קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בית חולים הדסה עין כרם בטענת רשלנות רפואית: לפני תביעת עיזבון המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") ויורשתו (להלן: "התובעת"), בגין מותו המצער של המנוח אשר נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ביום 1.4.05. התביעה מייחסת לנתבעת, הבעלים ו/או המנהלת של ההסתדרות המדיצינית הדסה עין כרם בירושלים (להלן: "הנתבעת" או "ביה"ח") את האחריות לפטירתו של המנוח. טענות הצדדים בקליפת אגוז על פי כתב התביעה, המנוח, יליד 31/12/21, הופנה על ידי רופאת משפחה, באופן דחוף, לחדר מיון של ביה"ח ביום 17.1.05 והתקבל בשעה 15:09. סימנים חיוניים נלקחו על ידי האחיות רק בשעה 16:00 ורק בשעה 17:45 נבדק המנוח ע"י רופאה אשר רשמה תוכנית טיפולית והוראות לטיפול תרופתי. כמו כן, הוחלט כי המנוח יאושפז להשגחה במחלקת הפנימית של ביה"ח. ברם, בשל עומס במחלקה הושאר המנוח בחדר מיון עד שתתפנה מיטת אשפוז. לטענת התובעים, המנוח לא חובר למכשיר ניטור, למרות שסבל מהפרעות בקצב הלב ולמרות שבמהלך הלילה סבל המנוח מנשמת וחומו עלה וירד לסירוגין. ביום 18.1.05 נמצאו לחצי הדם של המנוח במגמה ברורה של ירידה דרמטית, ובשעה 11:00 המנוח היה במצב של שוק עם לחץ דם 73/50. הוסיפו התובעים וטענו, כי לאורך כל היממה לא נבדק המנוח על ידי רופא, לא נערכו התייעצויות לגבי מצבו ולא שונה הטיפול בו למרות התדרדרות במצבו. עוד טענו התובעים, כי בשעה 12:40 דווח על ידי אחות כי המנוח "מזיע זיעה קרה" ועל כן בוצעה בדיקת א.ק.ג נוספת. סמוך לאירוע ביצוע הא.ק.ג פנה המנוח עם התובעת לשירותים, שם התמוטט. למנוח בוצעה החייאה, אשר ממנה יצא המנוח עם נזק מוחי משמעותי. סבלו של המנוח נמשך חודשיים וחצי עד שהלך לבית עולמו ביום 1.4.05. התובעים ביססו את תביעתם על עוולת הרשלנות והעלו בסיכומיהם מספר טענות עיקריות כנגד טיבו של הטיפול הרפואי אשר הוענק למנוח על ידי הנתבעת במהלך אשפוזו בבית החולים. כן טענו התובעים כי הנתבעת גרמה להם נזק ראייתי מהותי בין היתר בכך שלא ניהלה רישום תקין ומלא של הרשומות הרפואיות, דבר המביא לטענתם להיפוך נטל הראיה והעברתו לכתפי הנתבעת. הנתבעת כפרה בטענות התובעים, לעניין רשלנותה טענה, כי הטיפול שניתן למנוח היה ללא כל דופי ובהתאם לאמות המידה המקובלות. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הנזק שנגרם נבע מאירוע פתאומי שהתפתח תוך דקות ספורות ולא היה ניתן למניעה. לגישת הנתבעת, בכך נשלל מכל וכל הקשר הסיבתי בין מעשיה או מחדליה של הנתבעת לבין אירוע הנזק ובעקבותיו מותו של המנוח. לטעמה, די בכך כדי להביא למסקנה כי דין התביעה להידחות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם אם בנקודות מסוימות קיימים חוסרים ברישום שנערך, הרי שחוסרים אלה הושלמו בעדויות שהובאו לפני בית המשפט. יצוין, כי בעקבות האירוע הגישה התובעת תלונה למשרד הבריאות. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות מינה ועדה לבדיקת האירוע (להלן: "הועדה"). מסקנות הועדה צורפו לראיות מטעם התובעים. חוות דעת המומחים התובעים ביססו טענותיהם שברפואה על חוות דעתו של ד"ר יחיאל בר אילן, מומחה לרפואה פנימית (להלן: "ד"ר בר אילן"). כך כתב ד"ר בר אילן בפרק הסיכום בחוות דעתו: "...