קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין טעויות בחשבון טלפון נייד / תביעה נגד פלאפון בגין טעויות בחשבון: א. רקע: התובעת, חברת סמו ירוחם שיווק בע"מ (להלן: התובעת), הינה חברה בבעלותם של בני הזוג, ירוחם סמו ואשתו סימה. מר סמו מנהל את עסקי החברה בפועל. אחד מתחומי העיסוק של החברה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היה מתן שירותי רט"ן (רדיו טלפון נייד), בתחום התקשורת הסלולארית. תחום עיסוק זה, בוצע על ידי התובעת באמצעות התקשרות עסקית לאספקת השירותים דלעיל שנקשרה בין התובעת לבין חברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן: הנתבעת). ההתקשרות העסקית הראשונה בין הצדדים החלה עוד בשנת 1992, אז סופקו לתובעת שירותים סלולאריים לשימושה ולצרכיה בלבד. במהלך השנים, מערכת היחסים בין הצדדים צמחה והתרחבה. בשלב זה, התובעת החלה לשמש כמעין סוכנת עצמאית, שהציעה גם ללקוחות מטעמה, שירותים סלולאריים. קווי הטלפון הניידים ושירותיהם הוזמנו בפועל על ידי התובעת מהנתבעת. התובעת שילמה לנתבעת את חיובי הקווים המוסכמים בין הצדדים וגבתה מלקוחותיה, אשר החזיקו את הקווים בפועל, תשלומים בעבורם. הרווחים אותם הפיקה התובעת היו תולדה של ההפרשים שבין עלות רכישת המכשירים והשירותים הסלולאריים השונים על ידיה מידי הנתבעת (בתעריף שסוכם ביניהם), לבין התמורה המוסכמת שהתובעת גבתה עבור אותם השירותים מלקוחותיה, בתעריף יקר יותר. לאורך תקופת ההתקשרות, הוסדרו היחסים בין התובעת לנתבעת, במסגרת הסכמי התקשרות מתחדשים מעת לעת, שנקשרו בין התובעת (באמצעות מר סמו) לבין הנתבעת (באמצעות נציגי מכירות ושירות שונים, מטעמה). ככל שהתובעת הרחיבה את מספר הקווים והשירותים שהיא הזמינה מהנתבעת, היא בקשה לקבל תנאים משופרים יותר. בהסכם האחרון בין הצדדים, שהוגדר כ-"הסדר לשיתוף פעולה הדדי", אשר נחתם בין הצדדים במחצית שנת 2001, הוענקו לתובעת הטבות שונות ברכישת מכשירי פלאפון שונים; קביעת תעריפי שיחות (תעריפים לדקת שיחה במסלול רגיל ובמסלול מוזל); שירותים נלווים אחרים (כדוגמת מענה קולי והודעות טקסט); שירות תיקונים; שירות שיחות לחו"ל ועוד. הסכם זה היה בתוקף, בתקופת המחלוקת נשואת התביעה. מקובלת עלי טענת הנתבעת שההסכם תוּחם על ידי הצדדים לתקופה של 3 שנים, קרי, עד מחצית שנת 2004. בסעיף 14 להסכם, הותנה תוקפו בכך שהתובעת תכבד את הוראות הקבע לטובת הנתבעת, לאורך כל תקופת ההסכם. כמו כן, הותנה כי לא יופחת מספר המכשירים אשר ברשות התובעת, "נכון לכל נקודת זמן במהלך הסכם זה". במועד כריתת ההסכם היו לתובעת 128 קווים/מנויים. על אף שהיה מוסכם בין הצדדים, במהלך שנות תקופת ההתקשרות (כולל בהסכם האחרון הנ"ל), שהתשלום עבור שירותי הנתבעת יבוצע על ידי התובעת בהוראת קבע חודשית, בהתאם לחשבוניות שיונפקו על ידי הנתבעת ויומצאו לתובעת, הרי שתקופה קצרה קודם לחתימת ההסכם האחרון הנ"ל, ביום 18/03/01, התובעת הודיעה לנתבעת על ביטול הוראת הקבע והחלה להמציא לנתבעת תשלומים חלקיים, באמצעות המחאות (רא' נספח ז' לתצהיר התובעת). לטענת התובעת, ביטול הוראת הקבע נעשה בהסכמה, אולם מלוא חומר הראיות מלמד שהתובעת עשתה כן, כצעד חד צדדי מטעמה, עקב טעיות נטענות שהיא גילתה בחשבוניות שהופקו על ידי הנתבעת, שכללו חיובי יתר ואי ביצוע זיכויים המגיעים לה. התובעת החלה לערוך חישובי חיוב משלה ולהמציא תשלומים, על פיהם. כמו כן, התובעת הלינה על כך שהחשבוניות מונפקות על ידי הנתבעת באיחור ואינן מאפשרות קיזוז מס ערך מוסף, בחודש שבו היא מחויבת על פיהן, בהוראת הקבע. התשלומים בהמחאות בוצעו על ידי התובעת לעיתים באיחור ובאופן לא סדיר. התובעת צירפה להמחאות, מכתבי השגה על חיובי היתר שהיא גילתה לטענתה, בחיובי הנתבעת. אין מחלוקת שאכן התגלו טעויות בחשבוניות החיוב של הנתבעת. טענות אלה, הועלו בזמן אמת על ידי התובעת, השכם וערב. הנתבעת הבטיחה לבדקם ולתקנם. בדיקות אלה ארכו חודשים רבים והזיכויים שהנתבעת ביצעה לבסוף, בוצעו חודשים רבים לאחר מכן ובאיחור רב. על אף הטענות, החשבוניות הנוספות של הנתבעת, המשיכו לכלול בתוכם טעויות בחיובים. לרוב (אך לא תמיד), היה מדובר בטעויות בסכומים קטנים, אולם התובעת הבהירה כי אינה מתכוונת לוותר גם עליהם. על אף הדיונים הארוכים הנמשכים בין הצדדים אודות טענות התובעת לחיובים שגויים ולזיכויים שלא הוענקו, ההתקשרות נמשכה והתובעת המשיכה (באמצעותה ובאמצעות מנוייה) להשתמש בשרותי הנתבעת, באופן שותף. בהעדר פתרון סופי, הוראת הקבע לא חודשה על ידי התובעת ולא כובדה, והחוב הרשום של התובעת בספרי הנתבעת, הלך ותפח. ביום 03/02/03, הנתבעת הסכימה, בדיעבד, שהתובעת לא תחדש לבינתיים את הוראת הקבע, עד שיומצאו חשבוניות "תקינות", במהלך 3 חודשים (רא' נספח יא'/3 לתצהיר התובעת). בין השנים 2002 ועד לתחילת שנת 2004, הנתבעת ביצעה מספר ניתוקים יזומים לקווי התובעת, עקב דרישתה לתשלום חובות שהצטברו בספריה ועקב דרישותיה החוזרות ונשנות, להחזרת הוראת הקבע לתוקף. ב-2.03, לאחר כמעט שנה של התכתבויות ופגישות, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים לסיום מחלוקת ההתחשבנות ההדדית בין הצדדים עד לאותו מועד (כולל החובות החדשים עד לסוף 01/02). לטענת התובעת, הסכם זה לא כלל בתוכו ויתור מטעמה על טענות ו\או תביעות לנזקים, ככל שהסכם הפשרה התייחס להתחשבנות הכספית גרידא, ולא לטענות לנזקים שנגרמו לה. בעקבות התנהגותה של הנתבעת, כמפורט בתביעה. כמו כן, התובעת החלה בשנת 2003 לצמצם את מספר הקווים המוחזקים על ידיה באופן משמעותי, כך שעד לתחילת שנת 2004, נותרו בידיה 38 קווים פעילים בלבד. ההתקשרות שבין הצדדים הגיעה לסיומה (באופן סופי), בשנת 2004, בעקבות הניתוק היזום האחרון שבוצע על ידי התובעת ב-19/01/04. ב-02/04, הקווים חוברו מחדש, כאשר בתוך מספר חודשים לאחר מכן, הוחזרו כל הקווים לנתבעת ומערכת היחסים, הסתיימה. תביעה זו, הוגשה בסמוך למועד סיום מערכת היחסים ובמסגרתה התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסדי רווחים; חיובי יתר; אי מתן הנחות מוסכמות; עוגמת נפש ופגיעה במוניטין. לטענת התובעת, הנזקים נגרמו בגין מחדליה של הנתבעת, אשר התגלו במהלך תקופת ההתקשרות העסקית ביניהם והפרת הסכם ההתקשרות שבין הצדדים, בכל הקשור לחיובים שהוטלו על ידי הנתבעת בניגוד למוסכם, וכן בעיקר בגין הניתוקים היזומים של הקווים שבוצעו על ידי הנתבעת, אשר הובילו לאובדן לקוחות התובעת. בכתב התביעה נטען כי ההפסד הכולל אשר נגרם לתובעת בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, עומד על סך מעל ל- 900,000₪, אולם, בשל מצבה הפיננסי הדחוק, נאלצה התובעת להעמיד את סכום תביעתה, על סך של "450,000 ₪" בלבד, מטעמי אגרה. מחובתי לציין כבר עתה שטענות הצדדים השתנו, התרחבו והתחלפו, בין כתבי הטענות, לתצהירי העדות שהוגשו ולסיכומיהם. התפרסות זו של הצדדים, לאורך ולרוחב, הקשתה עד מאוד על בית המשפט בניסיון ליתן פסק דין תמציתי וענייני, באשר למחלוקת, כפי שהתגלתה. ב. טענות התובעת (הסופיות) בתמצית: מטבעם של דברים, קיימים פערי כוחות גדולים בין הנתבעת, שהינה אחת משלושת ספקיות השירותים הסלולאריים הגדולות בשוק התקשורת, לבין התובעת, כלקוח "בודד". יחסי כוחות בלתי שוויוניים אלה הקשו על התובעת לבצע בירורים שונים באשר לקווים שלה. כמו כן, התגלו קשיים בקבלת