קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע: נתפסתם נוהגים במאהֿֿחמישים? חשבתם שהלך הרישיון? זה האדם שכדאי לכם להכיר בחמישי/הערב/מיד [לפי זמן שידור הקדימון - ש' א'], אמנון לוי חושף את סיפור העוקץ של מלך בתי המשפט. שלמו לו אלףֿֿומאתיים שקל ואתם בחזרה על הכביש אמנון לוי, חמישי/מחר/הערב לאחר החדשות/מיד, ערוץ שתיים (להלן: ,,הפרסום'') כך הוצג התובע ב-38 קדימונים ששודרו בערוץ 2 לקראת מהדורת יום 23.12.2004 של תכנית הטלוויזיה ,שומר מסך עם אמנון לוי' (להלן: ,,התכנית''). בתכנית, ששידרה נתבעת 3 - אז בעלת זיכיון בערוץ - הוצגה כתבה על אודות מעשיו של התובע כמי שמסייע לנאשמים לנהל את ענייניהם בבית המשפט לתעבורה בעכו (להלן: ,,הכתבה''). נתבעת 2 היא החברה שהפיקה את התכנית. נשוא התביעה שלפניי הוא הפרסום, ויובהר כבר עתה כי על תוכן הכתבה - שבה הוא מתואר כמי שתמורת 1,200 ₪ מפזר הבטחות שווא באוזני נהגים שהוגשו נגדם כתבי אישום - אין התובע מלין. בכתבה כולה מוצג מקרה אחד בלבד, שבו פנה לתובע אחד בשם סאמח, אשר נתפס נוהג במהירות מופרזת, הואשם והיה צפוי לשלילת רישיונו לתקופה בת חודשים מספר ולתשלום קנס כספי (להלן: ,,הנהג''). התובע נפגש בביתו עם הנהג, התחייב לסייע לו במהלך המשפט ולפעול להמתקת העונש שעתיד להיגזר עליו. ביום הדיון הגיעו השניים לבית המשפט וצולמו נכנסים יחד לאולם הדיונים. על שאירע בתוככי האולם לא הוצג תיעוד בכתבה, לא תיאור מפי התחקירן - אשר התלווה לנהג והוצג כחברו - ומן הסתם גם לא עדות מצולמת (שכן כידוע, הצילום באולם, להבדיל מהסיקור, אסור אלא אם ניתנה לכך רשות מאת בית המשפט). לאחר מכן - מקץ כחצי שעה, לדברי התחקירן - הוצגו התובע והנהג יוצאים את אולם הדיונים. האחרון היה מחויך ולחץ את ידו של הראשון, והם נפרדו לשלום. לאחר ששודרה הכתבה התקיים באולפן דיון קצר, שבמהלכו הגיע המנחה, נתבע 1, בעזרת המשתתפים האחרים בדיון, למסקנה כי הנהג הניח מעותיו על קרן הצבי, מאחר שהמשפט בלאו הכֵי היה מוכרע כפי שהוכרע אילולא התערב בו התובע, ולכן לא קיבל תמורה כלשהי בעבור הסכום ששילם לו. הגם שמסקנה זו אינה רלוונטית לענייננו, הנתבעים, ראוי להדגיש כאן, לא הוכיחו אותה. התובע טוען כי הפרסום הוא בבחינת לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע, התשכ"הֿֿ1965 (להלן: ,,החוק''). שמו הטוב, להשקפתו, הושחר בקדימונים הואיל והוא הוצג בהם, ללא כל בסיס או הצדק שבעובדה ובדין, כמי שנוהג לשחד את נציגיהן של איזו מרשויות החוק, ולחלופין, כמי שעושה מעשי ,,עוקץ''. הוא גורס כי לא בכתבה ולא במהלך הדיון שנערך בעקבותיה הוכיחו הנתבעים שהייתה אמת בבסיס התיאור שתואר. הנתבעים שוללים את הטענה כי בפרסום היה משום לשון הרע, ומשיבים כי לא היה מקום להבחין בין תוכנו לבין תוכן הכתבה. לשיטתם, ניתוח השניים מביא למסקנה כי שמו של התובע לא הוכפש. לחלופין הם מבקשים לחסות בצלן של הגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, ושל הגנת תום הלב, לפי סעיף 15(2). לבסוף, הנתבעים מבקשים לקבל כי לתובע אין שם טוב. א) הפרסום, יש בו לשון הרע: לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; [...] (סעיף 1 לחוק) הפרסום מייחס לתובע מעשי ,,עוקץ'', משמע התובע נתפס בעיני הצופה כמי שנוטל כסף מזולתו אגב פיזור הבטחות שווא, כשאין בלבו כוונה