קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע: בפני תביעה לפי חוק לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק לשון הרע) . התובע טוען כי מנשר שפירסם הנתבע הינו בגדר לשון הרע כמשמעותו בחוק, ועל כן הוא תובע פיצויי סימלי בסך 1,000₪ ופרסום מכתב התנצלות, שיופץ באותה תפוצה בה הופץ המנשר. רקע עובדתי: במועד הגשת התביעה היה התובע ראש המועצה המקומית אלקנה, ושימש בתפקיד זה תקופה של כארבע שנים. התביעה הוגשה תוך כדי מערכת הבחירות שבה התמודד התובע שוב על תפקיד ראש המועצה. בסופו של דבר, התובע לא זכה בבחירות אלו ותחתיו נבחר מועמד אחר. תביעה זו עוסקת במנשר ארוך שהנתבעים פירסמו ביום 13.10.08. מפאת חשיבותו למחלוקת שבפני יובא המנשר במלואו: "יהודה, איך אתה מסוגל להסתכל לברכה בעיניים!!! יהודה כהן שלום, בבחירות האחרונות פעלתי רבות למענך מתוך אמונה שאתה אדם בעל יושר ויכולת מקצועית, התאכזבתי. בפגישה שהתקיימה בבית משפ' יהוד, לפני כחודשיים לווית אותי לדלת ואמרת: "אל תשכח שאני עוד צריך לדאוג להסעת בתך" הבנתי את הרמז. החלטת ללמד אותי לקח על אי תמיכתי בך בבחירות הנוכחיות , דרך בתי, ברכה הסובלת מפיגור שכלי ומבקרת זו השנה השלישית במע"ש (מרכז שיקומי מעשי) ברמת גן. ביום השלישי ללימודים הגב' פרילוק, שליחה מטעמך, התקשרה ומסרה שנפלה טעות ואין כסף להסעת בתנו. הוצע לנו לצרף את בתנו כטרמפיסטית להסעה של משרד החינוך.... היינו בהלם. היועצת המשפטית של אקי"ם הודיעה לנו שאסור לקבל הצעה זו היא היא אסורה ומנגודת לחוק מאחר ועל פי הנחיות מנכ"ל משרד הרווחה האחריות להסעות היא על הרשות המקומית. במשך 18 יום נאלצנו אני ואשתי לנהל את המאבק במקומך מול משרד הרווחה, אקי"מ, כלי התקשורת ומי לא. ניסיונות מטעמנו להיפגש עמך נדחו על ידך על הסף שוב ושוב. מצאנו אוזן קשבת ולב חם אצל הגב' ד"ר חיה עמינדב, מפקחת ארצית במשרד הרווחה. ד"ר עמינדבר הודיעה שבהמשך לבקשתי אושר במשרד להעברי לאקלנה את הסכום הנדרש כדי להפעיל את ההסעה עד סוף השנה. הודעתי זאת לגב' פרילוק. באמצעות גב' פרילוק הודעת שאין הודעה זו מספקת ודרשת אישור בכתב. ברוח טובה היא דאגה לשלוח לך הרשאה בכתב על אישור התקציב שבקשת. גם זה לא סיפק אותך. המשכת לתעתע בנו וטענת שהרשאה בכתב אינה מספיקה. גב' עמינדב שכעסה וטענה שלא נתקלה בהתנהגות כזו של ראש - רשות, ודאגה להעביר הוראת ביצוע להעברת הכסף למחוז. גם זה לא סיפק אותך וההסעה לא חודשה. רק אחרי ששלחת את גב' פרילוק למחוז לקבלת הצ'ק. לא היתה לך ברירה אלא להפעיל את ההסעה. יהודה, בעינינו ראש מועצה זה קודם כל להיות אנושי. הפגיעה שגרמת לילדתנו חסרת הישע בחוסר רגישות, אטימות וחוסר מקצועיות מבלי להניד עפעף וביחס כה בוטה ומזלזל, לא תסולח. בשיחותיי עם רבים באלקנה הבנתי שבתקופת כהונתך פגעת במוסדות ובאנשים יקרים וישרים באלקנה ואני מקוה שקולם של הנפגעים ב"ה ישמע לפני הבחירות ולא לאחר מכן. אינני יודע אם החבורה שגייסת מאחוריך היתה יודעת על כל מעלליך בשנים האחרונות היתה הולכת איתך. לא יעזור לך גיוסם של טובים מן היישוב להצלחתך בבחירות כדי לחפות על התדמית השלילית שלך. אינני פוליטיקאי אך רק אבא מסור ואיש חינוך בגמלאות, וממייסדי הישוב אלקנה ודואג לעתידה. לילדי אלקנה, העתיד שלנו, מגיע ראש מועצה טוב ואנושי יותר" (ההדגשות במקור, ד.