תשובות מחייבות מטעם הנתבעים ומעקב אחר קיום הסיכומים שהושגו בין הצדדים. הקושי האמור הלך והחמיר, בגין תדירות החלפת נציגי המכירות של הנתבעת, אשר עבדו מול מנהל התובעת. יש בחוסר האיזון הנ"ל כדי להטיל חובות מיוחדות על הנתבעת, למניעת חיובים שגויים מלכתחילה, וכן לעריכת פיקוח על מנגנוני בדיקת ובירור החיובים, באופן יעיל. הפעילות העסקית המקורית בין הצדדים, שהחלה עוד בשנת 1992, צמחה בין השנים 1995-1996 בעת שנציגת הנתבעת דאז (הגב' שושי דן), עוֹדדה קידום והרחבת הפעילות והגדלת כמות הקווים והלקוחות של התובעת. סוכם כי התובעת תקבל הנחות ותנאים מיוחדים כתמריץ, ככל שתגדל פעילותה של התובעת. בהתבסס על ההסכמות האמורות, התובעת התקשרה עם נציג מטעם האו"ם, לצורך אספקת שירותים סלולאריים, באמצעותה. בחודש 11/96, הוזמנו הקווים והמכשירים הראשונים. ב- 05/97, סוכם עם נציגה נוספת של הנתבעת (הגב' שלומית וידר), על מתן הטבות נוספות לתובעת, לאור הגידול בפעילות העסקית שלה. עוד במהלך שנת 1997, התובעת החלה לגלות טעויות ו/או חישובים שגויים בחיובי הנתבעת, אשר עמדו בניגוד לתנאים שסוכמו בין מנהל התובעת והנתבעת, באמצעות נציגותיה הנ"ל. בעקבות האמור, נעשתה פנייה אל מנהל הנתבעת בחיפה, שבעקבותיה עבר הטיפול בבירור טענות התובע, לגב' קרן שאנני. בין השנים 1998-2000, התחלפו עוד כשלושה מנהלי לקוחות מצד הנתבעת, אשר היו אמונים על הקשר העסקי בין הנתבעת לבין התובעת. כל אחד מהם הדגיש, כמו קודמיו, את נושא ההדדיות והמחויבות לשמירה על לקוחות התובעת וכן את רצון הנתבעת להגדלת מספר הלקוחות של התובעת. בעקבות הסכמה נוספת שהושגה עם מר אסף סנה (הנציג הנוסף שהתחלף מבין נציגי הנתבעת, להלן:"מר סנה"), התובעת פעלה לגייס לקוחות נוספים (בקרב בני משפחותיהם של חיילי האו"ם). הובטח לה על ידי מר סנה, כי סוגיית החשבונות המוטעים והזיכויים המגיעים לתובעת, תטופל על ידו, באופן אישי. על אף האמור, תופעת החיובים השגויים נמשכה. בשעה שהתובעת הסבה את תשומת ליבו של מר סנה לכך, נטען על ידו כי הוא נתקל ב"חומות של בירוקרטיה" מצד הממונים עליו. התדירות הגבוהה של החלפת הנציגים השפיעה לרעה על השירות שהתובעת קיבלה מהנתבעת והיא נאלצה להמשיך להתמודד עם הבעיה החוזרת ונשנית, של חשבונות שגויים ומוטעים והעדר מענה הולם לטענותיה. הנציג המחליף הבא (במקום מר סנה), היה מר אסף יעקב (ע.ת. מס' 2) אשר טיפל בענייני התובעת במשך כשנה (להלן:"מר יעקב"). בפגישה שנערכה בין התובעת , מר יעקב ומנהלו, מר זיו גלבוע, הצדיק זה האחרון את טענותיו של מנהל התובעת אודות הטעיות והחיובים השגויים ואף התחייב שהנתבעת תבדוק את העניין, בטווח מועדים מוגדרים (רא' נספח ט/1 לתצהיר מר סמו, שנערך על ידי הנתבעת ב-21/10/01). בפגישה נוספת בנדון שנערכה בין מר סמו ומר יעקב ונציגה נוספת, שהוצגה כ"מומחית" לנושא מערכת מחשוב הנפקת החשבונות והחיובים של הנתבעת (גב' מירב שלום), הובטח שוב כי החשבונות והחיובים יתוקנו וכי התובעת תזוכה על טעויות העבר. על אף האמור, ההתחייבויות הנ"ל של הנתבעת, לא קוימו, וכן בעיית החיובים השגויים לא באה על פתרונה, והמשיכו להופיע בחשבוניות השוטפות שהנתבעת הנפיקה. בנסיבות המתוארות, אין מקום להסתמך על ספריה ומסמכיה של הנתבעת, ככל שאין הם משקפים נכונה את סך החוב של התובעת, בכלל, ואת חובה באותם המועדים השונים שבהם ניתקה הנתבעת את קווי התובעת, שלא כדין, בפרט. חוסר האמינות של ספרי ומסמכי הנתבעת נלמד מכוח הנתונים השגויים והסותרים שבכרטסת חיובי הנתבעת, אודות גובה החיובים, הזיכויים ומועדיהם. יש מקום ליתן משקל לתקופת הזמן הארוכה שחלפה, בין מועד הטלת החיובים השגויים, למועד הנדחה של ביצוע הזיכויים, בגינם. יש בכל האמור, כדי ללמד על היעדר נכוּנות גובה החוב הנטען במועדים השונים, כולל במועדי ביצוע הניתוקים. הסכם הפשרה מ-2.03 היווה סיום המחלוקת הכספית אודות החוב הכספי של התובעת בלבד, ללא ויתור על נזקים מצידה. עיקר טענתה של התובעת הינה כי החיובים השגויים שחזרו ונשנו, אשר בוצעו על ידי הנתבעת מחד, והניתוקים שבוצעו בקווי התובעת על ידיה, באופן חד צדדי, בגין החובות הנטענים השגויים, מאידך, גרמו לפגיעה וירידה הדרגתית, בפעילות העסקית של לקוחות התובעת (ובמיוחד של האו"ם), עד להפסקה מוחלטת, ככל שלקוחותיה של התובעת ציפו כי הקווים הסלולאריים שהעמידה לרשותם יהיו זמינים ופתוחים ולשימושם החופשי, בכל עת, ללא תקלות ו\או ניתוקים יזומים. הנזקים העיקריים והמכריעים שנגרמו לתובעת, נגרמו בגין הניתוק הלא מוצדק והחד צדדי שבוצע על ידי הנתבעת ב-06/02, עליו יצא קצפם הרב של הלקוחות ובעיקר של נציגי כוחות האו"ם, אשר היוו את הלקוח הגדול והמשמעותי ביותר מבין מנוייה של התובעת. ג. טענות הנתבעת בתמצית: התובעת לא הייתה לקוח "קטן ורגיל", ואין להתייחס ליחסי הכוחות בין הצדדים, כיחסי הכוחות שבין הנתבעת "לצרכן הבודד". אדרבא, התובעת היתה לקוח עסקי גדול ומשמעותי, בעלת אינטרס כלכלי מובהק בשיתוף הפעולה העסקי, עם הנתבעת. מעמד זה של התובעת, הקנה לה מעמד מיוחד, אשר בא לידי ביטוי בטיפולה, באמצעות מנהלים מהמחלקה העסקית של הנתבעת. התובעת גם זכתה לחיבור מקוון למערכת המִחשוּב, של הנתבעת. חיבור זה אפשר לתובעת לקבל תמונת מצב עדכנית אודות נתוני פעילות הקווים שלה, לרבות הנתונים בדבר החיובים וההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים, בזמן אמת, בכל עת, "און ליין". בעזרת החיבור למערכת המקוונת של הנתבעת, מנהל התובעת, למד, במרוצת הזמן, להכיר את מנגנון הפעולה של הנתבעת והחל להציפה בתלונות וטענות, כשרובן לא היו מוצדקות. הוא הפך ל"טרדן מקצועי", שפעל תוך כדי ניצול המעמד המיוחד שהנתבעת העניקה לתובעת, כלקוחה עסקית. טענות מנהל התובעת, כפי שפורטו בתצהירו ("המסובך והמסורבל"), נועדו ליצור "מסך עשן" ולזרות חול בעיני בית המשפט. טענות אלה לוקות באי דיוקים וחצאי אמיתות, המגיעות עד כדי "חוסר תום לב משווע". במהלך השנים, הצדדים כרתו הסכמים לשיתוף פעולה, שנבעו משביעות רצונה של התובעת (נכון לאותם המועדים), ומתוך רצונה להגדיל את כמות המנויים שלה, על מנת להגדיל את רווחיה. בהסכם האחרון לשיתוף פעולה הדדי שבין הצדדים (ת/3), ממחצית שנת 2001, הוענקו לתובעת הטבות וזיכויים נוספים, לאור הגדלת מספר מנוייה, עד כדי 128 קווים. ככל שתוקפו של ההסכם נקבע למשך 3 שנים, לא נהיר לנתבעת, דרישתה של התובעת, להפסדי רווחים עתידיים, "עד לשנת 2008". ההסכם היה אמור להסתיים, ממילא, ב-06/04. ההסכם האמור, אכן כלל הנחות שונות לגבי רכישת מכשירים סלולאריים וכן, תעריפים מוזלים לגבי דקות שיחה ושירותים אחרים, אולם, סעיף 14 להסכם התנה את תוקפו בכך שהתובעת תכבד את הוראות הקבע שניתנה לטובת הנתבעת וכן ההסכם הותנה בכך שמספר המכשירים/מנויים הנ"ל שברשותה, לא יפחת. הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה כלפי הנתבעת, על פי המוסכם ביניהם, בעוד שהתובעת לא קיימה את ההסכם. התובעת ביטלה את הוראת הקבע, באופן חד צדדי, ללא סיבה מוצדקת ולא שילמה את חובותיה באופן סדיר. כמו כן, היא הפחיתה את כמות המנויים/קווים שבבעלותה, באופן משמעותי עד שבראשית שנת 2004 (בעת הפסקת שיתוף הפעולה), נותרו בידי התובעת 38 מכשירים/קווים פעילים, בלבד. התנהגות התובעת, שצברה חובות לא משולמים וביטלה את הוראת הקבע, באופן חד צדדי מבלי