קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במהלך עבודות ריתוך: מדובר בתביעת התובע כנגד הנתבעים לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנות הנתבעות. הנתבעת מס' 1 (להלן: "מפעל סלובר") הינה החברה שבמפעלה עבד התובע, בפועל. הנתבעת מס' 2 הינה החברה שביטחה את הנתבעת 1. הנתבעת מס' 3 (להלן: "דנאל") הינה חברת כח אדם, שהעסיקה את התובע ובאמצעותה עבד התובע במפעל הנתבעת 1. הנתבעת מס' 4 הינה חברת הביטוח שביטחה את חברת כח האדם דנאל. בכתב התביעה ציין ב"כ התובע בין היתר, כדלקמן: התובע יליד 1/7/59, נפגע ביום 23/6/03 בתאונת עבודה עת ביצע עבודת ריתוך במפעל סלובר, של שני צינורות בגודל של 6 "צול" ובזמן שנאלץ לסובב, לבדו, את הצינור הכבד והארוך, הרגיש לפתע כאב חד וחזק בכתף ימין. בעקבות התאונה, נגרמו לתובע נזקי גוף שבגינם יש לפצותו. מלוא האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה, מוטלת על הנתבעות בשל רשלנותן וחוסר הזהירות שבו נקטו, בין היתר בגין כך שלא סיפקו לתובע כלי עזר לעבודה בטוחה ולא הורו על ביצוע העבודה על ידי יותר מעובד אחד. בכתב ההגנה הכחישו הנתבעות את חבותן וטענו כי התובע אחראי לארוע התאונה ותוצאותיו ברשלנותו הבלעדית. המחלוקת בין הצדדים נסובה הן סביב שאלת האחריות והן סביב שאלת הנזק. במהלך הדיונים שבפני העידו מטעם התובע, התובע בעצמו ואחיו, מר רומן קיפניס. מטעם מפעל סלובר העיד מר חגי פלד, ממונה הבטיחות של המפעל ומטעם חברת דנאל העידה, הגב' יוכי גבע ששימשה כאחראית סניף. כן העידו המומחים הרפואיים מטעם התובע, הנתבעות ובית המשפט. נסיבות ארוע התאונה בתצהירו מיום 26/3/06 , הצהיר התובע, בין היתר, כדלקמן: "עבודת הריתוך אותה נדרשתי לבצע כללה חיבור של שני צינורות כבדים מאוד (6 "צול" מתכת) וארוכים אחד למשנהו. לשם כך הצינורות שכבו במקביל על "חמורים" כאשר הייתי צריך לרתך לקצהו של כל צינור "פלאנש" (מעין התקן שתפקידו לחבר את שני הצינורות) ולאחר מכן לחבר בין שני הצינורות. על מנת לרתך את הפלאנש לקצה הצינור והיות ולא נתנו לי עוזר, נדרשתי ונאלצתי לסובב בעזרת הידיים (היות ולא סופק לי אמצעי מכני או אחר לשם כך ולאור העבודה שעל החמורים הונחו מספר צינורות ולא נותר מקום או אפשרות לגלגול הצינור הכבד) את הצינור הכבד והארוך (על מנת שאוכל לרתך לאורך כל קצה היקף הצינור) עד לסיום הריתוך. תוך כדי נסיון סיבוב הצינור במקום בעזרת היד (ובמאמץ רב) הרגשתי, לפתע, כאב חד וחזק בכתף ימין." בחקירתו הנגדית הצהיר התובע, כדלקמן: "...לכל בן אדם נתנו עבודה בכמות גדולה לעשות כי היה לחץ בעבודה באותו זמן.. ש. את העבודה שעשית ביום התאונה, ביצעת הרבה מאוד פעמים לפני כן? ת. כן אבל היה צינורות פחות או יותר הראשונים שאני עשיתי עבודות עם צינורות כאלה. לפני כן היו עוזרים כל הזמן ונתנו שעות עבודה קטנות. למחרת צריך לעשות צינורות בכמות גדולה. אני אסביר. נתנו כמות עבודה שבתוך השעות אי אפשר לעשות וגם לא היו עוזרים באותו רגע." ........ ש. שאלתי אם את העבודה הזאת ביצעת במהלך השנה? ת. ריתחתי צינורות אך לא עובי כזה של 6 צול. ש. עם איזה צינורות עבדת לפני כן? ת. עם צול אחד, או צול וחצי. ש. זה פעם ראשונה שאתה עובד עם צינור 6 צול? ת. כן. ש. כשעשית צינורות עם צול אחד, אתה אומר שתמיד היו עוזרים סביבך? ת. כן." (עמ' 13 לפרוטוקול) עיון בתצהיר התובע ובפרוטוקול חקירתו מעלה כי בחקירתו הנגדית העלה התובע לראשונה הטענה כי עבד מתוך לחץ של זמן ולכן נאלץ לעבוד מהר וללא עזרה. גם העד מטעם חברת סלובר, אישר כי העבודה במחלקת האחזקה "לחוצה", כפי שיפורט בהמשך (עמ' 35 ש' 22). בהמשך, נשאל התובע על ידי בית המשפט, מהי הפעולה הפיזית שנדרש לעשות והסביר כי הוא נדרש לרתך רכיב מסוים לצינור, תוך שהוא מסובב אותו