קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין אי העלאת נוסעים לטיסה: לפני תביעה כספית שהגישו התובעים כנגד חברת אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת") בגין אי העלאת התובעים 1 עד 9 לטיסה LY082 של הנתבעת מאיסטנבול לתל-אביב (להלן : "הטיסה"). א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים. התובעים טוענים כי ביום 12.02.2004 התייצבו התובעים 1-9 לדלפקי הצ'ק-אין של הטיסה. בעת שקילת הכבודה של התובעות 1-3, בנות משפחת חכם, אם ושתי בנותיה (להלן: "משפחת חכם"), נמצאה חריגה במשקל הכבודה. מאחר ולמשפחת חכם לא נותר כסף כדי לשלם עבור המטען החורג, ביקש, מר דני לפיד ז"ל, אשר משקל כבודתו היה פחות מהמשקל המקסימאלי המותר, לקחת עימו במקומן חלק מכבודתן, על מנת שמשפחת חכם לא תצטרך לשלם בגין המשקל העודף, אך נציגי הנתבעת לא הסכימו לכך. על-פי הנטען בכתב התביעה, במצב זה ביקשו את פרטיו של קצין הביטחון מר דוד אזולאי (להלן: "קצין הביטחון") כדי להתלונן עליו בפני הנתבעת לאחר חזרתם ארצה, ובתגובה הורה קצין הביטחון כי כל התובעים לא יעלו לטיסה. אקדים ואציין כי במהלך הראיות הוסיפו התובעים לעניין זה וטענו כי ביקשו להתלונן על קצין הביטחון לאחר שפנו אליו על מנת שיסייע להם בעניין מטענם ומשסירב בטענה שאין זה מתפקידו, ביקשו את פרטיו כדי להתלונן. כן הוסיפו כי לאחר סירובו לסייע להם התפתח ויכוח בינם לבינו, שבעקבותיו סירב להעלותם לטיסה. לטענת התובעים, עקב מזג אוויר סוער ששרר אותה עת בטורקיה, לא ניתן היה לצאת משדה התעופה והם נאלצו להעביר שם את הלילה בתנאי קור וללא מיטה. גם למחרת בוטלו הטיסות בשל מזג האוויר והתובעים נאלצו לעבור למלון סמוך. כן טענו בכתב תביעה מתוקן כי למחרת, במוצ"ש, שבו התובעים לשדה התעופה. בבואם לקנות כרטיסי טיסה חדשים, פגש אותם קצין הביטחון והודיע להם שאינם יכולים לטוס עם הנתבעת. רק למחרת עלה בידי התובעים לטוס ארצה באמצעות חברת תעופה טורקית. בשלב ההוכחות הוסיפו התובעים וטענו לעניין זה כי הנתבעת הטיסה במוצ"ש את התובעים 4-9, ורק מהתובעות 1-3 נמנע מלעלות לטיסה של הנתבעת והם אשר טסו בחברה אחרת. לטענת הנתבעת, הגיעו משפחת חכם עם משקל עודף רב מאוד, סירבו לשלם בגינו וניסו להעביר את כבודתם באמצעות מר לפיד ז"ל. כשנאמר להם שלא ניתן לעשות כן מסיבות ביטחוניות, פתחו בצעקות וקללות, אליהן הצטרפו יתר התובעים. בשלב ההוכחות הוסיפה הנתבעת כי טענה זו מתייחסת לתובעים 1- 3 ו- 8-9, (להלן: "התובעים") ואילו התובעים 4-7 , בני משפחת זכריה (להלן: "משפחת זכריה") ומר יום טוב (להלן ביחד: "התובעים הנוספים") לא הועלו לטיסה משום שלא הגיעו אליה במועד. לטענתה, בתביעתם "תפסו טרפ" על המחלוקת שנוצרה לגבי התובעים. לטענת הנתבעת, הסירוב להעלות את התובעים לטיסה הינו תוצאה של החשש הממשי לבטיחות הטיסה וביטחון הנוסעים. לטענתה, בנסיבות התנהגותם הפרועה של התובעים, והאלימות המילולית והאחרת מצידם (הפיכת שולחן ותלישת חוט הטלפון תוך כדי כך) היה זה מסמכותה של הנתבעת, ואף חובתה, שלא להעלות אותם לטיסה מסיבות ביטחוניות. כמו כן טוענת הנתבעת כי היא ועובדיה זכאים לחסינות לגבי החלטתם בעניין זה. לגבי התובעים הנוספים טוענת הנתבעת כי משאיחרו לטיסה, לא היה עליה להטיסם באותו מועד. התובעים מכחישים את האיחור הנטען בהגעתם של התובעים הנוספים, טוענים כי, בסופו של דבר, היו מוכנים לשלם בגין המטען החורג, וכי עובדי הנתבעת לא פעלו בגדר סמכותם החוקית לפעול לביטחון הנוסעים אלא מתוך נקמנות של קצין הביטחון. ב. דיון והכרעה. הנתבעת מעלה טענת סף, לפיה עילת התביעה התיישנה לאחר שחלפו למעלה משנתיים ממועד שהטיסה הגיעה ליעדה. לטענת הנתבעת, עילת התביעה העומדת, אם בכלל, לתובעים היא מכוח האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בינלאומית באויר שנחתמה בורשה ביום 12 באוקטובר 1929 (להלן: "האמנה") אשר קובעת ייחוד עילה על פיה. התובעים טוענים כי אין תחולה לאמנה. אינני מקבלת את טענת ההתיישנות דלעיל. סעיף 2 לחוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980 (להלן: "חוק התובלה האוירית") מאמץ את הוראות האמנה, וזו האחרונה קובעת בסעיף 29 כי הזכות לדמי נזק פוקעת תוך שנתיים מהמועדים הקבועים בסעיף, קרי: תקופת התיישנות של שנתיים. אולם, האמנה מסדירה את אחריותו של המוביל האוירי לנזקי גוף או מוות של הנוסעים (סעיף 17 לאמנה), לנזקים הנגרמים לכבודה או למטען (סעיף 18 לאמנה) ולנזקים הנגרמים כתוצאה מאיחור בתובלת נוסעים (סעיף 19 לאמנה). דא עקא, שבעניינינו אין מדובר באיחור בטיסה אלא באי העלאה למטוס. במקרה של Denied Boarding, דהיינו כאשר חוזה ההובלה לא בוצע, בניגוד למקרה של איחור בטיסה, לא חלה האמנה, כולל