לחדשה, אילצה את הנתבעת, כצעד מחויב המציאות, לאחר מתן התראה, לבצע ניתוקים יזומים ובודדים של קווי המנויים של התובעת, על מנת שהתובעת תעמוד בהתחייבויותיה. הניתוק הראשון מ-06/02, ארך יממה אחת. קווי התובעת חוברו, לאחר תשלום של 100,000 ₪ במזומן, על חשבון החוב. הניתוק השני בוצע ב-05/03, למשך שעתיים בלבד והתובעת חוברה באופן חריג, כנגד הבטחת מנהל התובעת (בע"פ), להסדיר את תשלום החוב. הניתוק השלישי בוצע ב-01/04. התובעת חוברה מחדש ב-02/04, לאחר הסדרת חיובה והוראת הקבע. הניתוק הסופי בוצע ב-04/04, במסגרת הסיום הסופי של ההתקשרות, שהחלה, באופן מעשי, ב-01/04. השגיאות ו/או חיובי יתר ככל שהתגלו, באו על תיקונם והתובעת זוכתה בגינם על ידי הנתבעת, באופן מלא. הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בחודש 02/03, שם קץ לכל ההתחשבנויות הקודמות בין הצדדים עד למועד המוסכם. יש על כן, לדחות את טענות התובעת באשר לנזקים שנגרמו לה בתקופה שקדמה להסכם זה, לרבות בגין ניתוק הקווים. לאור האמור התובעת ויתרה על טענותיה לנזקים בגין ניתוק הקווים, והינה מנועה ומושתקת מלהעלות טענות אלה. אילו היה נגרם לנתבעת נזק נרחב כתוצאה מניתוק הקווים, שקדם להסכם הפשרה האמור (קרי, הניתוק מיום 24/06/02), הרי שאין זה סביר או הגיוני שהתובעת לא הייתה מעלה סוגיה זו, במסגרת המשא ומתן שנוהל לקראת הסכם הפשרה, שכן הוא הושג, מספר חודשים, לאחר הניתוק האמור. התובעת גם לא הוכיחה כל קשר סיבתי, בין ניתוק הקווים, לבין "עזיבתם של לקוחותיה" ולא קיים כל קשר סיבתי שכזה. בפניותיו הרבות של מנהל התובעת (מר סמו) לנתבעת, לא הועלתה מעולם הטענה כי לקוח פלוני החליט להפסיק את התקשרותו עימה, בגין פעולות הנתבעת, לא כל שכן הקבוצה "העיקרית והרצינית", של הלקוחות מטעם האו"ם. בתקופה של ששת החודשים שלאחר הניתוק של יממה שבוצע ב-24/06/02 (אשר הוגדר על ידי מנהל התובעת בתור "הניתוק שגרם לנזק אדיר ובלתי הפיך"), לא סיים ולוּ מנוי אחד את התקשרותו עם התובעת. התובעת גם לא הציגה אף עד ו/או מסמך המבסס את טענתה, שהלקוח העיקרי, המנויים מטעם האו"ם, עזבו אותה בגין ניתוק זה, או אחר. אין כל סבירות בטענת התובעת כי, ניתוקם של המכשירים, למשך תקופות זמן הקצרות, בפערים של שנה לערך בין ניתוק לניתוק, יגרום לנזק הנטען על ידי התובעת. התובעת גם לא הוכיחה את שיעור הנזק הנטען. חוות הדעת של רואה החשבון מטעם התובעת לשם הוכחת שיעור הנזק, אינה מוכיחה את טענותיה. מקורה של הירידה הנטענת בהכנסותיה של התובעת בשנת 2003, אינה קשורה בהתנהגותה של הנתבעת, והינה על פניה, תוצאה של סיבות אחרות ומגוונות. טענת התובעת לתשלום בסך 15,840₪, בגין חיוב היתר של "40" הקווים שהתובעת טוענת שהיא ביקשה להעביר למסלול "איזי" מוזל, הינה מופרכת על פניה. כמו כן, הסכום הנטען הופחת על ידי התובעת בתשלומיה, בפועל, וכן בוצעו זיכויים בכרטסת החיוב של הנתבעת, כך שהתובעת לא שילמה כלל לנתבעת, את הסכום הנטען, בפועל. באשר לפיצוי הנטען בגין "עגמת הנפש ופגיעה במוניטין", טענת הנתבעת הינה כי, עגמת הנפש היחידה במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, נגרמה לנציגי הנתבעת השונים, אשר נאלצו להתמודד עם טענות השווא ודרישות חוזרות ונשנות של מנהל התובעת שהביאו את הנתבעת להשקעת מאמצים ומשאבים רבים, על מנת לגרום לתובעת לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות. הנתבעת מודה שהפסיקה מכירה באפשרות החריגה לפסוק פיצוי בגין "עגמת נפש" לחברה בע"מ, אולם במקרה זה, אין מקום לקבוע שהתובעת נכללת בגדר ה"מקרים המיוחדים", המזכים בפיצוי האמור. ד. המסגרת הראייתית : מטעמה של התובעת העיד מנהלהּ, מר ירוחם סמו. כן העיד, רואה החשבון מר שגב סיטי, אשר ערך את חוות הדעת מטעם התובעת. עד נוסף מטעם התובעת, מר אורן קרמר, היה אחד מלקוחותיה של התובעת, בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה. מטעמה של הנתבעת העידו מר גדי דמרי, מר אריק מירון ומר אסף יעקב, אשר פעלו מטעם הנתבעת בניהול הקשר העסקי שלה עם התובעת, בתקופות הרלבנטיות לכתב התביעה. לתצהירי העדות הראשית צורפו מאות דפי נספחים, הכוללים, בין היתר, סיכומים והבנות שונות שהושגו בין הצדדים, במהלך תקופת ההתקשרות, תכתובות רבות בין הצדדים וכן מסמכים רבים נוספים, אודות ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. מרבית מסמכים אלה שצורפו על ידי הצדדים, לא זכו להתייחסות ספציפית וממוקדת בתצהיריהם וסיכומיהם. הנני מציינת עובדה זו, כעובדה מצערת. המטרה של ניהול מחלוקת משפטית בבית המשפט אינה בהעמסת מסמכים על התיק והותרת בית המשפט "לנבור" ביניהם, על מנת לדלות את המצב העובדתי. המלאכה בנדון מוטלת על הצדדים, עצמם. אעבור עתה לדיון והכרעת הטענות, לגופן. ה. ההסכם ויישומו במסגרת מערכת היחסים בין הצדדים: ההסכם שנחתם בין הצדדים במחצית שנת 2001, ל-3 שנים (עד מחצית שנת 2004), הינו ההסכם הרלבנטי לתקופה נשואת התביעה. בהסכם זה הוסדרה מערכת היחסים בין הצדדים, עד שזו הגיעה לסיומה באופן מעשי, (בעקבות הניתוק האחרון, מיום 19/01/04). אין מחלוקת כי לתובעת הוענקה זכות חיבור למערכת המקוונת של הנתבעת. החיבור האמור אכן אפשר למנהל התובעת לבדוק ולעקוב אחר החיובים השוטפים של התובעת בגין הקווים השונים, "און ליין", בזמן אמת ובכל עת. על פי גרסת מנהל התובעת בעצמו, עוד בשנת 1997 ובמהלך כל התקופה לאחר מכן, שבה חידשו הצדדים את ההסכמות ביניהם ועד לחתימת ההסכם האחרון, התחלפו נציגי התובעת חדשות לבקרים. הפעילות של הנתבעת הינה דינאמית ותנאי ניהול עסקיה כוללים, על פניהם, החלפה תקופתית של מנהלי הלקוחות העסקיים שלה. איני שוללת את טענת מנהל התובעת שהדבר הקְשה על יכולתו לפתח מערכת יחסים ארוכת שנים, מול גורם אחד אחראי מטעם הנתבעת. מאידך, על אף הקושי הנטען של התובעת, בגין התחלופה התדירה של נציגי הנתבעת, הרי שהתובעת בחרה להמשיך ולחדש את ההתקשרות, מספר פעמים. היא גם פעלה על מנת להגדיל את קווי הנתבעת שברשותה, משיקולי כדאיות עסקית, בזכות הנחות ותנאים משופרים שהוענקו לה. כך הדבר באשר לטענת התובעת לפערי "יחסי הכוחות" שבין הצדדים. התובעת הייתה לקוחה עסקית, בעלת מנויים רבים. תחושתה לפערי יחסי הכוחות לא מנעה ממנה מלפעול להגדלת מנוייה ולכרות מחדש, מדי פעם, הסכמי שיתוף פעולה עם הנתבעת, מאותם השיקולים של כדאיות כלכלית שציינתי לעיל. גם באשר לחיובים השגויים ולחיובי היתר, הרי שלטענת מנהל התובעת, הוא החל לגלותם, עוד בשנת 1997. אין באמור כדי להטיל על התובעת חובה בדין לשאת בחיובי יתר, בפועל. מאידך, לאור טענתו שהוא גילה טעויות כאלה במהלך השנים, חדשות לבקרים, עוד משנת 1997 ולאור העובדה שעל אף האמור, הוא מצא לנכון להמשיך לחדש את ההתקשרות ולהגדיל את הפעילות עם הנתבעת, הרי שהבעיה של חיובים לא מדויקים הייתה ידועה לו גם בעת כריתת ההסכם האחרון. תקופה קצרה קודם לכן, הוא אף הודיע (באופן חד צדדי) על ביטול הוראת הקבע מטעם התובעת, בגין האמור. "הרקע ההיסטורי" של יחסי הצדדים מלמד, שהחריקות שנוצרו, ביישום הסכמת הצדדים וחיובי התובעת, היו ידועות לשני הצדדים במשך תקופה לא מבוטלת, כולל בעת כריתת ההסכם האחרון. במילים אחרות, הצדדים בחרו להמשיך ולחדש את יחסיהם, גם בהסכם האחרון (שבו הנתבעת הסכימה להעניק לתובעת הטבות חדשות), על אף תחלופת נציגי הנתבעת, על