וכדבריו: "לקחתי את הצינור וניסיתי לסובב אותו עם כל הגוף. השתמשתי גם בזרועות הידיים ולא רק בכפות בידיים לצורך הסיבוב. עשיתי זאת עם כל הגוף" (עמ' 15 ש' 16). מטעם חברת סלובר העיד מר חגי פלד, אשר שימש, בתקופה הרלוונטית, כממונה הבטיחות של המפעל. מר פלד ציין בתצהיר, בין היתר, כדלקמן: "יודגש כי העובדים מקבלים כלי עבודה וציוד עזר לביצוע המטלות השונות. כמו כן מקבלים העובדים תדריך בטיחותי לפני תחילת עבודתם במפעל ורק לאחר שהבינו את מהות הסיכון ואופן עבודתם, בכלל זה פעולות חירום בזמן תקלה, הם מורשים להתחיל בעבודה. בעת האירוע התובע קיבל עבודה שגרתית וציוד עזר נדרש לביצוע העבודה. בשלב מסוים התובע ניסה לסובב שני צינורות שעבד על חיבורם ללא שביקש עזרה כלשהי מהעובדים ותוך כדי עבודה זו חש לטענתו בכאב בכתף ימין... התובע קיבל עבודה שיגרתית כמוה מבוצעות עבודות רבות, אין בעבודה זו סיכון, או כל דבר יוצא דופן המצריך כלי עבודה מסוכנים או מיומנות מיוחדת, כל שכן מעובד בעל נסיון המועסק במפעל כשנה, התובע קיבל כל הנדרש לביצוע העבודה, בסביבת העבודה לא היו גורמים שהפריעו או סיכנו את העובד ובאם התקשה לבצע את עבודתו היה עליו לבקש עזרה, בהתאם לנהלים" בחקירתו הנגדית אישר מר פלד כי כדרך כלל כל עובד מקבל הדרכת בטיחות במהלך השנה ואולם לדבריו אין לו מידע ביחס לתובע ספציפית שכן לא בדק את פנקס ההדרכות שלו ומידיעה אישית הוא יודע כי נעשה תדרוך מידי בוקר וכן בבוקר יום התאונה על ידי מר דוד דיין, שהיה מנהל העבודה של התובע. כן חזר העד והצהיר כי מדובר בעבודה שגרתית שכמוה מבוצעות לעיתים עשרות ביום. אין חולק כי מר פלד לא היה במקום האירוע, בזמן האירוע וכי איש מן העובדים לא ראה התאונה בעת התרחשותה יחד עם התובע. הוכח שבטרם התאונה היו בסביבת התובע מר דוד דיין, מנהל העבודה באותה עת, ומר גבי מיכאלי, שהכירו אופן עבודת התובע בדרך כלל ואולם אלה לא זומנו להעיד מטעם הנתבעות, מטעמים השמורים עימהן. כן לא הומצא דו"ח חקירת התאונה שמולא על ידי ממונה הבטיחות, מר חגי פלד. בנסיבות אלה, מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע לפיה היתה זו הפעם הראשונה בה הוא נדרש לבצע עבודה של ריתוך צינורות בקוטר של 6 צו"ל, לבדו, בעוד בעבר הוא נדרש לבצע עבודת ריתוך של צינורות קטנים יותר ומבלי שקיבל תדרוך ביחס לעבודה עם צינורות גדולים ומכשור המתאים לצורך עבודה עם צינורות אלה. שאלת האחריות אחריות "סלובר" חברת סלובר היא שסיפקה לתובע את הוראות העבודה ופיקחה על ביצוען (ראה עדותם של יוכי גבע בעמ' 27 וחגי סלע בעמ' 36), ולפיכך לאור הגדרת "מעביד", בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כ"מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו..." יש לראות בסלובר, כמי ששימשה כמעבידתו בפועל של התובע. הלכה מושרשת היא כי מעביד חב כלפי עובדו, חובת זהירות מושגית אשר בצידה חובת זהירות קונקרטית לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה נאותה, להדריך את העובד בדבר שיטות העבודה והסיכונים הכרוכים בביצועה ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 502; ע"א 663/80 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225. ככל שהסיכון חמור יותר או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, גוברים במקביל מידתם וגיוונם של אמצעי הזהירות שמעביד זהיר חייב לנקוט. במילים אחרות, אמצעי הזהירות הסבירים שעל מעביד לנקוט הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו ולבריאותו של העובד אם אכן יתממש אותו סיכון (ראה ע"א 5890/97 צים חברת השיט הישראלית נ' גבריאל אוחנה, תק-על 99(1), 587; ע"א 663/88 הנ"ל, עמ' 229-230). סיכומו של דבר, הכלל הוא שמעביד חב חובת זהירות, על שני הביטיה, כלפי עובדו. אמת המידה לבחינת התנהגות המזיק ואם השקיע מספיק באמצעים למניעת הנזק הינה אובייקטיבית - כלומר, מה היה אדם סביר עושה בנסיבות המקרה. ראה ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 652: "...השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם באותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה..." המסקנה העולה מן העדויות הינה כי סלובר שהיתה מעבידתו בפועל של התובע, הפרה במידה מסויימת את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה מוטלת עליה, כלפי התובע, בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים לצורך עבודה עם עם צינורות בגודל של 6 צול, איתם נדרש התובע לעבוד. סלובר היתה המעבידה הספציפית של התובע, היא זו ששלטה במעשיו ובאופי עבודתו ולפיכך, לאור פציעתו של התובע יש להטיל עליה מידה מסויימת של אחריות לפציעתו. אחריות "דנאל" הגב' יוכי גבע, ציינה בתצהירה כי היא נהגה להגיע למפעל על מנת למסור לעובדים המועסקים מטעמם, תלושי שכר וכן ציינה כי ידוע לה כי יש במפעל "סלובר" אחראי בטיחות. בנוסף ציינה הגב' גבע כי: "לחברת דנאל אין כל ידע מקצועי בנושאי מסגרות-רתכות, היא אינה עוסקת ואינה מתימרת לעסוק בקביעת שיטות עבודה ונוהלי בטיחות ואין לה סמכויות כלשהן בתחומים אלו, הנתונים באופן בלעדי לשיקול דעתו המקצועי של המפעל המעסיק." בחקירתה הנגדית אישרה העדה כי חברת דנאל העבירה לתובע את שכרו, שילמה עבורו את תשלומי המל"ל ואת כל התנאים הסוציאליים (עמ' 30 ש' 21) וכן הצהירה כי היא היתה נוכחת מעת לעת בהדרכות הבטיחות שהועברו לעובדים וכי היתה מודעת לנוהל בו מנהל מחלקה מעביר תדרוך לעובדים (עמ' 29 ש' 7). העסקת עובדים באמצעות חברת כח אדם, הינה פרקטיקה ידועה ומקובלת. הלכה היא כי בדרך כלל חברת כח אדם, המשמשת כמעביד פורמלי של העובד ודואגת להשמתו לעבודה, אינה משתחררת כליל מהחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו כפי שנפסק בעניין זה ב-ע"א (מחוזי חיפה) 2898/04 אריה שרותי כח אדם נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ - "כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברי שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו מוטל לדאוג לאמצעי בטיחות, למנות מפקחים וכדומה. חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. כך אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים". אחריותה של חברת כח אדם, תבחן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. נראה על כן כי חובתה העיקרית של חברת כח האדם, העוסקת בהשמת עובדים באתרי עבודה שונים ובשרותם של מעבידים שונים, לוודא כי הינה מציבה את עובדיה, בסביבת עבודה בטוחה ותחת פיקוחו של מנהל עבודה מוסמך האחראי לקביעת שיטות העבודה, הדרכת העובדים ופיקוח על עבודתם. בענייננו, לא נסתרה עדותה של הגב' יוכי גבע כי הכירה את חברת סלובר וכי היא עברה בין המחלקות מידי פעם וביקרה את העובדים והיא היתה נוכחת בהדרכות בטיחות, מידי פעם. עוד הוכח כי התובע עבד תחת פיקוחו של מנהל עבודה מוסמך, דוד דיין, מטעם סלובר ביום התאונה. משהוכח כי בחברה בה הוצב התובע לעבודה, היה מנהל עבודה מוסמך, וכן היה ממונה בטיחות במקום וניתנו הנחיות לעבודה בטוחה, הרי שאין לצפות כי חברת כח האדם, תעביר תחת שבט ביקורתה את הוראות העבודה והוראות הבטיחות הניתנות לעובדים, על ידי מנהל עבודה מוסמך, באתר העבודה. חיזוק נוסף לדברים אלה, יש לראות בתצהירו של התובע, בו הצהיר בסעיף 3: ""דנאל" לא הייתה מעורבת בתנאי העבודה כלל, ולא נתנה הוראות איך ומה לעשות". בנסיבות אלה לא הוכחה הפרת חובת זהירות או רשלנות מצד דנאל, כלפי התובע ואין מקום להטיל עליה אחריות כלשהיא בגין ארוע התאונה. אשם תורם הנתבעות טענו כי יש לייחס