לולא הרשלנויות הללו, ועל פי מצבו הבריאותי של החולה, ותפקוד הלב הטוב שלו, הוא יכול היה לצפות לחיות עוד כמה שנים, סביר אפילו מעבר לגיל 90". מטעמה של הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם לבוא, מומחה לרפואה פנימית, מחלות פרקים ואלרגיה (להלן: "פרופ' לבוא"). פרופ' לבוא כתב בפרק הסיכום בזו הלשון: "החולה, למרות מצוקות האשפוז, טופל ע"י כל הצוות הסיעודי- רפואי במיומנות המקצועית הגבוהה ביותר. לצערנו, במהלך שהותו ב"מיון" סבל החולה מאירוע של "מוות קליני" (א-סיסטולה) כאמור, אירוע שכזה היה צפוי ובלתי נמנע בחולה הנדון בכל רגע נתון כולל במיטתו, בביתו". הצדדים הגישו ראיותיהם. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' רחל מוסקוביץ הלר, בתו של המנוח והתובעת מס' 2 ; מכתבי הפניה; דו"ח ועדת הבדיקה וכן חוות דעת המומחה מטעמם. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיר עדות ראשית של הגב' פולינה כהן גויכמן (האחות במשמרת בוקר); תצהיר עדות ראשית של הגב' דורית לבני (אחות במשמרת בוקר) וכן רישומים רפואיים. התובעים הגישו על גבי דיסק את התיק הרפואי המלא. לא נטען על ידי מי מהצדדים כי מסמכים ורישומים רפואיים קיימים לא הוגשו. במהלך הדיון נחקרו הצדדים והעדים מטעמם על תצהיריהם והמומחים על חוות דעתם ולאחריהם, הוגשו סיכומי הצדדים. המסגרת הנורמטיבית- עוולת הרשלנות עוולת הרשלנות ניצבת, כידוע, על שלושה יסודות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר וקשר סיבתי לנזק (ראה לעניין זה ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 112 (להלן: "פס"ד ועקנין"). חובת הזהירות נחלקת לשני היבטים, כפי שהובהר בפס"ד ועקנין: "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80, בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית (NATIONAL DUTY) ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית (DUTY IN FACT)". שתי החובות נקבעות לאור מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי, היינו האם ניתן היה לצפות את מה שאירע כעניין טכני-עובדתי, וכן האם צריך היה לצפות זאת כעניין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). מבחן זה מעוגן בסעיף 36 לפקודה, וזו לשונו: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". באשר לחובת הזהירות המושגית, "הרופא חב למטופל חובת זהירות מושגית - זהו כלל גדול ביחסי רופא-חולה" (ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (, 11.4.2005). ב-ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול (פ"ד נ(3) 784 (12.12.1996), נקבע: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על-ידיו קיימים יחסי "רעות". הרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על-ידיו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על-ידיו (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ;ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [1]). תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה". לאור האמור לעיל מתקיימת חובת זהירות מושגית גם בענייננו. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, היא נעשית על ידי מבחן הציפיות במישור הטכני והנורמטיבי - מה צפה הרופא במצב דברים נתון ומה היה צריך לצפות. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי, כאשר לא בכל מחלה יש אשם ולא כל טעות מהוה רשלנות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה - אינו חב בגין כך על יסוד דיני הרשלנות . בענייננו, אין חולק כי המנוח איבד הכרתו והתמוטט בעודו תחת טיפולה ואחריותה של הנתבעת. לפיכך יש לבחון האם התרשלה הנתבעת בכל הקשור לטיפול שניתן למנוח והאם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו (אם הייתה) לבין אירוע נזק מהסוג שאירע במקרה דנן. שאלת קיומה של התרשלות נבחנת לפי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק. מהותו של מבחן "הרופא הסביר" הוגדר בע"א 916/05, כדר נ' פרופ' הרישנו, , 28.11.2007): "יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה. כך גם, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות". ובהמשך: "על מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי. כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא. ומן הכלל אל הפרט: מהראיות שהובאו בפניי, עולה כי המנוח הופנה לחדר מיון הדסה עין כרם ביום 17.1.05 בשעה 15:09, כשהוא מתלונן על חום, שיעול חולשה וקוצר נשימה מזה מספר ימים. על פי הרישומים של רופאת המשפחה המנוח היה "חיוור, גודש ורידי, לב קולות לא סדירים, ראות-כניסת אויר ירודה דו צדדי, קרדיטציות+חירורים דו צדדי, יתכן דלקת+גודש". יש לציין, כי בטרם הופנה המנוח למיון נערכה התייעצות בין רופאת המשפחה לקרדיולוג שטיפל במנוח, פרופ' מוסרי. בנוסף, מגיליון חדר מיון עולה כי בשעה 16:00 לערך נלקחו לו מדדים, צילום חזה וכן נלקחה דגימת דם לבדיקות. בסמוך לשעה 17:00 בוצעה למנוח בדיקת א.ק.ג אשר הראתה פרפור פרוזדורים ואז גם נבדק ע"י רופאה פנימאית במיון. הרופאה העלתה שלוש אבחנות מבדלות זהום ראיתי, פרפור עליות משני לזיהום או על רקע איסכמי וכן החמרה בתפקודי הכליות. כמו גם, קבעה הרופאה תוכנית טיפולית אשר כללה מספר תרופות וכן חתמה על הוראה לאשפוזו במחלקה הפנימית, ברם בשל תפוסה מלאה במחלקה נשאר המנוח בחדר המיון ובהמשך אותו יום, חובר המנוח למוניטור. יוער, כי בגיליון הסיעודי מצוינת רגישות לפניצילין וכן רשום כי במקרה של המנוח קיים סיכון לנפילה. בשעות הצהריים של יום 18/1/05 חש המנוח ברע. בסמוך לשעה 13:00 ירד המנוח בעזרת בתו לשירותים ושם איבד הכרתו. צוות חרום ביצע החייאה אשר בסופה נותר המנוח בתרדמת עם נזק מוחי קשה עד למותו המצער ביום 1.4.05 למקרא הראיות ולמשמע העדויות עולה, כי בצהרי ה- 18.1.05 לחץ הדם של המנוח ירד באופן משמעותי וכי המנוח נראה מזיע זיעה קרה . הנתבעת לא הכחישה כי חלה התדרדרות במצבו של המנוח אך לשיטתה, בוצעו פעולות מייצבות, ניתנה מסיכת חמצן ורגליו של המנוח הורמו. כמו כן, בוצע תרשים א.ק.