כלל ייחוד העילה הקבוע בה. ראה: בר"ע 417/08 אל על נ' עזבון המנוח אהרון שטיין ז"ל. מכאן, שלא חלה התיישנות על עילת התביעה. החוק הרלוונטי לעניינינו הוא חוק הטיס (בטחון בתעופה האזרחית), תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק הטיס בטחון בתעופה"). סעיף 12(ב) לחוק בטחון בתעופה קובע: "מפעיל כלי טיס רשאי לסרב להוליך בכלי הטיס אדם ולהוביל בו מטען או טובין אחרים אם בנסיבות הענין יש מקום לחשד שבאותה הולכה או הובלה יש משום סיכון בטחון הציבור." על-פי סעיף 13(א) לחוק הטיס בטחון בתעופה, קיימת הסכמה מכללא של כל הרוכש כרטיס טיסה באשר לזכותו של מפעיל כלי הטיס לסרב לבצע את ההובלה בנסיבות המנויות בסעיף 12 לאותו חוק. בסיכומי התשובה טוענים התובעים כי חוק הטיס בטחון בתעופה אינו חל בעניינינו שכן עניינו חיפוש בגופו ובכליו של אדם ובאיסור לשאת חומרי נפץ. אינני מקבלת טענה זו. חוק הטיס בטחון בתעופה עוסק אמנם בשני נושאים אלה, אך לא רק, והוא חל גם בעניינינו. הנתבעת טוענת לחסינות מפני ההליך המשפטי על-פי סעיף 19 לחוק הטיס בטחון בתעופה, הקובע כי נושאי התפקידים המוזכרים בו, וביניהם איש ביטחון, לא ישאו באחריות פלילית או אזרחית על מעשה שנעשה לגבי אדם פלוני בהתאם לחוק זה. לעניין תכלית הוראה זו יפים הדברים בפסק דינו של השופט י' פרידמן בת.א. 8661/06 מוגרבי נ' רשות שדות התעופה ואח' (29.8.07) (להלן: "פס"ד מוגרבי"): "הטעם לחסינות זו ברור: כבר בואר שמלאכתם של גורמי הביטחון בכל הקשור בביטחון הטיסות ושדה התעופה - מלאכה רגישה ואחראית היא. לעתים עשויה היא להיעשות בתנאים של לחץ. לעתים פוטנציאל החיכוך עם הנבדקים כתולדת הפגיעה ברגשות ואי הנעימות האינהרנטית - גבוה. ניתן להלום שלעתים, תחת תנאי לחץ תתרחשנה אף טעויות בשקול דעת, וחלקן של טעויות אלה אף עשוי להיחשב כמקיימות עוולת הרשלנות או מקימות עילות אחרות. המחוקק שאף לחסן את כל הגורמים הנמנים בסעיף מפני הליכים פליליים ואזרחיים, כך אף כשפעולותיהם גרמו נזק, והכל בהתחשב ברגישות התפקיד, בתנאים בו הוא מבוצע ובפוטנציאל הסיכון הביטחוני הגבוה המצריך הקנית שקול דעת רחב לגורמי הביטחון האחראים על בטחון השדה והטיסות. החשש הברור הנו "מאפקט מצנן" שיהא נודע להליכים משפטיים בהם יתבעו או יועמדו לדין העוסקים במלאכת הביטחון; והחשש שתיפגענה נטילת אחריות אישית וקבלת החלטות שכרוך בהן פוטנציאל של אי נעימות ופגיעה ברגשות הנבדק, מחשש לתביעה משפטית." עם זאת, פעולה אשר נועדה לגרום נזק במזיד אינה חוסה תחת כנפי החסינות, הואיל ואינה מקיימת את תכלית החסינות. ראה: פס"ד מוגרבי. ת.א. 25578/05 חוסיין אבו עיאש נ' רשות שדות התעופה (30/12/07). הנתבעת טוענת כי משפחת חכם ומשפחת לפיד נהגו באופן פרוע הגובל באלימות. תחילה פרצו בצעקות ובקללות, תוך שהם יוצרים התקהלות קולנית ומהומה באזור הבידוק והצ'ק-אין. אחר כך החל מר לפיד ז"ל לעבור בין מסלולי הבידוק והצ'ק-אין כדי לבדוק איזו כבודה נמסרה על ידי הנוסעים האחרים, בנוסף הועף שולחן שהיה בבידוק ותוך כדי כך נתלש מכשיר הטלפון. מהומה זו היוותה סיכון בטחוני ליתר הנוסעים, במיוחד על רקע התראות שהיו אותה עת על כוונה לבצע פיגועים כנגד תחנת הנתבעת באיסטנבול. בשל התנהגותם של התובעים, היה חשש כי תיווצר בעייה גם בטיסה ולכן החליטה מנהלת התחנה שלא לאפשר עלייתם למטוס. התובעים טוענים כי לכל היותר היתה מצידם, לשיטתה של הנתבעת, אלימות מילולית ולא פיזית. אלימות מילולית נדונה בת.א. (י-ם) 10765/07 יצחק ארבוס נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (להלן: "פס"ד ארבוס"). שם העיד קצין הביטחון לעניין ההשפעה של אלימות מילולית על הבטיחות במהלך הטיסה: "אני כבר שנים רבות בביטחון. נוסע שכבר בתחילת התהליך אחרי שמנסים להרגיע אותו פעמיים ושלוש קורא לעובדת "אידיוטית", לעובד בכיר הוא קורא "גזען" ולי קורא "ערבי ולא סופר אותך", זה לא יקרה. נוסע כזה שמסרב להירגע כשהוא יעלה על המטוס בסופו של דבר ולא ימצא חן בעיניו מה שהדיילת תגיד לו ואז הוא יקלל ויתפרע במטוס"." באותו עניין החליט בית המשפט (השופטת א' שניידר) כי הגם שלא התרשם כי התובעים היו "טלית שכולה תכלת", הרי שספק אם התנהגות התובע עלתה כדי סיכון בטיחותי המצדיק את אי העלאתו לטיסה, וכי קצין הביטחון הפעיל שיקול דעת מוטעה. עם זאת קבע בית המשפט כי לא היתה מצידו של קצין הביטחון כוונת זדון וכי מתוך כובד האחריות המונחת על כתפיו לביטחון הטיסה וציבור הנוסעים, פעל כפי שפעל בהפעילו שיקולים רלבנטיים על פי חוק הטיס בטיחות בתעופה גם אם התוצאה היתה בלתי מדתית. הואיל וגם שידול דעת מוטעה נכנס לגדר החסינות על פי סעיף 19 לחוק הטיס בטחון בתעופה, נדחתה התביעה. חומר הראיות שלפני , כפי שיפורט להלן, תומך