לתובע את מלוא האחריות לתאונה, נוכח העובדה כי התובע הכיר את שיטת העבודה השגרתית, נוכח נסיונו ומיומנותו הרבה ונוכח העובדה שהוא לא ביקש עזרה מהעובדים האחרים בביצוע העבודה. לחילופין ביקשו הנתבעות להשית עליו אחריות בשיעור גבוה. ב"כ התובע טען כי רשלנות הנתבעות הינה רשלנות מלאה ואין לייחס לתובע רשלנות תורמת. בהתייחס לשאלת הרשלנות התורמת הנטייה בפסיקה היא להקל עם העובד, מתוך ראייה, שלמעביד יש שליטה על שיטות וכלי העבודה, ועליו החובה לדאוג לקיומם של תנאי עבודה וכללי עבודה נאותים. ככלל על כל מעביד לקחת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, תוך רצון לקצר הליכים, גם אם הוזהר מראש (ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593). העובד ככלל פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו. גם כאשר הוכח שהעובד עצמו הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא זה שנהג ברשלנות, גם אז לא ניתן לפטור את המעביד מאחריותו, אלא לכל היותר ניתן ליחס לעובד רשלנות תורמת (ראה: ת"א (חיפה) 280/95 אהרון מלול נ' מרכז לטניס בישראל , תק-מח 2001 (3), 3489). נקודת המוצא היא אפוא שכאשר נפגע עובד בתאונת עבודה, יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות, ולהקל עם העובד בייחוס רשלנות תורמת שגרמה או תרמה לפגיעה (ע"א 655/80 הנ"ל, 603). יחד עם זאת, בעניינו התקיימו נסיבות שבעטין יהיה על בית המשפט לבחון גם את התנהגות התובע כמפורט להן. אפשרות התובע להיעזר בעובדים באחרים - בחקירתו ציין התובע כי הוא עובד כרתך מאז שנת 82 ובמהלך שנות עבודתו כרתך עבד גם במפעלי "אלתא" ו"אורמת" (עמ' 24 שורות 26-27) ומתוך דבריו היה ניתן להסיק כי מדובר בעובד מיומן. זאת ועוד, מתוך עדות התובע עולה כי מדובר בעובד שעבד, על פי גרסתו, אצל התובעת במשך כשנה עובר לתאונה (עמ' 12 שורות 10-11). לא זאת אף זאת, בחקירתו העיד התובע כדלקמן: "ש: עם איזה צינורות עבדת לפני כן? ת: עם צול אחד, או צול וחצי. ש: זה פעם ראשונה שאתה עובד עם צינור 6 צול? ת: כן. ש: כשעשית צינורות עם צול אחד, אתה אומר שתמיד היו עוזרים סביבך? ת. כן.".....   (עמ' 13 שורות 11-16). מתוך דבריו אלה של התובע עולה כי גם על פי גרסת התובע במהלך תקופת עבודתו הוא נהג לעבוד בריתוך צינורות בקוטר של צול אחד או צול וחצי ואירוע התאונה אירע כאשר עבד בפעם הראשונה עם צינור בקוטר של 6 צול. כן עולה מתוך דבריו של התובע כי במהלך תקופת עבודתו כאשר עבד בריתוך צינורות בקוטר של צול אחד, היו מסביבו אנשים שעזרו לו. בנסיבות האמורות לעיל, לאחר שהתובע הודה כי כאשר ריתך בדרך שגרה צינורות בעלי קוטר של צול או צול וחצי הוא נעזר באנשים אחרים, אך סביר היה מצידו להעזר בעוזרים בעת שנאלץ לרתך צינור בקוטר העולה פי 4 לפחות על הצינורות שריתך באופן שיגרתי. זאת ועוד בהמשך חקירתו ציין התובע בין היתר כדלקמן: "ש: דווקא באותו יום, שהיית צריך לעשות 6 צול, לא היה אף אחד לידך? ת: היו בחורים. היו 3 אנשים. אחד ממול עשה עבודה אחרת, אחר גם הלך להביא איזה כלים."....... (עמ' 13 שורות 17-19 ). "ש: אבל היו עוד שני בחורים אחרים שעבדו בקבוצה? ת: הוא עבד. הוא ריתך. הוא היה רחוק ממני. ש: למה לא קראת לו. זה בדיוק עוד רגע לקורא לו? יכול להיות שחשבת שתצליח לעשות את זה לבד? ת: אני יודע? אני מבין את השאלה (העד שותק כ - 10 שניות). חשבתי לעשות מהר עבודה.".... (עמ' 14 שורות 22-17 ). "ש: הוא עבד ליך האדם השני? ת: ממול. ש: באיזה מרחק הוא היה ממך? ת: 12 מ'. המרתך השני עבד מהצד השני של אותו צינור. הוא עבד על צינור אחר. ש: למה לא ביקשת ממנו לעזור לסובב אתהצינור? ת: כל אחד עושה עבודה שלו.".......