אף החיובים השגויים שכבר התגלו לעיני התובעת במשך מספר שנים, ועל אף שעדיין שררה מחלוקת ביניהם, אודות החיובים שכבר הוטלו, אשר הובילה לביטול הוראת הקבע על ידי התובעת זמן קצר קודם לכן. כל אחד מהצדדים בחר בהמשך ההתקשרות, מהשיקולים העסקיים שלו, ועל אף "המגרעות והחריקות" שהתגלו זה מכבר במערכת היחסים המשותפת. הבעיות שהתגלו לאחר חתימת ההסכם האחרון, (שוב בכל הקשור לטענות התובעת לחיובים שגויים נוספים; אי חידוש הוראת הקבע מצידה; ניתוקי קווים מטעם הנתבעת בגין חובות תופחים), התפתחו "למלחמת כוחות" בין הצדדים, תוך כדי ניסיון של כל אחד מהם, "לכופף את ידו" של השני. יש במכלול הראיות כדי לבסס את טענות התובעת, שהנתבעת לא הצליחה, במהלך תקופה לא מבוטלת של ההתקשרות העסקית בין הצדדים, להנפיק חיובים אשר שיקפו נכונה ובאופן מלא את התנאים המשופרים שהובטחו לתובעת, על ידי הנתבעת. החשבוניות החודשיות שהונפקו על ידי הנתבעת, נדרשו "לפענוח". הן הלקוח הבודד והן הלקוח העסקי זכאים להסתמך על כך, שהחיובים שבחשבוניות שהנתבעת מנפיקה מדי חודש, אכן משקפים נכונה את הצריכה האמיתית ואת התעריפים המוסכמים, בין הצדדים. החשבוניות שהונפקו לתובעת כללו טעויות ולא שיקפו את המוסכם. אצל הלקוח הבודד, חיובי יתר יכולים להתבטא בשקלים בודדים או בעשרות שקלים. אצל הלקוח הגדול (כדוגמת התובעת), המחזיק קווים רבים, חיובי היתר יכולים להתבטא באלפי שקלים ואף להגיע למאות אלפי שקלים (אף אם מדובר באחוזים "קטנים" של המחזור העסקי הכולל שבין הצדדים). במקרה דנן, העסקאות הרב שנתיות בין הצדדים הגיעו לסכומים מכובדים ביותר (כשני מיליון ₪), אולם, גם כמות הטעויות שהתגלו על ידי התובעת, אשר זכו ברובם, בסופו של יום, להכרה מלאה או חלקית מצד הנתבעת, הגיעו לסכומים מכובדים ביותר (לטענת הנתבעת בוצעו זיכויים בסך כולל של למעלה מ-180,000 ₪). טענת הנתבעת, שמדובר באחוזים קטנים של כלל שווי החיובים, אינה מעלה או מורידה, לדעתי. אין ספק בעיני שהמאמץ שמנהל התובעת השקיע, על מנת לתוּר אחר טעויות בחיובים, היה מרובה. השקעה שכזאת יכולה לעלות לעיתים, לאין שיעור, על השווי הכספי של אותו חיוב פרטני מוטעה בסכום "קטן". על פניו, מנהל התובעת השקיע מאמצים וזמן רב בבדיקת חשבונות וחיובי התובעת והגשת השגות עליהם, לעיתים בגין שקלים בודדים ולעיתים, בגין סכומים רציניים יותר. הזכות של הנתבעת להחליף את נציגי המכירות והשרות שלה מעת לעת, אינה מעניקה לנתבעת כל זכות להנפיק חיובים שלא על פי המוסכם ובאופן לא מדויק. לולא הטעויות החוזרות ונשנות, מנהל התובעת לא היה נאלץ להמשיך ולהתחקות, באופן תדיר, אחר החשבונות ולרדוף אחר הנתבעת, בנדון, לצורכי תיקוני חיובים. הנתבעת מציגה את מנהל התובעת כ"טרדן מקצועי", שלא ניתן היה לעבוד עימו. הנני סבורה שהתחברות התובעת למערכת המקוונת של הנתבעת, אפשרה לתובעת לבדוק את חיוביה, בצורה מקיפה. בדיקות אלה הובילו לכך שמנהל התובעת גילה טעויות בפועל, של חיובי יתר והעדר ביצוע זיכויים, חדשות לבקרים. הסיבה היחידה שנגרמו "טרדות" לנתבעת, הינה העובדה שמנהל התובעת גילה בפועל טעויות שונות בחיובי התובעת. טעויות אלה היו לעיתים בסכומים קטנים, אך מצטברים והם חזרו על עצמם, גם בחשבוניות נוספות. הנתבעת לא השכילה ולא הצליחה, להביא את הדברים על תיקונם, במערכת החיוב הממוחשבת שלה ואף לא נתנה מענה הולם, לטענות מנהל התובעת על טעויות עבר לעיתים, במשך חודשים רבים. עוד ב-03/01 (תקופה קצרה לפני חתימת הסכם השיתוף פעולה האחרון בין הצדדים), הודיעה התובעת לנתבעת, באופן חד צדדי, שככל שהחשבוניות החודשיות מונפקות לה "באיחור" (שאינו מאפשר לה קיזוז מע"מ "באותו חודש") וככל שהנתבעת מתעלמת מפניותיה לבצע תיקונים וזיכויים, כי ניתנה הוראת ביטול של הוראת הקבע שלה בבנק לטובת הנתבעת, וחובותיה לנתבעת ישולמו על ידיה בהמצאת שיקים של התובעת, לידי הנתבעת, לאחר "בדיקת חשבונותיה ואישורם", על ידי התובעת. ההסכם החדש נחתם. הוראת הקבע לא חודשה. המחלוקות נמשכו והחוב "הרשום" בספרי הנתבעת הלך ותפח, ככל שהתובעת שילמה את החשבונות באופן חלקי (על פי בדיקותיה והשגותיה) וכן באופן לא סדיר. כך, המשיכה התובעת לצרוך את שרותי הנתבעת מחד, ולהמציא תשלומים חלקיים על פי בדיקותיה ושיקול דעתה (בליווי מכתב "השגה" על הפרשי חיוב יתר, שהיא לא שילמה), מאידך, ממועד חתימת ההסכם האחרון ועד לסוף שנת 2001. ב-17/10/01, הצדדים קיימו ישיבה, מיני רבים בנדון (ראה נספח ט/1 לתצהיר התובעת) אודות הטיפול בחיובים. ההתכתבויות נמשכות, וביום 10/01/02 הצדדים שוב נפגשים בנדון. בתקופה זו, מסתבר אף שהנתבעת ביצעה חיובי יתר חריגים (של עשרות אלפי שקלים) בחשבוניות עבור חודשים 11/01 ו-12/01. הנתבעת הודתה בכך מיידית והבטיחה לתקן (ראה נספח יא' 1 ו-2 לתצהיר התובעת). ב-31/01/02 שוב נפגשים הצדדים, כשהנתבעת מבטיחה כל פעם לבדוק את טענות התובעת, מבלי ליתן מענה יעיל ומהיר. כמו כן, הנתבעת מסכימה בדיעבד (ולראשונה), שהתובעת תמשיך לשלם את החשבונות החודשיים בהמחאות ותחזיר את הוראת הקבע לתוקף, לאחר שהיא תקבל 3 חשבוניות חודשיות רצופות עם חיובים "תקינים". בתחילת 02/02, הנתבעת מזינה שורת זיכויים בסך כולל של כ-47,000 ₪ (אשר לא ניתן לעמוד על מהותם מעיון בכרטסת שלה, ת/19). ביום 18/02/02 הנתבעת מבצעת שורה של "ביטול החזרים" (בסך כ-23,000 ₪) ליום ערך עתידי (01/05/02), כך שהסכומים הופחתו מיתרת החוב ב-18/02/02 אך הוחזרו לחיוב בכרטיסה, ב-01/05/02. ב-01/03/02 מנהל התובעת פונה שוב בכתב (נספח יא/4) וטוען נגד חלוף הזמן והעדר הטיפול. לטענתו נגרמת פגיעה בשמו הטוב ואובדן זמנו, בבדיקות חוזרות ונשנות. הנתבעת שוב מבטיחה לבדוק ולהשיב (נספח יא/5). כך, ממשיכות להתנהל המחלוקות, המגעים, המכתבים והפגישות, באופן מעשי, לאורך תקופה לא מבוטלת. נציגי הנתבעת האחרים, במחלוקותיה השונות, אינם מתואמים, על פניו. מחלקת המִחשוב וחיובים אינה ממהרת לטפל. מאידך, מחלקת הגבייה נרתעת מהחוב "הרשום" הצומח, שאינו משולם והוראת הקבע שאינה מכובדת, ודורשת מהתובעת תשלומים וכיבודה של הוראת הקבע. במילים אחרות, התקופה של כשנה, שבין חתימת ההסכם לשיתוף פעולה האחרון נשוא התביעה ועד מחצית 2002, מתאפיינת בתשלומים לא סדירים מטעם התובעת מחד, בחוב רשום תופח (בגין הצטברות השימוש בשירותים מידי חודש) בכרטסת הנתבעת, לצד העדר תשובות ענייניות מטעמה, בצורך בתיקון החיובים וביצוע זיכויים והפחתות. התובעת משלמת מעט מדי, הנתבעת מחייבת יותר מדי והמחלוקת הולכת ונפערת. על רקע האמור והחוב הרשום התופח (שאכן הינו עדיין חוב, אך בסכומים פחותים מהרשום בכרטסת הנתבעת), התריעה הנתבעת על ביצוע ניתוק. ניתוק הקווים בוצע בפועל ביום 24/06/02. הנתבעת שילמה 100,000 ₪ למחרת, "תחת מחאה", והקווים חוברו מחדש. יתרת החוב הנטען נותרה במחלוקת. ביום 27/08/02, מנהל התובעת פונה בכתב למנכ"ל הנתבעת ומתאר את ייאושו מכך שבינתיים הנתבעת הכירה בחיובים שגויים בסך כ-134,000 ₪ מתוך 178,000 ₪, שנטענו על ידי התובעת. ביום 10/09/02, מאשר מנהל צוות הלקוחות העסקיים בכתב, הכרה בחיובים שגויים בסך 135,500 ₪, כולל מתן הבטחה שכל סכום שטרם זוכה בכרטיס חיוב הנתבעת, יזוכה בפועל. בסוף שנת 2002 ותחילת שנת 2003, מזוכה כרטיס התובעת בזיכויים נוספים בסך כולל של 76,000 ₪, המותיר את חובה "הרשום" בכרטסת של התובעת