בגרסת הנתבעת לגבי האירועים שהתרחשו בשדה התעופה, ואני סבורה כי בניגוד לפס"ד ארבוס, בו נותר ספק אם התנהגות התובע עלתה לכדי סיכון בטיחותי וביטחוני המצדיקים אי העלאה לטיסה, בעניינינו היה מקום לחשש כי העלאת משפחות חכם ולפיד לטיסה תהווה סיכון בטיחותי. מטעם התובעים הובאו בעניין זה עדויות ובהן סתירות לרוב. בתצהיר הגב' שרה חכם ת/1 מסרה כי נתנה את מזוודתה העודפת למשפחת לפיד לפני ביקורת הביטחון, מסרה את מזוודותיה בדלפק, והמתינה לחבריה שיעשו צ'ק-אין. דני לפיד ז"ל התבלבל והעביר בטעות במסוע את המזוודה הקטנה שלו, וביקש אותה חזרה מהדיילת שאמרה כי אינה יכולה להחזיר לו אותה בשל כך שהיא בהריון. דני לפיד ז"ל פנה בעניין זה לקצין הביטחון, האחרון סירב לבקשתו לסייע לו ואז פנתה גב' חכם לקצין הביטחון, ובעקבות סירובו להיעתר לפנייתה אמרה לו שתבוא איתו חשבון בפני הממונים עליו כשתחזור ארצה. בעקבות זאת הודיע להם קצין הביטחון שלא יעלו לטיסה. בינתיים קיבלה הגב' חכם את המזוודה הנוספת וניגשה לעשות צ'ק-אין פעם שנייה, אך לא היה לה כסף לשלם בגין המטען העודף. בתצהירה לא פורט דבר נוסף לגבי חילופי הדברים בין התובעים לבין קצין הביטחון, על אף שמדובר בעניין מהותי. בנותיה מסרו בתצהירן כי לא היה להן דין ודברים עם קצין הביטחון. בחקירתה הנגדית הכחישה, תחילה, הגב' שרה חכם, דין ודברים נוסף, אחר כך אישרה כי בין לפיד ז"ל לקצין הביטחון פרץ ויכוח מילולי (עמ' 3 שורה 28 לפרוטוקול), אחר כך הוסיפה כי מר לפיד ז"ל אמר לקצין הביטחון : "אתה יודע שאנחנו סוג ב' בארץ, מה אתה מרגיש את עצמך בתורכיה סוג א' א'" (עמ' 7 שורות 23-24 לפרוטוקול), וכן העידה כי: "היה ויכוח מילולי פגיעה בכבוד. כנראה שהכבוד מוציא את האדם מהעולם וזה גרם לו להוציא אותנו מדעתנו" (עמ' 8 שורות 17-19 לפרוטוקול) ולבסוף אישרה כי: "אני התמוטטתי ומרגע הזה, הבת שלי איבדה את העשתונות ואמרה "אם אמא שלי תמות אני אהרוג אתכם". היא התפרעה כי ראתה שאני שרועה על הרצפה". כל הגרסה שלעיל לא הופיעה בכתב התביעה או בתצהירים מטעם התובעים. על-פי תצהירי בנותיה, רחל ולבנה חכם, היה ויכוח בין דני לפיד ז"ל וקצין הביטחון ביחס למזוודה קטנה שמסר בטעות לבידוק, אימן ניסתה להרגיע את קצין הביטחון והוא הודיע להם שלא יעלו לטיסה ואילו הן לא התערבו בויכוח ולא שוחחו עם איש במהלך כל האירוע. גם בחקירתן הנגדית הכחישו כי התערבו, ובכך נסתרה, בין היתר, עדות אימן על חילופי הדברים שהיו לגרסתה, בין ביתה לבין קצין הביטחון לאחר שהודיעו להן שלא יעלו לטיסה. ממשפחת לפיד לא נמסר תצהיר כלשהי, וממילא לא הובאה גרסתם, הגם שעל-פי גרסת הנתבעת הם היו גורם מרכזי ביצירת הסיכון הבטיחותי לטיסה. בעדותה של הגב' שרה חכם היו סתירות לגבי עניינים נוספים אשר משליכות על מהימנות גרסתה. כך העידה כי מסרה את המזוודה למשפחת לפיד במלון ולא בשדה התעופה, וכי היה עודף משקל למר לפיד ז"ל כתוצאה מכך שהוא מסר בטעות את המזוודה הקטנה שלו במקום את הגדולה יותר), וכאשר החזיר לגב' שרה חכם את המזוודה, נוצר אצלה עודף משקל קטן. עדות זו אינה מתיישבת עם כך שעל פי חומר הראיות שלפני, לרבות טענות התובעים. כך בסעיפים 5, 6 לכתב התביעה המקורי טענו התובעים כי כשהגיעו התובעות 1-3 לבידוק התברר להם כי יש להן עודף משקל ומחסור בכסף, ובנסיבות אלה הציעו התובעים האחרים לקחת חלק מהמטען שלהן, ואותה גרסה בדיוק צוינה על ידם בסעיף 5, 6 לכתב התביעה המתוקן. בסעיף 3 ו- 7 לתצהיר מועלית הגרסה השנייה, המופיעה גם בעדותה של הגב' שרה חכם בחקירתה הנגדית, לפיה הויכוח החל לגבי עודף משקל של מר דני לפיד ז"ל כתוצאה מכך שמסר בטעות את המזוודה הקטנה שלו. הגרסה השנייה מופיעה גם בתצהירי רחל ולבנה חכם. גרסה שנייה זו אינה עולה כמובן גם בקנה אחד עם העדויות מטעם הנתבעת לפיהם הגיעה משפחת חכם עם עודף משקל והויכוח פרץ שעה שעובדי הנתבעת לא הסכימו להעברת חלק מהכבודה שלהן למשפחת לפיד. מדוע יטענו נציגי הנתבעת כי התובעות 1-3 ביקשו להעביר מזוודה למר לפיד ז"ל אם העברה זו בוצעה בבית המלון? בנוסף עלו סתירות בעדותה לגבי טענתה לפיה לא דיברו נציגי הנתבעת בשדה התעופה אנגלית (סעיף 4 לתצהיר ת/1) שהוחלפו בטענה שלא דיברו עברית ואילו היא לא שולטת, לטענתה, באנגלית (עמ' 9 שורות 9-11 לפרוטוקול), ובנוסף עלתה בעדותה בחקירתה הנגדית גרסה חדשה לפיה מר לפיד ז"ל הזמין משטרה (עמ' 8 שורות 20-21, ו- 25-27 לפרוטוקול). מנגד גרסת הנתבעת היתה גרסה אחת ברורה ועקבית. על-פי תצהירו של קצין הביטחון, מר דוד אזולאי (נ/4) הוא שמע צעקות ממתחם הבידוק הביטחוני והצ'ק-אין, נגש לדלפק הצ'ק-אין והבחין במשפחות חכם ולפיד שהתלהמו וצעקו על עובדי הנתבעת שהיו במקום. קצין הביטחון פגש בעוזרת קב"ט בכירה, גב' רונית