קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים בזמן המתנה ברכב: מבוא לפניי תביעת התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שאירעה ביום 20.8.06 (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה בתחילה כנגד מבטחת השימוש ברכב התובע (להלן: "הרכב") - אליהו חב' לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"), אולם משזו כפרה בחבותה לפצות את התובע תוקנה התביעה. התביעה המתוקנת הוגשה גם כנגד הנתבע 2 - מר גדעון סנבטו נהג האוטובוס שפגע ברכב (להלן: "הנתבע") וכנגד מבטחת השימוש באוטובוס - הנתבעת 3 - איילון חב' לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"). אין מחלוקת כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). המחלוקת הינה בשאלה על מי מהמבטחות לשאת בתשלום הפיצוי המגיע לתובע. הצדדים הגיעו להסדר פשרה לפיו ישולם לתובע סך של 70,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 11%, מע"מ והחזר אגרת ביהמ"ש. כן הוסכם בין הצדדים כי זהות המבטחת שתישא בתשלום תקבע על ידי בית המשפט לאחר שמיעת ראיות בשאלת החבות. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובע והנתבע, שמעתי את סיכומיהם בע"פ של ב"כ הנתבעים והבאתי בחשבון את התיעוד שהוגש על ידם. יאמר כי התובע העיד בשתי הזדמנויות שונות: במסגרת ישיבת קדם משפט ובמועד שמיעת הראיות נחקר חקירה נגדית על תצהירו שהוגש בהמשך. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. העובדות כפי שהוכחו בסופו של יום בתום שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים להלן העובדות שהוכחו בסופו של יום: ביום התאונה הסיע התובע את בנו מבית מגוריו, ככל הנראה, לבית ספרו, או ליעד אחר כלשהו; במהלך הנסיעה החנה התובע את הרכב בצמוד לשפת המדרכה הימנית ברח' בית אל פינת הצנחנים בת"א; הבן ירד מהרכב על מנת להביא מבית חברו המתגורר בסמוך ספר שנשכח אצל האחרון; התובע המתין ברכב עד שובו של הבן; התובע החנה את הרכב במקום מותר לחניה. (ר' תצהיר התובע בדבר מרחק הרכב מהצומת ותצהיר החוקר מטעם אליהו שמדד זירת האירוע); התובע נשאר ישוב ברכב; מוט ההילוכים הועבר ל"PARKING"; מנוע הרכב נותר פועל; מזגן הרכב נותר פועל; התובע הצית סגריה ועישן; התובע, כך נראה, נותר חגור בחגורת הבטיחות (חקירתו הנגדית של התובע); חלפו לפחות כ- 15 דקות (עדות התובע בישיבת יום 30.6.10), ויתכן אף 20 דקות - (עדותו בישיבת יום 23.3.09) ממועד ירידת הבן מהרכב ועד שובו לרכב; אותה עת נהג הנתבע באוטובוס דו- מפרקי שאורכו 18 מ'; 5 דקות לאחר שהבן ירד מהרכב חצה האוטובוס את רח' הצנחנים, ופנה שמאלה לרח' בית אל. (עדויות התובע בביהמ"ש); במהלך הפניה והנסיעה ברחוב בית אל בו חנה הרכב, החליק האוטובוס בשל מי ביוב שהיו במקום וחלקו האחורי פגע ברכב. "... בקטע כביש שמתעקל שמאלה במהלך נסיעה בעיקול קרון האוטובוס החליק מעט ימינה עקב מי ביוב שהתפרצו לכביש מבור ביוב שהיה פתוח ולדאבוני פגעתי עם הדופן הימנית אח' ("אחורית" - ה.י.) של קרון האוטובוס בדופן השמ' ("השמאלית" - ה.י.) קדמית של רכב סיטרואן שחנה מימין..." (הודעת הנתבע כפי שנמסרה לאיילון ביום 28.8.08). בתצהירו טען הנתבע כי "... לאור העובדה שמדובר באוטובוס ארוך-כפול הפנייה שמאלה צריכה להיות פנייה רחבה אשר תאפשר לנהג האוטובוס להשלים את הפנייה בבטחה ואולם, עצם חניית הרכב מול הצומת יש בה כדי להפריע לאוטובוס להשלים את הפנייה שמאלה. חניית הרכב מול העיקול שמאלה מהווה סיכון והפרעה לנהגי האוטובוס אשר נדרשים לבצע את הפנייה שמאלה". (סעיפים 7-8 לתצהיר עדותו הראשית מיום 28.4.10). מצאתי להעדיף את גרסתו של הנתבע כפי שנמסרה לאיילון בסמוך לאחר התאונה על פני גרסתו המאוחרת. סבורני כי גרסתו הראשונה של הנתבע מדברת בעד עצמה וחזקה כי אם היה ממש בגרסתו המאוחרת - היה טוען לה ולו רק במרומז. זאת ועוד, אומנם, כטענת ב"כ איילון, לנתבע אין אינטרס בתוצאות הליך זה שבין