ג ובוצעה בדיקת דם, אשר שללה אפשרות כי המנוח סובל מהתקף לב. עוד טענה הנתבעת, כי ד"ר קריגר בדק את המנוח, שוחח עימו ואף נתן לו הוראה לשתות מים. לא רק זאת, אלא שהוא ניסה כל העת להשיג את פרופ' מוסרי לצורך התייעצות בנוגע להמשך טיפול המנוח. נתונים אלו לא נרשמו אך כשנשאלה התובעת בחקירה הנגדית האם ניתנה למנוח מסיכת חמצן וכי הורמו רגליו ענתה כי "היו לו משקפיים כאלה" ולא הוסיפה. בהמשך אישרה התובעת כי הרופא דיבר עם המנוח באומרה "אבא שלי דיבר איתו ואמר שאני בקושי מדבר, הלשון שלי דבוק לחייך. ניסיתי לתת לו כמה שהוא יכול לשתות" וכשנשאלה האם נאמר לה משהו לגבי פרופ' מוסרי השיבה "הוא אמר שיצלצל אליו והוא לא השיג אותו. הוא אמר לי שהוא לא השיג אותו" (פרוטוקול הדיון מיום 28/12/09 עמוד 9 שורות 24-25). למותר לציין, כי אי פענוח בדיקת הא.ק.ג ורישום תוצאותיה על ידי הרופא הינם פגם מהותי ברישום כפי שקבעה הועדה (ועל כך ארחיב בהמשך בסוגיית הנזק הראייתי). מעדותה של התובעת ניתן ללמוד כי ניתנה התייחסות כלשהי של הרופא לתוצאות הבדיקה. כך העידה התובעת בתצהיר עדות ראשית מטעמה: "הרופא שהגיע בשעה 12:15 בדק אותו..". גם בחקירה הנגדית חזרה התובעת והעידה כי "ראיתי מישהו בחלוק לבן שבא לבדוק...הוא בא בגלל שעשו אקג..." (פרוטוקול הדיון מיום 28/12/09 עמוד 9 שורות 18-20). מעבר לכך, אין רישום של הרופא, לא ניתן לדעת מה חשב בעקבות הבדיקה ובכלל על מצבו של החולה, מהן ההנחיות שנתן להמשך הטיפול, כל זאת בחלוף כ-18 שעות מאז אשפוז המנוח ובדיקה ראשונית על ידי רופאה. עוד טענו התובעים, כי קצב נשימות המנוח היו מואצות וכי נמדדו אצל המנוח לחצי דם של מצב שוק המחייבים התערבות רפואית. באשר לקצב נשימות, אישר המומחה מטעם התובעים כי קצב נשימות שנצפה אצל המנוח מאפיין, בין היתר, מצב של דלקת ריאות. כאמור, המנוח קיבל טיפול לדלקת ריאות. אוסיף, כי מדדי הסטורציה (ריווי חמצן בגוף) של המנוח היו תקינים. קרי, המנוח לא סבל ממצוקה נשימתית. באשר ללחץ הדם של המנוח, הנתבעת אישרה בסיכומיה כי חרף נפילת לחץ הדם של המנוח לא נקטה בפעולה חריפה. לטענתה של הנתבעת, אירוע נפילת לחץ הדם ארע שלוש שעות לאחר מתן נורמיטן, (תרופה להורדת לחץ דם אותה היה המנוח נוטל באופן שגרתי), בשיא השפעתו, ולכן היה סביר לצפות כי עם תפוגת השפעתו, לחץ הדם של המנוח יעלה ללא התערבות חריפה שהייתה עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. לטעמי, גם אם ניתן היה לנקוט בדרך פעולה אחרת, אין לראות בבחירה זו כבחירה רשלנית של הנתבעת, יחד עם זאת, אין חולק כי ירידת לחץ הדם, לערכים אליהם הגיעו, הייתה קיצונית, לגרסת האחות שהעידה מטעם הנתבעת מדובר במצב של שוק, כפי שאכן גורס המומחה מטעם התובעים. ברור כי מצב זה חייב התערבות רופא, נוכח מצבו הכללי של המנוח. העדר רישום רפואי מותיר בחלל ריק את הנחיות הרופא, ניתוח המצב מצידו וכדומה. לכך יש להוסיף את העובדה כי אותו רופא, ד"ר קריגר לא הובא להעיד מטעם הנתבעת, כך שעמדתו הנוגעת לחולה, דרך הטיפול שנקט או הורה לנקוט, נשארה לוטה בערפל. זאת ועוד, בחוות דעת המומחה מטעם התובעים אין קביעה ברורה לגבי הפעולה הרפואית שהייתה אמורה להינקט בצהרי ה- 18.1.05, מעבר לבדיקת רופא, אך ברי מהתיאור לעיל כי הנתבעת נקטה במספר פעולות מייצבות, ביצעה בדיקת דם ובדיקת א.