בואנו, שמסרה לו כי בשלב הבידוק הביטחוני הבחינה כי הגב' שרה חכם מנסה להעביר אחת ממזוודותיה לנוסע אחר. הגב' בואנו ביקשה מהגב' חכם שלא להעביר את המזוודה שכן הדבר מנוגד להוראות גורמי הביטחון, הגב' חכם התמרמרה וסירבה להישמע להנחיה תוך שימוש במילים קשות, קולניות וגרסות כלפי הגב' בואנו (סעיפים 4, 5 לתצהיר נ/4). הגב' חכם לא שילמה עבור המטען העודף, ויחד עם משפחת חכם החלה לעורר מהומה תוך הפניית קללות כלפי עובדי הנתבעת, מנהלת התחנה באיסטנבול ואחד מעוזרי הקב"ט, ג'קי בן נון. הניסיונות להרגיע את משפחות חכם ולפיד לא הוכתרו בהצלחה והדבר גרם למהומה והתקהלות ליד דלפק הצ'ק-אין. מר אזולאי פנה למשפחות חכם ולפיד וביקש להפסיק את הצעקות וההתלהמות. הוא אישר כי סירב להתערב בבעיות עודף המשקל של משפחות חכם ולפיד משום שאין הדבר בסמכותו. בעקבות פנייתו למשפחות חכם ולפיד להירגע, הפנו אליו בני משפחת לפיד את חמתם תוך שהם מתיחים בו כי זכותם לצעוק. הללו תקפו והעליבו אותו אישית באופן מילולי ואמרו כי אסור לטוס עם הנתבעת וכי מגיעים להם הפיגועים שעושים נגדם. המאמצים להרגעת הרוחות ולהשבת הסדר על כנו עלו בתוהו, והתובעים נרגעו רק לאחר שהגיעו שוטרים מקומיים שנזעקו לשמע המהומה. בשלב זה פנו בני משפחת חכם לקצין הביטחון והטיחו בו בבוטות כי עליו לפתור את בעיית המשקל העודף. קצין הביטחון סירב והבהיר שאין הדבר בסמכותו. קצין הביטחון עדכן בפרטי האירוע את מנהל הביטחון האזורי של הנתבעת, מר ארז צידון, והוחלט שהוא יביא אותם לידיעת הקברניט. בעקבות זאת עדכן את הקברניט ומנהלת התחנה על מנת שיחליטו על המשך הטיפול. מנהלת התחנה החליטה שלא להעלות את התובעים לטיסה וזאת לאחר שהתייעצה עם הקברניט, שאף הוא סבר כי כך יש לעשות. בשל החשש מהתובעים, ביקשה מנהלת התחנה מקצין הביטחון להילוות אליה כשתמסור להם על ההחלטה שלא להעלות אותם לטיסה. מנהלת התחנה הודיעה על ההחלטה למשפחת לפיד והללו החלו לקלל ולגדף את קצין הביטחון, לרבות קללות גזעניות באשר למוצאו המרוקאי. ההודעה למשפחת חכם לא נעשתה בנוכחותו של קצין הביטחון ואין הוא יודע מי הודיע להם על כך. מנהל הביטחון האזורי, מר מוטי שטיינפלד תמך בגרסת קצין הביטחון. על פי עדותו הוא דווח "בזמן אמת" על ידי מנהלת התחנה, גב' הטאדג'ה. על פי הדברים שנמסרו לו הגיעה משפחת חכם עם עודף משקל, סירבה לשלם ופרצה בצעקות, בני משפחת לפיד התערבו וניסו להעביר מזוודה אחת של משפחת חכם על שמם למרות שהיה להם עודף משקל של 95 ק"ג. מנהלת התחנה הסבירה להם שהדבר אסור מסיבות ביטחון ואז פרצו בצעקות וחוללו מהומה. קצין הביטחון הגיע למקום ואף הוא ספג קללות וצעקות, ומר לפיד ז"ל החל לעבור בין דלפקי הצ'ק-אין על מנת לוודא כמה כבודה אושרה לעלייה למטוס לנוסעים אחרים ויצר הפרעה רבה בביצוע עבדות הבידוק ותהליך העלייה למטוס. מנהלת התחנה התריעה בפני משפחות חכם ולפיד כי אם לא יירגעו היא תסרב להעלותם למטוס, הדבר לא עזר, התנהגותם הפכה להיות אלימה יותר והם הפכו אחד מדוכני הביטחון וניתקו תוך כדי כך אחד הטלפונים, ולפיכך החליטה מנהלת התחנה שלא להעלותם לטיסה. קברניט המטוס, מר יהודה גפן, אישר אף הוא גרסה זו. על פי עדותו, כשהגיע לשדה התעופה באיסטנבול ותוך כדי הכנת המטוס לטיסה חזרה לתל אביב קיבל דיווח מקצין הביטחון וממנהלת התחנה לגבי האירוע שהתרחש בבידוק הביטחוני וסביב דוכן הצ'ק-אין. מנהלת התחנה סברה שאין להעלותם לטיסה הואיל וקיים חשש שימשיכו את התנהגותם האלימה וההתפרעות גם במטוס בטיסה חזרה לישראל מה שיכול לסכן את בטיחות הטיסה. לאחר ששמע את מנהלת התחנה וקצין הביטחון החליט לתמוך בהחלטת מנהלת התחנה שלא להעלות את התובעים לטיסה. עדים אלה עמדו על גרסתם בחקירתם הנגדית. כן נתמכה גרסת הנתבעת בדו"ח תלונה צפויה/נוסעים אלימים שצורף לתצהירו של קצין הביטחון נ/4 ובו פרטי משפחת חכם ולפיד ופירוט נסיבות האירוע, אשר מולא על ידי קצין הביטחון בליל האירוע. כן נתמכת גרסתם בפירוט האירוע שנמסר על ידי מנהלת התחנה, נספח ב' לתצהירו של מר מוטי שטיינפלד, נ/6. לטענת התובעים, דו"ח מנהלת התחנה אינו קביל כראיה מאחר ולא הוגש באמצעותה אלא צורף לתצהירו של מר שטיינפלד. זאת ועוד עדותו של מר שטיינפלד מסתמכת על הדו"ח, ולפיכך היא בגדר עדות מפי השמועה. אינני מקבלת את הטענה. מדובר בדו"ח רשמי שנערך על ידי ממלא תפקיד במסגרת תפקידו הסומך על פעילות של גוף קולקטיבי וככזה ניתן להגשה באמצעות מר שטיינפלד. ראה: י' קדמי על הראיות (חלק שני) בעמוד 607) גם הפסיקה קבעה כי די בכך שמדובר בדו"ח רשמי של אותו מוסד על מנת שהממונה של אותו אגף שבו עבד העובד שערך את המסמך, יעיד על הרשום באותו מסמך והדבר ייחשב כעדות קבילה. לעניין זה נקבע בע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539 (1992) בעמוד 553: "אם קיימת מערכת מסודרת של בקרה על קיומם הדווקני של הנהלים, תוך בדיקה מידגמית נאותה, המאשרת את האופן המדויק והנכון שבו פועלים יחידי הגוף הקולקטיבי, קיימת הסתברות גבוהה ביותר, שתעודה שנמסרה או עדות שניתנה על-ידי האחראי על היחידה, המפקח על שמירת הנהלים וכן על ביצועם ויישומם, משקפות אל נכון את נכונות המימצא; והוא - אף על-פי שהאחראי, הוא עצמו, אינו יכול לאשר מידיעתו הבלתי אמצעית, שבדיקה מסוימת ביחידה שבפיקוחו אמנם נערכה. הקביעה שבחוות דעתו תהיה קביעה עובדתית, המבוססת על תהליך של הסקת מסקנות, לאמור: "מכיוון שהכפופים לי פועלים תמיד לפי הכללים המחייבים אותם, ושעל יישומם הדווקני אני מפקח, יש להניח במידה רבה של ודאות, שגם פיתוח מסוים שנערך על-ידי הכפופים לי משקף את המציאות"." בעניינינו מדובר בעדותו של מי שהיה אחראי, בין יתר התחנות, על ניהול תחנת הנתבעת באיסטנבול. אין חולק שמנהלת תחנת איסטנבול אשר ערכה את הדו"ח, נספח ב' למוצג נ/6, הייתה כפופה למר שטיינפלד מהבחינה המקצועית והדו"ח נערך על ידי מנהלת התחנה מכח החובה לרשום את פרטי האירוע. לפיכך המסמך קביל, גם להוכחת תוכנו. התובעים התנגדו גם לקבילות של "דו"ח תלונה צפויה/נוסעים אלימים" שנערך על ידי קצין הביטחון ולחילופין למשקלו, בטענה שלא נערך על ידו ב"זמן אמת" והראיה שהמסמך לא נושא תאריך ולא את חתימתו בכתב יד. אני מקבלת את עדותו של קצין הביטחון כי מילא את הדו"ח סמוך לאחר שהטיסה המריאה, גין היתר משום שעל פי הפירוט שבו אין לי ספק שנערך מייד לאחר האירוע. התובעים נאחזים בעובדה שלא נמסרו להם עותקי מסמך אזהרה בגין "התנהלות בלתי הולמת במטוס" כאמור בסעיף 2.2 לנוהל טיפול בנוסע אלים (להלן: "הנוהל"). על-פי רישומי מנהלת התחנה התובעים הוזהרו. אין חולק כי לא נמסרו להם עותקים של המסמך האמור, אולם, נראה כי החובה למסור מסמך זה חלה רק במקרה שמדובר בנוסע אלים במהלך טיסה במטוס (ראו סעיף 2.2 לנוהל). עם זאת איני מקבלת את טענת הנתבעת באשר לאי מילוי דו"ח נוסע אלים לגבי כל אחד מהתובעים. אין זאת אלא כי נפל פגם בהתנהלותה בעניין זה אולם אי מילוי הדו"ח כאמור, אין בה כדי לעשות את החלטתה של הנתבעת לשרירותית, או החלטה שאין לה תוקף או הצדקה. התכלית העומדת מאחורי מסירת הדו"ח לנוסע שלא הורשה להעלות לטיסה הינה הבאת ההחלטה בדבר סירוב להעלותו לטיסה ונימוקיה לידיעתו, ולאפשר לו להשיג על ההחלטה. תכלית זו הושגה במסירת עותק של דו"ח אחד לכל התובעים, בו פורטו נסיבות האירוע. התובעים טוענים, כאמור כי מזגו של קצין הביטחון הביא אותו לכעס ונקמנות בשל פגיעה בכבודו, והעידו עליו כמי שרגיש לכבודו יתר על המידה. אעיר כי ככל שאפשר ללמוד על מידת השליטה עצמית של הצדדים בעת האירוע ממידת שליטתם העצמית במהלך שמיעת העדויות, הרי שקצין הביטחון, שעמד בחקירה נגדית ממושכת ונוקבת, שמר על קור רוח, נימוס וענייניות לאורך כל החקירה בעוד שחלק מהתובעים איבדו את השליטה העצמית ונהגו בתוקפנות גם בחקירתם הנגדית. לגבי הגרסה המרוככת של הדברים שאמר מר לפיד ז"ל לקצין הביטחון, ודברי ביתה, העידה כאמור לעיל הגב' שרה חכם (לגבי הגרסה הפחות מרוככת הכוללת קללות, הערות גזעניות והתפרעות בדלפקי הצ'ק-אין כולל הפיכת שולחן ושיטוט לצרכי בדיקת הכבודה שהוטענה עבור יתר הנוסעים, גרסה המהימנה בעיני יותר, העיד קצין הביטחון, ונמסר לקברניט על ידי מנהלת התחנה). במהלך העדויות הגדיל לעשות התובע 4, מר זכריה חכם, אשר הרבה להשיב לשאלות ב"לא זוכר" והעיד על עצמו כאדם שכחן (עמ' 14 שורה 16 לפרוטוקול) וכאדם שלוקח כדורים נגד שכחה (עמ' 19 שורה 18 לפרוטוקול) שהתפרץ ללא סוף כלפי ב"כ הנתבעת, נתן תשובות כמו: "תשאל את הנבלה ההוא" בדברו על קצין הביטחון (עמ' 165 שורה 11 לפרוטוקול), "אתם שקרנים ושקרנים שקרנים עשר פעמים אתם שקרנים. אתם שקרנים ואתם שקרנים" ו"מה אני עשיתי, מה אנחנו גויים... גועל נפש, אני "רותח" אני לא יכול לדבר יותר" (עמ' 16 שורות 24-27 לפרוטוקול) שנאמרו תוך שהעד צורח במלוא גרונו ואף עוזב את דוכן העדים, וממשיך בעמ' 17 לפרוטוקול כשהוא יוצא מהאולם, אחר כך חוזר לאולם ומתיישב על ספסלי הקהל ולבסוף מתרצה וחוזר לדוכן. כששואלים אותו אם היה רגוע כשהיה הויכוח בשדה התעופה, שאלה לגיטימית לכל הדעות בנסיבות העניין, הוא משיב "אין צדק" (עמ' 12-18 לפרוטוקול). בנו, יאיר זכריה, שלט יותר ברוחו אך לא התאפק והשיב לב"כ הנתבעת "השאלות מרגיזות אותי" (עמ' 27 שורות 7-8 לפרוטוקול. דברים אחרונים אלה, אין בהם להשליך ישירות למחלוקת שבפני שכן משפחת זכריה, אשר לפי טענתה ניהלה דין ודברים עם קצין הביטחון, לפי גרסת הנתבעת, לא היתה מעורבת בויכוח אלא איחרה לטיסה. ממשפחת לפיד לא יכולתי להתרשם שכן