איילון לתובע שכן מעבידתו אינה אמורה לשאת בתשלום בגין השתתפות עצמית, אולם לנתבע היה אינטרס בשאלה האם על איילון לשאת בנזקי הרכוש שנגרמו לרכב. יאמר כי ההודעה נמסרה במסגרת דיווח לאיילון על קרות נזק רכוש בלבד ולא במסגרת הודעה בדבר נזקי גוף - (ר' סיפא להודעת הנתבע: "... נזק לאוטובוס: לא נגרם, נזק לסיטרואן: כנף קדמי שמאלי. אין נפגעי גוף"). הדעת נותנת כי התובע לא דומם את מנוע הרכב על מנת שיוכל להנות ממזגן הרכב, שכן עסקינן בשעת בוקר בעיצומו של הקיץ ולא משום שסבר כי עסקינן בהמתנה לפרק זמן של דקה- שתיים. (ייאמר כי התובע לא נחקר בשאלה זו ע"י מי מהצדדים). השאלות המשפטיות הנדרשות להכרעה להלן השאלות הנדרשות להכרעה: האם התובע עשה שימוש ברכב - שאז על אליהו לשאת לבדה במלוא הפיצוי לתובע; היה והתשובה לשאלה הנ"ל שלילית - האם הרכב חנה במקום אסור באופן שהיווה סיכון תחבורתי; לחילופין, בהנחה כי הרכב חנה במקום מותר לחניה - האם חנה באופן שהיווה סיכון תחבורתי. אקדים ואומר כי התשובה לשתי השאלות האחרונות הינה שלילית. הוכח על פי תצהירו של החוקר מטעם אליהו, שלא נסתר, ותצהירו של התובע אשר אף הוא לא נסתר - כי הרכב חנה במקום מותר לחניה. נראה כי לא בכדי הנתבע לא התייחס בתצהירו לסוגיה זו. באשר לשאלה האם עצירת/חניית הרכב היוותה סיכון תחבורתי - הודעת הנתבע לאיילון מדברת בעד עצמה ועל כן המסקנה המתבקשת הינה כי זו לא היוותה סיכון תחבורתי. לאור האמור לעיל, אדרש עתה לשאלה האם התובע עשה שימוש ברכב, או שהרכב שימש כזירה בלבד. אקדים ואומר כי מצאתי שהתובע לא עשה שימוש ברכב ומשכך על איילון לשאת לבדה במלוא הפיצוי. תמצית טענות הצדדים בשאלה האם התובע עשה שימוש ברכב או שהרכב שימש כזירה בלבד טענות אליהו תמצית טענות אליהו: הרכב שימש כזירה; התובע לא עשה שימוש ברכב; יש להפעיל את מבחן השכל הישר; מפנה לפסיקה התומכת בטענותיה, לרבות לרע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (30.11.06), רע"א 3149/09 קרנית נ' המאגר ואח' (19.7.09), ת.א. (י-ם) 2913/06 נאדל חוסייני נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' (4.11.08), ע"א (חיפה) 4052/98 שאהין נאהי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (21.5.98), ת.א. 3964/05 (אשקלון) ספיר אופיר נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח' (25.4.2010). תמצית טענות איילון: עצירת הרכב הייתה חלק בלתי נפרד ממהלך נסיעתו אותו בוקר באופן שלא ניתן לנתק את המתנתו לבנו. התובע התכוון להמשיך בנסיעה עם בנו כפי שעשה בסופו של יום. התובע המתין ברכב שמנועו מונע תוך שהינו חגור ופעולה זו היוותה חולייה בשרשרת השימוש ברכב באותו בוקר. העצירה לא ניתקה את שרשרת הנסיעה. מפנה לפסיקה התומכת בטענותיה לרבות ת.א. 3448/07 (ראשל"צ) גריידיש פנינה נ' ביטוח ישיר ואח' (28.1.09), ע"א 4248/96 (חיפה) אמאל אבו חמד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (14.4.97), ת.א. 2027/06 (רחובות) וינדהולץ סואלי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (15.10.07). הכרעה בחינת הפסיקה עליה נסמכת איילון מלמדת כי אחד התנאים העיקריים שיש להביאם בחשבון הינו גורם הזמן. בפרשת גריידיש פנינה נקבע פרק הזמן שנותר עד לתחילת הנסיעה - "כדקה שתיים בלבד" (ס' 2 לפסה"ד). בשאר פסקי הדין שהובאו ע"י ב"כ איילון - אירוע התאונה סיכל את האפשרות לקבוע במדויק מהו פרק הזמן שהפריד בין מועד התאונה למועד תחילתה הצפויה של הנסיעה ועל כן פרק זמן זה לא כומת, אולם בחלקם לפחות עולה כי עסקינן בפרק זמן קצר - לא כך בעניינינו. לדעתי, אין למנות את פרק הזמן שחלף ממועד עצירת הרכב ועד למועד קרות התאונה (5 דקות), אלא את המועד שחלף ממועד עצירת הרכב ועד למועד הגעתו של הבן שזהו פרק הזמן הרלבנטי לבחינת השאלה. במקרה שלפנינו - עם שובו של הבן לרכב הנסיעה היתה צפויה להתחדש. משנקבע פרק הזמן שחלף ממועד עצירת הרכב ועד מועד שובו של הבן לרכב - ניתן