ק.ג ורופא בדק את המנוח. יתר מכן, כל העת ניסו לאתר את הקרדיולוג המטפל לצורך התייעצות לגבי המשך טיפול. אציין עוד, כי ועדת משרד הבריאות קבעה כי "הטיפול הרפואי במר מוסקוביץ בחדר מיון תאם את האבחנה שנקבעה על ידי הרופאה המטפלת (זיהום ראיתי). מר מוסקוביץ לא אובחן כסובל מתסמונת כלילית חדה בחדר המיון ולכן לא נדרש טיפול מכוון לתסמונת כלילית חדה". באשר להשגחה הרפואית במהלך האשפוז, אין חולק כי המנוח נבדק בקבלתו ע"י ד"ר מירב קדמי. מהעדויות עולה כי המנוח נבדק ע"י ד"ר קריגר בצהרי יום 18.1.05. מעבר לבדיקות אלו ניתן רק להניח שהמנוח נבדק "ביקור יבש" במהלך סבב בוקר שכן לדברי התובעת "...יכול להיות שדיברו בחוץ. אף אחד לא בדק אותו. ראיתי אותם עוברים..." (פרוטוקול מיום 28/12/09 עמוד 8 שורות 3-4). בנוסף לבדיקות ע"י רופאים, נבדק המנוח ע"י אחיות חדר המיון לעתים תכופות (ראה גיליון סיעודי). יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל אין בנמצא רישום שנעשה על ידי רופא פרט לזה שנעשה בעת הקבלה. בנוגע להשארת המנוח בחדר מיון, קבעה הועדה כי קיים הבדל בין תשומת הלב הטיפולית שמושקעת בחולה החדש שאושפז במחלקה ונשאר במיון לבין זו שמוקדשת לשלושה סוגי חולים אחרים, ברם, לא פעם משאירים חולה בחדר מיון עד שתתפנה מיטה במחלקה. סבורני, כי בנסיבות בהן המחלקה הפנימית מלאה עד אפס מקום השארת חולה במיון עד שתתפנה מיטה אינה מהווה התנהגות בלתי סבירה, באם החולה זוכה לתשומת לב טיפולית מתאימה למצבו. בענייננו, המנוח קיבל טיפול תרופתי והיה אמור להיות תחת השגחה מוגברת. באשר לאירוע ירידה לשירותים- על פי המתואר בכתב התביעה, בסמוך לביצוע א.ק.ג ביקש המנוח לקום לשירותים. לאחר דין ודברים בין התובעת והמנוח לבין הצוות ביחס לשאלה מי ילווה את המנוח לשירותים, הלך המנוח לשירותים עם התובעת, שם התמוטט. יצוין, כי בעדות התובעת, הכחישה האחרונה את מעורבותה של הגב' לבני והעידה כי דיברה רק עם הגב' גויכמן. לשיטת הנתבעת, לא כך היו פני הדברים. הן גב' לבני והן גב' גויכמן העידו כי למרות שההנחיה וההסבר בדבר איסור לרדת מן המיטה לא תועדו, הן זכרו את המקרה היטב לאור חריגתו ולאור הבדיקות שנעשו לגביו שנעשו מטעם ניהול סיכונים. הגב' גויכמן העידה כי "אחרי שאמרתי שאני לא מורידה, אמרתי שאני חוזרת ואציע לו סיר, לא הפניתי את הבת לגורם אחר. בדיעבד היא פנתה...הייתי אמורה לחזור. הוא כבר ישב על כסא גלגלים" (פרו' מיום 5/1/10 עמוד 66 שורות 5-7). הגב' לבני העידה בתצהיר עדות ראשית מטעמה בזו הלשון "אמרתי לבת שמסוכן להוריד את המנוח...הבת החלה להתווכח איתי...למרות הסבריי, בת המנוח התעקשה כי אושיב את המנוח בכיסא גלגלים. ביחד עם ביתו של המנוח הושבתי את המנוח בכסא והבת ביקשה כי אקח המנוח בכסא גלגלים לשירותים. מכיוון שכאמור הייתי באמצע טיפול בחולה אחרת, אמרתי לבת כי תחילה עליי לסיים את הטיפול בחולה...". לשאלה איפה מופיעה ההוראה כי המנוח היה צריך להישאר במיטה השיבה "לא יודעת, פאולינה העבירה לי" (פרוטוקול מיום 5/1/10, עמוד 53 שורות 3-4). עדות התובעת מחד ועדות האחיות מאידך מעלות שאלות ומעוררות ספקות. ואולם, בעניין זה הנתבעת תרמה לאי הודאות