אף אחד מהם לא העיד. עם זאת לעניינינו, ככל שניתן להתרשם מהתנהגות העדים בבית המשפט להתנהגותם מחוצה לו, הרי שקצין הביטחון עשה רושם של אדם השולט היטב ברוחו ומקיים תקשורת עניינית. על-פי עדותו של קצין הביטחון, בתקופת האירוע נשוא התביעה, היו מספר התראות על כוונה לבצע פיגועים כנגד תחנת אל על באיסטנבול וזמן קצר קודם לכן היו מספר פיגועים שאירעו נגד הקהילה היהודית באיסטנבול. על פי עדותו הוא ביקש למנוע התקהלות והתבלטות של נוסעים ישראליים ככאלה אשר היתה עלולה לסכן את הנוסעים ולהפריע לעובדי האבטחה סעיף 8 לתצהיר נ/4). אני מעדיפה את גרסת עדי הנתבעת על פני גרסת הנתבעים בהיותה עקבית, ומסתברת יותר בנסיבות העניין. אילו נהג קצין הביטחון כפי שטוענים התובעים, היה עליו שלא להעלות נוסעים רבים, באירועים שונים לטיסות, דבר שבוודאי אינו מהאינטרס של הנתבעת. קצין הביטחון הפגין, כאמור קור רוח במהלך עדותו. התובעים טוענים כי קצין הביטחון התנכל להם עקב פגיעה בכבודו, אולם הוברר כי ההחלטה שלא להעלות את התובעים לטיסה לא היתה שלו, אלא של מנהלת התחנה. התובעים טוענים כי מכיוון שהיא אינה מבינה עברית לא יכלה להבין מה הם אומרים ולכן לא יכלה לקבל על סמך זה החלטה כפי שקיבלה. אין ספק שמנהלת התחנה לא הבינה את תוכן הדברים אולם את ההשתוללות, הצעקות, ההתפרעות וההתקהלות, הבינה היטב. אף התובעים אינם טוענים לקשר שקשרו נגדם קצין הביטחון יחד עם מנהלת התחנה, ומכאן שהחלטתה התקבלה לנוכח הדברים, גם כפי שהיא התרשמה מהם. לאור האמור לעיל אני מקבלת את גרסת הנתבעת בכל הנוגע לתיאור האירוע שהתרחש בשטח הבידוק והצ'ק-אין. התובעים טוענים שגם אם היה דבר מה בהתנהגות מר לפיד ז"ל וגב' שרה חכם תבל"א, שיש בו כדי להצדיק את החלטת הנתבעת לגביהם (דבר המוכחש על ידם), הרי שלא היה מקום שלא להעלות לטיסה את בני משפחותיהם. לגבי התובעת 2, הגב' לבנה חכם, טוענים התובעים כי לא הייתה מעורבת בויכוח שבין הצדדים והיא הרימה את קולה רק לאחר שהודיעו להם כי לא יעלו על הטיסה. לגבי התובעת 3, הגב' רחל חכם, נטען שניכר בעדותה כי מדובר בבחורה שקטה, נחבאת אל הכלים המתקשה להתבטא, ולא ניתן לקבל הטענה לפיה הרימה את קולה. אינני מקבלת טענות אלה. בדו"ח מנהלת התחנה (נספח ב' לתצהירו של מר מוטי שטיינלפד נ/6) צוין מפורשות כי הן בנות משפחת חכם והן בני משפחת לפיד היו מעורבים בהתנהגות האלימה כנגד הנתבעת ונציגיה. בנוסף, אין זכר לכך שבני משפחת חכם או לפיד ביקשו להיפרד מגב' שרה חכם או ממר לפיד ז"ל ולטוס בנפרד. מגרסת משפחת חכם עולה כאילו שתי בנותיה של הגב' חכם אינן עצמאיות ותלויות בה, כך שהטענה כיום, כאילו היו נוסעות בנפרד, אין בה ממש. מחומר הראיות שלפני עולה כי אין מדובר באירוע בו היה רק דין ודברים קולני בין נוסע לעובדי הנתבעת אלא מהומה שפרצה על ידי קבוצת נוסעים שלוותה בצעקות, באלימות מילולית וככל הנראה גם אלימות כנגד רכוש, כשאחד מהקבוצה מר לפיד ז"ל עובר בנקודות הבידוק כדי לבדוק את מזוודות הנוסעים האחרים שהועמסו. כל אלה גרמו התקהלות ומהומה באיזור הבידוק והצ'ק-אין. בנסיבות אלה היתה החלטת הנתבעת מוצדקת. לא היה מוטל עליה להעלות את משפחות חכם ולפיד למטוס ולבחון אז אם הם ממשיכים בהתפרעות או נרגעים. בטיחות הטיסה והנוסעים עולה בחשיבותה על מתן הזדמנות נוספת למשפחות אלה להתנהג כראוי. יתר על כן, גם אם שיקול הדעת של עובדי הנתבעת היה מוטעה, והיה עליהם להעלות את משפחות חכם ולפיד לטיסה, על אף המהומה שגרמו בשדה, הרי שאין לומר כי מדובר בהחלטה חסרת יסוד, המושתתת על זדון ונקמנות אישית, ולפיכך היא חוסה תחת החסינות על-פי סעיף 19 לחוק הטיס בטחון בתעופה. התובעים טוענים כי גם אם היתה התנהגות שמצדיקה אי העלאתם למטוס הרי שלאחר שהגיעה המשטרה המקומית נרגעו הרוחות, ומשהתפוגג החשש כי יסכנו את הטיסה או הנוסעים, היה על הנתבעת להעלותם לטיסה. מחומר הראיות עולה כי הרוחות לא נרגעו עד להחלטת מנהלת התחנה שלא לאפשר את עלייתם של התובעים למטוס. הציטוטים המובאים לעניין זה בסיכומי התובעים המעידים, כביכול, על כך שהרוחות נרגעו עוד לפני נחיתת המטוס, הינם חלקיים. מעיון במכלול עדותם של מר אזולאי ומר גפן עולה תמונה אחרת, לפיה רגיעת הרוחות לפני נחיתת המטוס הייתה זמנית, ובהמשך המשיכו התובעים באלימות מילולית כנגד נציגי הנתבעת (עמ' 52 שורות 22-23 ועמ' 54, שורות 4-5 לפרוטוקול), והסיבה לרגיעת הרוחות הזמנית הייתה הגעת המשטרה המקומית (עמ' 52, שורות 14 לפרוטוקול). משמעות הדבר כי הרגיעה הזמנית של הרוחות לא הייתה מרצונם הטוב החופשי של התובעים כפי שניתן להבין מהסיכומים מטעמם. בנוסף, כעולה מעדותו של מר גפן, גם לאחר שנרגעו זמנית הרוחות, האירוע לא נגמר מבחינת הנתבעת הואיל והגורמים המוסמכים בנתבעת