על סך 84,000 ₪. המגעים המייגעים של מעל שנה וחצי, מאז מועד חתימת ההסכם האחרון (במחצית 2001) מובילים בסוף לחתימת הסכם פשרה, על פיו הנתבעת תשלם סך 20,000 ₪ נוספים עבור כל חובותיה, לסילוק חיוביה עד ל-02/03 (לא כולל חיובי השוטף, בגין 02/03). גם לאחר חתימת הסכם הפשרה, מנהל התובעת המשיך להשיג על חיובי הנתבעת ולשלם בהמחאות מופחתות, בצירוף מכתבי השגות. ביום 28/05/03, בוצע על ידי הנתבעת ניתוק נוסף של קווי התובעת, למשך כשעתיים. ב-06/03, הנתבעת מבצעת בכרטיס חיוב התובעת זיכויים נוספים, על סך של 30,000 ₪ והתובעת משלמת את יתרת החובה (8,300 ₪), לאיפוס כרטיס חיוב הנתבעת. החל מ-07/03 (כשנתיים וחצי לאחר ביטול הוראת הקבע של התובעת) ועד לקראת סיום ההתקשרות. התובעת מחדשת את הוראת הקבע, באמצעות הבנק, כל זאת, עד לחיוב ספציפי, על סך כ-840 ₪, שבוצע בחיובי הנתבעת, לקראת סוף שנת 2003. המדובר בחוב של הגברת סימה סמו, שהוסב על שם התובעת. עוד בשנת 2001, הגברת סימה סמו נטלה קו לחו"ל וצברה חוב של בין 700 ₪ עד 800 ₪, כלפי הנתבעת. במסגרת המגעים הרבים בין הצדדים, עוד בשנת 2002, הגברת סמו קיבלה מכתב דרישה לתשלום 840 ₪, בגין החוב. התובעת ביקשה מהנתבעת להסב את החשבונית, מהשם של הגברת סמו, לחשבון של התובעת. הנתבעת הסכימה לכך ב-04/02, אולם, הדבר לא בוצע בפועל. אם לא היה די ביחסים העכורים המתמשכים בין הצדדים (שלא הובילו לניתוק היחסים אלא רק להתנצחויות אין סופיות במהלך כ-3 שנות ביצוע ההסכם האחרון), הרי שהבעיה "הקטנה" שהתפתחה בקשר לחיוב זה, מאפיינת את כלל מערכת היחסים שבין הצדדים. בהעדר ביצוע ההסבה המובטחת, יצא שבעיצומם של המגעים אודות בדיקת חיובי התובעת והזיכויים המגיעים לה, הנתבעת הגישה תביעה לבית המשפט כנגד הגברת סימה סמו, לתשלום אותו החוב הנ"ל. התובעת התרעמה על כך והפנתה את הנתבעת לסיכום הנ"ל, שהחשבונית תוסב על שם החברה, סיכום שלא בוצע ע"י הנתבעת. כמו כן, התובעת טענה שלאור הפשרה שהושג לבסוף (ב-2.03), יש לראות את החוב הנ"ל, "ככלול" בפשרה האמורה וכחוב, שסולק. הנתבעת לא הסכימה שהחוב "נכלל" בפשרה ולא הסכימה לוותר על החוב, אולם היא קיבלה את טענות התובעת, שיש לבטל את התביעה כנגד הגברת סמו ולהסב את החוב על שם התובעת. הודעה על מחיקת התביעה הוגשה על ידי הנתבעת לבית משפט ב-10/03 וביום 02/11/03, התביעה נמחקה על ידי בית משפט. החל מ-10/03, הנתבעת ניסתה לחייב את התובעת בכרטיס החיוב שלה בסך כ-840 ₪, בגין אותו החוב, שהוסב מהגברת סמו, לתובעת. מנהל התובעת לא הסכים לשלם את ה-840 ₪ וביטל שוב את הוראת הקבע בבנק (ב-12/03). הוא המציא המחאות לתשלום חשבוניות עבר, ב-12/03 וב-01/04, אך לא הסכים לשלם את החיוב של ה-840 ₪. הוראת הקבע לא חודשה על ידי התובעת. ביום 12/01/04 התובעת קיבלה מכתב התראה שעליה לשלם את החוב של 840 ₪ ולחדש את הוראת הקבע (נספח כה' לתצהיר התובעת). ב-19.1.04 בוצע הניתוק היזום האחרון , ע"י הנתבעת. ביום 05/02/04 (נספח כג' 2), מנהל התובעת המציא תשלום על סך 714 ₪, לתשלום החוב הנ"ל האמור (תוך כדי ניכוי "ההנחה" המגיעה לתובעת על "חיוביה"). הוא ציין, כי רק לאחר ניתוק קווי הטלפון, הוא קיבל העתק מפסק הדין, על מחיקתה התביעה כנגד אשתו. הוראת הקבע כובדה ב-02/04 והקווים חוברו מחדש, אולם הדבר נועד רק לצורכי סיום ההתקשרות והחזרת הקווים , בצורה מסודרת. התובעת סירבה לכבד את הוראות קבע נוספות, הקווים הנותרים הוחזרו, והיחסים נותקו סופית , ב-04/04. ו. ניתוק קווי התובעת על ידי הנתבעת: לטענת התובעת, הנתבעת ביצעה ארבעה ניתוקים יזומים של קוויה בין 03/02 ל-01/04. הנתבעת מכחישה את הניתוק הראשון הנטען, מיום "26/03/02". הנתבעת מודה בשלושת הניתוקים הנוספים (וסגירת הקווים האחרונה, "דה פקטו", ב-04/04). טענת התובעת שהניתוק הראשון בוצע עוד ביום 26/03/02, בשעה 16:00, ללא הודעה מוקדמת, לא הוכחה. באותו מועד, הצדדים היו עדיין בעיצומם של חילופי מכתבים ובדיקת טענות אודות ההתחשבנות המשותפת וחיובי התובעת. התכתבויות מאותה תקופה התנהלו בין מנהלה של התובעת וגורמים שונים ומגוונים מטעם הנתבעת. המדובר בהמשך של דין ודברים שהחל בין הצדדים, חודשים קודם לכן (כמפורט לעיל). בנוסף להחלפת המכתבים, התקיימו מספר ישיבות באותה תקופה, בין מנהל התובעת לנציגים שונים מטעם הנתבעת. התובעת לא הציגה כל ראיה או עדות נוספת (פרט לעדותו של מר סמו), לביסוס טענתה שהקווים נותקו על ידי הנתבעת ביום 26/03/02. חלק מנציגי הנתבעת אכן איימו באותה תקופה כי בהעדר הסדרת תשלום החוב, הקווים ינותקו, אולם, אין בפני הוכחה לביצוע כל ניתוק בפועל. בכתב התביעה, אין זכר לניתוק זה והניתוק המוזכר בו, הינו הניתוק מ-06/02. לא מצאתי כל סבירות או היגיון בטענת התובעת באשר לניתוק נטען זה. לא ייתכן שקווי התובעת ינותקו לראשונה, באופן חד צדדי, על ידי הנתבעת, לאחר שנים ארוכות של שיתוף פעולה עסקי והדבר לא יקבל כל ביטוי או אזכור במכתביו הרבים של מנהל התובעת, מאותם המועדים הסמוכים, לניתוק הנטען. התובעת התכתבה עם הנתבעת ביום הניתוק הנטען על ידיה וכן למחרת. בהתכתבויות אלה, וכן במפגשים האינטנסיביים הנוספים שנוהלו בסמוך לאחר מועד זה, אין זכר לניתוק הנטען. בנסיבות אלה, הניתוק הנטען לא הוכח. אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת ניתקה את קווי התובעת, ביום 24/06/02. הנתבעת טענה לחוב תופח, שטרם שולם ושלחה מכתב דרישה ביום 02/06/02 בנדון (ת/21). הנתבעת דרשה מהתובעת לחדש את הוראת הקבע, ללא דיחוי והודיעה כי בהעדר חידושה, ינותקו הקווים שברשותה. לטענת התובעת, ניתוק זה בוצע באופן כוחני, מבלי להתחשב בנזקים שיוסבו לה בנדון. על מנת למנוע נזקים, ועל אף חילוקי הדעות באשר לגובה חובה, היא הסכימה, תחת מחאה, לשלם סך של 100,000 ₪, כבר למחרת, על מנת שהקווים יחוברו מחדש בתוך 24 שעות, אם כי לטענתה, החיבור מחדש, התארך מעבר לכך (וארך כיומיים). לטענת התובעת, ניתוק זה גרם לעיקר נזקיה, קרי, אובדן הדרגתי של לקוחותיה והפסדי ההכנסות והרווחים שהוערכו על ידה במעל 900,000 ₪, אם כי היא העמידה את התביעה, (לצורכי אגרה), על סך 450,000 ₪. הניתוק הבא של הקווים בוצע על ידי הנתבעת לאחר 11 חודשים, ביום 28.5.03, למשך כשעתיים, שוב על רקע העדר חידוש הוראת הקבע וחוב תופח נטען. הניתוק השלישי בוצע לאחר כ-8 חודשים נוספים, ביום 19/01/04 והוביל, הלכה למעשה, להפסקת ההתקשרות וסיום הפעילות המשותפת בין הצדדים. במועד זה, נותרו בידי התובעת קווים מועטים בלבד. על פניו, כל אחד מהצדדים הגיע למסקנה זה מכבר, שמן הראוי כי ייפרדו דרכיהם. הקווים חוברו שוב ב-18/02/04, עד לסגירת הקווים הסופית, ב-04/04. חודשים אחרונים אלה שימשו, בעצם, לצורכי סיום ההתקשרויות והחזרת הקווים, בלבד. מנהל התובעת הודיע ביום 19/01/04, כי בהעדר חיבור מיידי, הינו רואה את התחייבויותיו כלפי התובעת, כמבוטלות. בהמשך אותו היום, הוא כתב שוב כי הינו רואה בניתוק זה, כ-"ניתוק מערכת הקשרים בין הצדדים, על המשתמע מכך". מכלול הראיות מצביעות על כך שבמועד זה, התובעת כבר צמצמה את הקווים שברשותה למינימום וככל הנראה (כפי שיפורט להלן), כבר ניהלה עסקים חליפיים, עם חברת "סלקום". הקש האמיתי אשר זירז את ניתוק הקשרים (שהיה כבר בהתהוות), הינו אותה המחלוקת אודות החשבון של הגב' סימה סמו (המפורט לעיל) בסך כ-800 ₪. ב-01/04, מנהל התובעת דרש מהנתבעת לקיים עימו ישיבות, לסיום מערכת ההתחשבנות, בצורה מסודרת, דרישה שלא נענתה. הגב' סמו תבעה לאחר מכן את הנתבעת, בתביעה קטנה. תביעה זו נדחתה על ידי בית משפט (כבוד השופט בן חמו). המניע האמיתי להגשת תביעה זו הינו התסכול הרב שחש מנהל התובעת מהמגעים הארוכים והמייגעים שהוא ניהל, במסגרת תקופת ההתקשרות, אודות הטעויות שהתגלו והטיפול בהם, כאשר הקש ששבר את גב הגמל לדידו, היה הטיפול בחשבונית הקטנה והבודדת, של הגב' סמו. ניתן להבין לליבו של מנהל התובעת. מאידך, אין בטענותיו המוצדקות, להעדר טיפול נאות בחיובי היתר שבוצעו והעדר רישום זיכויים בזמן אמת, כדי להצדיק הגשת תביעה מנופחת ומנותקת מהמציאות, כפי שנעשה על ידי התובעת וכפי שיובהר להלן. בהעדר מחלוקת שלבסוף ובדיעבד, מרבית הזיכויים שהגיעו לתובעת, בוצעו בפועל, הרי שעיקר התביעה מושתת על הנזקים הנטענים בגין הניתוקים הנ"ל, על כן נעבור לדון בנושא זה. ז. הקשר הסיבתי הנטען בין ניתוקי הקווים לנזק הנטען ושיעורו: הניתוק הנטען מ-03/02 לא הוכח, כמפורט לעיל. לטענת התובעת, הנזק העיקרי נגרם לה בעקבות הניתוק מיום 24/06/02, שהוגדר על ידה כ"נזק אדיר ובלתי הפיך" (רא' סעיף 48 לתצהירו של מר סמו"). לטענת התובעת, נציגי כוחות האו"ם, "זעפו וזעמו" (כמו שאר לקוחותיה), אודות הניתוק האמור, והיא נאלצה להשקיע מאמצים רבים בהרגעתם. על אף האמור, בגין ניתוק זה לקוחות אלה בחרו להפסיק את ההתקשרות עימה, בהדרגה. הנתבעת טוענת מנגד, כי מבחן השכל הישר וההיגיון מלמד שלקוחות/נציגי האו"ם, באם אכן "זעפו ונזעמו", היו מבקשים להפסיק לאלתר את התקשרותם עם התובעת, לאחר מועד הניתוק, אולם, אין מחלוקת שהדבר לא קרה. לטענת הנתבעת, העובדות שהוכחו שוללות, בעצם, את טענת התובעת לקשר הסיבתי הנטען בין הניתוק הקצר ב-06/02, לאובדן לקוחות של התובעת. עוד ב-02/02 וב-04/02 (לפני הניתוק האמור), התובעת ביקשה לנתק מספר קווים וביקשה להסב קווים אחרים, למסלול מצומצם ומוזל יותר. על פי החשבוניות המתייחסות לתקופה שמיום 22/06/02 ועד תום השנה (21/12/02), מספר המנויים/קווים האמור, נשמר, לאורך כל התקופה האמורה. חומר הראיות אכן מלמד שהתובעת ביקשה לנתק קווים ולהסב אחרים למסלול מוזל (שיחות נכנסות בלבד) לפני הניתוק האמור. כמו כן, במשך פרק זמן של כשישה חודשים, לאחר אותו הניתוק, לא חל שינוי במספר המנויים של התובעת. התובעת לא בחרה להציג ולוּ עדות אחת של נציג מטעם לקוחות האו"ם, כדי לתמוך בגרסתה הנ"ל, בדבר עזיבתם כלקוחות, בשל הניתוק הנ"ל. היא לא הציגה מסמכים שיתמכו בגרסתה זו, לפיה נציגי האו"ם בחרו להפחית ולסיים את פעילותם עם התובעת, בשל הניתוק האמור. התובעת בעצם בחרה להעיד מנוי אחד לשעבר, על קו בודד מטעמה, מר אורן קרמר (שלא נמנה על לקוחות האו"ם). מר קרמר העיד כי הוא היה לקוח של התובעת, משנת 2000. לטענתו, הוא פנה לספק תקשורת אחר, לאחר שגילה להפתעתו, כי "מכשירו נותק לשיחות יוצאות". מר קרמר לא זכר את מועד הניתוק, מלבד שהוא אירע "לפני מספר שנים". בחקירתו הנגדית, הוא אישר כי אין ביכולתו לנקוב בתאריך ואף לא בשנה, שבה אירע הניתוק האמור. בחקירתו הנגדית טען מר קרמר כי זו הייתה "הפעם הראשונה" והיחידה הזכורה לו, שבה נותק הקו. על פי זכרונו, הוא התבקש להמתין מספר ימים ורק לאחר מכן, הוא עבר לספק אחר. הוא גם ציין, כי הוּצע לו על ידי התובעת כעבור שבועיים ממועד הניתוק לשיחות יוצאות, לקבל לידיו מכשיר נייד של החברה המתחרה, "סלקום", אולם, הוא בחר שלא להיעתר להצעת התובעת בנדון. פעילותה של התובעת עם חברת "סלקום" צוינה גם בחקירתו הנגדית של רואה החשבון של התובעת. כשהוא נשאל אודות מועד תחילת הפעילות העסקית בין התובעת ל"סלקום", הוא השיב כי הוא לא בדק (רא' עמ' 7 שו' 28-31 לפרו'). כשנשאל רואה החשבון אודות היקף הפעילות העסקית שבין התובעת לחברת "סלקום", הוא ציין כי אינו "רוצה להגיד, סתם" (רא' עמ' 7 שו' 33 לפרו'). על פניו, הניתוק עליו מעיד מר קרמר הינו הניתוק מ-01/04, שהינו הניתוק היחיד שארך יותר מיום/ יומיים. ניתוק זה בוצע לאחר שהנתבעת צמצמה את היקף פעילותה ומספר מנוייה לקבלת שירותי התובעת עד למינימום, והחלה כבר, על פניו, לעבוד עם חברת "סלקום". הניתוקים הקודמים (כולל מ-06/02) אינם זכורים למר קרמר כלל, והם לא הותירו עליו כל רושם, לא כל שכן, שהם לא הובילו אותו לנתק את הקו שהוא החזיק מטעם התובעת, באותם המועדים . בנסיבות אלה, אין צורך להכריע את המחלוקת בין הצדדים אודות שאלת "ההצדקה" בביצוע הניתוק מ-06/02, ככל שלא ניתן לבסס, על העדות של מר קרמר, את התיאוריה הנרחבת, המוצגת על ידי מנהל התובעת, כי הניתוק מ-06/02 גרם "לבריחה ההמונית" הנטענת של לקוחותיה ואובדן הכנסותיה העתידיות הנטענות. מכלול האמור מוביל למסקנה כי אין בעדות מנהל התובעת (כעדות יחידה של בעל דין) בנדון, כדי להרים את הנטל המוטל עליה, להוכחת הקשר הסיבתי הנטען בין הניתוק שבוצע ב-06/02, להקטנת מספר מנוייה ואובדן הכנסות "עתידיות, צפויות". לא רק שהקשר הסיבתי בין הניתוק האמור לנזק הנטען, לא הוכח, אלא שגם שיעור הנזק הנטען, לא הוכח. בית המשפט אינו מזכה בפיצוי בגין נזק נטען, אלא בגין נזק, שהיקפו ושיעורו, הוכחו. הראיה העיקרית של התובעת להוכחת שיעור הנזק הנטען, הינה חוות דעתו של רואה החשבון, מר סיטי שגב דוד. בראשית חוות הדעת, הוא ציין כי חוות הדעת שלו מתייחסת לפעילות העסקית בין התובעת והנתבעת, במאובחן מהכנסות התובעת, משאר פעילויותיה. המומחה הסביר בעדותו כי חוות הדעת נערכה, בהתבסס על ספרי הנהלת החשבונות של התובעת (כרטסת הכנסות והוצאות שלה מול פלאפון) ובדיקה מדגמית של חשבוניות, בפועל. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה. לבקשתה, הדו"חות הכספיים השנתיים של התובעת גם הוגשו (נ/1-נ/5). כל אחד מב"כ הצדדים מדגיש ומפנה לנתונים שונים, העולים מחוות הדעת ומהדו"חות הכספיים הנ"ל, על מנת לתמוך בטענותיו. עיון בחוות הדעת מלמד שהתובעת אכן פעלה להרחיב את פעילותה, במתן שירותי התקשורת הסלולארית/רט"ן, כאשר הגידול מורגש, ברבעון השני של שנת 2000. הרחבת חוג הלקוחות שלה הובילה לחתימת ההסכם החדש שבין הצדדים, במחצית 2001, תוך כדי הענקת תנאי ההתקשרות המשופרים/מוזלים לתובעת. הרווח הגולמי של התובעת מהעסקאות עם הנתבעת (קרי, ההפרש שבין תשלומי התובעת לנתבעת, לעומת הסכומים שהיא גבתה מלקוחותיה בנדון), עמד בשנת 2000 על כ-29.5% מהמחזור שבין הצדדים (111,393₪). בשנת 2001, סכום הרווח הגולמי גדל ב-32,500 ₪, ועמד על סך של כ-26% מהמחזור שבין הצדדים. בשנת 2002, צמחו הכנסות התובעת בנדון, באופן חד, ב-175,552 ₪. בשנה זו, הרווח הגולמי של התובעת מעסקאות אלה, עמד על 40% מהמחזור! בשנה זו לא היה גידול ו/או שוני בכמות מנויי התובעת. "הקפיצה" החדה ברווח הגולמי, הינה פונקציה ישירה של הפער בין הסכומים שהתובעת גבתה מלקוחותיה, בגין צריכת השירותים, לבין הסכומים ששולמו על ידיה בפועל, לנתבעת. איני שוללת את טענת התובעת שפער זה הושפע, בין היתר, מזיכויים וחיובי יתר שהנתבעת נאותה להכיר בהם (באיחור, ובדיעבד), אולם, טענה זו יכולה להסביר רק את הפחתת מרכיב ההוצאות של התובעת (המוגדר בחוות הדעת בכותרת "קניות"). אין בטענה זו להסביר את הצמיחה החדה בהכנסות של התובעת בשנה זו, על אף שלא היה גידול מורגש במספר הקווים המוחזקים על ידי