ולחוסר היכולת להיאחז ב"חוט ראייתי", שהיה בו כדי לסייע לצאת מן הסבך, באם הייתה מתעדת את ההנחיה שלא לרדת מהמיטה ואת תגובת התובעים. לפיכך, אצא מן ההנחה לפיה הצוות הרפואי לא הבהיר למנוח ולתובעת כי במצבו של המנוח אסור לו לרדת מהמיטה לשירותים. עולה השאלה מהן השלכותיה של קביעה זו במקרה שלפני. המומחה מטעם התובעים קבע בחוות דעתו כי: "על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת על החולה שלפנינו חל איסור חמור לרדת מהמטה, ובמיוחד לא לשירותים. כידוע חדר השירותים הוא מקום מועד לנפילות והפרעות קצב קטלניות...". מאידך, המומחה מטעם הנתבעת קבע כי "בהעדר עדות למאורע חריף מצד הלב, לא הייתה כל סיבה להגביל החולה למיטתו. מי שסבור שעשיית "צרכים" בסיר במיטה מהווה מאמץ קל יותר מהעברה בכסא גלגלים, מרחק קצרצר, לשירותים, נראה שלא היה במחלקה פנימית מעודו...". אינני יכול לקבל קביעה זו זאת לאור מצבו הרפואי של המנוח סמוך לירידתו מהמיטה. קביעה זו נראית חסרת היגיון וחבל שנאמרה. הועדה קבעה כדלקמן: "אין ביכולתנו לקבוע מה היה המאורע הקריטי בו לקה בשירותים, אך לאור מצבו ברגעים שקדמו לירידתו לשירותים- נראה שהיה נכון לאסור עליו לרדת מן המיטה". אני מאמץ מסקנה זו וקובע כי היה על הצוות הרפואי לאסור על המנוח לרדת מהמיטה לאור מצבו הרפואי סמוך לאירוע ולאור הכתוב בגיליון הסיעודי כי המנוח בעל סיכון לנפילה ובאם היה מתעקש לרדת חרף האיסור היה מקום על אחת כמה וכמה לתעד זאת. קשר סיבתי כמפורט לעיל, אכן נפלו פגמים בהתנהלות בית החולים במקרה שלפנינו הנוגעים לרישום ולחוסר הראיתי. התנהלות בית החולים בכל הקשור לביצועו התקין והמלא של רישום רפואי הייתה פגומה (ולעניין זה עוד ארחיב בסוגיית הנזק הראייתי). זאת ועוד, מוכן אני, כאמור, לקבל טענת התובעים באשר לכך שלא נאמר להם שלא לרדת מהמיטה לשירותים ומאמץ את מסקנות הועדה בהקשר זה. כמו כן, אני ער לכך שהמנוח המתין זמן לא מבוטל עד שקיבל טיפול. עם כל זאת, אינני סבור כי בנסיבותיו של המקרה שלפני הוכח הקשר הסיבתי בין התנהלות בית החולים לבין מותו של המנוח. ודוק, בדיקת א.ק.ג שבוצעה למנוח חצי שעה עובר לאירוע מלמדת כי לא הייתה למנוח הפרעת קצב והוא היה בקצב סינוס. זאת ועוד, בדיקת הדם שבוצעה למנוח ב- 12:50 לערך מלמדת כי המנוח לא סבל מאירוע לבבי חריף. בנוסף לכך, בנסיבות מקרה זה, המנוח היה בסכנה להתרחשות אירוע חריף בכל עת ובכל מקום בשל גילו ומחלותיו הרבות, בין היתר, מחלות לב, אי ספיקה כרונית של כליות ,יתר לחץ דם וכן סבל מאירועים מוחים חוזרים. אוסיף ואומר כי גם ועדת הבדיקה לא מצאה קשר סיבתי בין האירוע החריף ממנו סבל המנוח בחדר השירותים לטיפול שניתן לו בחדר המיון. נזק ראייתי חובת ניהול רשומה רפואית על ידי מטפל עוצבה בעבר על ידי בית המשפט העליון ובשנת 1996 עוגנה בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 ובעיקר בסעיף 17 שבו. בפסיקה נקבעה "חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של ממצאים וטיפולים רפואיים מזמן אמת לשם קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לצורך קבלת החלטות נאותות, ועל-מנת שהרישומים ישמשו כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר למה שהתרחש בעבר" (ע"א 1/01, שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו(5) 502, 507 (2002); ראו גם ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה, פ"ד נב(1) 145 (1998); ועוד). עוד נקבע בפסיקה, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע עקב ליקוי בעריכת הרשומות הרפואיות או בשמירתן, מצדיק, בנסיבות מתאימות, את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535 (2004); ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 327-328 (2005)). כך, אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא נזק ראייתי שגרם הנתבע "תיקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו" (ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004); ע"א 10409/06 רובין נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (, 26.5.08)). יחד עם זאת נקבע, כי "לא כל סתירה ברישום הרפואי מביאה מיד להעברת נטל ההוכחה" (ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45 (2003)), וכי "חוסר ברישום יעביר את נטל ההוכחה... רק כאשר הדבר נוגע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה אל הנתבע, אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית" (ע"א 11485/05 מ' ג' ש' (קטין) נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית (, 2.12.07); וכן ראו: ע"א 8126/07 עזבון המנוחה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (, 3.1.2010), פסקה 36 לפסק הדין, והאזכורים שם). ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, מסקנות הועדה היו, בין היתר, כי "בהעדר רישום ע"י רופא בגיליון החולה (לאחר רישום שנעשה ע"י ד"ר קדמי, הרופאה המקבלת במיון)- אין ביכולתנו לקבוע שמר מוסקוביץ נבדק ע"י רופא ולו פעם אחת במהלך 18 השעות שעברו מאז אושפז ועד התמוטטותו בשירותים". בהמשך נרשם כי "במידה וקיבל הסבר בדבר איסור לרדת מן המיטה, היה על האחות המטפלת לתעד את ההסבר ואת תגובתו של החולה". עוד נרשם כי "העדר רישום של פענוח תרשים א.ק.ג הוא פגם ענייני בניהול מקרה קליני, שכן אין לדעת האם ניתנה התייחסות רופא לאבחנה". בשולי הדברים נרשם כי "אי רישום של אבחנת חולה ואי קידודה במערכת הרישום של בית החולים נוגדים את הוראות משרד הבריאות". לא רק זאת אלא, שהמומחה מטעם הנתבעת הודה בשולי חוות דעתו כי "יתכן שלקה צוות "המיון" בהעדר הקפדה על רישומי מעקב מעודכנים, מסודרים ותכופים יותר...". המסקנה העולה מן המפורט לעיל היא, כי הרשומות הרפואיות נרשמו בחסר. האם בכך נגרם לתובעים נזק ראייתי שיש בו כדי להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעת? כפי שנקבע לעיל, קיימים חוסרים ברישומים הרפואיים שיכלו ללמד על הטיפול הרפואי עליו על ידי הרופאים המטפלים בחדר מיון. בנקודת זמן קריטית ביותר- היינו סמוך לאירוע הקשה שעבר על המנוח עת הובל לשירותים על כסא גלגלים, לא קיים רישום של הרופא היכול ללמד על מצבו הרפואי של המנוח, או מה היו השיקולים וההנחיות שנתן הרופא. יש לזכור כי בסמוך לכך חלה הרעה משמעותית במצבו של המנוח, ערכי לחץ הדם ירדו