(עמ' 41 שורות 10-15 ). מתוך דבריו אלה של התובע עצמו עולה כי בעת התאונה עבד מולו לפחות אדם נוסף במרחק של 12 מ' ממנו, אך על אף זאת הוא בחר שלא לקרוא לאותו אדם לעזרה מאחר ו- "כל אחד עושה עבודה שלו" ומאחר והוא ניסה לבצע את העבודה באופן מהיר יותר. גם העובדה האמורה, תביא למסקנה שיש להטיל על התובע, אחריות מסוימת לתאונה וזאת מאחר שיכל לקרוא לאדם נוסף לעזרה אך נמנע מלעשות כן. בנוסף לאמור לעיל, העיד התובע בחקירתו כדלקמן: "לשאלת בית המשפט, האם הייתם קבוצה, תשובתי, כן. שלוש. מנהל הקבוצה היה גבי. באותו רגע הוא לא היה במקום. הוא הלך להביא כלים. 5 דק' לפני התאונה הוא היה לידי..".......(עמ' 25 שורות 6-10). "לשאלת בית המשפט, גבי הלך כלים. מתי חזר לא יודע. הוא הלך להביא אלקטרודות שנמצאות במפעל.".......(עמ' 25 שורות 26-27). מתוך דבריו אלה של התובע עולה, כי גם על פי גרסתו מנהל קבוצת העובדים שהוא נמנה עליה אשר מנתה שלושה עובדים בלבד, מר "גבי", היה בקרבתו עד 5 דקות לפני התאונה ובעת התאונה הוא לא עמד לידו בשל כך שהלך להביא אלקטרודות שהיו במקום אחר במפעל. גם דבריו אלה של התובע יביאו לידי מסקנה כי בפני התובע עמדה האפשרות להמתין מספר דקות עד לחזרתו של אותו גבי על מנת שיסייע לו לסובב את הצינור שמשקלו על פי עדותו של מר חגי פלד ממונה הביטחות במפעל מגיע לכדי עשרות ק"ג ויתכן אף יותר מכך. הצורך לעבוד במהירות: בחקירתו טען התובע כי בעת התאונה היה לחץ במפעל ובשל כך הוא נאלץ לבצע העבודה בעצמו וכדבריו, בין היתר: " זה בגלל המהירות שהיינו צריכים לעבוד, היינו צריכים לעשות מהר,.... היה פשוט לחץ במפעל".... (עמ' 14 שורות 8-12). דא עקא, שטענתו זו של התובע ולפיה בעת התאונה נוצר לחץ עבודה במפעל שמנעה ממנו היכולת לבקש סיוע לעבודתו, לא הוזכרה ולו ברמז בתצהירו ובנסיבות אלה יש לקבוע כי מדובר בהרחבת חזית פסולה. כפי שצויין לעיל טען התובע בפועל בתצהירו (סעיף 4) כי מעסיקיו הורו לו לבצע את העבודה לבדו. יחד עם זאת, משנשאל התובע מי הוא האדם שהורה לו לבצע את העבודה לבדו, לא ידע להשיב ובחקירתו בעניין זה ציין כדלקמן: "נתנו כמות עבוהד שבתוך השעות אי אפשר לעשות וגם לא היו עוזרים באותו רגע"...... (עמ' 13 שורה 5). "ש: אתה כותב בתצהיריך בסעיף 4 שאים לא היו אומרים לך לבצע את העבודה לבד, אז התאונה לא הייתה קורית? מי אמר לך לעשות את העבודה לבד? ת: נתנו עבודות כמות לכל בן אדם. ש: מי אמר לך לבצע את העבודה לבד? ת: אפשר לראות איפה זה כתוב? ש: מפנה לסעיף 4 בסוף? ת: לא הבנתי. אם מישהו יעזור לי. ש: אתה כותב בתצהיר שאם לא היו אומרים לך לבצע את העבודה לבד, התאונה לא הייתה מתרחשת. השאלה שלי, מי אמר לך לבצע את העבודה לבד? ת: (העד שותק) מי אמר? אמרו לכל אחד לעשות עבודות מה שבתוכנית. זה מה שאני הבנתי.".... (עמ' 16 שורות 15-24). מתוך דבריו אלה של התובע עולה כי התובע לא ידע לציין מי הוא שנתן לו הוראה לעבוד לבד ובפועל לא הצליח להוכיח מי ממנהליו הורה לו לעבוד לבד ולא לקבל סיוע ממי מהעובדים האחרים. בנוסף לאמור לעיל יובהר כי בחקירתו אישר התובע כי עם כניסתו לתפקיד העביר לו מר דוד מנהלו, הוראות בטיחות וכדבריו: "עבודות בטיחות הוא הסביר לי" (עמ' 17 שורה 7). בנוסף העיד בפניי מר חגי פלד, מנהל הבטיחות במפעל, כי מידי בוקר ניתן לעובדים תדריך באשר לסיכונים שבעבודה וכדבריו "הוא מדריך את העובדים איזה סיכונים יש ואיזה אמצעי מיגון יש כדי לא להיפגע.... אני יודע שזה נעשה בוקר בוקר".... (עמ' 38 שורה 2-8). מכל המקובץ לעיל עולה כי בעניינו מדובר בתובע מיומן בעבודתו אשר נדרש ביום התאונה לבצע סיבוב של צינור בקוטר של 6 צול, ובסופו של יום, על אף שבפעמים קודמות שבהן סובב צינורות בקוטר קטן בהרבה נעזר בעובדים אחרים, בחר בעת התאונה שלא להעזר בעובדים אחרים וזאת על אף שעובדים שכאלה עבדו בסביבתו ועל אף שיכול היה להמתין לאחראי