פ.). מחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי קיימת באלקנה מסורת של פרסום מנשרים במהלך מערכת בחירות, ואלו עוסקים בנושאים מנושאים שונים. ברקע פירסום המנשר של הנתבעים ניצבת בתם ברכה וההסעות שהיתה זקוקה להם למרכז השיקומי ברמת גן (להלן: הבת). במועד פרסום המנשר, הבת שסובלת מפיגור שכלי, היתה בת 25 לערך. מוסכם כי מגיל 21 המועצה דאגה לכך שתהיה לבת הסעה למרכז השיקומי ברמת גן , וכי עם תום הפעילות במרכז תוחזר לאלקנה. לאחר פעילותה במרכז השיקומי היתה הבת משתתפת בפעילות המועדנית לילדים בעלי צרכים מיוחדים, בתוך היישוב אלקנה. כך בשנים 2005 -2006 נסעה הבת יחד עם קטינה מהחינוך המיוחד כל בוקר ב-07:00 ושבה לאלקנה בשעה 14:30. בשנת הלימודים שנפתחה בספטמבר 2007 כבר מלאו לבת 24 ואין חולק כי בגיל זה משרד החינוך לא משתתף במימון הוצאות ההסעה שלה. בתחילה הציעה המועצה כי הבת תצטרף להסעה של משרד החינוך עבור שני ילדי חינוך מיוחד לבני ברק ולרמת גן, ותחזור עימם אך הנתבעים סירבו להצעה. לטענתם שעת החזרה ליישוב במסגרת ההסעה היא מאוחרת מדי, ולא יתאפשר לבתם להשתתף בפעילות במועדונית. בעקבות פניות של הנתבעים לגורמים שונים ביישוב ומחוצה לו, לרבות פניות לחברי כנסת ולמנכ"ל משרד הרווחה, המשיכה המועצה גם בשנת הלימודים 2007-2008 בהסדר הקודם. קרי הבת נסעה בבוקר עם תלמיד החינוך המיוחד ובצהריים המועצה מימנה לה הסעה מיוחדת ופרטית שהגיעה לאלקנה עד השעה 14:30. ביום 15.5.08 כתבה מנהלת הרווחה של המועצה, הגב' בת שבע פרילוק לנתבעים, בנוגע להסעות "... כפי שסוכם בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, פתרון ההסעות שניתן לברכה תלוי בגורמים שונים ואינו קבוע. לפיכך עדיין לא ברור איזה פתרון, אם בכלל, יהיה להסעתה של ברכה בשנת תשס"ט למע"ש. כמובן המועצה תעשה כל שביכולתה כדי למצוא פתרון הולם שיענה על הצרכים...". מכתב זה נותר ללא מענה או התייחסות. בין לבין, במהלך שנת 2008 הצטרפה הנתבעת כעותרת לעתירת בג"צ 8268/08 שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ על ידי אק"ים ישראל בעניינם של מספר בוגרים שלוקים בשכלם וגילם עולה על 21 שנה. בעתירה זו התבקש בית המשפט העליון "להורות למשרד הרווחה להעביר לשירותי הרווחה ברשויות המקומיות את חלקו בתקציב הנדרש למימון הסעת אנשים מעל גיל 21, אשר נקבע בוועדת האיבחון ביחס אליהם כי הם לוקים בפיגור שכלי וזכאים לסידור יומי". בתגובת המועצה המקומית לבג"צ עמדה המועצה על החשיבות שיש בעיניה לסידור הסעה לבת של הנתבעים, אך ציינה כי העלות התקציבית של הסעה נפרדת הינה עלות שמועצת אלקנה לא יכולה לעמוד בה. ברור ממכתבה של גב' פרילוק ומההליך שהתנהל בפני בית המשפט העליון כי שאלת ההסעות היתה תלויה ועומדת, וכי שאלת התקצוב היתה בעייתית, הן מבחינת התקציב שמשרד הרווחה נדרש להעביר לרשויות המקומות , והן מבחינת חלקן של המועצות המקומיות בתקציב, ומועצת אלקנה בתוכן. בתחילת חודש ספטמבר 2008 זכתה בתם של הנתבעים למשך שלושה ימים להסעה פרטית הלוך ושוב למרכז ברמת גן. בתום היום השלישי התקשרה אל הנתבעים הגב' פרילוק והודיעה כי נפלה טעות בעניין ההסעות וקיים קושי תקציבי, ועל כן הציעה לצרף את בתם להסעה של משרד החינוך, כפי שהציעה בחודש ספטמבר 2007. הנתבעים סירבו להצעה זו מכל וכל. לטענתם היועצת המשפטית של