והמנוח היה למעשה בשוק. לא מצאנו ברישומים הרפואיים התייחסות כלשהי לכך שאסור להוריד את המנוח ממיטתו, לא מצאנו התייחסות לכך שהמנוח הורד ממיטתו בניגוד להמלצת הרופא או האחיות. יש לקבוע כי סמיכות הזמנים בין מצבו הרפואי של המנוח, האירוע שהתרחש בשירותים והעדר הרישום הרפואי בנקודת זמן קריטית זו הם שמחייבים להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעת. חובה הייתה על הנתבעת ליתן הסבר מניח את הדעת לטיפול שקיבל המנוח, לשיקולים הרפואיים בדבר מתן הטיפול, לכך שהמנוח ירד או הורד ממיטתו בניגוד למצבו הרפואי, ולהעדר קשר בין כל אלה לאירוע שעבר בשירותים. נראה כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה. אין לפני הסברים מניחים את הדעת להחלטות בדבר הטיפול שקיבל התובע בפרט סמוך לאירוע, לירידתו מהמיטה. הנתבעת לא הצליחה לשכנע כי אלמלא ירד ממיטתו לא היה נגרם אותו אירוע. אמירות כלליות כי המנוח סבל ממחלות רבות והיה צפוי לאירוע שכזה בכל מקרה, אינן יכולות להתקבל שהרי מדובר בהנחה הסתברותית שלא נתמכה בראיה. לכל אלה יש להוסיף את העובדה כי לא הובא להעיד הרופא המטפל בסמוך לאירוע או כל רופא אחר. לפיכך יש לקבוע כי חוסר הרישום הנוגע לנקודות העיקריות נשוא המחלוקת העביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה ועל כן יש לקבוע כי התובעים הוכיחו את טענותיהם לרבות הקשר בין התרשלות הנתבעת לנזק שנגרם למנוח. הנזק והפיצויים כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים - אין חולק כי בעקבות האירוע נגרם למנוח נזק מוחי קשה. הוא התקבל לאשפוז לאחר האירוע כשהוא מונשם וחסר הכרה. המנוח היה במצב זה עד שנפטר. הנתבעת טוענת כי בנסיבות אלה לא סבל המנוח כאב ועל כן ראוי שלא לפסוק פיצוי כלל בראש נזק זה. (ראה ע"א 773/81 פרייליך נ. מדינת ישראל) . סבורני כי במצבים כאלה ראוי לפסוק פיצוי בסכום אחד עבור ראש נזק זה ועבור ראש הנזק של קיצור תוחלת חיים שהרי במקים אלה, בו עקב האירוע הטראגי נגרם אותו נזק בלתי הפיך שמביא בסופו של דבר לפטירת המנוח, קשה מאד להפריד בין שני ראשי נזק אלה. הנתבעת טוענת כי חיי המנוח קוצרו בחמש וחצי שנים. היא טוענת כי יש לגזור את הפיצוי מפיצויים שנקבעו עבור קיצור תוחלת חיים לקטינים או צעירים בגילם. לפיכך, ולאור העובדות שפורט לעיל אני קובע פיצוי של 150,000 ₪. חיסכון בשנים האבודות מהפנסיה - לא הובאו נתונים לעניין זה על ידי התובעים, אין לקבל כהנחה כי המנוח היה חוסך מהפנסיה זאת בהעדר נתונים. עזרת צד ג' לתקופת האשפוז - לא הובאו ראיות כי נלקחה עזרה בתשלום. יש לקבל כי התובעת, ביתו של המנוח ביקרה אותו וסעדה אותו, חרף מצבו הקשה והפגיעה המוחית ממנה סבל. בנסיבות אלה אני פוסק לתובעת סכום של 10,000 ₪ הוצאות שונות - לא הובאה ראיה כלשהי להוצאות שהתובעים הוציאו ועל כן לא ראיתי מקום לפסוק סכום כלשהו בראש נזק זה. סוף דבר - לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 160,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בסכום של 32,000 ₪ בתוספת מע"מ לרבות הוצאות המשפט ושכר טרחת המומחה מטעם התובעים. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)