לספק תמורה כלשהי בעבורו. ההוראה הנודעת למונח ,,עוקץ'' כללית, באשר טרם נמצא המילון שיגדיר אותו. עם זאת, ניתן להסכים כי לכל הפחות הוא נועד לתאר מעשה רמייה. נאמר על פלוני כי ,,עקץ'' - משמע לקח את הכסף שקיבל, ברח ונעלם, במקרה ה,,רע''; לא נתן תמורה כלשהי, במקרה ה,,טוב''. לעומת זאת, בחלקו השני של הפרסום התובע מצטייר כמי שעוסק במתן שוחד: ,,שלמו לו אלףֿֿומאתיים שקל ואתם בחזרה על הכביש''. אף כי הפרסום נעדר היגיון פנימי - לא ברור כיצד התובע מואשם בעת ובעונה אחת הן בכך ששילשל לכיסו ממון ללא תמורה הן בכך שסיפק את התמורה, כשהרמיזה המובהקת היא שהתמורה אינה חוקית - ברי כי כל אחת מההאשמות שהנתבעים טופלים בו על התובע משפילה אותו ומבזה אותו בעיני הבריות. תהו הנתבעים והקשו מדוע תביעת התובע אינה כוללת גם את תוכן הכתבה ואת הדברים שנאמרו בה. ואולם כבר נפסק לא אחת כי בכותרת כתבה, כשלעצמה, יכול לשון הרע להתגלם אפילו בכתבה גופה לא היה לו זכר. יָתרֿֿעלֿֿכן, לכותרת ניתן משקל יתר בפרסום, בהתחשב בכך שהיא החלק בכתבה שאותו הבליט המפרסם במטרה ללכוד את תשומתֿֿלבו של הקורא - או הצופה, במקרה זה - והלכה למעשה רואים אותה כפרסום עצמאי שיש להפרידו מגוף הכתבה ולבחון אותו לחוד (ראו: ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865 [2001] [להלן: ,,פרשת פלוס'']). לפיכך, גם אם גוף הכתבה מנטל את העוקץ מכותרתה, לא בהכרֵח יהא בכך כדי לנטרל את אשר כבר הבין הקורא (או הצופה) בינתיים: ,,[...]בדרךֿֿכלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אָפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה עלֿֿידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה. [...]'' (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון ,,הארץ'' בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 354 [1978]) מכאן המסקנה כי כותרת בוטה וסנסציונית אשר אינה משקפת את שנאמר בגוף הכתבה יש לראותה כרשימה לעצמה (פרשת פלוס, עמ' 880). ומן הכלל - אל הפרט. הנתבעים נתנו אור לפרסום ב-38 קדימונים - כותרות - במהלך הימים שקדמו לשידור הכתבה. באוזני הצופים הדהדה ההזמנה לצפות בתכנית, שבה גילויים מרעישים על קיומו של נוכל המתהלך במסדרונות בית המשפט ומרמה אנשים אשר הועמדו לדין, אדם מושחת אשר חֵלף שלמונים מצליח להטות את כף המאזניים לטובת אותם נאשמים ולהשיג את התוצאה שלה הם מייחלים, היינו הסרת חרב שלילת רישיון הנהיגה מעל ראשם. נתבע 1 הודה בהגינותו כי התמונה שהצטיירה בעיני רוחם של חברי מערכת התכנית כאשר החלו הקדימונים להתפרסם התבררה לבסוף כשגויה. במילותיו: ת: [...] בתחילת הדרך אנחנו באמת חשבנו שהסיפור הוא לא סיפור על מאכער שלא עושה כלום ולוקח כסף, אלא הסיפור הוא על מה? על בןֿֿאדם שמגיע לעסקה לא-כשרה עם התובע מחוץ לבית המשפט. ככה התרשם המקור שלנו, וככה אמר לנו התובע בתחילת הדרך. רק אחרֿֿכך גילינו ש... ש: אבל זה לא היה המקרה. ת: גילינו שזה לא המקרה. שהאמת אחרת. (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 26-31) אם כך, אין ממש בטענת הנתבעים כי ההבחנה בין הפרסום לבין הכתבה מלאכותית וכי שומה עלינו לבחון את הדברים שהושמעו בפרסום באספקלריה של מצב הדברים שהוצג בכתבה. מי שצפה בתכנית בעקבות הקדימונים וציפה לחזות באדם מושחת הפועל להטיית דעת בית המשפט (או גונב מאנשים תמימים), ואז צפה בדיון שהתנהל לאחר שידור הכתבה ושמע את דעת המשתתפים, שלפיה התובע לא הרים תרומה ולוּ כמלוא כזרת להטיית דעתו של בית המשפט, בוודאי נוכח שהרושם שהותירה עליו התכנית היה שונה בתכלית. ושוב, יפים דבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) מישאל חשין בפרשת פלוס: [...] נזכור את הכלל בדבר המעמד העצמאי שיש להעניק לעתים לכותרת[...]