אקו"ם הסבירה להם שהדבר אסור ושלביתם לא יהא כיסוי ביטוחי, מה גם שהסעות אלו מגיעות חזרה לאלקנה בשעה מאוחרת ואינן מאפשרות לביתם להשתתף בפעילות במועדונית. הנתבעים פתחו במאבק ציבורי בעניין ההסעה. מצד אחד הם פנו לשר הרווחה ולדרגים השונים במשרד הרווחה ולאמצעי התקשורת, ומצד שני הם השאירו את בתם בבית ולא שלחו אותה למרכז בהסעה חלופית. בחלוף 18 יום בעיית ההסעה נפתרה לשביעות רצונם של הנתבעים, וההסעה חזרה להיות באותה מתכונת בה הייתה בשנים הקודמות. ביום 13.10.08 פירסמו הנתבעים את המנשר נשוא התביעה, והפיצו אותו בתוך היישוב אלקנה. באותו היום השיב התובע למכתבם של הנתבעים במכתב מטעמו אשר הופץ אף הוא כמנשר ביישוב אלקנה, ולהלן עיקריו: " הדברים האמורים במכתב הינם שקר גמור ולשון הרע! מדאגתי לצנעת הפרט שלכם לא אפרט כאן יותר. כך נהגתי גם בתגובתי לאמצעי התקשורת שהפניתם אלי בנושא. אמנם נתונים אנו כעת במערכת בחירות, ואני מכבד את רצונכם להעמיד בראש המועצה את המועמד הנראה בעיניכם, אך לא כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. הציבור באלקנה יודע כי בדרך כלל איני נוהג להתייחס להשמצות ולהאשמות כלפי, אני מתרכז בעשיה ואותה ישפוט הציבור. עם זאת לא אתן עוד כי דמי יהיה הפקר. בזאת הנני תובע מכם חרטה והתנצלות על כל האמור במכתב, ו"מודה ועוזב ירוחם". אמתין להתנצלותכם עד למחרת החג. לאחר מכן, אתבע אתכם לדין תורה ו/או אגיש נגדכם תביעת לשון הרע על פי החוק..." להשלמת התמונה אציין כי ביום 1.12.08 קיבל בית המשפט הגבוה לצדק את הודעת המדינה לפיה התקציב להסעות יוגדל, וראה בכך הענות לעתירה. בפסק הדין הדגישו שופטי ההרכב כי בנוסף לתקציב של המדינה על הרשויות המקומיות להקציב את חלקן בשיעור 25% מהתקציב המיועד להסעות, ולהקפיד על כך שכל הכסף שמועבר להן ומיועד להסעות, ישמש לצרכים אלו בלבד. דיון והכרעה: האם יש בפרסום משום לשון הרע: סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "לשון הרע" כך:" לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;(3) לפגוע באם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו" השאלה אם ביטוי מסוים הוא בגדר לשון הרע היא שאלה פרשנית. פירושו של הביטוי הוא פירוש אובייקטיבי, על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות, ההקשר שבו נאמרו הדברים וכדומה. ( ע"א 4435/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (2006) ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' מט(2), 834 ; בג"צ 178/81 חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן ומחמד עבדללה, פ"ד לו(1), 40). מכאן שהמבחן אינו סובייקטיבי אלא אוביקטיבי והשאלה שעלי לבחון היא "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו". ( ראה דברי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 וראה גם ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333). התובע מלין כנגד שלוש אמירות במנשר:א. " בפגישה שהתקיימה בבית משפחת יהוד לפני כחודשיים, ליווית אותי לדלת ואמרת: "אל תשכח שאני עוד צריך לדאוג להסעת בתך" הבנתי את הרמז.