התובעת עבור לקוחותיה, וכן על אף העובדה שבוצע הניתוק (של יום/יומיים), ב-06/02. הגידול בהכנסות אלה מופיע גם ברבעון השלישי, (חודשים 07/02 ועד 09/02), על אף שהניתוק האמור בוצע ב-06/02. מקובלת עלי טענת הנתבעת, שככל שהקטנת המחזור וכמות המנויים של התובעת החלה בתחילת שנת 2003, כחצי שנה לאחר אותו ניתוק , אין בפני כל הוכחה לקשר הסיבתי הנטען, בין הניתוק, לעזיבה "ההמונית" הנטענת של לקוחות התובעת. יתכן שהעלויות שהתובעת בחרה לגבות מלקוחותיה, גרם לחלק מהם (כולל נציגי האו"ם) לחפש ספקים אחרים. יתכן והוצעו להם הסדרים חליפיים, של טכנולוגיות חדישות יותר או בתנאים טובים יותר, על ידי ספקים אחרים. אין זה אף מן הנמנע שהתובעת, שכבר מאסה בעסקה עם הנתבעת (בגין ההתנהלות הממושכת אודות טעויות בחיובים), הציעה להם בעצמה הסדרים חליפיים, מטעם ספקים אחרים. מכל מקום, לאור הפער הנ"ל, של חצי שנה, שבין הניתוק, למועד צמצום מספר מנויי/קווי התובעת, וכן לאור העובדה שהתובעת לא הציגה כל ראיה תומכת של ממש, באשר לטענתה שהמנויים מקרב הקבוצה ה"רצינית" של לקוחות האו"ם, עזבו אותה בגין הניתוק שבוצע ב-06/02, הרי שאין בפני הוכחה לאובדן הרווחים הנרחבים הנטענים של התובעת, לא כפי שהיא טענה בתביעתה (בהיקפה "המלא") ולא בסכום "המוקטן" שנתבע, לצרכי אגרה. כך הדבר גם לגבי הסכום המופחת, שנטען בדיעבד, בסיכומיה. אוסיף ואציין, כי עיון בדו"חות הרווח והפסד הכלליים של התובעת, מלמד שבשנת 2000, כלל ההכנסות של התובעת פחתו בהרבה, ביחס להכנסותיה שנה קודם לכן, על אף גידול המינויים שלה וההכנסות שלה, מהעסקה עם הנתבעת. במאזן הכספי הכולל, היא סיימה את שנת הכספים 2000, בהפסד. בשנת 2001, כלל ההכנסות שלה צמחו, אם כי, הם לא הגיעו לרמת ההכנסות של שנת 1999 ושוב הסתיימה השנה, בהפסד. ההכנסות הכוללות של התובעת בשנת 2002 ו-2003, עלו בהדרגה (עדיין לא לדרגות ההכנסה של 1999). בשנת 2002, התובעת סיימה את שנת הכספים ברווח/יתרה בסך של 10,500 ₪. שנת 2003, הסתיימה ברווח/יתרה של כ-20,000 ₪. דווקא בשנת 2004, מופיעה קפיצה חדה בהכנסות התובעת, שהיא לא ראתה כדוגמתן, מאז 1999, עם רווח/יתרה בתום השנה, של כ- 47,000₪. כל הרווחים הסוף שנתיים שפורטו בדו"חות, הינם רווחים סופיים, לאחר ניכוי ההוצאות של התובעת (כולל שכר עובדים/הנהלה וכד'), להבדיל מערכי הרווח "הגולמי", שצוינו בחוות הדעת של רואה החשבון של התובעת, באשר לעסקי התובעת, מול הנתבעת. אחוז ההכנסות של התובעת מתקבולי לקוחותיה, בגין העסקים בינה לבין הנתבעת, מתוך כלל הכנסותיה, לא הגיעו להיקפים, כפי שביקשה התובעת לטעון ולהציג. בשנת 2000, הכנסות התובעת מהעסקה עם הנתבעת היו כ-13% מהכנסותיה הכלליות (לפני הוצאות ועלויות), ובשנת 2001 מדובר ב-15%, מכלל הכנסותיה. בשנת 2002, מדובר בכ-19% מההכנסות הכלליות של התובעת, אולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, בשנה זו נרשמה קפיצה חדה ובלתי מוסברת, של הכנסות הנתבעת מלקוחותיה בגין העסקה עם הנתבעת. מתחילת שנת 2003, התובעת החלה להקטין את המערכת העסקית בינה לבין הנתבעת והקטינה בהדרגה את מספר הקווים שהיא החזיקה אצל הנתבעת. ההכנסות מעסקאות אלה מהוות כ-4% בלבד מכלל הכנסות התובעת בשנת 2003. במילים אחרות, בשנה זו, עסקי התובעת והנתבעת, הפכו להיות זניחים, מבחינת פעילותה העסקית הכללית של התובעת. בשנה זו, של הקטנת הפעילות העסקית של התובעת עם הנתבעת, עיננו רואות כי הכנסותיה הכלליות של התובעת הסוף שנתי, היו הטובים ביותר, מכלל השנים שעברו. בשנת 2004, משחדלו הצדדים לפעול יחדיו לחלוטין ונותקו הקשרים העסקיים ביניהם, צמחו הכנסותיה הכלליות של התובעת בכ-74%, לעומת שנת 2003. היא נותרה עם רווח/יתרה סוף שנתי (לאחר הוצאות), גבוהה יותר היתרה הסוף שנתי של שנת 2003, בכ-42%. הנתונים דלעיל מעידים בעליל, שהכנסות התובעת מהעסקה עם הנתבעת, לא היוו מעולם נתח גדול מהכנסותיה. כמו כן, ככל שהיא צמצמה והפסיקה את הפעילות העסקית עם הנתבעת, כך צמחו הכנסותיה השנתיים ורווחיה הסוף שנתיים, מעיסוקיה האחרים. בנסיבות שתוארו, הטענה שניתוקי הקווים שבוצעו על ידי הנתבעת וביטול קווי המנויים בעקבותיהם (שלא הוכחה), גרמה לתובעת להפסדים כספיים ואובדן רווחים, לא הוכחה. אדרבה, על פניו, עסקי התובעת עם הנתבעת היו פחות כדאיים, מעיסוקיה האחרים (בין עם חברת "סלקום" ובין עם הפעילויות העסקיות האחרות שלה). הפסקת פעילותה עם הנתבעת והפניית משאביה לעיסוקיה החליפיים, הטיבו עימה ושיפרו את הכנסותיה ומצבה הכלכלי. בנסיבות המתוארות, לא הוכח הקשר הסיבתי הנטען בין הניתוק שבוצע ב-06/02 לבין אובדן לקוחות של התובעת ולא הוכח שנגרמו לתובעת הפסדי רווחים כלשהם, בגין הקטנת והפסקת החזקת קווי הנתבעת. אדרבה, ככל שהמערכת העסקית בין הצדדים הצטמצמה, כך הצליחה התובעת לצבור רווחים נאים יותר, במסגרת הפעילות העסקית הכללית החליפית שלה. לסיכום, טענתה העיקרית של התובעת לנזקים כלכליים נרחבים בגין הניתוק של יום - יומיים שבוצע ב-06/02, לא הוכחה ודינה להידחות. כך הדבר באשר לניתוקים שבוצעו ביום 26/03/03 ולבסוף ב-10/01/04. ח. שאר מרכיבי התביעה: ח.1. חיוב ההוצאות הקבועות בעבור הקווים שלקוחות התובעת דרשו לנתק/להסב מסלול: התובעת טוענת לחיובי יתר שלא זוכו בסך של 15,840₪, כתוצאה מהמשך חיוב התשלום החודשי הקבוע על סך 33₪, בגין 40 קווים של מנויים, אשר התבקשה העברתם למסלול מסוג "איזי". מר סמו היה מצרף מכתב נילווה לכל שיק לתשלום, שבו הוא ביצע את ההפחתות אשר לטענתו, לא נלקחו בחשבון. כך למשל, ההנחה בשיעור של 25% בגין פלאחו"ל ושיחות מזוהות (רא' עמ' 13 שו' 20-23 לפרו'). בחקירה הופנה מר סמו למכתביו בנספח כ"ו (שצורף לתצהירו) והוא אישר כי במכתבים מיום 04/02/02 ומיום 14/02/02, הוא לא התייחס כלל להפחתה נטענת, בגין המעבר למסלול "איזי". עוד התברר כי התייחסותו של מר סמו הייתה ל-31 מנויים ולא ל-40, כפי שטען: "ש: אז מדובר ב-31 קווים ולא 40 כפי שרשמת בתצהיר? ת: יכול להיות שטעיתי". בתשובתו לשאלה הבאה, אישר מר סמו את שכנראה טעה לגבי מספר הקווים, הוא נשאל: "נכון שלטענתך לא זוכית בגין המעבר למסלול "איזי" ביחס ל-40 קווים, והכוונה היא ל-31 קווים במשך שנה שלמה..." ומר סמו מאשר את דבריו (רא' עמ' 16 שו' 40-42 לפרו'). במהלך חקירתו אישר מר סמו כי בחלק ממכתביו, הוא בעצמו ביצע בתשלומיו הפחתות, אשר לטענתו לא בוצעו ע"י הנתבעת, כולל הפחתות, בגין מסלול ה"איזי". כך ממכתבו של מר סמו לנתבעת מיום 17/08/02 (נספח ז' לתצהירו), עולה כי בוצע קיזוז בגין הקווים הנ"ל. כך גם במכתבו של מר סמו לנתבעת מיום 10/12/02. אין להתעלם גם מהסכם הפשרה לסיום מחלוקת החיובים, מ- 2/03. הבלבול המוחלט העולה מעדותו של מר סמו, באשר לחיובי וזיכויי הקווים האמורים בגין מסלול "איזי", ואף הסכם הפשרה, אינם מאפשרים קבלת טענות התובעת בנדון, ודינן להידחות. ח.2. העדר ההנחה למפעילים האחרים בהתאם להסכם ההתקשרות : בסעיף 80 לתצהירו, טען מר סמו כי על פי ההסכם בין התובעת לנתבעת (כעולה מנספח ה'), התובעת הייתה זכאית להנחה בשיעור של 25% מעלות השיחות שבוצעו למפעילים סלולאריים אחרים (סלקום, אורנג' ומירס). עיקר הטענה הינה כי במהלך שנת 2003, בוצעו שיחות על ידי לקוחות החברה למפעילים הנ"ל בסך כולל של 8,798 ₪. בעוד שבשנים הקודמות, זכתה התובעת לבסוף להנחה בגין שיחות