבסט שנשבר כתוצאה מכך, והוא נפל ונפגע. התביעה נדחתה לאחר שנקבע, כי הואיל והגג נמצא במתחם נעול בשער ברזל, היה התובע מסיג גבול, שנטל על עצמו את הסיכון שמא יתקל במפגע ויפגע. סוף דבר בהיעדר אחריות מצד העיריה לקרות התאונה בה נפגע התובע, דין התביעה להידחות. אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. שער