ב. "החלטת ללמד אותי לקח על אי תמיכתי בך בבחירות דרך בתי ברכה, הסובלת מפיגור שכלי"ג. האמירות שבהם נטען כי הנתבעים נאלצו לנהל את המאבק להסעת בתם במקומו של התובע. "ליווית אותי לדלת ואמרת: אל תשכח שאני עוד צריך לדאוג להסעת בתך הבנתי את הרמז". בבואי לפרש אמירה זו אין אני מסתפקת רק במובנן הרגיל של המילים, אחת לאחת, אלא גם בהקשר שבו נאמרו וברמזים המשתמעים מבין השורות. במהלך תקופת הבחירות, פחות מחודש לפני סיומה, שולחים הנתבעים מנשר לכלל התושבים שכותרתו "איך אתה יכול להסתכל לברכה בעיניים!!!". שורות מספר לאחר מכן מציין הנתבע כי "הבין את הרמז" כאשר ראש המועצה אמר לו שלא ישכח שהוא הדואג להסעת הבת. מכלל הקונטקסט עולה כי הנתבעים טוענים שהתובע, בהיותו ראש המועצה, איים עליהם כי יפגע בהסעות של בתם. פרשנות זו ברורה וחד משמעית כאשר בהמשך נאמר "החלטת ללמד אותי לקח על אי תמיכתי...." מכאן שהעולה מן המנשר הוא שהתובע לא רק איים, אלא קיים את האיום ופגע בהסעות של הבת.  ברור גם מהמנשר כי המניע היה אי תמיכה של הנתבעים במועמדות התובע לראשות המועצה. אמירות אלו הן לשון הרע. פרסום זה עשוי להשפיל את התובע בעיני הבריות, לפגוע בו ולבזותו, וגם לפגוע במשרתו. בהמשך הדברים מציינים הנתבעים כי "במשך 18 יום נאלצנו לנהל את המאבק במקומך". אמירה זו כשלעצמה אולי לא מהווה לשון הרע. תושב של מועצה מקומית רשאי לטעמי במסגרת חופש הביטוי לטעון כי ראש המועצה לא פועל וכי הוא נאלץ לעשות את העבודה תחתיו, אך אמירה זו לא נאמרה בחלל ריק. הנתבעים לא רק מלינים על כך שהתובע לא נחלץ לסייע במאבקם, הם מלינים על כך שהתובע איים עליהם, החליט ללמדם לקח ולפגוע בהסעות, וכאשר ניסו להסדיר את ההסעות הערים עליהם קשיים. על כן אמירה זו לטעמי מהווה בהקשר הכולל שבו היא מופיעה, ויחד עם האמירות הקודמות, לשון הרע. לא לחינם שנינו מדברי חכמינו לפיהם "לשון הרע הורגת" ו"כל המלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'". (בבא מציעא נח ב). הרמב"ם בהלכות דעות, פרק ז' אף אמר "כי לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". משקבעתי כי דברי הנתבעים הינם לשון הרע הרי שיש לבחון האם קמה לנתבעים הגנה על פי חוק לשון הרע. "אמת דיברתי"- האמנם? סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע :" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". על כן המבקש להתגונן בהגנה זו נדרש להרים את הנטל ולהוכיח כי התקיימו שני תנאים - הראשון שהפרסום היה אמת והשני שהיה בפרסום עניין לציבור. יובהר כי בניגוד לנטען על-ידי הנתבעים הרי שהנטל בעניין זה רובץ לפתחם. לא התובע הוא שצריך כי לא עשה את המיוחס לו בלשון הרע אלא הנתבעים הם שצריכים להוכיח כי טענותיהם אמיתיות. בענין שבפני על הנתבעים להוכיח כי התובע איים על הנתבע, התנכל לנתבעים כדי ללמד את הנתבע לקח והנתבעים נאלצו לפעול לבדם כדי להסדיר את ההסעות לבתם. מטעם הנתבעים העיד רק הנתבע, ובמהלך עדותו הגיש מספר מסמכים שנערכו לטענתו על ידי הגב' פרילוק, מנהלת מחלקת הרווחה ועל ידי גזבר המועצה, ומהם עולה לשיטתו כי היה תקציב להסעת בתו לבדה בשנת 2008. 37. מסמכים אלו הוגשו אמנם אך הגשתם ללא בהעדר עדות של כותבי המסמכים, מנהלת מחלקת הרווחה וגזבר המועצה, הרי שהמשקל שניתן לתת להם הוא נמוך ונוכח תוכנם אני מייחסת להם חשיבות נמוכה בלבד. 38. מושכלת יסוד היא כי אי העדת עד כמוהה כהימנעות מהבאת ראיה. הלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (לא פורסם, 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649)" (ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). 