היו בלב קבלת ההחלטות (ראו עמ' 40, ש' 16-18 לפרוטוקול). יתר על כן מהתנהגותם של התובעים לאחר שהודיעו להם כי לא יעלו לטיסה עולה כי התנהגותם הפרועה היתה חוזרת ונשנית ותלויה בשביעות רצונם הרגעית. בנסיבות אלה לא היה על צוות הנתבעת לבדוק אם כשיעלו לטיסה יהיו שבעי רצון ורגועים או שמא לא ימצא חן בעיניהם דבר מה זה או אחר והם ישתוללו גם במטוס. למעלה מהצורך אציין כי לגופו של עניין, אכן לא היה זה מתפקידו של קצין הביטחון לטפל במשקל עודף של התובעים או מסירת מזוודה בטעות והחזרתה לנוסע. ציפיית התובעים כי הוא יסייע להם בעניין זה, וכוונתם להתלונן עקב כך שסירב לבקשתם, לא היתה במקומה. אין צורך לומר כי גם אם היה זה מתפקידו לסייע להם, וגם אילו היה מקום להתלונן נגדו, לא היה בכך כדי להצדיק את התנהלות התובעים בעקבות סירובו. אשר לתובעים הנוספים (תובעים 4-7), הללו טוענים כי לא הועלו לטיסה בשל כך שהתערבו בויכוח שבין משפחת לפיד וחכם לבין קצין הביטחון. הנתבעת טוענת כי הללו לא הגיעו לטיסה בזמן. הנתבעת הציגה דו"ח PNR (Passenger Name Report) (נספח א' לנ/5) (להלן: "דו"ח PNR") ונציגה מטעם הנתבעת, גב' יונית דרי, העידה על הרישומים שבו. הרישום בדו"ח ה- PNR נעשה על ידי עובדי הנתבעת ב"זמן אמת", הם עושים אותו על פי הנחיות העבודה המחייבות אותם, במערכת מחשב מאובטחת בה בכל רישום, ואף בביטול של כל רישום, ניתן לדעת מי ערך את הרישום. אין כל סיבה להניח שמי שרשם את הדברים בדו"ח ה- PNR רשם דברים לא נכונים. כך, על-פי עדותה של הגב' דרי, מדו"ח ה- PNT עולה כי מי שערכה את הרישום לגבי משפחת חכם הייתה גב' רינה זילבר (עמ' 63, ש' 24-25 לפרוטוקול), ועל-פי הרישום הסיבה לאי העלאת משפחת חכם לטיסה היתה התנהגותן האלימה. התובעים טוענים כי טענתה של הנתבעת לפיה משפחת זכריה ומר יום-טוב איחרו לצ'ק-אין, הינה הרחבת חזית שאין לקבלה, הואיל ובכתב הגנתה מציינת הנתבעת כי כל התובעים נהגו באלימות מילולית, זאת ללא אבחנה בין התובעים. אמנם, הנתבעת לא העלתה טענה זו בכתב ההגנה אולם גם התובעים טענו, כפי שפורט לעיל, לגבי כל התובעים בנשימה אחת, ולא פירטו לגבי כל אחד מהם את האירועים שהביאו לאי הטסתו. משניתן על ידם פירוט בתצהירי העדות הראשית, פירטה אף הנתבעת לגבי כל אחד מהם מדוע לא הוטס, והעדים נחקרו על גרסה זו. לפיכך אינני מקבלת את הטענה לרחבת חזית. גרסת הנתבעת לפיה לא הוטסו התובעים הנוספים בשל איחור ולא בשל מעורבות בויכוח עם קצין הביטחון, נתמכת בדוח ה- PNR מצד אחד, ומצד שני ב"דו"ח תלונה צפויה/נוסעים אלימים" שצורף לתצהיר נ/4 בו לא הוזכרו שמותיהם של משפחת זכריה ומר יום-טוב. אילו היתה הנתבעת מקבלת החלטה שלא להטיסם בשל אלימות, היו הללו מופיעים בדו"ח האמור, בתרשומת של מנהלת התחנה ובעדכונים שקיבלו הקברניט ומנהל האזור. קצין הביטחון העיד כי לא הייתה לו כל מעורבות בהחלטה שלא להטיס את משפחת זכריה ומר יום-טוב (עמ' 48 שורות 12-16 לפרוטוקול). עדותו זו לא נסתרה. גם מר שטיינפלד העיד כי לא ידוע לו דבר לגבי עניינם של משפחת זכריה ומר יום-טוב באירוע (סעיף 14 לתצהיר נ/6). בדו"ח מנהלת התחנה אין כל אזכור לגבי משפחת זכריה ומר יום-טוב ואף בדו"ח ה-PNR צוין כי הם הופיעו לדלפק הצ'ק אין לאחר שהוא נסגר. גם הקברניט העיד כי בשום שלב בתהליך קבלת ההחלטות לגבי האירוע בשדה התעופה, לא דובר על תשעה נוסעים אלא על חמישה נוסעים בלבד (עמ' 43, שורות 26-28 לפרוטוקול). התובע 4, מר אבנר זכריה העיד כי בניו, התובעים 5-6 מסרו את כבודתם (עמ' 14, שורות 25-26 לפרוטוקול). על-פי טענה זו הם עברו את שלב הצ'ק-אין. אם אכן כך היה, היה ביכולתם להגיש כראיה את כרטיס העליה למטוס. כרטיס כאמור לא הוגש. יתר על כן, התובע 6, מר יאיר זכריה העיד תחילה כי הוא ואחיו, התובע 5, מר אלירן זכריה, מסרו את המזוודות, אחר כך העיד כי לא מסרו את המזוודות וכי היו לאחר הבידוק הביטחוני, בתור לצ'ק אין (עמ' 22, שורות 7-10 לפרוטוקול). במצב דברים זה לא יכלו להיות כרטיסי עליה למטוס בידי התובעים 5-6, והם לא מסרו את המזוודות. התובע 7, מר יום טוב העיד בחקירתו הנגדית כי ניתנו לו כרטיסי עליה למטוס (עמ' 32, שורות 18-21 לפרוטוקול), אלא שאין בידו להציגם כיוון שהושארו בידי הגב' שרה חכם. אינני מקבלת גרסה זו. ראשית, זכרה לא בא באף אחד מהתצהירים. שנית - אין לי ספק שאילו ניתנו הכרטיסים לגב' חכם, היא היתה דואגת למסירתם לב"כ התובעים, המייצג את כל התובעים, כפי שעשתה לגבי כל האסמכתאות האחרות שהיו בידה, ובא-כוחם היה מגיש אותם כנדרש. בנוסף לכך, מר יום-טוב העיד כי לא היה עד להגעת המשטרה המקומית (עמ' 32, שורות 24-25 לפרוטוקול) ואף טען שזו לא הגיעה, וכי לא היה עד לחילופי הדברים בין משפחת לפיד לקצין הביטחון (עמ' 