לקבוע את פרק הזמן בו, אלמלא התאונה, הרכב יכול היה להמשיך בנסיעה. כטענת ב"כ אליהו, יש להפעיל את מבחן השכל הישר על מנת לשרטט את קו הגבול התוחם את פרק הזמן שמעבר לו אין עסקינן בשימוש ברכב. ההיגיון והשכל הישר מחייבים להגיע למסקנה כי פרק זמן של כ- 15 דקות לפחות, וייתכן אף 20 דקות, של המתנה מנתק את שרשרת השימוש ברכב. התובע ישב ברכב ולא נקט בכל פעולה אקטיבית על מנת להתחיל בנסיעה תוך המתנה לשובו של בנו. בפסק דינו המקיף של סגן הנשיאה כבוד השופט שמואל ברלינר בת"א (ח') 1073/6 עומר יונס נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' (30.9.09) נדונו נסיבות שונות מהנסיבות שבעניינו. כבוד השופט ברלינר קבע כי אין קשר סיבתי בין קרות התאונה (התלקחות ניירות ברכב שלא נגרמה עקב התלקחות חלק ברכב) לשימוש ברכב. כבוד השופט ברלינר קובע כי השימוש ברכב נפסק משהנהג ירד ממנו לדקות ספורות ("2 דקות או 3 דקות" עמ' 2 לפסה"ד) כדי למצוא בביתו את ארנקו, תוך שהוא משאיר את ילדיו ברכב, מתוך כוונה לשוב אליו לכשימצא הארנק ולהמשיך בנסיעה. הנני מודע לכך כי אחד הטעמים שהביאו לקביעה זו הינו העובדה כי הנהג ירד מהרכב בעוד שהנוסעים נותרו ברכב - לא כך בענייננו - הנוסע ירד מהרכב והנהג נותר בו. ברם, ניתוח הפסיקה כפי שנעשה ע"י כבוד השופט ברלינר מלמד כי יש להגיע לתוצאה זהה. "ר' רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 4.2.09: "פרשנות המונח 'נסיעה ברכב' הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל". הזיקה הפיזית בין ההימצאות ברכב לבין הנסיעה בו, אין בה די. "יש לבסס קביעה זו", בשאלה מתי ההימצאות ברכב תיחשב כחלק מן הנסיעה בו, "על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי." (ס' 9 בעניין עומר יונס). ובהמשך: "השהייה ברכב חונה, כשלעצמה, אינה באה בגדר שימוש ברכב, גם כאשר הרכב עומד במקומו בהמתנה לנסיעה שתבוא, כל עוד לא הוחל בנקיטת צעדים אקטיביים לשם תחילת הנסיעה. כך נפסק ברע"א 3149/09 קרנית נ' סקאפי, המאגר ואח', מיום 19.7.09. נוסעים שהתכוונו לעלות אל מיניבוס שחנה במקום מותר בעת שנהגו ישב במיניבוס והמתין לעליית הנוסעים נפגעו מרכב מתדרדר שפגע בהם והצמידם אל המיניבוס. בית משפט השלום קבע כי במצב דלעיל לא נעשה שימוש במיניבוס, שכן הנסיעה בו טרם החלה והנוסעים לא היו בעיצומה של העליה לתוכו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "אין בעובדה כי הרכב נמצא במקום לצורך ביצוע נסיעה עתידית, וכי היה בדעתו של הנהג להתחיל בנסיעה בשלב כלשהו, כדי להפוך את מצבו של רכב המיניבוס למצב של 'נסיעה ברכב'". על כך התבקשה רשות לערער, ובית המשפט העליון קבע כי לא נמצא פגם בפסיקה הנ"ל, והוסיף כי "המבחן שהוצע על ידי המבקשת, הקובע כי מרגע כניסת הנהג לרכב לשם נסיעה בו מתחילה ה'נסיעה ברכב' כהגדרתה בחוק, נדחה כבר על ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009); רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל ... . בענין נביל נקבע כי פרשנות המושג 'נסיעה ברכב' אמנם חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב אולם 'המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל' ... . בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים (ראו בהקשר זה: ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486). בצדק נפסק איפוא כי לא נעשה במיניבוס 'שימוש' כמשמעו בחוק הפיצויים.". (ס' 11 לפסה"ד). לסיכום- התובע לא עשה שימוש ברכב בעת התאונה וזה שימש כזירה בלבד. סוף דבר הנני מחייב את הנתבעת 3- איילון לשלם לתובע את הסך של 70,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ ואגרת ביהמ"ש ששולמה ע"י התובע. התשלום יבוצע תוך 21 יום מהיום. הפגרה תבוא במניין הימים. התביעה כנגד אליהו נדחית. איילון תשלם לאליהו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ וכמו כן תישא ביתרת מלוא האגרה. רכבתאונת דרכיםמתנה