39. בסיכומיו טען הנתבע כי התובע היה צריך להזמין את עובדי המועצה הרלבנטיים לעדות - ולא היא. התובע הרים את נטל הראיה שעה שהוכיח שהפרסום הוא פוגעני. עתה על הנתבעים מוטל הנטל להוכיח כי , אף שהפרסום הוא פוגעני, הרי שקמות להן הגנות לפי חוק לשון הרע. 40. לא מצאתי כל מניעה שהנתבע יזמין לעדות את עובדי המועצה הרלבנטיים להוכחת טענותיו. 41. לפיכך העובדה שהנתבע נמנע מלזמן לעדות את גזבר המועצה או מנהלת מחלקת הרווחה, ולא הגיש את המסמכים מטעמם באמצעותם נזקפת לחובתו. 42. מהמסמכים עולה לכאורה לשיטת הנתבעים כי היה די תקציב בשנת 2008 בכדי להסיע את בתם באופן פרטי. לגופם של המסמכים ייאמר כי בהעדר אפשרות לשמוע הסברים מעורכי המסמכים לא ניתן לדעת אם אכן תקציב 2008 איפשר הסעה פרטית של בת הנתבעים, אילו צרכים תקציביים נוספים היו באותה עת, והאם במועד שבו בוטלה ההסעה אכן ידעה המועצה כי התקציב מאפשר את מימון ההסעות או שהתקציב סודר לאחר מכן. 43. כך למשל במכתב מיום 14.10.09 הבהירה גב' פרילוק כי " בשנת 2008 נוצל תקציב זה במלואו להסכת בתכם ברכה מכיוון שהיא היתה המשתקמת היחידה שהוסעה". אין במכתב זה כדי להבהיר אם בספטמבר 2008 היה התקציב במלואו בידי המועצה, האם אז היה ידוע כמה משתקמים יסעו או מדוע לאחר שבוטלה ההסעה הפרטית לשני הכיוונים סודרה הסעה פרטית לכיוון אחד בלבד. מכאן שללא עדותם של עורכי המסמכים לא די במסמכים כשלעצמם להוכיח כי אכן היה תקציב מתאים במועד הרלבנטי, להסעה פרטית של ביתם של הנתבעים. 44. אוסיף ואציין כי אחד המסמכים ערוך בכתב יד והוא כולל רישומים של "מספר השנה" אל מול "סכום לכאורה". לטענת הנתבע מסמך זה הוכן על ידי גזבר המועצה בבוקר ישיבת ההוכחות, והוא מהווה ראיה לגובה התקציב שהיה במהלך השנים לצורכי ההסעות. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר במסמך שלא ברור על ידי מי הוא נערך, מתי ולאילו צרכים ואף לא ברור מדוע הנתבע פנה לגזבר המועצה, לשיטתו, רק בבוקר ישיבת ההוכחות. על כן איני מייחסת למסמך זה כל משקל. 45. המסקנה היא שהנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיח כי התקציב של המועצה במועד הרלבנטי איפשר הסעה פרטית לבתם, בין אם לכיוון אחד ובין אם לשני כיוונים. הנתבעים אף לא הוכיחו הכיצד הוסדר הנושא התקציבי, האם מכוח מלחמתם או מכוח השתדלותה של הגב' פרילוק. 46. יתר על כן אין במסמכים אלו כדי להוכיח ולו לכאורה כי האמירות הפוגעניות הינן אמת. המסמכים אינם מתייחסים לתפקידו של התובע בעניין ההסעות או תקציב ההסעות, ואין הם תומכים באף טענה של הנתבעים בעניין זה. אף אם הייתי מקבלת את תוכנם של המסמכים כפשוטם וקובעת שהיה תקציב מאושר הדבר עדיין לא היה מוכיח את טענת הנתבעים כי התובע התנכל להם באופן אישי או "לימד אותם לקח" כטענתם במנשר. 47. מכאן שהנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי התובע התנכל להם או לביתם או כי המאבק נוהל על ידם בלבד, והתובע מנע מעובדי המועצה לסייע בידם. 48. עוד טוענים הנתבעים כי התובע מנוע מלטעון שלא איים עליו, שכן בעדותו טען שהוא לא זוכר אם קיים שיחה עם הנתבע בפגישה בבית משפחת יהוד. לטענת הנתבע שעה שהתובע טען שאינו זוכר אם קיים שיחה אין הוא יכול לטעון שלא איים על הנתבע. 