עליו שעזב את המקום למספר דקות. מכלל נסיבות העניין, אני קובע כי רשלנותו התורמת של התובע לקרות התאונה תעמוד בשיעור של 30%. שאלת הנזק הנכות הרפואית לאחר התאונה, פנה התובע לקופת החולים לקבלת טיפול רפואי והופנה לביצוע בדיקות וצילומים שונים, בהם אובחן קרע בגיד הימני של הכתף. התובע הסתמך בתביעתו על חוות דעתו של המומחה מטעמו ד"ר אורי גבעון אשר קבע לתובע נכות בשיעור של 20%. מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתו של ד"ר הנדל בה קבע כי יש לקבוע לתובע נכות של 10%. לאור המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר אלן ענר כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר ענר קבע בחוות דעתו כי "קיים קשר סיבתי ברור בין המאמץ שבצע מר קיפניס בעת האירוע והקרע בגיד....אין כל עדות קלינית על קיום פתולוגיה כלשהי בכתפו של התובע טרם התאונה הנדונה כאן". באשר לנכות הצמיתה שנגרמה לתובע קבע ד"ר ענר 10% נכות. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה של 20% החל מיום 1/10/03. המומחים נחקרו על חוות דעתם. ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי נוכח העובדה שהמומחים חלוקים בדעתם ביחס לסעיף הנכות שיש לקבוע בנסיבות המקרה, הרי שיש לאמץ את המלצות הועדה הרפואית של המל"ל, שקבעה לתובע נכות של 20%, שכן חזקה על המל"ל שידע מהו סעיף הליקוי המתאים ביותר. ב"כ הנתבעת 1 מצידו ציין בסיכומיו כי יש לאמץ את קביעת המומחה מטעם בית המשפט והמומחה מטעם הנתבעות , אשר קבעו לתובע אחוזי נכות דומים. בחוות דעתו ציין ד"ר ענר, בין היתר, כדלקמן: "עיינתי בחוות הדעת של ד"ר הנדל וד"ר גבעון ובפרוטוקולים שך המוסד לביטוח הלאומי, ומצאתי עצמי חולק על חלק מהמסקנות שהגיעו עמיתי השונים. בנוגע לנסיבות המקרה: יש לדעתי קשר סיבתי ברור בין המאמץ שבצע מר קיפניס בעת האירוע והקרע בגיד (חבלה בלתי ישירה).....אין כל עדות קלינית על קיום פתולוגיה כלשהי בכתפו של התובע טרם התאונה הנדונה כאן. " בחקירתו הנגדית ציין ד"ר ענר בין היתר כדלקמן: "ש. כמה אחוזי נכות היית קובע על זה, על פי הממצאים האלה של המל"ל? (סעיף 22 לדו"ח וועדה רפואית) ת. לפי הממצאים האלה - באופן תאורתי, אני מניח בסביבות אותם אחוזי נכות שאני קבעתי בחוות הדעת." (עמ' 57 ש' 21) ובסיום ביקש להוסיף ואמר: "עברתי שוב על כל המסמכים לפני הדיון ואני עומד על חוות דעתי, שאחוזי הנכות שקבעתי לו, הם משקפים את מצבו התפקודי של התובע." (עמ' 58 ש' 16) חוות דעתו של ד"ר ענר לא נסתרה בחקירתו הנגדית ולפיכך מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר ענר ולקבוע כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 10%. הנכות התפקודית ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי נוכח הפגיעה של התובע ביד ימין, שהיא ידו הדומיננטית, והעובדה כי רופא תעסוקתי קבע כי אינו כשיר לעבוד בעבודתו, יש לקבוע כי נכותו התיפקודית של התובע גבוהה מזו הרפואית. ב"כ הנתבעות טענו כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית, זאת כפי שעולה מחוות דעתם של ד"ר הנדל וד"ר ענר. התובע הצהיר בתצהירו כי בעקבות התאונה הוא הפך למוגבל מאוד בתפקודו היום יומי, בזמן שהוא מתלבש, מרים משאות כבדים וקלים ובזמן עבודתו השוטפת. (סעיף 7 לתצהירו) יחד עם זאת, בחקירתו הנגדית, הצהיר כי הוא עובד במלון "בעבודות קלות", בין היתר, מביא מגבת וציוד שמבקשים ממנו, במסגרת משמרות יום ולילה. ד"ר ענר התייחס בחוות דעתו לנכות התפקודית וציין כי: "הערכתי למידת המגבלה התפקודית דומה לזו של ד"ר הנדל....