33, שורות 2-3 לפרוטוקול). דברים אלה תומכים בגרסת הנתבעת לפיה הוא הגיע באיחור, וכשהגיע, על-פי עדותו נאמר לו כי "הדלת סגורה" (עמ' 31, שורות 14-17, 20-21 לפרוטוקול). כשנשאל מר יום-טוב מדוע אלירן ויאיר זכריה לא עלו למטוס, השיב כי הם המתינו לו ולאביהם, התובע 4, כדי שיוכלו לעלות ביחד למטוס (עמ' 33, שורות 9-10). מכאן, שגם אילו עברו אלירן ויאיר זכריה את שלב הצ'ק-אין, ואינני מקבלת גרסה זו, הם לא עלו למטוס כיוון שהמתינו לאבנר ומר יום-טוב, ומשהאחרונים איחרו להגיע לדלפקי הצ'ק אין, גם הראשונים לא עלו למטוס. מעדותו של אבנר זכריה עולה כי הוא אינו זוכר פרטים רבים מהאירוע נשוא התובענה, תשובותיו מתחמקות ובלתי קוהרנטיות. כן העיד כי הוא נוטל תרופות נגד שכחה. מכאן שמשקל עדותו נמוך. יתר על כן לנוכח חומר הראיות שבפני והסתירות בעדויות הנוגעות לאי העלאת התובעים הנוספים לטיסה, לא נתתי בעדותו אמון. גם בעדותו של בנו, מר יאיר זכריה, ישנן סתירות, כפי שפורט לעיל, ופגימה נוספת במהימנותו נגרמה כתוצאה מכך שאביו התערב בתשובות לשאלות במהלך חקירתו הנגדית. התובעים טוענים כי לא יהיה רישום במועד של התובעים הנוספים בצ'ק-אין גם אם הגיעו בזמן ועוכבו בבידוק על ידי קצין הביטחון. אכן הדבר כך אלא שלאור הרישומים שנערכו על ידי הנתבעת ב"זמן אמת", הגרסה האחת שפרטיה משתלבים של כלל העדים מטעם הנתבעת, וסתירות מהותיות בעדויות של התובעים הנוספים, אני מקבלת את גרסת הנתבעת לעניין זה. מכל מקום התובעים לא הוכיחו כי הגיעו בזמן, וודאי לא במצב בו הם עצמם אינם זוכרים מתי, לגרסתם, הגיעו. יתר על כן, לנתבעת אין כל אינטרס לעשות רישום לגבי הסירוב להעלות חמישה נוסעים לטיסה בשל אלימות ולא לעשות רישום לגבי ארבעה נוספים. נהפוך הוא, ככל שמספר הנוסעים המשתתפים במהומה גדל, כך גדלה ההצדקה של הנתבעת שלא להעלות אותם לטיסה שכן הסיכון הבטיחותי הנובע מהם גדל. כל התובעים רכשו כרטיסים מסוג שלא ניתן להמרה בכרטיס למועד אחר, ולפיכך היה עליהם לרכוש כרטיס טיסה חדש לאחר שלא הועלו לטיסה המקורית. אכן, כל התובעים פרט לתובעות 1-3 רכשו כרטיסי טיסה של הנתבעת וטסו חזרה לישראל במוצאי השבת שלאחר מכן. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת לא אפשרה לכל התובעים לחזור ארצה במוצאי השבת במוצאי שבת ה- 14.2.04. עם זאת גרסה זו השתנתה לאחר מכן, ונותרה הטענה כי רק לתובעות 1-3 לא התאפשר הדבר, כנרמז מבין השיטין, בהמשך לאירוע שאירע במועד המקורי של הטיסה. הנתבעת טוענת כי התובעים הנוספים רכשו כרטיסי טיסה חדשים למוצאי שבת ואכן הועלו לטיסה, ואילו התובעות 1-3 לא רכשו כרטיסי טיסה ולכן לא הועלו לטיסה. בעדויות מפרטות התובעות 1-3 כי קצין הביטחון הודיע להן על הסירוב להטיס אותן באמצעות הנתבעת כאשר הגב' שרה חכם הלכה לרכוש כרטיסים ואילו בנותיה עמדו בתור לצ'ק-אין. אף בגרסתה בתצהירה ת/1 לא מצאה התובעת 1 לנכון לציין כי הסירוב היה תוך כדי שהיא הלכה לרכוש כרטיסי טיסה וכי לנוכח הודעתו של קצין הביטחון לבנותיה, הודיעה לה ביתה שלא לרכוש כרטיס, אלא ציינה באופן כללי: "איך שקצין הביטחון ראה אותנו ממתינים יצר הנקם לא נרגע והוא הודיע לנו שאנחנו, עם אל על לא חוזרים. יצויין כי את המשפחות האחרות כן החזירו במוצ"ש עם טיסת אל על". מדוע נהג קצין הביטחון איפה ואיפה, סתמה ולא פירשה. לנוכח העובדה שתחילה טענו כי הנתבעת סירבה להטיס את כל התובעים במוצאי השבת, אחר כך טענו כי רק אותן לא העלו לטיסה אך לא פירשו למה, ולא את הנסיבות בהן הודיעו להם על כך, ורק לבסוף ניתנה עדותם כי בעוד ששתיים היו בתור לבידוק והאחת היתה בתור לכרטיסים הודיעו להם כי לא יועלו לטיסה, בצירוף סתירות בעדויותיהן לגבי נסיבות האירוע, ובהתחשב בכך שהנטל עליהן להוכיח כי למרות שהיו מוכנות לרכוש כרטיסי טיסה חדשים סירבה הנתבעת להעלותם לטיסה, ובהתחשב ביתר הראיות שלפני, בין היתר העובדה שלפי סעיף 3.3 לתצהירה של גב' יונית דרי, נ/5 הודיעו נציגי מוקד השירות הטלפוני של הנתבעת לבעלה של גב' שרה חכם כי עליו ליצור קשר עם סוכן הנסיעות על מנת להסדיר את הטסת בני משפחתו לטיסה של הנתבעת במוצאי שבת, דבר שתועד בדו"ח ה- PNR (עמוד שני לנספח א' לנ/5) ומצביע על נכונותה של הנתבעת להטיס את התובעות 1-3, אני דוחה את גרסת התובעות 1-3 לעניין זה. משלא רכשו התובעות 1-3 כרטיסי טיסה חדשים, לא היה על הנתבעת להטיס אותם, וזאת בשל אי רכישת הכרטיסים ולא כתוצאה מנוהל טיפול בנוסעים אלימים, שם הסמכות שלא להעלות נוסעים אלימים לטיסות הבאות לתקופת זמן קצובה מסורה לסמנכ"ל השירות, שלא היה זכר בראיות שלפני כי הלה קיבל החלטה כזו בעניינן של התובעות 1-3. ג. סוף דבר. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תביעות נגד חברות תעופהתעופה