49. בטרם אתייחס לטענה זו אבהיר את הרקע לפגישה בבית משפחת יהוד: הנתבע יחד עם אנשים רבים ביישוב היה שותף להקמת בית כנסת אך בניית בית הכנסת חרגה ככל הנראה מאישורי הבנייה שניתנו לו. ההתכנסות בבית יהוד נועדה להפגיש בין מייסדי בית הכנסת לבין התובע, בתפקידו כראש המועצה, ולראות אם ניתן להגיע להסדר בעניין היתרי הבניה. הצדדים לא הגיעו להבנות ולטענת הנתבע בסיום ההתכנסות לקח אותו התובע הצידה ואמר לו כאמור, שלא ישכח שעליו גם לטפל בהסעות של בתו. 50. התובע טען בתצהירו "בסיום אותה פגישה, שוחחתי עם הנתבע, אך בשום אופן לא איימתי עליו כמיוחס לי". (סעיף 31 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית טען התובע כי שוחח עם הנתבע כשם ששוחח עם כל האנשים שהיו בפגישה "... לא היתה לי פגישה אישית איתו לא לפני ולא אחרי" ובהמשך הדברים "... לא באתי איתו ולא יצאתי איתו כפי שניסית להציג זאת קודם לגזוזטרא ולא למרפסת" ( שורות 2 -10 בעמ' 12 בפרוטוקול מיום 9.5.10). 51. לא מצאתי כי קיימות סתירות של ממש בין התצהיר לבין עדות התובע בפני. 52. מנגד הנתבע בחקירתו הנגדית לא ידע להסביר מדוע, אם חש מאויים על ידי התובע לא עשה דבר, ואף לא סיפר על כך לאיש מלבד בני משפחתו. יוזכר כי בני המשפחה לא העידו כי שמעו מהנתבע על האיום בזמן האמת. למעשה לשיטתו של הנתבע הוא לא סיפר לאיש על האיום של ראש המועצה, גם כאשר ההסעה הופסקה, וגם כאשר רואיין ברדיו ונפגש עם אישי ציבור, הוא החריש ולא ציין שראש המועצה איים עליו, ואפילו לא ציין כי ראש המועצה מתנכל לו. (עמ' 19 לפרוטוקול שם). 53. מכאן מסקנתי כי אין לקבל את גירסת הנתבע כי התובע איים עליו, החליט ללמד אותו לקח או התנכל לו. לפיכך גם בנקודה זו הנתבעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי אמת דיברו - ומשכך אין לנתבעים הגנה על פי הוראות סעיף 14 לחוק לשון הרע. תום לב - האמנם? 54. הנתבעים טוענים כי עומדות לזכותם שתי הגנות על פי סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1)   .... (2)   היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3)   .... (4)   הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" 55. טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי היות והתובע היה מועמד לתפקיד ראש המועצה, הרי שזכותם להביא לידיעת כלל הבוחרים ביישוב אלקנה את הדרך שבה התובע לא טיפל בהסעות לביתם. 56. לשיטתם של הנתבעים חופש הביטוי במקרה של הבעת ביקורת בזמן בחירות על איש ציבור גובר על זכותו של איש הציבור לשמירה על שמו הטוב. 57. בעבר נקבע כי האיזון בין הערכים של חופש הביטוי והשם הטוב אינו משתנה רק משום שמדובר בפרסום אגב קיומן של בחירות (החלטת כב' המשנה לנשיא מ' אלון ברע"א 531/88 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מב(4) 20 (1988)). 58. בהמשך חל שינוי מסויים בגישה זו, ונקבע כי לאישי ציבור רמת סיבולת גבוה יותר בכל הנוגע לפגיעה בשם הטוב: ".... אנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989) בעמוד 863). 