אמנם מוגבלותו של מר קיפניס היא קלה, אבל מדובר בידו הדומיננטית, ובעיסוק הדורש לפי דבריו, מאמץ גופני רב וחוזר. אינני רופא תעסוקתי ועל כן אמנע מהמלצה בסוגיה זו ומשאיר אני את ההחלטה בידי בית המשפט הנכבד." מדו"ח הועדה רפואית לעררים עולה כי ההפרעה התפקודית כתוצאה מהקרע בשריר הביצפס, הינה קלה ורמת התפקוד טובה ולדעת הוועדה "התובע יכול לתפקד בעבודתו. והמגבלה התפקודית אינה משפיעה על יכולתו לעבודה." נוכח חוות דעתו של ד"ר ענר, ודו"ח הוועדה הרפואית לעררים ונוכח העובדה שהוכח בפני שהתובע חדל מלעבוד במקצועו כמסגר, עבודה הדורשת הפעלת כח פיזי בידיים ובכתפיים והחל לעבוד כאיש תחזוקה בבית מלון, אני קובע כי הנכות התפקודית של התובע תעמוד על 15%. הפסד שכר לעבר ב"כ התובע ציין בסיכומיו כי לתובע נגרמו הפסדי שכר לעבר בסך כולל של 215,070 ₪, בגין החודשים 7/03-6/04 בהם לא עבד וכן בשל העובדה כי עבר לעבוד בעבודות אחרות, בהן השתכר בשכר נמוך יותר מזה שקיבל לפני התאונה. ב"כ הנתבעות טענו כי בגין תקופת אי הכושר המלאה שנקבעה לתובע, הוא קיבל דמי פגיעה מהמל"ל ועל כן אינו זכאי לפיצוי נוסף. כן טענו כי התובע יכול היה לחזור לעבודה ואולם הוא בחר שלא לעשות כן ולהשתכר מדמי אבטלה ובכך לא עשה מספיק כדי להקטין את הפסדיו. באשר לתקופה בה חזר לעבוד בעבודות שונות, טענו כי נוכח העובדה שאין לייחס למצבו הבריאותי נכות תפקודית כלל, והוא יכול היה לעבוד בעבודתו הקודמת, הרי שלא נגרם לו הפסד שכר. התובע צרף לתצהירו 4 תלושי שכר מחברת דנאל בגין חודשים מרץ, אפריל, מאי ויוני 2003 מהם עולה כי השתכר באותה עת כ - 5,981 ₪ בחודש. בנסיבות האמורות לעיל ולאחר שקבעתי כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 15%, אני קובע את הפסדי השכר, כדלקמן: מיום התאונה ועד ליום 30/9/03 בהם שהה באי כושר מלא סך של - 23,014 ₪ מיום 1/10/03 ועד 31/12/03 בהם נקבעה לתובע נכות זמנית של 50% סך של - 11,202 ₪. בגין יתרת החודשים, שכן בהם השתכר התובע מדמי אבטלה, 7/03 - 6/04) יפוצה התובע בסך של 7,000 ₪. כמו כן אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 90,000 ₪ המשקפים את ירידת שכרו של התובע, כתוצאה מנכותו התפקודית, בגינה נאלץ לעבוד בעבודות בהן השכר נמוך יותר. סך כולל בגין ראש נזק זה 131,212 ₪. הפסד שכר לעתיד ב"כ התובע עתר בסיכומיו לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 335,244 ₪, זאת בהתחשב בגילו ובהפסד השכר שנגרם לו. ב"כ הנתבעים טענו כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. בענייננו יש להביא בחשבון את העובדה שבעקבות התאונה נאלץ התובע לעבוד בעבודות שונות, בהן השתכר בשכר נמוך יותר. כן יש להביא בחשבון את גילו של התובע, העובדה כי אין לו השכלה מקצועית, מלבד היותו מסגר, עבודה בה אינו יכול לעבוד עוד בגלל פציעתו ונוכח כל אלה סכנת הפיטורים הקיימת. אשר על כן אני קובע לתובע בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 136,700 ₪. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה לעבר ועזרת הזולת לעבר ב"כ התובע טען בסיכומיו כי נגרמו לתובע הוצאות רפואיות ואולם הוא לא השכיל לשמור את כל הקבלות שכן היה טרוד בהחלמתו ולפיכך עתר לפצות התובע ב - 7,500 ₪ בגין הוצאות רפואיות, 5,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה ו- 10,000 ₪ בגין עזרה לזולת. ב"כ הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה. התובע הצהיר בתצהירו כי נגרמו לו הוצאות רבות בגין טיפולים ובדיקות ואולם הוא לא הקפיד לשמור את הקבלות. כן הצהיר כי הוא לא פנה לביטוח הלאומי לקבלת החזר בגין הוצאותיו, זאת מכיוון שלא היו ברשותו קבלות ותהליך קבלת הכסף מהביטוח הלאומי, הינו ארוך וקשה. מדובר בראש נזק הדורש ראיות להוכחת הוצאות נטענות ובנסיבות העניין לא ניתן להורות על פיצוי התובע בסכום שנדרש על ידי ב"כ התובע. כן מדובר בהוצאות רפואיות אשר מכוסות בסל הבריאות ולא הומצאה בפני אסמכתא בדבר טיפול חריג שקיבל התובע, שאינו מכוסה בסל הבריאות.   