אלה בשיעור של 25%, הרי שבשנת 2003, לא ניתן הזיכוי בפועל, ומכאן מבוקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 2,199.58 ₪, בעבור ההנחה האמורה. בסעיף 5ב' להסדר לשיתוף הפעולה ההדדי, אכן ניתן ביטוי להנחה בשיעור 25% (נספח ה' לתצהירו של מר סמו). עיון בפירוט החשבונות בעבור החודשים האמורים בשנת 2003 (נספח כ"ט\2), מלמד שלא ניתנה הנחה בשיעור האמור, במהלך שנה זו. לא מצאתי התייחסות מיוחדת לסעד נדרש זה, או לזיכוי שבוצע בנדון (בדו"ח תנועות הלקוח, ת/19). אמנם, בשנת 2003, התובעת אכן הפחיתה את מספר המנויים וצמצמה את פעילותה עד למינימום, אולם בהתחשב בהתנהגות המפרכת של הנתבעת, אשר תרמה לכך שהתובעת החליטה לחפש את עסקיה במקום אחר וככל שההתקשרות נמשכה והנתבעת לא הודיעה על שינוי התנאים המוסכמים, הנני סבורה כי יש לקבל מרכיב זה של התביעה לזיכוי/תשלום זה. ח.3. חיובי היתר מצד הנתבעת בגין חשבונית חודש יולי 2003: על פי טענת התובעת, בחשבון הכולל אשר נשלח אליה על ידי הנתבעת בחודש 7/07, נפלה טעות חשבונאית, בנוגע לחיוב יתר בגין שני קווים, אשר נותקו מבעוד מועד לשיחות יוצאות. מכתב בעניין זה נשלח לנציג הנתבעת, מר אריק מירון, ביום 10/08/03 (נספח כ"ז לתצהירו של מר סמו). מדובר בכום נטען של 3,388.36 ₪. עיון בפירוט השיחות של שני המנויים הנ"ל (ראה נספחים כ"ח, כ"ט ו-כ"ט/1) מלמד כי בפועל, לא בוצעו שיחות יוצאות מקווים אלה. הנתבעת התייחסה בסיכומיה לסוגייה זו, בצורה לקונית. היא לא הפנתה לזיכוי הספציפי שבוצע בנדון בדו"ח תנועות הלקוח ו/או במסמך אחר. טענתה הינה כי דין טענת התובעת להידחות, שכן התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה , "גם ביחס לרכיב המסתכם בסכום זניח, של כ-3,000 ₪". במילים אחרות, הנתבעת בחרה לא להתייחס לטענה זו באופן ענייני ובחרה לטעון כי יש בה, כדי להעיד על כך ש"התביעה בכללותה הינה קטנונית, טורדנית וקנטרנית". אין מחלוקת שהסכם הפשרה מ-02/03, אינו חל על הסכום האמור, שכן מדובר בחיוב שגוי נטען שהוטל, לאחר מכן. טענות הנתבעת בענין זה משקפות ומדגימות, לדעתי, פעם נוספת, את הסיבה העיקרית לכך שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון. המערכת הממוחשבת לחיובים של הנתבעת לא הייתה מסוגלת ולא הותאמה על ידיה, להוציא לתובעת חיובים המשקפים נאמנה את ההנחות והזיכויים הפרטניים שהובטחו לה. הבדיקות המפרכות שהתובעת ביקשה מהנתבעת לבצע בדיעבד, על מנת להעמיד דברים על דיוקם, לא היו "כדאיות" לנתבעת. מנהל התובעת מצויר על ידי הנתבעת כ"טרדן מקצועי" אך ורק בגין העובדה שלאחר שהוא גילה את הטעויות, הנתבעת לא מצאה כלים נאותים להתמודד עימם. התובעת נאלצה להשקיע רבות, על מנת לזכות בדיעבד ובאיחור רב, באותם הזיכויים וניסתה לכופף את יד הנתבעת, באמצעות ביטול הוראת הקבע וביצוע תשלומים חלקיים ולא סדירים. התובעת ניסתה ליטול על עצמה, לנהל את המערכת החשבונאית, ניהול אותו היא לא הייתה מצויידת ומסוגלת לבצע עד תום. מצב זה נוצר, מכיוון שהנתבעת, מלכתחילה, לא ביצעה את המוטל עליה, בהטלת חיובים נכונים. שלוש וחצי שנות ההתקשרות האחרונות הספיקו לצדדים. הסרבול החשבונאי הקנה לתובעת את הזכות המלאה, להקטין את פעילותה עד לסיום ההתקשרות, שהוּחש בתחילת שנת 2004, בגין "השלומיאליות" הנוספת שהופגנה על ידי הנתבעת, באשר לחוב הקטן, של הגב' סמו שלא הוסב ושננקטו הליכים כנגדה בגינו. אין בכל אלה, כדי להוכיח את הנזקים המדומים שנטענו על ידי התובעת, אולם יש בהם כדי לבסס את טענתה שההנחה הנטענת (שאולי היתה מתבצעת ע"י הנתבעת לאחר עוד כשנה, באם הצדדים היו ממשיכים לעבוד יחדיו), לא הוענקה לתובעת, בפועל. לאור כל האמור, התביעה מתקבלת באשר לרכיב זה, לזיכוי/תשלום הסכום הנטען. הנתבעת לא טענה לזכות "קיזוז", מה עוד שיתרת ה"חוב" לכאורה שמופיע בכרטסת שלה, אינה מעידה, לדעתי, בנסיבות העניין וכפי שתואר לעיל, על חוב של התובעת כלפי הנתבעת בסיום הסופי של ההתקשרות. ח.4. פיצוי בגין עוגמת נפש: לא ארחיב שוב על הטִרדה המיותרת שנגרמה לתובעת, לצורך "גילוי ומרדף" אחר טעויות החיוב שבוצעו על ידי הנתבעת. התובעת הינה חברה משפחתית, של בני הזוג סמו, כפי שציינתי בתחילת פסק הדין. הזמן שהושקע על ידי מנהל התובעת במקרה דנן, יש בו כדי להצדיק פסיקת הפיצוי שנתבע על ידי התובעת, בגין רכיב זה של עוגמת נפש/טִרדה. באשר לפיצוי לנזק "לא ממוני", הנני מפנה להוראות סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשס"ח - 2007 (אשר נחקק ביום 15/10/07, במסגרת תיקון מס' 21 לחוק). על פי סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בגין הפרה של הוראה בעסקה שבין עוסק לצרכן, פיצויים שאינם תלויים בנזק (פיצויים "לדוגמא"). 3. הוראות הסעיף הנ"ל אינן חלות על התיק דנן, ונחקקו תקופה לא מבוטלת לאחר סיום מערכת היחסים שבין הצדדים. מאידך, ראוי לציין כי סעיף זה נחקק מאחר והתובעת אינה הלקוחה הבודדה או החריגה שחוותה תסכול וכעס, בגין חיובים שגויים ו/או חיובי יתר, מטעם ספק שרותים גדול. על אף שהתובעת לא הייתה צרכן של קו "בודד", הרי שהמציאות הוכיחה שציבור הצרכנים, בכללותו, בחר לא פעם לוותר על זכויות, מאשר להתמודד, פעם אחר פעם, עם חיובים שגויים, של ספק שרות. יתרה מכך, לרוב, לא היה בידי הצרכן להוכיח "נזק משמעותי" וגם לאחר שהצרכן זכה בזיכוי ובתיקון המגיע לו בדין, לא היה בכך כדי לחפות על המאמץ והשקעה שנדרשו לכך. בתיקון וחקיקת הסעיף האמור, המחוקק איפשר פסיקה של עד 10,000 ₪, בגין כל הפרה של העיסקה ועד לתקרה של 50,000 ₪, בגין מספר הפרות (כמפורט בתתי הסעיפים של הסעיף הנ"ל). תיקון זה, נועד לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו וכדי להרתיע את העוסקים, מניצול והפרת הוראות החוק. מדובר בפיצוי שנועד כשוט להעניש את המזיק, על התנהגותו המזיקה ולבטא סלידה ממנה. תיקון נוסף לחוק אודות ביצוע חיובים (בעיסקה מתמשכת), לאחר שהצרכן ביקש לבטלה, נחקק ביום -10.4.08 (ס' 2 (ב) לס' 31). על אף שתיקונים אלה נחקקו זמן רב לאחר סיום התקשרות בין הצדדים ועל אף שהנתבעת לא היתה "צרכן בודד", יש ברוח הנושבת שלהם כדי ללמד על כך שיש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בפיצויים, בגין הטרדה הרבה שנגרמה לה, והזמן הרב שהושקע על ידי מנהלה, בבדיקת החיובים ודרישותיו החוזרות ונשנות, לביצוע התיקונים אשר בוצעו באיחור רב ובדיעבד. זמנו המושקע של מנהל התובעת ,הינו בעל ערך כלכלי וכספי,בפני עצמו, לתובעת. ט. סוף דבר : הנני על כן, מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובע, סך כולל של 5,588 ₪, בגין חיובי יתר/זיכויים, שלא הוענקו לתובעת, בפועל. כמו כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובעת סך של 30,000 ₪, כפיצוי בגין טרדה, אבדן זמן ועוגמת נפש. הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והפרשי הצמדה, מיום הגשת התביעה (13/04/04) ועד ליום התשלום המלא, בפועל. כמו כן, בהתחשב במלוא האמור לעיל וכן העובדה שמרבית מסכום התביעה נדחתה, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובעת בגין האגרה ששולמה, באופן חלקי, והוצאותיה הנוספות (כולל איסוף וצילום מסמכים חוו"ד, שכר עדים ועוד), בסך כולל של 8,000 ₪. כן, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סלולר (תביעות)טלפון