. כך, בבוחננו את גודל האותיות של הכותרת ביחס לגודל האותיות של הכתבה, ובתתנו דעתנו לתוכנה המרעיש של הכותרת: מרעיש ביחס לכתבה ומרעיש לעצמו, אין ספק כי הנתבעות ביקשו לצוד את עינו של הקורא ולשם כך השתמשו באותיות גדולות במיוחד ובתוכן בוטה במיוחד. [...] (עמ' 890) ב) משפורסמה לשון הרע על התובע, נבחן כעת אם לנתבעים עומדות ההגנות שלהן הם טוענים. אמת הפרסום סעיף 14 לחוק קובע לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. כפי שכבר בואר לעיל, הנתבע הודה כי התובע אינו אדם מושחת וכי לא עשה שימוש בכספים שגבה מכמה נאשמים לצורך מתן שוחד לתביעה או לגורם אחר מקרב רשויות החוק. עלֿֿכן אין כל ספק כי אין אמת בפרסום, המרמז באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מעשיו של התובע, הגורם לכך שנהג עבריין העומד לדין ומשלם לו 1,200 שקלים יוכל לשוב ולנהוג ללא חשש, אינם חוקיים. גם את מעשה ה,,עוקץ'', הודה נתבע 1, אין לייחס לתובע: [...] לדעתי, התובע עבר פה, עבר פה על... עשה פה דברים מכוערים מאוד, ואגב, אני החלטתי לקרוא לו לא ,,נוכל'' ולא ,,רמאי''. קראתי לו ,,מאכער''. ככה הצגתי אותו, והוא באמת עושה פה תופעה שרווחת, לצערי, בבתי המשפט לתעבורה, והיה חשוב להאיר זרקור על העניין הזה ולהזהיר את הציבור. (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 21-24) בין מי שהוא ,,נוכל'', ,,רמאי'' או ,,עוקץ'' ובין מי שהוא ,,מאכער'' ההבדל עצום. הראשון מוציא מאנשים כספים במרמה, וכך הוצג התובע בפרסום. השני עושה שימוש בקשריו במוסד זה או אחר במגמה להביא לתוצאות המבוקשות מצד מי ששכר את שירותיו. אף נתבע 1 מודע לפער התהומי שבין מעשי תרמית ונוכלות לבין ניצול קשרים אישיים לצורך השגת התוצאות המקוּות - תופעה שגם אותה, כמובן, יש למגר. הנתבעים אינם יכולים אפוא לזכות להגנת סעיף 14 לחוק. ועוד הערה אעיר בהקשר זה: פסקֿֿהדין דנא אינו מתייחס להיקף השירות שנתן התובע בעבור התמורה שקיבל. שאלה זו אינה נוגעת לדיון בדברים שנאמרו עליו בפרסום. ראשית, הכתבה עוסקת במקרה בודד, בעוד הפרסום כוללני והתובע מכונה בו ,,מלך בתי המשפט'', כינוי שממנו ניתן להבין כי היה מעורב פעמים רבות במקרים דומים כדבר שבשגרה. שנית, בין שהשירות שתמורתו ניתן לתובע התשלום הוא ליווי הנאשם העומד למשפט, חיזוקו ועידודו ובין שניתן שירות נוסף - שעליו לא הצביעה הכתבה, אשר נמנעה מלסקר את שאירע באולם סיקור מילולי - אין במעשי התובע משום ,,עוקץ'', תרמית, תשלום או קבלת שוחד או כיוצא באלה מעשים פליליים. תום הלב עלֿֿפי סעיף 15 לחוק, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: [...] (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; [...] גם אם אניח שביחסים שבין הנתבעים לבין ציבור צופי הטלוויזה חלה חובה חוקית, מוסרית או חברתית להביא לידיעת הציבור את קיומה של התופעה הפושה - לטענתם - בבתי המשפט לתעבורה, שבמסגרתה באים ,,מאכערים'' ויוצאים במסדרונות היכלות הצדק, יהיה עליי לקבוע כי הם לא השכילו להוכיח שעשו את הפרסום בתום לב, וזאת מכמה טעמים: הראשון - למרות טענתם, הנתבעים הצביעו בכתבה על מקרה אחד ויחיד. התובע עצמו העיד כי סייע לעשרה נאשמים (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 3-7). ספק אם מספר כזה מצביע על קיומה של תופעה, אך הנתבעים, מכל מקום, הציגו מקרה בודד ותו לא. השני - וזה העיקר - חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק אינה עומדת לנתבעים; אדרבה, מהתנהגותם ניתן להקיש על ההפך. סעיף זה מקים לנתבע חזקה שפרסם לשון הרע בתום לב אם ,,[...]הפרסום לא חרג מתחום הסביר[...]''. נוכחנו כי הפרסום הרחיק לכת והצעיד את התובע אל פי תהום מקום שגם הנתבעים ידעו כי לא בנוכל עסקינן, כי אם ב,,מאכער'' לכל היותר. אֵי-לכך, שידור 38 קדימונים שבהם מצולם התובע מזוויות שונות, בלוויית קריינות המציגה אותו כמי שעושה מעשי ,,עוקץ'' ורומזת למתן שוחד, חורג מתחום הסביר בנסיבות העניין. נוסף על כך עומדת לחובת הנתבעים חזקת העדר תום הלב, הואיל והדבר שפורסם לא היה אמת והם לא נקטו אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו לפני שפרסמו אותו (סעיף 16(ב)(2) לחוק). במועד שידור הכתבה כבר ידעו שנשוא הפרסום אינו הרמאי המתואר בו ושגם השוחד לא היה ולא נברא, והיה לאלֿֿידם להמתין בטרם יפרסמו קדימונים מרעישים כלֿֿכך, או למצער למתנם ולהתאימם לממצאים שהעלו בחכתם. הואיל וכך לא עשו, אין זאת כי התכוונו לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה לשם הגנה על הערכים שלהם הם טוענים לאור סעיף 15(2) לחוק. אשרֿֿעלֿֿכן, מכוח סעיף 16(ב)(3) לחוק, חזקה שעשו את הפרסום שלא בתום לב. נוכח כל המקובץ יש לקבוע כי אין עומדת לנתבעים איזו מההגנות הקבועות בחוק. ג) התובע דורש פיצוי על כבודו שנרמס ועל השמתו ללעג ולבוז בקרב חבריו ומכריו. לטענתו, הוא פוטר מעבודתו אצל קבלן המבצע עבודות גבייה בשירות עיריית חיפה יום לאחר שידור התכנית (מכתב הפיטורין - נספח ד לתצהיר עדותו הראשית) ולא חזר לעבוד במשך שנה, וחודשים רבים נותר מסוגר בביתו מחמת הבושה. בגין פרסום כל קדימון הוא תובע 50,000 ₪, אך בשל מצוקה כלכלית ומשיקולי תשלום האגרה הגביל את סכום התובענה לחצי מיליון שקלים. אין ספק כי שידור הפרסום 38 פעמים חשף את התובע בפני המוני צופים. לכן מקובלת עליי עדותו בחקירתו הנגדית: בכל מקום שהיתי [צ"ל: ,,שהייתי'' - ש' א'] הולך, היו אומרים לי: אתה עושה זה, אתה עושה זה. (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 21) לצורך קביעת גובה הפיצוי הבאתי בחשבון, מחד גיסא, את עָצמת החשיפה של הפרסום במדיום הטלוויזיה, את מספר הפעמים שבהן שודר ואת המעשים החמורים שיוחסו בו לתובע. מנגד, אין להתעלם מכך שהתובע התרברב לפני הנהג כי ככל שהדבר נוגע לבית המשפט לתעבורה, ידו בכול ויד כול בו. בהתחשב בכל אלה אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך 150,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כמו-כן ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט, ועליהן יוסיפו שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך השווה לֿֿ20% מהסכום הפסוק, בצירוף מסֿֿערךֿֿמוסף.לשון הרע / הוצאת דיבה