יחד עם זאת ולאחר שנקבעו לתובע נכויות זמניות שונות והוא נדרש לבצע טיפולים פיזיוטרפיים, אני מוצא לנכון לפסוק בגין ראש נזק זה, הנוגע להוצאות רפואיות ונסיעה, פיצוי גלובלי בסך של 3,000 ₪. לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג', זאת מאחר ולא הובאה בפניי ראייה כלשהי לעזרה מסוג זה, לא במסמך ולא בעדויות התובע ואחיו. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת הזולת לעתיד ב"כ התובע טען כי נוכח אופי פציעתו של התובע הוא יזדקק בעתיד להוצאות רפואיות ועל כן עתר לפסוק לו פיצוי בסך של 25,000 ₪. ב"כ הנתבעים טענו עי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. המדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה וכן בנזק שההוצאות בגינו מכוסות באמצעות חוק הביטוח הממלכתי ועל כן לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. כאב וסבל ב"כ התובע עתר לפסוק לתובע פיצוי של 150,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ב"כ הנתבעים עתרו לפסוק לתובע פיצוי של 26,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לאור מצבו של התובע ונכותו כפי שצוינה לעיל, אני קובע כי בגין כאב וסבל של התובע ישולם לו סך של 70,000 ₪. לאור האמור לעיל אני קובע כי הנבתעת 1 תפצה את התובע בסכומים הבאים: הפסד שכר לעבר 131,212 ₪ הפסד שכר לעתיד 136,700 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרה לעבר 3,000 ₪ כאב וסבל 60,000 ₪ סה"כ 330,912 ₪ מסכום זה יש לנכות 30% בגין אשם תורם של התובע, כך שיוותר סך של 231,638 ₪. עפ"י חוות דעת אקטוארית של שי ספיר מיום 25/9/07 תגמולי המל"ל הסתכמו בסכום של 225,576 ₪ ונכון להיום 260,584 ₪. בנסיבות אלה, בהן סכום הפיצוי נבלע בתגמולי המל"ל יש לפנות לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי... רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...". ב"כ התובע טען כי יש לראות את נתבעת 1 כ"צד שלישי" לעניין זה ולחייבה לפצות את התובע ב 25% מהסכום שייפסק. ב"כ הנתבעת 1 טען כי חברת דנאל היא ששילמה עבוד התובע את דמי הביטוח הלאומי ועל כן היא החייבת בשיפוי. בע"א 6657/95 רותם דשנים בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 96 (3) 4036, נפסק כי ביחסים שבין חברת כח אדם לחברה המזמינה עובדים, חברת כח האדם תחשב כ"מעביד" ומזמין העובדים, יחשב כ"צד שלישי", כמשמעם של מונחים אלה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 82 (ג) לפקודת הנזיקין. בנסיבות אלה, עומדת למל"ל תביעת שיפוי כנגד מזמין העובדים מחברת כח האדם. עתירה לדיון נוסף שהוגשה בעניין זה נדחתה, וכדברי כב' הנשיא ברק בדנ"א 8435/96 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 97 (2) 164: "... אין לקבוע מבחן אחד ויחיד לקיומם של יחסי "עובד מעביד" שיהיה יפה לכל דבר ועניין. יש לבחון כל חוק ותכליתו, ולקבוע את המבחן המתאים בהתאם לתכלית החוק. משקבע המחוקק בסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הגדרה מיוחדת וברורה למונח "מעביד", ובפסק דינו קבע בית משפט זה את המבחן בהתאם להגדרה מיוחדת זו, אין לומר כי פסק דינו עומד בסתירה עם ההלכות הקודמות שיצאו מבית משפט זה". אשר על כן אני מחייב את הנתבעות 1-2 לשלם לתובע סך של 57,909 ₪, שהם 25% מסך הנזק וזאת בהתאם לסעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי. על הסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,000 ₪ ומע"מ כחוק וכן הוצאות המשפט, כמפורט בסייפא לסיכומים מטעם התובע, על פי קבלות, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין. אין הוצאות לענין הנתבעות 3 ו- 4. ריתוך