59. אך חשוב להבחין ולציין כי גישה זו מתייחסת בעיקרה לפרסומים שעניינם הבעת דעה ולא בנוגע לטענות, שבעובדה. כב' הנשיא ברק פסק כי "בבחינת השאלה האם מדובר בביטוי הפוגע בשמו של אדם, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי, יש לקחת בחשבון נסיבות אלה. מן הרגע שמתעורר דיון ציבורי, שאינו במישור עובדתי, עמידותו של הנפגע צריכה להיות גבוהה יותר; עליו להיות נכון לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות לדיון זה" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 58 (2004) ). 60. המסקנה היא כי לגבי טענות שבעובדה, רמת הסיבולת של איש הציבור אינה גבוהה יותר מזו של כל אזרח אחר ואילו לגבי טענות שבדעה נדרשת מאיש הציבור רמת עמידות גבוהה יותר (ראה גם ת"א (שלום יר') 5156/08 אורן טוקטלי נ' אריה שמם, תק-של 2009(2),26479,26483 (2009). 61. מכאן שהשאלה אותה עלי לבחון היא האם הנתבעים ביטאו במנשרים עובדות לכאורה או דעות, והאם קמות להם ההגנות שבסעיפים 15(2) ו15(4) לחוק. 62. השאלה אם קטע יסווג כקביעת עובדה או הבעת דעה היא שאלה שעל בית המשפט להכריע בה על פי הרושם שעושה הפרסום בעיני הקורא הסביר ( ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 857 וראה גם ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337,354). 63. ההלכה היא כי בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, וזאת מתוך הנחה שהקורא הסביר לא "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה". 64. המנשר שפרסמו הנתבעים אינו נראה כהבעת דעה אלא הצגה של עובדות שנמצאות לכאורה בידיעתם הבלעדית של הנתבעים. מן הפרסום כולו עולה הרושם כי הנתבעים ביקשו להביא לידיעת כלל הציבור באלקנה עובדות בדבר מעשיו ומחדליו של התובע בכל הנוגע לביתם, ואין בפרסום לגופו בסיס לטענה כי מדובר בהבעת דעות בלבד. הטענות שמעלים הנתבעים כנגד התובע במנשר מנוסחות באופן קטגורי, ואין כל הבחנה בין העובדות לבין דעותיהם של הנתבעים. כך למשל יכלו הנתבעים להבחין בין ביטול ההסעה הפרטית, דבר שהוא בגדר עובדה, לבין הפרשנות והמסקנות שהם עצמם מסיקים מכך. (ראה בעניין זה את ההלכה הותיקה ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה' 593, 606). 65. הנתבעים לא הבחינו במנשר שפרסמו בין העובדות לבין דעותיהם, ונוכח הלשון הבוטה של המנשר, הרי שלא נוצר כלל הרושם שמדובר בהבעת דעה אלא בהצגת עובדות. 66. על כן אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי קמה להם הגנה מכח סעיף 15 לחוק לשון הרע. 67. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה. הנתבעים יפצו את התובע בסכום הסמלי אותו תבע בסך של 1,000 ₪. 68. בנוסף יפרסמו הנתבעים בתוך 30 יום מכתב בנוסח הבא, ויפיצו אותו באותו אופן ובאותה תפוצה שבו הופץ המנשר הפוגעני: "בית משפט השלום פסק כי הפרסום מיום 13.10.08 שפרסמו מזל וזכריה אשור בעניין תפקודו של ראש המועצה לשעבר, מר יהודה כהן, היה פרסום פוגעני על פי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט אף דחה את כל טענותיהם של מזל וזכריה אשור, וקבע שלא קמה להם הגנה על פי החוק. תביעתו של מר יהודה כהן התקבלה במלואה ומזל וזכריה אשור חויבו לפצות את מר כהן ולשאת בהוצאותיו". 69. בנוסף יישאו הנתבעים בשכ"ט בא כוח התובע בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות התובע בסך 2,000 ₪. 70. כל הסכומים שנפסקו על ידי ישולמו בתוך 30 יום מיום שהנתבעים יקבלו לידם את פסק הדין. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה