תביעה בגין שימוש לרעה במוניטין עסק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין שימוש לרעה במוניטין עסק:

עיקרי העובדות וגדר המחלוקת

  1. הנתבעת היא תושבת כפר רות שבאיזור מודיעין והיא בעליה של חלקת קרקע ומשק ביישוב זה. הנתבעת התקשרה עם התובע בחוזה שכירות מיום 12.4.2000 (להלן: חוזה השכירות; החוזה) בו השכירה הנתבעת לתובע מבנה ששימש בעבר לצרכים חקלאיים, והוסב על ידי הנתבעת לשימוש מסחרי (להלן: הנכס; המושכר). ההסבה היתה בפועל, אך ללא קבלת האישורים לכך מאת הרשות המקומית ומינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע. התובע הפעיל במושכר מועדון סנוקר בשם "נירוונה".
  2. במהלך חודש אוקטובר 2004 שלחה הנתבעת לתובע מכתב הנושא כותרת "דרישת פינוי ביליארד נירוונה משק מס' 12" (להלן: מכתב הפינוי). במכתב נכתב כי כפי שידוע לתובע מתנהלים נגד הנתבעת הליכים שונים בקשר לשימוש החורג שנעשה בקרקע. לאור זאת החליטה הנתבעת שאיננה מעוניינת לבצע בחלקתה שימושים חורגים, ועל כן היא דורשת מהתובע לפנות לחלוטין את המושכר תוך 30 יום. עוד נאמר במכתב כי תאריך הפינוי הוא ביום 17.11.04. על המכתב חתומה הנתבעת.

אין מחלוקת על כך שהתובע פינה את הנכס והשלים את הפינוי במהלך חודש פברואר 2005. בסמוך לאחר מכן פתחה הנתבעת יחד עם בנה עסק באותו מבנה. העסק החדש היה אף הוא מועדון סנוקר, שנקרא בשם "שותרס".
3. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת. הוא תובע את תשלום הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בגין הצורך להעביר את עסקו למקום חלופי ולהכשיר את אותו מקום, בגין ההוצאות שהוציא לשיפור המושכר אשר מהן לא הצליח ליהנות עד תומן מאחר שפונה לפני תום תקופת השכירות, בגין הרווחים שנוצרו לנתבעת בגין הפעלת העסק החדש שנהנה מן המוניטין של העסק הקיים שפונה מן המקום, וכן תבע התובע פיצוי על עגמת נפש.
4. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד. לטענתה הסכם השכירות בינה לבין התובע לא הוארך ולא חודש, ותקפו פג עוד בשנת 2002. במשך שלוש השנים שעד פינויו ישב התובע בנכס, לטענת הנתבעת, מכח בריונותו בלבד, כאשר הנתבעת ביקשה ממנו לעיתים קרובות לפנות את המושכר, אך הוא התעלם ונהג בה באלימות מילולית ולעיתים אף פיזית. עוד טענה הנתבעת כי התובע עזב את המושכר לאחר שהתבקש, ורק כאשר הושלמו ההכנות להקמת עסק חלופי שהקים במקום אחר, ב"ליגד סנטר" שבמודיעין. הנתבעת טענה כי לאחר פינוי הנכס היא ביקשה לעשות בו שימוש ולהשכירו למסעדה שפעלה בחלק אחר של המבנה, אך הדבר לא הסתייע ולפיכך הקימה בעצמה את עסק הסנוקר שלה.
בתביעה שכנגד תבעה הנתבעת מן התובע פיצוי על הנזקים שנגרמו למושכר בעקבות עזיבת התובע, על אבדן דמי שכירות במשך חודש בשל השיפוצים שנדרשה לבצע, על השימוש במים בתקופת השכירות ועל עגמת הנפש שנגרמה לה.
תקופת השכירות
5. הנתבעת טענה כי חוזה השכירות לא היה בתוקף עוד משנת 2002, והתובע החזיק בנכס "מכח בריונות", כשהוא מסרב להתפנות אך מסרב גם להתחייב לשכירות למשך שנתיים, כדרישת החוזה. בתצהיר הנתבעת (סעיפים 5, 6) נטען כי האופציה לא מומשה, לא נמסרה הודעה על הארכת החוזה בהתאם לחוזה, התובע "ישב על מזוודות", לא היה מוכן להתחייב לתקופה ארוכה, ונשאר לשבת מכח בריונותו בלבד.
6. תקופת השכירות מוגדרת בסעיף 2 לחוזה כשנתיים בתוספת אופציה לשנתיים נוספות בהתמלא תנאים מסויימים. כל החלקים הריקים בסעיף זה, המתייחסים לתאריכי השכירות והאופציה, שהיו אמורים להיות מוספים על ידי הצדדים בהתאם למועדים הרלוונטיים, לא מולאו על ידי הצדדים. דהיינו, הן התובע והן הנתבעת לא הקפידו באופן דווקני על הבהרה והארכה פורמלית של האופציה כבר בראשית הדרך.
7. אני דוחה טענות הנתבעת לגבי ה"בריונות": אכן, התובע לא הודיע בכתב על מימוש האופציה למשך שנתיים נוספות, כמפורט בחוזה. עם זאת, הוא המשיך לנהל את עסקו במקום, ללא מחאה מצד הנתבעת. לא הובאה ראיה משמעותית כלשהי לכך שהנתבעת דרשה מהתובע לפנות את הנכס לפני אירוע הדרישה והפינוי נשוא התביעה. לא הוכח שדרשה ממנו להתחייב לתקופה מסויימת כלשהי. לא הוכח שהתובע הפעיל עליה לחץ בלתי לגיטימי. כל שיש בעניין זה הוא טענותיה של הנתבעת בדיעבד, לאחר מעשה ולאחר הגשת התביעה נגדה. טענות שאינן מגובות במסמכים, בראיה בכתב לפניה מצידה או בעדות תומכת. אין מחלוקת על כך שהתובע מסר לנתבעת שיקים לשנה מראש, ולאחר פינוי המושכר החזירה לו הנתבעת שניים מהם. כך שהשכירות לא היתה לטווחי זמן קצרים אלא לטווח של שנה שהוא סביר ומקובל, ודאי שהוא סביר כל עוד לא מועלית דרישה אחרת.
זאת ועוד: מדובר בנכס שבמקורו נועד לשימוש חקלאי והצדדים ידעו שהשימוש בו הוא שימוש חורג. הסכם השכירות מתייחס לכך ולאפשרות שיהיה צורך לפנותו בשל כך. בשנת 2003 אף הוגשו נגד הנתבעת כתב תביעה לפינוי המושכר מטעם מינהל מקרקעי ישראל ולאחר מכן כתב אישום בגין השימוש החורג. בנסיבות אלו ודאי שלא ניתן לצפות מהתובע להתקשרות ארוכת טווח.
8. המסקנה הי העולה מכל האמור היא שהתובע נשאר במקום כל עוד הדבר התאים לשני הצדדים, כשהנתבעת אינה מוחה על כך. האופציה אמנם לא הוארכה באופן פורמלי, אולם באופן פרקטי נוצר בין הצדדים חוזה שלפיו התחייב התובע לשכירות למשך שנה בכך שמסר מראש שיקים לשנה. הסדר זה עמד בתקפו עד המועד בו מסרה הנתבעת לתובע את דרישת הפינוי, ובכך הביאה לסיומו את החוזה.
דרישת הפינוי
9. על פי האמור בתצהיר התובע, דרישת הפינוי, נספח ג' לתצהיר, נמסרה לו במהלך חודש אוקטובר 2004. תאריך הפינוי במכתב נקבע ליום 17.11.04, והוא פינה את הנכס בפועל בתחילת פברואר 2005, בהתאם להסכם עם התובעת.
10. הנתבעת טענה בסעיפים 32-36 לתצהירה כי המכתב הוא "פח" שטמן לה התובע: לטענת הנתבעת היא היתה מעוניינת בכך שהתובע יעזוב את המושכר, ושמחה כשנודע לה על כוונתו להעתיק את העסק לליגד סנטר. אולם התובע התנה את עזיבתו לליגד בכך שהנתבעת תחתום לו על מכתב בנוסח שהכתיב הוא עצמו. הנתבעת הסכימה לכך. על פי גירסתה, אילו היתה מנסחת את המכתב בעצמה, היתה דורשת מהנתבע לפנות את המושכר מהסיבות האמיתיות, שבגינן היתה אכן מעוניינת בעזיבתו, דהיינו: העדר הסכם שכירות, בריונות, אי תשלום המגיע, הפרת הסכמים, וכו'. אולם היא הסכימה לחתום על הנוסח שנדרש ממנה כדי להביא את "הסיוט" לסיום.
11. אני דוחה את גירסת הנתבעת: הנתבעת היא אישה בוגרת ומנוסה. היא מסוגלת לכלכל את ענייניה. אם התבקשה והדבר לא נראה היה בעיניה, יכולה היתה לסרב לכתוב את המכתב. הנתבעת התקשרה מרצונה בחוזה. גם אם היו לה הסתייגויות כאלה ואחרות מאופיו או מהתנהלותו של התובע, אין מדובר בטענות שיש להן משקל משפטי של ממש: הטענה שהועלתה לפיה התובע "מוציא לה את הנשמה" עד שהוא משלם ומתווכח על כל תשלום, טענה שהוא כועס וצועק ברוסית, וכדומה – אלו אינן טענות משפטיות. הנתבעת אינה טוענת כי התובע פעל באופן שהיה בו כדי להקים עילות של כפיה, עושק או לחץ בלתי לגיטימי אחר.
12. בחקירתה הנגדית פירטה הנתבעת כי התובע הכתיב לה את המכתב בטלפון, ולאחר מכן היא הדפיסה אותו (פרוטוקול עמ' 48). מכאן שמדובר בתהליך בן מספר שלבים ולא באירוע אחד נקודתי. באירוע מתמשך קשה יותר לקבל את הטענה בדבר איבוד עשתונות ושיקול דעת עקב הלחץ. וכי איזה לחץ הופעל על הנתבעת בעת שיחת הטלפון? ומה מנע ממנה לנתק את השיחה?
13. תמיהה נוספת המתעוררת בנוגע לגירסת הנתבעת היא, אם התובע הוא אכן זה שהכתיב את המכתב, מדוע קבע את מועד הפינוי תוך תקופה קצרה של חודש, כאשר הוא עצמו טען כי אינו יכול לעזוב את המקום בהתראה קצרה, שנדרשים לו שלושה חודשים להיערכות, וכאשר המקום החד במרכז ליגד עדיין אינו מוכן? הנתבעת נשאלה על כך (פרוטוקול עמ' 49), ולא השיבה תשובה מספקת. לא ברור גם מה אמור היה התובע להשיג מכך שעילת הפינוי תהיה דוקא כזו ולא אחרת, והניסיון לייחס לו כוונות מניפולטיביות עד כדי ניסוח המכתב כתשתית להגשת התביעה שטרם נולדה נראה רחוק.
14. בנסיבות אלו יש לראות את הנתבעת כמי שאחראית למעשיה ולמכתבים היוצאים תחת ידה. אני קובעת כי מכתב הפינוי, נספח ג' לתצהיר התובע, נכתב על ידי הנתבעת מטעמיה, ואינו תולדה של כפיה מצד התובע.
העסק בליגד
15. בסעיף 16 לתצהירו טען התובע כי היה בכוונתו לפתוח סניף נוסף של העסק בליגד סנטר, אולם לאור דרישת הפינוי של העסק המקורי נאלץ להעתיק אותו למקום חדש (סעיף 17).
הנתבעת טענה, בסעיפים 24-26 לתצהירה, כי בתחילת שנת 2004 נודע לה מפי אדם בשם סלבה שהתובע מעביר את עסקיו לליגד סנטר. הנתבעת שאלה על כך את התובע והוא הכחיש תחילה ולאחר מכן אישר טיפין טיפין כי הוא מעביר את העסק לליגד סנטר ושילם לאדריכליות שיתכננו את המקום.
16. התובע העיד בעמ' 15 לפרוטוקול כי בדיעבד, הנכס שעבורו שילם מקדמה בליגד לא היה מוכן כשפינה את הנכס אצל הנתבעת, והוא ביקש מהחברה המשכירה בליגד נכס אחר, חלופי. העובדה שהמקום המיועד בליגד לא היה מוכן גרמה לתובע, לטענתו, הוצאות רבות. מכאן שהטענה כאילו התובע יזם את פינויו לצורך המעבר בליגד חסרת בסיס.
מקור הידיעה של הנתבעת הוא אדם שלא העיד וברור שהידיעות מפיו הן בגדר עדויות שמיעה. אמנם הנתבעת מציינת כי התובע אישר את העובדות. אולם על פי דבריה האישור היה של חלקי דברים. לא נטען שהוצגה בפניה תמונה שלמה וברורה. אין בראיות קטועות וחלקיות שבידי הנתבעת כדי לסתור את טענת התובע לפיה התכוון לפתוח סניף נוסף ולא לסגור את העסק הקיים. על כן יש לדחות את טענת התובעת בדבר הקשר בין הכוונה לפתוח עסק בליגד לבין עזיבת המושכר נשוא התביעה.
17. המסקנה העולה מהאמור היא שהתובע נאלץ לפתוח את העסק בליגד סנטר במקום בו פתח אותו לבסוף בניגוד לרצונו ולתכניותיו המקוריות. אילו היו כוונותיו יוצאות לפועל היה התובע נשאר במושכר, ופותח עסק נוסף בליגד, במיקום שונה מזה שנפתח ובמועד מאוחר יותר. עם זאת, מאחר שבמועד הרלוונטי לא היה בין הצדדים חוזה לתקופה מסויימת כלשהי, כפי שאפרט להלן, הרי הנתבעת היתה רשאית להודיע לתובע תוך זמן סביר על הפסקת החוזה ופינויו מן המושכר, ולתובע אין זכות לפיצוי בגין הודעה זו.
שכירת המבנה על ידי אדוני ומזרחי
18. התובעת הצהירה בסעיף 51 לתצהירה כי בשל מצבו הגרוע של הנכס לאחר עזיבת התובע בעלי המסעדה הסמוכה לא היו מעוניינים לשכור אותו.
בעדותו בבית המשפט העיד מר אלי מזרחי, אחד מבעלי המסעדה, כי המסעדה עברה למשכנה החדש בקיבוץ נצר סירני כבר בחודש מרץ 2005, לאחר משא ומתן מהיר ביותר, ויתכן שכבר ביום 12.2.10 נחתם הסכם לשכירת מבנה המסעדה בנצר סירני. (פרוטוקול עמ' 68, 70). בעמ' 69 שורה 10 הבהיר כי הוא ושותפו לא היו מעוניינים בשכירת שטח המסעדה כיוון שנדרשה השקעה גדולה ובמקביל קיבלו הצעה למעבר לנצר סירני.
19. יצויין כי עד זה לא ראה כלל את פנים המושכר נשוא התביעה לאחר עזיבתו של התובע, כפי שיובהר בהמשך. לכן ההשקעה הרבה הנדרשת בנכס, על פי טענתו, אינה השקעה הנובעת מנזקים שגרם התובע אלא מהמצב בו נמצא הנכס מלכתחילה. ואכן, כל בר דעת מבין כי על מנת להכשיר מבנה תעשייתי לשימוש כמסעדה נדרשת השקעה של ממש. על כך הוסיף העד כי במועד הפינוי כבר התקיים המשא ומתן למעבר המסעדה.
בנסיבות אלו לא הוכח כי התובע הוא שאחראי לכך שהנכס לא הושכר כתוספת למסעדה.
זכות התובע ליהנות מרווחי הנתבעת בעסק שהקימה
20. התובע טוען כי פינויו מהמושכר נעשה במכוון על ידי הנתבעת (ובנה), אשר מיד לאחר עזיבתו פתחו במקום עסק מתחרה ונהנו מהלקוחות שהתכוונו לבלות בעסקו של התובע.
הנתבעת בתצהירה ציינה כי במשך זמן מרב עמד במקום שלט של התובע שכיוון את הלקוחות למרכז החדש בליגד סנטר. הנתבעת אף פירטה (סעיפים 41-17 לתצהירה) את ההבדלים בין עסקו החדש של התובע בליגד סנטר לבין עיסקה שלה. לטענתה המקום שפתח התובע בליגד היה רחב ידיים ומפואר, ושימש לקוחות רבים שהגיעו אליו בהסעות מיישובי הסביבה. לעומתו העסק שפתחה היא היה צנוע הרבה יותר, ושימש בעיקר בני נוער שגרו בסמוך או חרדים שהגיעו מקרית ספר בהליכה רגלית, והעדיפו דוקא את הבילוי אצל הנתבעת, בשל המחירים הזולים והעובדה שלא ביקרו בו אנשים רבים.
21. גם אם אקבל את כל האמור בתצהיר הנתבעת, אין בכך כדי להוכיח כי הלקוחות שהגיע למקום אינם לקוחות שפקדו קודם לכן את עסקו של התובע. שכן אותם שיקולים, או לכל הפחות חלקם, כגון נגישות לתושבי הסביבה, היו קיימים גם כשהתובע הפעיל את עסקו במקום. ניתן גם להניח שחלק מהלקוחות שהגיעו למקום לא וראו את השלט לא טרחו לחפש את המקום החדש, והסתפקו במועדון הסנוקר החלופי שנמצא באותו מקום.
22. יתר על כן: בהסבריה נתבעת אין משום תשובה לשאלה מדוע עלה בדעתה לפתוח במקום, מכל העסקים שבעולם, דוקא עסק של סנוקר, שבו אין לה או לבנה ניסיון או ידע כלשהו. תשובת התובעת כי היתה מעוניינת בעסק הפועל לאחר שעות העבודה אינה מספקת, כיון שכמעט כל עסקי המזון והבילוי, כמו גם עסקים נוספים, פועלים בעיקר בשעות הערב והלילה. לעובדה זו לא ניתן הסבר אחר, מלבד הרצון ליהנות מקהל הלקוחות ומהמוניטין של התובע.
23. העובדות הן, איפוא, כדלקמן: התובעת הוציאה מכתב פינוי לתובע וגרמה לפינוי הנכס עוד בתוך תקופת השכירות, דהיינו בתוך התקופה שלגביה מסר התובע שיקים לשנה מראש. הודעת הפינוי נשלחה סמוך לאחר שהתובע שילם את חלקו בשכר טרחת עורך הדין שטיפל בכתב האישום שהוגש בגין השימוש החורג בנכס. זאת על רקע מחלוקת שהיתה בין הצדדים בנוגע לחובת התובע להשתתף בתשלום שכר הטרחה (פרוטוקול עמ' 47, 48). הנימוק שנתנה הנתבעת לפינוי המיידי היתה חוסר רצונה להמשיך ולהשתמש בנכס שימוש חורג בשל ההליכים המשפטיים הננקטים נגדה. זאת כאשר ימים או שבועות ספורים לאחר מכן עשתה היא עצמה במישרין שימוש מאותו סוג בדיוק בנכס. טענת הנתבעת כי קיבלה ייעוץ משפטי שלפיו שימוש חורג אינו אסור כשהוא מבוצע על ידי בעל הנכס עצמו אינה משכנעת.
מיד עם הפינוי, עוד בטרם היה סיפק בידי התובע להשלימו, הכניסה התובעת למקום בעלי מקצוע שהחלו בשיפוץ ושינוי של הנכס (עדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול). העסק החדש שפתחה הנתבעת במקום הוא בדיוק מסוג העסק שניהל התובע לפניה. זאת על אף שלנתבעת עצמה או לבנה שותפה אין כל זיקה או ניסיון בתחום זה.
24. המסקנה המתבקשת היא "סוף מעשה במחשבה תחילה": יתכן שהיתה אצל התובעת חוסר שביעות רצון מסויימת מהתובע כשוכר. אולם המהלך של פינויו מהנכס בנימוק של אילוצים משפטיים שאינם מאשפרים המשך שימוש בו, ומיד לאחר מכן הקמת עסק מתחרה באותו מקום עצמו, נראית כמהלך מתוכנן ומתוזמן של הנתבעת.
25. עובדות אלו מהוות ביטוי לחוסר תום לב מטעם הנתבעת בקיום חוזה השכירות ובהחלטה הפתאומית על ביטולו. הן איפשרו לנתבעת ליהנות מהמוניטין שבנה התובע במשך שנות קיום העסק שלו במקום, כשהלקוחות שהגיעו למועדון "נירוונה" של התובע מצאו עצמם במפתיע במועדון ה"שותרס" של הנתבעת. גם אם הוצב במקום שלט המעיד על מעבר התובע למרכז ליגד, סביר להניח שלפחות חלק מהלקוחות הגרים בסמיכות ואינם ניידים לא יכלו להגיע לעסק בליגד. גם מבין קלי התנועה היו מן הסתם מי שהעדיפו להישאר במקום המוכר להם ולא לצאת לחיפוש אחר הבלתי ידוע. על כן התובע זכאי לפיצוי בגין הנאת הנתבעת מן המוניטין שנבנה על ידו, ונוצל על ידי הנתבעת.
26. אילו היה מדובר בפינוי בלבד, ספק אם היתה לתובע עילת תביעה נגד הנתבעת. הפסול שבמעשי הנתבעת אינו נובע מעצם דרישת הפינוי, אלא מהנימוק הכוזב שבו עשתה שימוש, ובעיקר מהעובדה שניצלה את הפינוי לפתיחת עסק חלופי. בנסיבות אלו קיימת לתובע עילת תביעה שאינה נובעת מן החוזה בלבד, ומקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. עילה זו אינה מתמקדת בתובע ובנזקיו כי אם בנתבעת ובטובת ההנאה שהפיקה היא שלא כדין, באופן המקומם את חוש הצדק וההגינות (ראו סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט -1979, וכן ע"א 442/85, משה זוהר ושות' נגד מעבדת טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד (3) 661, בעמ' 691, 695).
27. באשר לסכום לתשלום: נקודת המוצא לה טוען התובע של רווחים בגובה 10,000 ₪ לחודש סבירה בעיני. אציין גם כי ללא מתח רווחים בסכום משמעותי לא היה לתובע כדאי להחזיק ולנהל את העסק במשך שנים.
בנוגע לתקופה בגינה יש לפסוק פיצוי: בבסיס חישוביו של התובע הנחה שנותרו 14 חודש עד תום תקופת השכירות. הנחה זו אינה מתקבלת על ידי שכן אני סבורה שלא נקבע מועד סיום מחייב לחוזה. לכן יש לקבוע את הסכום לתשלום ללא זיקה לתקופה שנותרה עד תום החוזה.
מדובר בתהליך הדרגתי. ניתן להניח כי בשבועות ואולי אף בחודשים הראשונים לקוחותיה של הנתבעת היו בעיקר כאלה שהכירו את עסקו של התובע והתכוונו לבלות בו, ובאופן הדרגתי השתנה המצב. כיון שאין בפני נתונים בנושא ספציפי זה אני קובעת כי בגין שלושת החודשים הראשונים שלאחר עזיבת התובע על הנתבעת לפצותו במלוא סכום ההכנסות שהיו צפויות לו, דהיינו בסכום של 30,000 ₪, ובגין שלושת החודשים שלאחר מכן בסכום של 20,000 ₪, ובסך הכל 50,000 ₪.
זכות התובע לשיפוי על הוצאות שהוציא עבור השבחת המושכר
א. מצבו הפיזי של הנכס בעת שהושכר לתובע
28. הנתבעת גורסת, בסעיף 3 לתצהירה: "בעת השכרת המבנה לתובע היה החלק שנמסר לשימושו חדש, נקי, משופץ ויפה... לא היה צורך לעשות במבנה כל תיקון, לא בפנים המבנה ולא בסביבתו. ואכן, סמנוביץ לא השקיע דבר". ואילו התובע, בסעיפים 26, 27 לתצהירו, טוען כי הושכר לו מבנה הרוס ובו רצפה וקירות מבטון, שירותים וכיור בלבד. לטענתו הוא השקיע רבות בשיפור המושכר, והוא אף תובע במסגרת תביעה זו החזר חלק יחסי של השקעותיו.
29. הנתבעת בסיכומיה אימצה הגדרה של התובע שכינה את המושכר כ"בניה חדשה". נראה כי הגדרה זו אכן משקפת את המצב ואף מסבירה את הפער בין הגירסאות: בעת שהושכר לתובע היה המקום חדש, לאחר הפיכתו מחממת פרחים למבנה של ממש. עם זאת, מדובר היה במבנה במצב גלמי: היו בו קירות ורצפה מבטון, שירותים וכיור. ברור לכל שעל מנת לנהל במקום עסק ולהפוך אותו למזמין לשהיה, נדרשת השקעה רבה. לא ניתן לקיים עסק בין קירות חשופים ועל רצפה עירומה. כך שנדרשה השקעה רבה במבנה על מנת להביאו למצב שיתאים לניהול עסק, על אף שנמסר לתובע במצב טוב.
כך, המושכר נמסר, אמנם, לתובע במצב שאינו דורש שיפוץ, אולם השקעה נדרשה בו.
ב. מועד תום ההתקשרות החוזית בין הצדדים – האם היתה הנתבעת רשאית לפנות את התובע
30. כפי שציינתי לעיל, סעיף 2 לחוזה השכירות בין הצדדים הגדיר תקופת שכירות של שנתיים עם אפשרות להאריכו למשך שנתיים ולאחר מכן למשך שנתיים נוספות. מימוש האופציות היה בהודעה בכתב 60 יום לפני תום החוזה. הצדדים לא עשו שימוש באפשרות זו באופן פורמלי והתובע לא הודיע לנתבעת בכתב, כנדרש בחוזה, על מימוש האופציה. עם זאת, התובע המשיך את השימוש בנכס כשהנתבעת לא מחתה בידו, גם אם היתה חוסר שביעות רצון מסויימת מצידה. התובע הפקיד אמנם בידי הנתבעת שיקים לשנה מראש, אולם הדבר לא הוסדר בכתב. כשנדרש התובע לפנות את המושכר, עשה זאת ולא חלק על זכותה של הנתבעת לפנותו. כאמור, ברקע הדברים היתה גם הידיעה שמדובר בשימוש חורג בנכס אשר יתכן שיגיע לסיום מאילוצים משפטיים.
התובע עצמו, בסעיף 7 לתצהירו, הגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים בשלב זה באופן ממצה: "לנוכח העובדה כי כבר בעת חתימת ההסכם היה ידוע כי מטרת השכירות הינה שימוש חורג, ולאור רצונה של הנתבעת להפיק מן המושכר רווחים, היתה כוונת שני הצדדים שהשכירות תמשיך ותתקיים כל עוד ניתן לעשות זאת". דהיינו: השכירות נמשכת כל עוד לשני הצדדים אינטרס להמשיך ולקיימה.
31. בנסיבות אלו לא התגבשה לתובע זכות הסתמכות בנוגע למשך החוזה ביניהם: האופציה שבחוזה לא מומשה. הצדדים לא הגדירו תקופה מסויימת שבמהלכה יהיו מחוייבים זה כלפי זה. התובע רשאי היה להודיע בכל עת על עזיבתו. לכל היותר ניתן היה לצפות ממנו לפרק זמן סביר של הודעה מוקדמת. וכך גם להיפך: הנתבעת היתה רשאית להודיע לתובע על סיום ההתקשרות, כפי שאכן עשתה בפועל. הזמן שקבעה התובעת לפינוי היה אמנם בלתי סביר, אך בדיעבד הנכס פונה רק בחודש פברואר ולא כפי שנדרש, בנובמבר, כך שבדיעבד ניתן לתובע זמן סביר להתפנות מן הנכס.
העובדה שהתובע הפקיד בידי הנתבעת שיקים לשנה מעידה, אמנם, על כוונה מסויימת של הצדדים, אולם בהעדר עיגון נוסף לכוונה אין להפקדת השיקים כשלעצמה משקל מספיק ליצירת מחוייבות של ממש.
32. המסקנה מכל האמור היא שהתובע לא היה רשאי להניח כי תינתן לו ההזדמנות לעשות שימוש בנכס למשך שש שנים, או לתקופה מסויימת כלשהי. אם השקיע בנכס עשה זאת משיקוליו שלו, ואינו זכאי להחזר.
יתכן שהיה בסיס מסויים לדרישת ההחזר אילו היתה ניתנת לו אפשרות לשהות במושכר לתקופה קצרה ביותר, שלא היתה עומדת בציפיה סבירה של הצדדים, או אילו השאיר במקום את מרבית הציוד שרכש והשקיע, כך שהנתבעת היתה מתעשרת שלא כדין כתוצאה מהשימוש בציוד. אולם משלא התקיימו נסיבות אלו, התובע אינו זכאי להחזר חלק יחסי של השקעותיו בנכס.
הטענה אחריות התובע לנזקים במושכר – התביעה שכנגד
33. על פי סעיף 5.ז לחוזה השכירות בין הצדדים, היה על התובע להחזיר את המושכר במצב שלם, תקין, נקי וראוי לשימוש, ובכפוף לבלאי סביר. התובע לא נדרש לתקן תיקונים של בלאי סביר, לצבוע את המושכר מחדש, לשפץ אותו וכיוצא בזה. מובן שככל שתקופת השכירות מתארכת, הבלאי גדל. כך, אין דומה בלאי סביר של בית שהתגוררו בו שנה אחת לבית שהתגוררו בו 10 שנים. בענייננו, התובע ניהל את עסקו במושכר משנת 2000 ועד 2005, במשך קרוב לחמש שנים, וברור שבתקופה כזו קיים בלאי מסויים של הנכס והתשתיות שבו.
34. מצב המושכר לאחר עזיבת התובע תואר על ידי הנתבעת בתצהירה בסעיפים 48-59: כשנכנסה למבנה לאחר עזיבת התובע חשכו עיניה: המקום נראה כעיי חורבות. נהרס עד היסוד, ומלבד בטון וקירות לא נותר דבר על תילו. הנתבעת תיארה כי התובע תלש את התקרה המונמכת שהתקין במקום, כשחלקי מתכת וחוטי חשמל פעילים נותרו משתלשלים מן התקרה. הרצפה הושחתה ונותרו עליה שרידי שטיח שהודבק ולא התקלף. הטיח על הקירות הושחת במכות פטיש. הגינה הושחתה, הניאגרה בשירותים נשברה.
35. הנתבעת טענה כי נדרשה לפנות לחשמלאי שיבצע תיקונים במקום. לחשמלאי שילמה סכומים של 4,680 ₪ ו-629 ₪. עלות התיקונים הנוספים עמדה, לטענתה, על 35,000 ₪ בנוסף לעבודה שלה ושל בני משפחתה, אותה העריכה בכ-250 שעות שערכן, על פי ערך של 30 ₪ לשעה, 7,500 ₪. הנתבעת הגישה תצהיר של החשמלאי שביצע את העבודות במושכר. החשמלאי, מר ברוך ראובן, מסר אף הוא בתצהירו תיאור של מצב המושכר הדומה לתיאור הנתבעת. הוא העיד על הסכום ששולם לו, כאמור לעיל, וצירף העתקי חשבוניות. העד הוסיף כי אלמלא הנזק שנגרם למקום במכוון, לא היה צורך בתיקונים.
בחקירתו הנגדית של החשמלאי התברר כי הוא ביצע את עבודות החשמל במקום מסודר שאינו הרוס ושבור, אלא במקום מסודר (ראו תחתית עמ' 35 לפרוטוקול). תיאור זה אינו מתיישב עם תיאורה של התובעת את עיי החורבות במקום. עוד התברר כי העבודות בגינן שילמה לו התובעת היו לא רק עבודות שיקום הנכס, אלא כללו גם התקנה של גופי תאורה, שקעים נוספים, לוח משני לבקרה, ועוד (עמ' 36). כך שהתשלום ששילמה הנתבעת לחשמלאי היה, לפחות בחלקו, תשלום עבור השבחת הנכס והקמת עסקה החדש.
36. תצהיר נוסף שהוגש מטעם הנתבעת היה תצהירו של מר אלי מזרחי, אשר יחד עם שותפו מאיר אדוני שכר את המבנה הסמוך ששימוש כמסעדה. (במקור הוגש תצהיר של מאיר אדוני, אולם לאחר שעד זה לא התייצב לחקירה על תצהירו הוגש במקומו תצהירו של השותף האחר במסעדה, מר אלי מזרחי). מזרחי העיד כי לא ראה כלל את פנים המבנה. כל עדותו לגבי הנזקים היא עדות שמיעה ולכן אין להסתמך עליה.
37. התובע מתאר תמונה שונה בתכלית. בסעיף 28 לתצהירו טען התובע כי החזיר הנכס לנתבעת במצב בו קיבל אותו. על פי גירסת התובע, הנתבעת היא שדרשה ממנו להסיר את השטיח. בחקירתו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 10) נשאל התובע לגבי חלקי השטיח שנשארו דבוקים לרצפה, והבהיר כי הוצא מהמקום לפני תום תקופת השכירות, כאשר פועלים הוכנסו למקום על ידי הנתבעת כדי להתחיל בשיפוצו עוד לפני שהפינוי הסתיים, כאשר ציוד שלו היה עדיין במקום, כך שהוא לא יכול היה למנוע מצב זה.
הנתבע בחקירתו טען כי לא השאיר חוטים חשופים אלא הוציא מקופסת החשמל את החוטים שהיו מחוברים למנורות ולציוד שלו, והותיר את כל השאר במקומו (פרוטוקול עמ' 11). הוא הודה כי לקח את חלקי התקרה שהתקין במקום בעצמו.
38. ניתן היה לצפות מן הנתבעת שנוכח הנזקים הקשים שנגרמו לטענתה לנכס, תצלם ותתעד את מצבו לאחר הפינוי. אם אכן נגרמו לה נזקים כה חמורים, ניתן להניח שהנתבעת שקלה את האפשרות להגיש תביעה נגד התובע, ומכל מקום גם אם הדברים לא היו מגיעים עד כדי הליכים משפטיים (אילולא הגיש התובע את תביעתו שלו), הנתבעת יכולה היתה לדרוש מן התובע לשאת בהוצאות התיקונים. במצב כזה מתבקש היה שהנתבעת תדאג לצילום ותיעוד של הנכס והנזקים, אולם היא לא עשתה כן ומכל מקום לא טענה שיש בידיה צילומים.
חיזוק נוסף לטענות התובע ניתן למצוא בכך שהנתבעת החזירה לו ללא התנגדות את השיקים ששילם התובע מראש והיו בידיה. אילו אכן נגרמו לנתבעת נזקים חמורים שהצריכו עבודות שיפוץ מסיביות, ניתן להניח שהיתה מנסה לעכב בידיה את אמצעי התשלום של התובע, על מנת לכסות את ההוצאות או ללחוץ על התובע לשלם לה.
39. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובע אכן השאיר את הנכס במצב שאינו מאפשר כניסה ושימוש מיידי בו, כאשר חוטי חשמל ששימוש בעבר לגופי תאורה נותרו ללא שימוש, השטיח הוסר מהרצפה, וכדומה. אולם קביעה זו אינה מטילה את האחריות לתשלום בגין העבודות שבוצעו, מנימוקים אלו:
40. ראשית, כאמור, חוזה השכירות לא חייב את התובע להחזיר את מצב הנכס לקדמותו ולא הטיל על השוכר אחריות לתיקון הנובע מבלאי סביר. כך שרמה מסויימת של שיפוצים היתה נדרשת בלאו הכי.
שנית, רב רובם של התיקונים והשיפוצים שנעשו על ידי הנתבעת לא היו לצורך השבת הנכס למצבו הראשוני אלא להשבחתו על מנת שניתן יהיה לפתוח בו את עסק הסנוקר החדש. הנתבעת השקיעה בנכס הרבה מעבר לנדרש להבאתו למצב סביר. אין מחלוקת על כך שהיא הפעילה במקום עסק, והיה עליה לשפצו כדי לאפשר את הדבר. חלק ניכר מהקבלות שהגישה מתייחס לתקופות של מספר חודשים לאחר עזיבת התובע או להוצאות שעל פני הדברים ברור שאינן רלוונטיות. בעניין זה אני מאמצת את האמור במפורט בסיכומי התובע ואין צורך בחזרה על הפרטים (ראו עמ' 13-15 לסיכומים). כך, לדוגמא, נראה מן החשבוניות שהגישה כי הנתבעת רכשה מנורות, התקינה פרקט, ובאופן כללי הביאה את המקום לסטנדרט גבוה באופן ניכר מזה שהיה בעת תחילת השכירות.
41. העולה מכל האמור הוא שגם אם נדרשה עבודה בהיקף מסויים כדי להביא את הנכס למצב בו ניתן לעשות בו שימוש, הרי שעבודה זו בטלה בשישים לעומת העבודה שבוצעה וההוצאות שהוצאו עבור השבחת הנכס. הדברים עולים בבירור מחקירת הנתבעת לגבי הוצאות התשלום לחשמלאי והקניות שבוצעו על ידה (פרוטוקול עמ' 55 ואילך).
בנוגע לשעות העבודה העצמית של התובעת ומקורביה ממילא לא הוצגו ראיות ואין לגביהן דבר מלבד אמירות כלליות של הנתבעת.

חובות בגין שכירות, מים וחשמל
42. התובע הצהיר בסעיפים 30, 31 לתצהירו כי לא היה כל חובות או פיגור בתשלומים מצידו, דמי השכירות שולמו בשיקים לשנה מראש בכל שנה וכל השיקים נפרעו.
הנתבעת, בסעיפים 8-13 לתצהירה, פירטה את דרישותיה לגבי דמי שכירות והפרשי שער שלא שולמו, וכן לגבי חשבונות מים ששולמו בחלקם הקטן בלבד. בסעיף 13 ציינה הנתבעת כי הכינה את כל הקלסרים הדרושים לצורך המשפט בשקית מיוחדת, אך השקית ובה המסמכים נעלמה. גירסת התובעת בנושא זה מתבססת, איפוא, על טענות בעלמא ולא על ראיות של ממש.
43. במהלך הדיון בתיק נחקר התובע על שאלות אלו, ובהחלטות ביניים קבעתי כי מדובר בהרחבת חזית בנושאים שלא הוגדרו כפלוגתאות בכתבי הטענות ועל כן אין לחקור לגביהם. החלטה זו תקפה גם בשלב הנוכחי ולא היה מקום להעלות את הטענות גם בסיכומים.
44. לגופו של עניין, הנתבעת נמנעה מלדרוש חובות אלו או להעלות כל טענה לגביהם בעבר, עד הגשת כתב התביעה נגדה. במשך כל תקופת השכירות, כחמש שנים, לא הועלו טענות בכתב או בדרך אחרת שניתן להוכיחה מלבד דברי הנתבעת, שאף הם כלליים ואינם ממוקדים לנסיבות, זמן ומקום. די בכך כדי להקטין עד למינימום את המשקל שניתן לייחס לטענות אלו.
45. אולם הטענה העיקרית לגופו של עניין מבוססת על מסמך שכתבה הנתבעת עצמה: התובע צירף כנספח ט/1 לתצהירו פיסת נייר בה אישרה הנתבעת עצמה כי לתובע אין חובות דמי שכירות, חשמל ומים. הנתבעת אינה מכחישה את מתן האישור לתובע. על כן, בין אם החובות שולמו במלואם ובין אם הנתבעת החליטה, משיקוליה שלה, לוותר עליהם, אישור זה שומט את הבסיס תחת תביעתה של הנתבעת לתשלום דמי שכירות וחשבונות לתקופת השכירות.
46. טענת הנתבעת בסעיף 37 לתצהירה היא שכתבה את המסמך עקב כך שהתובע הגיע למקום עבודתה במעון ויצו ודרש ממנה בתוקפנות, בכעס, בהרמת קול וביצירת פרובוקציות לחתום עליו. לדבריה היא התביישה מן העובדים וחששה מתלונות ההורים, ולכן חתמה. לא ניתן לקבל את הטענה ולייחס לה משקל, מנימוקים אחדים:
47. ראשית, נקודת המוצא היא שאדם נושא באחריות למסמכים שנכתבו ונחתמו על ידו, והם מחייבים אותו. אם הנתבעת מצאה לנכון לתת לתובע את האישור, יהיו שיקוליה אשר יהיו, ואפילו היה בכך ויתור על תשלומים שהתובע היה חייב לה, היא נושאת באחריות לכך. האפשרות לסגת ממחוייבות כזו היא במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר מסמך הושג בדרכי כפיה ועושק. אולם לא כך נטען. גם הנתבעת עצמה לא טענה כי הלחץ שהופעל עליה עולה כדי אמצעי פסול עד כדי שלילת תקפו של המסמך.
הנתבעת השכירה מבנה לאורך זמן, והשכירה מבנה נוסף למסעדה. לטענתה היא עצמה הכשירה את המבנים ותפעלה את עסק השכירות. הנתבעת העידה על עצמה: "דברים שבניתי וניהלתי וחכמתי אני מנהלת מעון של 90 ילדים. אני מנהלת טובה" (פרוטוקול עמ' 54 שורה 7). ככלל, הנתבעת אינה אשה חסרת אונים אלא אשת עסקים שידעה להפיק רווחים מנכסיה. משניתן האישור על ידה הוא תקף ויש לייחס לו מלוא המשקל.
48. זאת ועוד: על אף שמדברי הנתבעת עולה כי במקום נכחו אנשים נוספים, ונראה שלא מעטים (ראו סעיף 37 לתצהירה), והעדות עשויה היתה לשפוך אור על דרך התנהגותו של התובע ועל דרכי הכפיה והכוחנות שנהג בהן, לטענתה, הנתבעת לא הזמינה איש מהנוכחים להעיד על האירוע ואין בפני אלא דבריה שלה.
49. לא ניתן להתעלם מכך שטענות כגון אלו הועלו על ידי הנתבעת לגבי שני מסמכים מהותיים ביותר בהליך זה, מכתב הפינוי ואישור העדר החובות. בשני המקרים הודתה הנתבעת בכך שהמסמכים אכן נכתבו על ידה, את טענה כי תכנם הוכתב לה על ידי התובע. לא ניתן שלא לתמוה על כך. נראה שגם הצטברות המקרים מחלישה את טענותיה של הנתבעת. מה שניתן אולי להבין ולקבל כאירוע חד פעמי, אינו יכול להיות מוצדק כשהוא חוזר על עצמו.
50. התובע בעדותו טען כי הגיע למקום עבודתה של הנתבעת בתיאום עמה, במועד שהיא קבעה על מנת לקבל את השיקים שנמסרו מראש לשנה של שכירות ואת שיק הביטחון שמסר לנתבעת, ולקבל אישור על העדר חובות. התובע הכחיש את הנסיבות שתיארה הנתבעת (פרוטוקול עמ' 23). אני מעדיפה את גירסת התובע וקובעת כי ביום מתן האישור, שהוא יום הפינוי, לא היו לתובע חובות דמי שכירות, חשמל ומים לנתבעת.
טענות שונות של הנתבעת לגבי התנהלותו ואופיו של התובע
51. במקומות רבים בתצהיר התובעת ובסיכומיה מופיעים תיאורים של אופי התובע כפי שנתפס על ידה. כמו כן מופיעות טענות שונות בנוגע לאירועים שונים הנוגעים להחזקת הנכס ושיפורים שנעשו בו. כך, לדוגמא, בעמ' 3, 4 לתצהיר הנתבעת מפורטים אירועים שונים שאינם חלק מיריעת המחלוקת ובהם מואשם התובע בכך שהעלה דרישות לסלילת מקומות חניה, לתיקון סדקים בקירות, לתיקון סתימה בכיור ועוד. התובע מתואר כמי שביצע חלק מהעבודות ונשא בחלק מהעלויות, אולם התיאור כולו רווי טענות וטרוניות נגדו, והנתבעת מייחסת לו אלימות מילולית ואף אלימות פיזית.
מדובר בגיבוב של טרוניות שונות, שמשמעותן המשפטית אינה ברורה. אופיו של התובע אינו עניין לדון בו כשלעצמו. לא ברור לצורך מה ובאיזה הקשר פורטו העובדות הנוגעות להסכמות שונות בנוגע לתיקונים, הכשרת חניות, תיקון סתימות וכדומה. שכן גם על פי גירסת הנתבעת היא הסכימה לביצוע עבודות אלו ולתשלומים בגינם. על מה, אם כך, היא מלינה עתה?
52. בסיכומי הנתבעת נראה כי הותר הרסן: הסיכומים רוויים תיאורים ספרותיים וצבעוניים, שחלק ניכר מהם אינם רלוונטיים אלא לשם הכפשת התובע. כך, לדוגמא, ההשוואה בין שני עסקי הסנוקר, של התובע ושל הנתבעת, בסעיף 90 לסיכומים, כאשר עסקה של הנתבעת מתואר כמקום "צנוע ביותר", ועסקו של התובע כמקום "גדול, יוקרתי וראוותני". בסעיף 93 הפליגה ב"כ הנתבעת והוסיפה כי לקוחותיה של הנתבעת נהנו מיתרון כיון שמפעיליו של העסק "נעימים יותר מאשר התובע שהיה לא נעים, דקדקן, קטנוני, אלים, תוקפני ובעל מזג רע". תיאורים נוספים של התובע, הגובלים לעיתים בגזענות ואינם דרושים כלל לעניין, ניתן למצוא גם בסעיפים 125, 128, 136, 144 לסיכומים ובמקומות נוספים.
סיכום
53. הן התביעה העיקרית הן התביעה שכנגד לא התקבלו במלואן: בתביעה העיקרית קבעתי שלא נקבע מועד לתום החוזה, והפינוי תוך זמן סביר היה כדין, ועל כן התובע אינו זכאי להחזר ההוצאות שהוציא לצורך השבחת הנכס ולמעבר לליגד.
בתביעה שכנגד קבעתי כי הרב המכריע של ההוצאות שהוצאו על ידי הנתבעת היו לשם התאמת הנכס לשמש אכסניה לעסקה החדש, וכי התובע לא היה מחוייב להחזיר את הנכס במצב בו קיבל אותו. בנוסף, נוכח המסקנה שלא נקבע מועד לסיום החוזה, הנתבעת אינה זכאית לתשלום הנתבע בגין חודש שכירות נוסף. גם טענתה לתשלום יתרת דמי השכירות, החשמל והמים נדחתה.
נוכח העובדה שביטול החוזה נעשה כדין ודחיית מרבית עילות התביעה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש.
נותר לתשלום סכום בגין שימוש במוניטין בלבד, אותו העמדתי על סכום של 50,000 ₪ כמפורט לעיל.
54. לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 50,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.
בנוסף, הנתבעת תישא בהוצאות משפט של התובע ושכ"ט עו"ד בגין תביעת התובע שהתקבלה בחלקה, והתביעה שכנגד שנדחתה במלואה. בשים לב גם לאופן ניהול התיק
4678313
ולפיצול הישיבות בשל אילוצי הנתבעת, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 20,000 ₪.



הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וישאו הצמדה וריבית כדין עד תשלומם בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. שימוש בשם שלא כדין

  2. איסור שימוש בצ'קים

  3. שימוש במבנה בלתי גמור

  4. שימוש לרעה בהליכי משפט

  5. חוב על שימוש במכשיר מירס

  6. מניעת אפשרות שימוש בחלקה

  7. שימוש לרעה במסך ההתאגדות

  8. שימוש בתמונה של דוגמנית ללא רשות

  9. תביעה נגד עובד על שימוש בפלאפון

  10. פיצוי בגין טענה לשימוש ביומני חדשות

  11. תביעה בגין שימוש לרעה במוניטין עסק

  12. מניעת שימוש בסודות מסחריים ע''י עובדים

  13. צו לפיו במגרש יעשה שימוש זמני כמגרש חנייה

  14. תביעה לאכוף מתן זכות שימוש ומעבר בחלק מחלקה

  15. שינוי לשימוש עסקי לאחר קבלת היתר למבנה מגורים

  16. איסור שימוש בחצר האנגלית במסגרת פעילות גן ילדים

  17. שימוש בשיטות עבודה של המעסיק ע''י עובד לשעבר

  18. תביעה לפיצוי בגין נזקים לצמחי תבלין עקב שימוש בתכשיר הדברה

  19. תביעה להחזרת "עיצוב" של מעצב בטענה ששולם רק עבור שימוש ולא רכישת העיצוב

  20. שימוש למטרת שתי יחידות דיור עצמאיות ונפרדות למגורים ביחידה שהותר בה השימוש ליחידת מגורים אחת

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון