קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק אוצר החייל: מדובר בתביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בגין נזקים שנגרמו להם על פי טענתם עקב מעשי הנתבעים. בשל אופי טיעוני התובעים יובא האמור בסיכומיהם בהרחבה. בסיכומיהם טענו התובעים, בין היתר, כדלקמן: בפני בית המשפט מובאת תובענה כנגד הנתבעים כמקרה מיוחד וחריג וזאת, לאחר ששני פסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום בתל-אביב לטובת הנתבע 1-הבנק כנגד התובעים, היו שגויים, והם ניתנו בעקבות מעשי הטעיה ומרמה של הנתבעים, תוך ניצול בית המשפט וכל זאת, כאשר התובעים אינם חייבים דבר לבנק ולא יכלו להגן על עצמם בצורה נאותה. הנתבע 1 - בנק אוצר החייל הגיש כנגד התובעים בבית המשפט השלום בת"א שתי תביעות בסדר דין מקוצר בת.א. 70496/01, ובת.א. 72281/01. כנגד התובעים ניתנו פסק דין מבלי שניתנה להם רשות להתגונן כנגד התביעות ובעקבות פסקי הדין וקריסת עסקי התובעים, לא היתה בידי התובעים האפשרות לממן עורכי דין להגשת טענות הגנה בבית המשפט והם נאלצו להגן על עצמם ללא יצוג משפטי ובעקבות כך נפתחו כנגדם תיקי הוצל"פ. הנתבע 1 פתח בלשכת הוצל"פ ת"א, שני תיקים שהוגשו בתרמית כנגד התובעים, כמפורט להלן: תיק הוצל"פ 01-62987-02-1 על פי פסק דין בבית משפט שלום בת"א בת.א. 70496/01, מיום 3.7.01, כאשר סכום התביעה במקור עמד על 176,202 ₪. תיק הוצל"פ 01-84182-01-1 על פי פסק דין בבית משפט שלום בת"א בת.א. 72281/01, מיום 26.6.01, סך התביעה במקור 49,602 ₪. התובעים טוענים כי לא היו חייבים הכספים שנטענו על ידי נתבעת 1 ובפועל, מדובר בנתבעים שפעלו בחוסר תום לב, תוך הפרת הסכמים והצגת מצג כוזב וזאת , בין היתר, לאחר שהנתבע 1- בנק אוצר החייל בע"מ (להלן: "הבנק"), חייב את הנתבעים לפתוח תוכנית חסכון כתנאי לקבלת אשראי וזאת, כאשר חשבונם היה בחובה, תוך הפרת האיסור של התניית שירות בשירות. בפרוטוקול הדיון בבית המשפט מיום 7.12.08, נחקר נתבע מס' 3 מר יובל בן שבת, אשר הודה כי החוב האמיתי שהיה לתובעת 2 בבנק, עמד על הסך של 50,000 - 60,000 ₪ בלבד ומכאן, ששתי התביעות כנגד התובעים שהוגשו על סך של 176,202 ₪ ו- 49,602 ₪, היו חסרות בסיס. כאשר נשאל מר בן שבת מדוע לא תיקן את כתב התביעה בבית משפט השלום, לאחר שהתברר בדיון מוקדם שהתקיים כי קיים פער של 200,000 ₪ בין החוב האמיתי לחוב שבכתבי התביעה, ענה מר בן שבת, כי הבנק לא היה אמור לתקן את כתב תביעתו וזאת תוך כך שציין, שבעת הגשת התביעה היו הנתבעים חייבים את סכום כתב התביעה ולאחר קיזוז תוכנית החסכון ממכירת הרכב, ירד הסכום. מתוך האמור לעיל עולה, כי בתשובת הנתבע 3 - מר בן שבת קיימת הודאה לכך שכתבי התביעה בבית משפט השלום הוגשו בתרמית, תוך העלמת העובדה שבמועד הגשת כתבי התביעה עמדה בידי הבנק תוכנית חסכון של התובע שעמדה ביתרה של סך 106,406 ₪. במהלך חקירתו של הנתבע 3 מיום 7.12.08, כאשר נשאל הנתבע 3 מדוע לא קיזז את הסך של 100,000 ₪ מתוך סך התביעה, ציין, כי על פי המסמכים שהיו בידי הבנק, יש לבנק זכות להחליט לאן להעביר את הכסף, והבנק בחר להעביר את הסכום על חשבון חוב החברה-הנתבעת 2 ומתוך דבריו של הנתבע 3, עולה התנהלות בתרמית של הבנק וזאת, לאחר שלא עמדה בידי הבנק הזכות להחליט בשרירות להיכן להעביר את סכום תוכנית החיסכון ואיזה חוב לזכות באותו סכום. כן לא עמדה לבנק הזכות, להחליט מתי יגלה לבית המשפט את דבר קיומה של אותה תוכנית חסכון. בנוסף, הנתבעים שיקרו והטעו את בית המשפט בכל הנוגע למצב החוב האמיתי של התובעים, בכל הנוגע ללקיחת המכונית מביתו של התובע ללא הצדקה, בכל הנוגע להבטחות לגובה האשראי, אשר הובטח לתובעים ובאשר להבטחות הבנק לתובעים כי יזוכו בריבית בתוכנית החיסכון באותו גובה ריבית שיחוייבו בגין האשראי, שהרי אין זה הגיוני כי מצד אחד יקחו התובעים אשראי מהבנק וישלמו ריבית ומצד שני, יקבלו בתוכנית חיסכון ריבית נמוכה יותר. בנסיבות אלה, מחוייב בית המשפט להעדיף את כללי האמת והצדק על פני תקנות סדרי דין ופרשנות. בפעולותיהם של הנתבעים גרמו הנתבעים חיובי יתר לתובעים ונזקים המבוססים על נתונים כדלקמן: יתרת חשבון 150035 בחשבונו האישי של התובע בסניף הבנק הראתה ליום הגשת התביעה יתרת חובה של 7,662.61 ₪. יתרת החובה בגין ההלוואה לרכישת מכונית עמדה על הסך של 56,000 ₪. ערך תוכנית החיסכון בחשבונו האישי של התובע מס' 150035 לפני הגשת התביעה עמד על הסך של 106,406.17 ₪. מתוך האמור לעיל עולה, כי סך ההתחייבויות בחשבונו האישי של התובע מס' 150035 עמד על הסך של של 63,662 ₪ בחובה (63,662 - = 56,000 - 7,662 - ). כן עולה מתוך האמור לעיל, כי הפער בין הסכום שעמד לטובת התובע בתוכנית החיסכון בסך של 106,406 ₪ לבין יתרת החובה של התובע שעמדה כאמור על 63,662 ₪, מראה שחשבונו של התובע עמד בזכות של 42,744 ₪ (42,744 = 63,662 - 106,406). בנוסף, ערך המכונית שנלקחה מן התובע ללא הצדקה עמד על הסך של 70,000 ₪ ומכאן, שבסך ההתחשבנות בין התובע לבנק עמד לטובת התובע סך של 112,944 ₪ (112,944 = 70,000 + 42,744). מתוך האמור לעיל, עולה כי לא היה כלל מקום להגשת התביעה כנגד התובע בתיק תביעה 72281/01, בבית משפט שלום בתל-אביב ומדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, הואיל ולזכות התובע עמד סך של 112,944 ₪, שיכלו לשמש לקיזוז החיובים. בנוסף, יתרת חשבון הבנק של החברה-התובעת 2 מס' 104033, בסניף הבנק, עמדה על סך של 129,181 ₪. בחשבון זה נכללו חיובי יתר בגין ריביות ועמלות בסך של 38,968 ₪ ומכאן, שיתרת החובה האמיתית בחשבון החברה עמד על סך של 90,213 ₪ בלבד. עריכת איזון בין שני החשבונות שצויינו לעיל, החשבון העסקי והחשבון האישי, מעלה כי בסך הכל עמדו התובעים ביתרת זכות כוללת של לפחות 22,944 ₪ ( 22,944 = 90,213 - 112,944) ומכאן, שלא היה כל מקום להגשת שתי התביעות כנגד התובעים. דרישתו של נתבע 1 לקבל ריבית מירבית על כל סכום התביעה (כ- 176,000), בניגוד לעדותו שסך החוב עומד על סך 50,000 - 60,000 ₪ ואי זיכויים של התובעים בריבית מירבית על תוכנית החיסכון, כפי שהובטח על ידי נתבעים 1 ו- 2, וכן העובדה שהנתבעים עשו בחשבונות התובעים ככל העולה על רוחם, מעלה כי מדובר בנתבעים שפעלו בחוסר תום לב. התובעים צרפו לסיכומיהם חוות דעת רואה חשבון, אודי שמע, שמבסס את המסקנה, כי התחשבנות נכונה ושקופה לגבי מצב הזכויות והחובות של התובעים בבנק, לא הצדיקה כל תביעה בבית המשפט השלום כנגד התובעים. הנתבעים בעדותם סירבו בכל דרך לענות לשאלת המפתח, מה היתה יתרת החוב של התובעים לו היתה מחושבת בתום לב הנדרש מן הבנק ולאור זאת, יש לדחות את טענות נתבעת 2, בתצהירה. בעניינינו, יש לדחות טענת הבנק כאילו היה רשאי להעמיד האשראי לפירעון מיידי מתי שיחפוץ וההיפך הוא הנכון, הבנק היה חייב לתת לנתבעים התראה של מס' חודשים לפחות בטרם ידרוש את פירעון החובות ויסגור את ברז האשראי והתובעים מכחישים את טענות הבנק כי דרש מהם לסלק את סכומי החוב בטרם גרם לחנק חשבונם וקריסת החברה. מתוך האמור לעיל, עולה שבית המשפט בתל-אביב היה חייב להיות ער לכך, שהתביעה שהוגשה בפניו כפי שהתברר היום, אין בה כל היגיון, אך הוא לא בדק ולא בירר ולא נתן הזדמנות לברר טענות התובעים, ועל כן יש להורות לנתבעים לפצות התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מתן פסקי הדין כנגדם. התובעים יטענו כי יש לדחות את הטענה לקיומן של השתק פלוגתא או השתק עילה, כתוצאה מדחית בקשת הרשות להתגונן בתביעות שהוגשו כנגדם על ידי הבנק בבית המשפט השלום בתל-אביב ואף אם היו פסקי הדין בבית המשפט בתל-אביב חלוטים, הרי שבמקרים חריגים כדוגמת עניינינו, ניתן לתקוף גם פסק דין חלוט למשל, בטענה שהושג בתרמית (ראה: ע"א 10564/05, גת נ' מתתיהו, טרם פורסם, ; ע"א 3441/01 פלונית נ' פלוני, נ"ח (3), 1, 16). נזקי התובעים בגין פעולות הנתבעים אשר גרמו לקריסת עסקיהם עקב פסקי הדין שהושגו בתרמית והפעלת תיקי ההוצל"פ והעיקולים, מגיעים לסך של 347,430 ₪. בנסיבות העניין, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הסכומים המצויינים לעיל וכן בהוצאות משפט. במהלך הדיונים שבפני נחקרו מטעם התובע, התובע בעצמו ומטעם הנתבעים נחקרו, הנתבעים 2, 3, 4 ו- 5. דיון לאחר ששמעתי הצדדים והמסמכים שהוגשו לי, הגעתי למסקנות כדלקמן: מעשה בית דין כפי שצוין לעיל, כנגד התובעים הוגשו על ידי הבנק- הנתבע 1 שתי תביעות משפטיות כדלקמן: תביעה כנגד התובע 1 בלבד בת.א. 72281/01, לתשלום סך של 49,601.11 ₪, בגין ח-ן מס' 150035 מיום 3.7.01 (להלן: "החשבון הפרטי"). תביעה כנגד התובעים בת.א. 70496/01 לתשלום סך של 176,202 ₪, בגין ח-ן 104,033 ₪ (להלן: "החשבון העסקי"), מיום 25.6.01. ביום 21.10.01 ניתן כנגד התובע פסק דין בת.א. 72281/01 וביום 26.6.02 ניתן פסק דין כנגד התובעים בת.א. 70496/01. בגין פסק הדין בתיק 70496/01 נפתח כנגד התובעים תיק הוצל"פ 01-62987-02-1 ובגין פסק הדין בתיק 77281/01 נפתח כנגד התובע תיק הוצל"פ מס' 01-84182-01-1. הטענה לקיום מעשה בי-דין ת.א. 70496/01 - ביום 5.6.02 נחקר התובע במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן בת.א. 70496/01 וביום 19.6.02 הוציאה כב' השופטת ח. ווינבאום וולצקי מבית המשפט השלום בת"א החלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן שהגיש התובע (הנתבע באותו תיק). בהחלטתה של כב' השופטת וולצקי צוין בין היתר, כדלקמן: "המבקשים טוענים כי הם הסתמכו על הבטחת המשיב ליתן למבקשת מסגרת האשראי על סך של 200,000 ₪ ובהתאם לכך כלכלו את צעדיהם. בשל ההבטחה, הופקדו צ'קים דחויים, ניתנו ביטחונות והוצגו הזמנות וחוזים עתידיים - וכל זאת על ידי המבקשים.... המבקשים מוסיפים וטוענים כי יתרת החוב נובעת מחיוביו הכפולים והמוגדלים של הבנק ומתוך ריביות כפולות בגין אילוציהם של המבקשים להפקיד כספים בתוכניות חיסכון ולשלם גם ריבית עבור מתן האשראי בזמן שהריבית עבור הפקדת כספים בתוכניות חיסכון הינה קטנה מאוד.... מחקירתו הנגדית של המבקש 1 עולה כי החברה לא עמדה בתנאים הנדרשים מהחברה על ידי הבנק כדי שזה האחרון יאשר לה את מסגרת האשראי המוגדלת. ב"כ המשיב הציגה אישור מהבנק (במ/1) המגלה כי התנאים הדרושים לקבלת אשראי היו : 120,000 ₪ בצ'קים דחויים, 50,000 ₪ הון עצמי ושעבוד סחורה. האשראי הכולל המוצע כנגד בטחונות אלו עומד על 150,000 ₪. באותה תקופה כל שהיה באמתחתה של החברה היו צ'קים דחויים על סך של 60,000 , ותוכנית חיסכון אשר הוכח כי היתה משועבדת במסגרת חשבון אחר חשבונות הפרטי של המבקש. מכאן שהמבקשים לא היו יכולים להסתמך על הגדלת האשראי - כי לא עמדו בתנאים שנדרשו מהם כדי לקבלה. טענת המבקשים באשר לחיוב בריביות כפולות נטענה בעלמא ללא הפרוט הנדרש. עיקר טרוניית המבקש הופנתה ל"אי-השיוויון" שבין הריבית שנדרש לשלם בגין חריגה ממסגרת האשראי לעומת הריבית שבתוכנית החיסכון. כאמור מכל מקום אין לתוכנית החסכון כל רלוונטיות לתביעה שבפני. משכך, לא הצליחו המבקשים להראות טענת הגנה כנגד התביעה". עיון במצוטט לעיל מעלה, כי בהחלטת כב' השופטת וולצקי, אשר דחתה את בקשת הרשות להתגונן בת.א. 70496/01, התיחסה כב' השופטת וולצקי, הן לטענות התובעים כי הסתמכו על הבטחות הבנק ליתן לתובעת מסגרת אשראי על סך של 200,000 ₪, והן לטענות התובעים כי יתרת החוב שעמדה בבנק נבעה מחיובים כפולים ומוגדלים שבוצעו על ידי הבנק ומתוך ריביות כפולות. כמו כן, עולה מתוך המצוטט לעיל, כי בפסק דינה התיחסה כב' השופטת וולצקי גם לטענות התובעים, כי אולצו על ידי הבנק להפקיד כספים בתוכנית חיסכון וגם לטענותיהם כי אולצו לשלם ריבית עבור מתן האשראי, בזמן שהריבית עבור הפקדת הכספים בתוכניות החיסכון היתה קטנה מאוד. בנוסף לאמור לעיל, מעלה עיון במצוטט לעיל, כי בפסק דינה דחתה כב' השופטת וולצקי את בקשת הרשות להתגונן שהגישו התובעים באותו תיק, לאחר בחינה עובדתית של מצב הדברים כפי שעלה מחקירות התובע וממסמכים שהוצגו בפניה. ת.א. 72281/01 - ביום 25.12.02 הוצא על ידי כב' הרשם מ. תמיר, בבית משפט השלום בתל-אביב, החלטתו בתיק 72281/01, בש"א 103546/02, ובהחלטתו זו דחה כב' הרשם תמיר את בקשת התובע בתיקנו לבטל את פסק הדין שניתן בתיק 72281/01 כנגד התובע ביום 21.10.01 בהעדר הגנה. בהחלטתו קבע, בין היתר, כב' הרשם תמיר, בין היתר, כדלקמן: "התקיימה חקירה נגדת על תצהירו של המבקש והמבקש העיד במהלכה כי הוא הגיש בר"ל לתיק אחר וחשב שלא היה צורך להגיש בר"ל בתיק זה וזאת על מנת לחסוך הגשת מסמכים כפולים. המבקש נשאל בנוסף לגורל הבר"ל שהוגשה בתיק השני והמבקש השיב והעיד כי הבקשה נדחתה, אך מדובר בטעות של השופטת "שאיננה מבינה כלל על מה מדובר" וכן העיד כי הוא פונה לבית המשפט המחוזי, אך קיימת בעיית אגרה. המבקש סיכם טענותיו טוען כי מדובר במשיבים נוכלים ומאחר והיו כספים בתוכנית חיסכון היה על הבנק לקזז את הכספים ולהגיש תביע הרק בגין ההפרש.... למבקש טענות סתמיות וכלליות בדבר "החוב" למשיבה וכי עד היום המשיבה לא המציאה למבקש מסמכים כנדרש, אך אין בפני התמודדות כלשהי עם מספרים, שיעורי ריבית או תאריכים כלשהם, אלא טענות סותרות באשר לכספי המבקש בתוכנית חסכון. תחילה הוצהר על ידי המבקש, כי הבנק זיכה את חשבונו. לאחר מכן נטען, כי על המבקש יהיה קודם כל לזכות מתוכנית החיסכון את המבקש בגין החוב באם קיים, ולאחר מכן הוצהר, כי "המבקש הוכיח מעל לכל ספק כי שילם את החוב באם קיים". בהעדר טענות הגנה כלשהן אשר די בהן לצורך ביטול פסה"ד, פרט לטענות כלליות וסתמיות, ובהעדר ראיה ולו לכאורה, כי למבקש זכות קיזוז, הנני דוחה את בקשת המבקש לבטל את פסק הדין. מתוך כל האמור לעיל, עולה כי בהחלטתו של כב' הרשם תמיר בת.א. 72281/01, דחה כב' הרשם תמיר את הבקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן כנגד התובע ביום 21.10.01, וזאת לאחר שהתייחס בהחלטתו, בין היתר, גם לטענות התובעים בדבר כספים אשר מופקדים בתוכניות חיסכון שעל הבנק היה לקזז, בדבר שיעורי הריבית שנגבו ובדבר גובה חובותיו לבנק. השתק פלוגתא בעניינינו מדובר כאמור בתובעים אשר הוגש כנגדם כתב תביעה בסדר דין מקוצר על ידי הבנק ובשני התיקים ניתנו פסקי דין, כאשר פסק הדין בת.א. 70496/01 מיום 26.6.02 ניתן לאחר שבהחלטת בית המשפט מיום 19.6.02 דחה בית המשפט בקשתו של התובע למתן רשות להתגונן, ובכל הנוגע לפסק הדין בתיק 72281/01, ניתן פסק דין ביום 21.10.01, לאחר שהתובע לא הגיש בקשת רשות להתגונן. לאחר מכן ביום 25.12.02 דחה בית המשפט את בקשתו לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו וזאת, לאחר שמיעת טענותיו. זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, במהלך הדיונים שקויימו עובר לדחית בקשת הרשות להתגונן בתיק 70496/01 ועובר לדחית הבקשה לביטול פסק הדין בתיק 72281/01, שמע בית המשפט את טיעוני התובע בסוגיות הנוגעות להסתמכות התובע על הבטחת הבנק ליתן לו אשראי בגובה 200,000 ₪, לטענתו, כי יתרת החוב בבנק נבעה מחיובים כפולים , לטענתו כי אולץ להפקיד כספים בתכנית חיסכון וכי נגבתה ממנו ריבית גבוהה מהריבית המובטחת. כן התיחס בית המשפט לטענת התובעים כי היה על הבנק לקזז כספים שנצברו בתכניות חסכון. בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' אלה ויינשטיין , קבעה כב' השופטת נאור, בין היתר, כדלקמן: "20. מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנוהג כך, פסק דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארעה בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (ענין קלוז'נר, בעמ' 587) כמבקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי (סעיף 20 לפסק הדין)....... 27. על וינשטיין היה להתגונן מפני תביעת הבנק ולהעלות טענותיה בדרך שקבע לכך המחוקק, עוד בהליך הראשון דהיינו באמצעות הגשת בקשה לרשות להתגונן, התייצבות לחקירה על תצהירה ומשניתן פסק הדין - הגשת בקשה לביטולו. ככל שבקשה כזו היתה נדחית היה בידה להגיש ערעור על כך. משלא עשתה כן, היא מנועה מלהעלות אותן טענות בעניין הבעלות בחשבון וחיובה לפיו (שהיו כאמור בלב המחלוקת בהתדיינות הראשונה) אותן היתה יכולה וצריכה להעלות בפני בית המשפט במסגרת החקירה על תצהירה ואם היתה מקבלת רשות להתגונן במסגרת שמיעת הראיות לאחר מכן, ובמידת הצורך בפני ערכאת הערעור עוד בהליך הראשון. למעשה מבקשת וינשטין לחתור תחת זכייתו של הבנק בהתדיינות הראשונה ולאיין את תוצאות פסק הדין שניתן נגדה באמצעות פתיחה בהליך נוסף, לאחר שנמנעה מנקיטה בדרך שיועדה לכך בידי המחוקק. לכך לא נוכל לתת יד". (סעיף 27 לפסק הדין). מתוך האמור לעיל עולה, כי בהתאם להחלטת בית המשפט העליון, פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות וההכרעה בה היא הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. כן עולה מתוך פסק הדין, כי במקרה שבו ניתן פסק דין בהעדר התגוננות, יהיה על תובע להתגונן מפני התביעה הראשונה שהוגשה כנגדו ולהעלות טענותיו בדרך שקבע המחוקק, דהיינו, באמצעות הגשת בקשת רשות להתגונן, התיצבות לחקירה על תצהירו ואם ניתן פסק דין בהעדרו להגיש בקשה לביטולו וככל שבקשות האמורות היו נדחות, יהיה בידיו להגיש ערעור על כך ומשלא עשה כן, יהיה מנוע מלהעלות טענות שהיו בלב המחלוקת בפני ערכאת הערעור. זאת ועוד, בפסק הדין בעניין ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי, תק'-על 2005 (3), 3036, קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין לעלותם במסגרת הליך זה. במקרה דנן, כאמור, בית המשפט המחוזי לא אפשר את הדיון בטענה לגופו של עניין בשל אי צירופה לבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש המערער. בפרשת אבוניל נדון מקרה בו יזם בעל דין הליך משפטי נוסף בהסתמך על עילה חוזית שלא נדונה בפני בית המשפט, במסגרת הליך קודם שניהלו בעלי הדין. בהקשר זה קבע כב' השופט א' מצא (כתוארו אז) כדלקמן: "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו "יומו בבית המשפט", להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון" (ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741, 744; ראו גם את דבריה של השופטת ש' נתניהו ב"א 196/90 עיני חב' לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קרית, פ"ד מז(2) 111, 146). העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק". מתוך האמור בפסק הדין בעניין ע"א 4087/04, עולה כי "מעשה בית דין", החל בעניינם של צדדים, לא יחול רק על פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא גם על טענות שהיה על בעל הדין להעלותם במסגרת אותו הליך והוא לא עשה כן. בענייננו, טען התובע טענותיו בעניין הסתמכותו על הבטחות הבנק להעביר לתובעת מסגרת אשראי בסך של 200,000 ₪, ובעניין העובדה שיתרת החוב שעמדה בבנק נבעה מחיובים כפולים ומתוך ריביות כפולות. כן טען התובע טענותיו בעניין אילוצו על ידי הבנק להפקיד כספים בתוכניות חיסכון ולשלם ריבית גבוהה עבור האשראי וכן טען טענותיו לעניין חובת הבנק להפחית מחובותיו סכומים שהיו מופקדים בתוכנית חיסכון ובעניין שיעורי ריבית. על פי האמור בפסק הדין בעניין וינשטיין, יצרו הכרעות בית המשפט מעשי בית דין אשר ימנעו מהתובעים להעלות טענות דומות בתיקנו. זאת ועוד, במהלך סיכומיו טען התובע טענות נוספות הנוגעות להתניית שירות בשירות, מימוש השעבוד על הרכב וערך הרכב וטענות נוספות, ועיון בכלל הטענות שהעלו התובעים בפני מעלה כי מדובר בטענות שיכולים היו התובעים להעלותם כבר במהלך ניהול ההליכים הראשונים כנגדם על ידי הבנק בתיקים 70496/01 ו - 72281/01. בנסיבות האמורות לעיל ולאור כל שפורט בפסק הדין בעניין ע"א 4087/04, יש לקבוע כי משעמדה בפני התובעים האפשרות להעלות טענותיהם בפני בית המשפט בהליכים שנוהלו כנגדם על ידי הבנק ומשניתנה הכרעה מפורשת באותם תיקים, בפלוגתאות שהיו חיוניות לצורך פסק הדין, על ידי בית המשפט, לא יוכלו התובעים להעלות טענותיהם, בשלב זה, בשל קיום "מעשי בית דין" באותן סוגיות. לאור האמור לעיל, אני קובע בכל הנוגע לכלל טענות התובעים כנגד הנתבעים כפי שעלו בתיק נשוא דיונינו 2653/03, בבית משפט השלום אשדוד, קיים "מעשה בית דין" ולא ניתן יהיה לאפשר לתובעים לטעון כלל טענותיהם האמורות בתיק זה. טענות התובעים לגופן כפי שצוין לעיל, קבע בית המשפט כי התובעים יהיו מנועים מלטעון הטענות שטענו בכתבי הטענות ובסיכומים, בשל קיומו של "מעשה בית דין", בכל הנוגע לטענות האמורות. יחד עם זאת, בנסיבותיו המיוחדות של הענין ולמעלה מן הצורך, ידרש בית המשפט גם לטענות התובעים כפי שנטענו בכתבי הטענות ובסיכומים לגופן. פדיון תוכנית החיסכון כפי שצוין לעיל בסיכומיו טען התובע, כי לאחר הגשת כתבי התביעה בחר הבנק להעביר סכום כספי שעמד לטובתו בתוכנית חיסכון אישית לצורך פרעון חובות החברה וזאת, בשרירות לב ובניגוד לדין, הואיל ובידי הבנק לא עמדה הזכות להחליט להיכן להעביר את סכום תוכנית החיסכון, והוא היה חייב להעביר את סכום תוכנית החיסכון לפרעון חובותיו האישים של התובע 1 ולא לפרעון חובות התובעת 2. עיון בסעיף 3 לפסק הדין שניתן כנגד התובעים בתיק 70496/01, שבו נתבעו הן התובע מר קרן והן התובעת חב' בלמוג בע"מ, מעלה כי בסעיף 3 לפסק הדין צוין, כי מסכום פסק הדין ינוכה: "סכום של 106,406 ₪, אשר התקבלו על חשבון החוב ביום 5.9.01". בנוסף לכך, עיון בדו"ח פרטי תיק הוצל"פ 01-62987-02-1 שהוצא במשרדו של עו"ד בודה מיום 18.11.07, מעלה כי ביום 22.7.02 זוכה חשבון החייבים (התובעים) בתיק בלמוג בע"מ וקרן שלמה בסך של 124,160 ₪, שזהו הסכום שעל פי דברי מר בן שבת בחקירתו הכיל בחובו את הסך של 106,406 ₪ שעמד לטובת התובע בתוכנית החיסכון בתוספת ריבית (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 11 - 19). כפי שצוין לעיל, טען התובע, כי העברת סכומי תוכנית החסכון לחשבון העסקי נעשתה בניגוד לדין ובשרירות לב על ידי הבנק. עיון במסמך עליו חתם התובע ואשר צורף כנספח ז' לתצהירו של מר בן שבת, מעלה כי באותו מסמך הצהיר התובע כי הבנק יהיה זכאי לזקוף על פי שיקול דעתו את כספי תוכנית החיסכון לחשבונות התובע או להשתמש בכספים בכל דרך לפרעון סכומים המגיעים לבנק בקשר עם התחייבויות התובע. זאת ועוד, עיון בסעיף 14 לכתב הערבות עליו חתם התובע (נספח יב' לתצהירו של מר בן שבת), מעלה כי באותו סעיף ניתנה לבנק זכות קיזוז המתייחסת, בין היתר, לתוכנית חיסכון שעמדה אצל הבנק-הנתבע, על שם הערב, קרי, התובע בתיקנו. לא זאת אף זאת, עיון באותו מסמך שצורף נספח ז' לתצהירו של מר בן שבת, מעלה כי על אותו מסמך רשומה כשם הלווה בנוסף לשמו של התובע 1, גם שמה של חב' בלמוג בע"מ-התובעת 2 ומכאן, שכספי תוכנית החיסכון קוזזו מיתרת חובה של אותה חברה כדין. בנוסף, במהלך חקירתו הודיע מר בן שבת, כי פדיון תוכנית החיסכון לאחר הגשת כתבי התביעה, נעשה לטובתו של הלקוח וזאת, על מנת למנוע שבירת התוכנית במועד שיגרום לתובע לנזקים (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 6 - 7; עמ' 38 לפרוטוקול שורות 17 - 19) ועל פי דבריו בחקירתו, לא יכל הבנק עוד להמתין בהגשת התביעות, והוא נאלץ להגישן בטרם הגיע המועד שבו ניתן היה לפדות את תוכנית החיסכון במינימום נזקים לתובע. דבריו של בן שבת במהלך כלל חקירתו נשמעו כנים, והתובע לא הצליח לסתור את טענותיו ומכאן, שהתובע לא הצליח לסתור גם את טענות בן שבת, בכל הנוגע למועד פרעון תוכנית החיסכון. בכלל נסיבות האמורות לעיל, יש לדחות את טענת התובע ולפיה, הבנק היה מנוע מלהעביר את הסכומים שהופקדו בתוכנית החיסכון לצורך פרעון חובות התובעת. בנוסף לאמור לעיל, יהיה מקום לדחות את טענת התובעים ולפיה, פרעון תוכנית החיסכון לאחר הגשת כתבי התביעות, נעשה שלא כדין. מימוש שעבוד על הרכב בסיכומיו טען התובע, בין היתר, כי במהלך התנהלותו של הבנק, נלקחה מן התובעים ללא הצדקה מכוניתו שערכה היה כ- 70,000 ₪ ונמכרה על ידי הבנק בסכום הנמוך בהרבה מסכום ערכה. במהלך הדיון שבפני לא היתה מחלוקת על כך שבמסגרת ניהול תיק הוצל"פ כנגד התובע מומשה מכוניתו של התובע. עיון בכלל טענותיו של התובע בתצהירו, מעלה כי התובע לא הציג לבית משפט כל ראיה ממשית לטענתו, כי במהלך מכירת הרכב נמכר הרכב בסכום הנמוך בהרבה מערכו. זאת ועוד, עיון בנספח י' לתצהירו של מר בן שבת, מעלה כי במהלך ההתדיינות בין התובע לנתבע 1 בתיק הוצל"פ 01-54239-01-5 שבמסגרתו מומש הרכב, טען התובע טענת פרעתי ובה ציין, בין היתר, טענותיו באשר לשווי הרכב והסכום בו נמכר לטענתו, ולהעדר זכות הבנק לממש הרכב. עיון בנספח יא' לתצהירו של מר בן שבת, מעלה כי במספר החלטות של ראשי ההוצל"פ דחו ראשי ההוצל"פ את טענותיו של התובע, כפי שנטענו לעיל ומכאן, שבעניין מימוש השעבוד על הרכב, קיים כנגד התובע מעשה בית דין והוא יהיה מנוע מלטעון טענותיו בשנית בענין זה. התניית שירות בשירות בסיכומיו טען התובע, בין היתר, כי במהלך התנהלותו מול הבנק, עובר להגשת כתבי התביעה כנגדו, חייב הבנק את הנתבעים לפתוח תוכנית חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, כאשר חשבונם היה בחובה, תוך הפרת האיסור של התניית שירות בשירות. עיון בטענותיו של התובע בתצהירו ובסיכומיו, מעלה כי מדובר בטענה שהועלתה באופן כוללני ולא מפורט, מבלי לפרט את נסיבות ואופן האילוץ שאולצו התובעים לפתוח את תוכנית החיסכון, ובלא לפרט מועדים וסכומים. זאת ועוד, בתצהירה של הגב' דפנה מישקיט, נציגת הבנק, צויין כי הבקשה לפתיחת תוכנית חיסכון היתה כולה פרי יוזמתו של התובע בעצמו ולא היתה כל סמיכות זמנים בין מועד פתיחת תוכנית החיסכון לבין מועד הצבת התנאים להגדלת האשראי וכן ציינה כי תוכנית החיסכון נפתחה בחשבון אחר עוד בטרם אושרה מסגרת האשראי הנוספת לתובעים (סעיפים 7 - 8 לתצהירה של הגב' דנה מישקיט). דבריה של הגב' מישקיט לא נסתרו על ידי התובע. זאת ועוד, עיון בדפי החשבון ובכתב ההתחייבות למסגרת האשראי שצורפו כנספח ד' לתצהירה של גב' מישקיט, מעלה כי במסמך כתב ההתחייבות שצורף בעמ' הראשון לנספח ד', מיום 10.6.99, צוינה מסגרת אשראי בגובה של 30,000 ₪, בה בשעה שתוכנית החיסכון נשוא דיוננו נפתחה כ- 3 חודשים לאחר מכן, במהלך חודש 09/99, וזאת כעולה ממסמך שצורף כנספח ב' לתצהירה של הגב' משקיט. לא זאת אף זאת, מתוך העולה ממסמך שצורף נספח ג' לתצהירה של גב' מישקיט, עולה כי בקשת התובעים לאשר להם מסגרת אשראי כדי גובה של 225,000 ₪, נדונה רק בחודש 08/00, כלומר, כשנה לאחר פתיחת תוכנית החיסכון. מתוך הנסיבות האמורות לעיל, ניתן להסיק כי התובעים לא הצליחו להוכיח טענותיהם ולפיהם הותנתה הגדלת מסגרת האשראי שלהם אצל הבנק בכל דרך שהיא בפתיחת תוכנית חיסכון בבנק. זיכוי תוכנית החיסכון בריבית נמוכה יותר מאשר הריבית בגין האשראי. בסיכומיו טען התובע, בין היתר, כי במהלך ההתנהלות מול הבנק הובטח לו כי התובעים יזוכו בתוכנית החיסכון בריבית זהה לריבית שבה יחוייבו בגין האשראי שמשכו מן הבנק. גם הטענה האמורה נטענה באופן לא מפורט ולא צוין על ידי התובעים, מיהו שהבטיח בפועל את ההבטחה האמורה, מתי הובטחה לתובעים ההבטחה האמורה ומה היה סך הריביות עליהן דובר. בכלל נסיבות הענין ולאחר שטענת התובע נטענה באופן שאינו מפורט דיו ומאחר ומדובר בטענה שהגיונה הכלכלי מוטל בספק, לא ניתן היה לקבל את טענת התובע בענין זה. הבטחה להעמדת מסגרת אשראי בסיכומיו טען התובע, כי הנתבעים שיקרו והטעו את בית המשפט בכל הנוגע להבטחות לגובה אשראי אשר הובטח לתובעים. בתצהירו (סעיפים 21 - 24 לתצהיר) ציין מר יובל בן שבת, כי במהלך חודש 08/00 או בסמוך לכך, פנתה התובעת 2 לבנק בבקשה להגדיל מסגרת האשראי ב- 150,000 ₪, כך שתועמד על סך כולל של 200,000 ₪ ולאחר שנשקלה בקשת התובעת, הובהר לתובעת, כי עליה להעמיד לצורך העמדת מסגרת האשראי הנוספת הון עצמי בסך של 50,000 ₪, וזאת בנוסף להפקדת שיקים דחויים לבטחון על סך כולל של 120,000 ₪ והכל, לאחר שתעמוד בתנאי מסגרת האשראי שסוכמו קודם לכן, בכל הנוגע למסגרת הקודמת שעמדה על 50,000 ₪. כן ציין מר בן שבת, כי ההחלטה על העמדת מסגרת האשראי, לא היתה בסמכות הסניף, ולא היתה בסמכותו או בסמכות מנהלת הסניף דאז הגב' דפנה מישקיט, כי אם בסמכות וועדת אשראי משותפת של "קרנות קורת - עמותה לפיתוח כלכלי" ולהנהלת הבנק וזאת, כעולה מטופס ביצוע אשראי שצורף נספח ח' לתצהירו. כן ציין מר בן שבת, כי אין כל סבירות בטענת התובע כי הוא או הגב' מישקיט אישרו, בטרם נתקבל האישור מהוועדה האמורה, כי תועמד לתובעת 2 מסגרת אשראי נוספת, ולפיכך, אם הסתמכה התובעת 2 על בקשתה לקבל מסגרת אשראי נוספת עוד בטרם התקבל האישור הסופי לבקשה, הרי שאין לתובעים להלין אלא על עצמם. לדברי מר בן שבת בתצהירו, התובעת 2 לא עמדה בתנאי העמדת מסגרת האשראי, קרי, לא הפקידה השיקים הדחוים, לא העמידה ההון העצמי הנדרש ואף חרגה באופן קבוע ממסגרת האשראי הקודמת ולפיכך, לא הועמדה לה מסגרת האשראי החדשה. בתצהירה של הגב' מישקיט, טענה הגב' מישקיט טענות הדומות לטענות שצויינו בתצהירו של מר בן שבת. במהלך הדיונים שבפני נחקרו הגב' מישקיט ומר בן שבת ובפועל, לא נסתרו טענותיהם שפורטו בתצהיריהם בכל הנוגע להעמדת מסגרת האשראי בחשבון העסקי. זאת ועוד, לתצהירם צירפו הגב' מישקיט ומר בן שבת טופס שכותרתו: "קרנות קורת ישראל - עמותה לפיתוח כלכלי". עיון בטופס האמור מעלה כי באותו טופס שהועבר מ"קרן קורת" לבנק הנתבע, הודיעו נציגי הקרן כדלקמן: " הננו להודיעכם כי בתאריך 16.8.00 החליטה וועדת האשראי המשותפת לקרן קורת ולבנק אוצר החייל לאשר אשראי כדלקמן: למר/גברת שלמה קרן... בלמוג בע"מ... מתוך האמור במסמך, עולה כי אכן ההחלטה בדבר העמדת האשראי בענין התובעים לא עמדה בידי מר בן שבת או בידי הגב' מישקיט ובפועל הסמכות להעמדת האשראי שהיתה משותפת ל"קרן קורת" ולבנק אוצר החייל. זאת ועוד, מתוך האמור באותו מסמך (שצורף כנספח ח' לתצהירו של מר בן שבת), עולה כי הביטחונות שהיה על תובעים להעמיד כללו, בין היתר, שיקים לבטחון על סך של 120,000 ₪ ושעבוד סחורה והון עצמי בסך של 50,000 ₪. כפי שצוין לעיל, טענו הגב' מישקיט ומר בן שבת בתצהיריהם, כי התובעים לא עמדו בתנאים המקדימים לצורך העמדת מסגרת האשראי, קרי, לא העמידו ההון העצמי הנדרש ולא הפקידו השיקים הדחויים לביטחון. עיון בכלל הראיות שהוצגו על ידי התובעים, מעלה כי התובעים לא הצליחו להציג בפני בית המשפט ראיה ממשית לכך שעמדו בתנאים שצויינו בנספח ח' לתצהירו של מר בן שבת ומכאן עולה, שהתובעים לא הצליחו להוכיח זכאותם לקבלת מסגרת האשראי האמורה. בנסיבות האמורות לעיל, לא ניתן יהיה לקבוע כי התובעים הצליחו להוכיח הבטחות שהובטחו להם על ידי הבנק הבטחות להגדלת מסגרת האשראי, הבטחות שלטענתם קויימו. חוות דעתו של רואה החשבון שמע. לסיכומיו צירף התובע מסמך שכותרתו: "עריכת התחשבנות" שנערך על ידי רואה החשבון אודי שמע (להלן: "מסמך עריכת התחשבנות"), ולאחר הגשת הסיכומים הגיש התובע בקשה לאשר לתובעים להגיש חוות דעת מאת רואה החשבון אודי שמע. בקשת התובעים להגיש את "מסמך עריכת ההתחשבנות", נדחתה על ידי בית המשפט, ובהחלטה מאוחרת יותר דחיתי גם את בקשת התובעים להגיש את חוות הדעת שהוגשה על ידי רואה החשבון שמע. המסמכים האמורים שנערכו על ידי רו"ח שמע, לא הוגשו לבית המשפט במועד שבו היה אמור התובע להגיש ראיותיו, וחוות הדעת אף הוגשה לאחר מתן הצו לסיכומים. העובדה האמורה שלפיה הוגשו המסמכים שנערכו על ידי רו"ח שמע בשלבים מאוחרים של הדיון, מנעה מהנתבעים להגיש חוות דעת מטעמם ולו בשל עובדה זו לא ניתן יהיה ליתן כל משקל למסמכים שנערכו על ידי רו"ח שמע. מעבר לנדרש בענין זה יוער, כי גם אם היה מקבל בית המשפט את חוות דעתו של רואה חשבון שמע כמוצג בתיק, לא ניתן היה ליתן לאותה חוות דעת משקל ממשי, וזאת, בין היתר, לאחר שבפריטים מהותיים המצויינים בחוות הדעת נסמך רו"ח שמע, על עובדות שצויינו על ידי התובע בעצמו ולא על מסמכים. כך לדוגמא, מציין מר שמע כי התובע רכש רכב בסך 70,000 ₪ בלא שתוצג ראיה לכך (סעיף 7 לחוות הדעת). בנוסף, מציין מר שמע בחוות הדעת, בסעיף 9.4, כי "לטענת מר שלמה קרן יש להוסיף את ערך המכונית שנלקחה שלא כדין" וכן הוא מציין בסעיף 9.5 "כי לטענת מר שלמה קרן יש להוסיף את ערך הריביות שחוייב החשבון בניגוד למוסכם". אמירותיו של רואה חשבון שמע, כפי שצויינו לעיל, המבוססות על דבריו של התובע מר שלמה קרן, לא יוכלו להיחשב כחוות דעת מקצועית, שכן העובדה שהמומחה ביסס מסקנה על טענה של התובע מבלי שיקבע עמדה מקצועית בעניין אותה טענה, תאיין את המשקל המקצועי שיש ליתן לאותה מסקנה. לא זאת אף זאת, עיון בחוות דעתו של המומחה ובמסמך ההתחשבנות, מעלה כי המסמכים האמורים לא גובו בכל אסמכתאות ולא היתה באותם מסמכים הפנייה למסמכי בנק או למסמכים אחרים שעליהם יכול היה המומחה לבסס חוות דעתו. לאור האמור לעיל ולאחר שדחיתי את בקשת התובע להגיש את מסמך עריכת ההתחשבנות ואת חוות דעתו של רואה החשבון שמע, איני מוצא לנכון ליתן כל משקל לאותם מסמכים. דבריו של מר שבת בדיון מיום 10.10.01 בבש"א 123393/01. ביום 10.10.01 בבש"א 123393/01, בת.א. 70496/01, בבית משפט השלום בת"א , בפני כב' הרשמת ברקוביץ, נחקר מר יובל בן שבת - הנתבע 3 על ידי התובע בתיקנו. בסיכומיו טען התובע, כי באותו פרוטוקול שנערך בעת הדיון מיום 10.10.01, ציין מר בן שבת כי גובה חובו של התובע לבנק עמד באתה עת על הסך של 50,000 - 60,000 ₪. לטענת התובע בסיכומיו, בדיון מיום 7.12.08 (עמ' 36 לפרוטוקול), שנערך בפני, נחקר מר בן שבת והודה בגובה החוב האמיתי, קרי, 50,000 - 60,000 ₪, ולשאלת התובע, מדוע הוגש לבית משפט השלום בת"א בתיק 70496/01 כנגד החברה כתב תביעה בסך של 176,202 ₪, כאשר על פי הודאתו סך החוב באותה עת עמד על 50,000 - 60,000 ₪, לא נתן מר בן שבת תשובה מספקת. לשיטתו של התובע, הודאתו של הנתבע מיום 7.12.08, בכך שגובה החוב עמד על 50,000 - 60,000 ₪, מהווה הוכחה לכך ששתי התביעות שהוגשו כנגד התובעים היו חסרות בסיס. כן ציין התובע בסיכומיו, כי דבריו של מר בן שבת בחקירתו בבית משפט זה, שלא היה צורך בתיקון כתב התביעה לאור הפער בין גובה החוב האמיתי לגובה הסכום שנטען בכתבי התביעה, מהווים הודאה בכך שכתבי התביעה בבית משפט השלום הוגשו בתרמית , תוך העלמת העובדה שבידי הבנק עמדה תוכנית חיסכון בסך של 106,406 ₪. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 10.10.01 שנערך כאמור בפני כב' הרשמת ברקוביץ, בבית משפט שלום בת"א, ציין מר בן שבת כדלקמן: "ש. מה היתה יתרת החוב שלי בנק ביום שהוגשה הבקשה לעיכוב יציאה. ת. ב- 26/6/01 היתה יתרה בסך של 176,202 ₪. מפנה לסעיף 14 שבו ציינת שנזקף סך של 106,406 ₪ כנגד התביעה. ת. ללקוח יש חשבון נוסף פרטי בנוסף לחברה. תוכנית החסכון היתה בחשבון הפרטי לכן לא צוינה בתביעה מיום 27.6.01. דבר נוסף אז לא יכולנו לדעת אם אפשר לקזז לטובת החוב שבתביעה...... ש. ברור לך שהחוב שלי הוא לא כמוש היה בתביעה. ת. החוב שלך היום בערך כ- 50,000 ₪ או 60,000 ₪ לא כולל שכ"ט". בסעיף 60 לתצהירו ציין מר בן שבת, כי בחקירתו מיום 10.10.01, במסגרת בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ בת.א. 70496/01 ציין כי יתרת החוב של התובעים עמדה נכון לאותה על הסך של 50,000 - 60,000 ₪ וזאת בהסתמך על גובה התביעות שהוגשו כנגד התובעים על סך של 225,804 ₪ בקיזוז כספי תוכנית החיסכון בסך של כ- 106,000 ₪ והכספים שאמורים היו להתקבל ממימוש השעבוד על הרכב של התובע בסך של 40,000 ₪ . כן ציין בתצהירו, כי הסכומים האמורים אינם כוללים חישוב שכ"ט עו"ד והוצאות אשר סכומם הגיע כדי כ- 21,000 ₪. בחקירתו בפניי חזר בכלל מר בן שבת על הדברים שצויינו בתצהירו, וככלל לא ניתן יהיה לומר שהתובעים הצליחו לסתור את טענותיו אלה של מר בן שבת . מתוך האמור לעיל עולה כי ההסבר שנתן מר בן שבת לדבריו במהלך הדיון מיום 10.10.01, מפריכים את טענת התובעים ולפיה, כספי תוכנית החיסכון לא קוזזו מגובה חובו. כן עולה מתוך האמור לעיל, כי דבריו של מר בן שבת בתצהירו ובחקירתו כפי שצוין לעיל, היה בהם כדי להפריך את טענת התובע בסיכומיו ולפיהם דבריו של מר בן שבת במהלך הדיון מיום 10.10.01, כי גובה החובות באותה עת עמד על הסך של בין 50,000 - 60,000 ₪, היוו הודאה בכך שהתביעות שהוגשו נגד התובעים, היו חסרות בסיס. זאת ועוד, בסעיף 35 לתצהירו ציין מר בן שבת, כי ביום 5.9.01 נפדתה תוכנית החיסכון של התובע 1, אשר נוהלה בחשבון הפרטי ובגין תמורת החיסכון זוכה החשבון העסקי בסך של 106,406.17 ₪. כן ציין מר בן שבת, כי ביום 16.9.01 זוכה החשבון העסקי בסך של 106.406 ₪ (ראה לענין זה, נספח ט' לתצהירו של מר בן שבת ומדפי החשבון נספח ד' לתצהירה של גב' מישקיט). בנוסף ציין מר בן שבת בסעיף 36 לתצהירו, כי פרעון תוכנית החיסכון לא התבקש עם הגשת התביעה, הואיל ובמועד זה טרם הגיע זמן פרעונה, ולדבריו שבירת התוכנית במועד זה היתה מביאה לקנס של 5,000 ₪ ולפיכך, נמנע הבנק מלהורות על שבירת התוכנית והמתין עד למועד פרעונה, מה גם שלא התבקש על ידי התובעים לשבור התוכנית בטרם מועד פרעונה. בסעיף 37 לתצהירו מציין מר בן שבת, כי הואיל ותוכנית החיסכון נפרעה כאמור במועד פרעונה, 9.1.01 קרי, לאחר שהוגשו התביעות ובטרם ניתנו פסקי הדין, הרי שבמסגרת פסקי הדין בת.א. 70496/01, התבקשה הפחתת סך של 106,406 ₪ בגין הכספים שהתקבלו במימוש תוכנית החיסכון. דבריו אלה של מר בן שבת, הנסמכים גם על האמור בפסק הדין מיום 26.6.05, נתנו הסבר מספק לכך שפדיון תוכניות החיסכון נעשה לאחר הגשת כתבי התביעה ודבר תוכנית החיסכון לא צויין בכתב התביעה. זאת ועוד, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 5.6.02 בבקשת הרשות להתגונן בת.א. 70496/01, מעלה כבר באותו דיון, עוד בטרם מתן ההחלטה על ידי כב' השופטת וולצקי באותה בקשה, (עמ' 6 שורות 22), ציינה באת כח הבנק כב' ווחדט כי: "...מפרעון תוכנית החיסכון קיבלנו סך של 106,406 ₪ משוערכים ליום 5.9.01" וכן ציינה כי אינה יודעת מתי נפרעה תוכנית החיסכון. בנסיבות האמורות לעיל ולאחר שהוכח שדבר תוכנית החיסכון הובא לידיעת בית המשפט בדיון מיום 5.6.02 בבקשת הרשות להתגונן ותכנית החיסכון אף צויינה בהחלטת בית המשפט עצמה (עמ' 4 להחלטה מיום 19.6.02 שורות 12 - 14), ובפסק הדין שניתן באותו תיק לא ניתן יהיה לומר כי הבנק העלים מידיעת בית המשפט את עובדת קיומה של תוכנית החיסכון. נתונים שהוצגו על ידי התובע בסיכומיו כפי שצוין לעיל, הציג התובע לבית המשפט בסיכומיו תחשיב ובו פירט נתונים שהיה בהם על פי טענתו להביא לכדי מסקנה, שהתביעות כנגד התובעים, הוגשו בחוסר תום לב. בין הטענות שהוצגו על ידי התובע, טען התובע כאמור כי ערך המכונית שמומשה על ידי הבנק בהליכי כינוס נכסים עמד על סך של 70,000 ₪. דא עקא, במהלך הצגת ראיותיו לא הוכיח התובע את ערכה של המכונית. זאת ועוד, בענייננו, כאשר הרכב נמכר בסופו של יום בהליכי מימוש (ראה החלטת כב' הרשם ישי קורן, מיום 30.12.01 והחלטות שלאחר אותה החלטה, בנספח יא' לתצהירו של מר בן שבת), היה על התובע לטעון טענותיו בפני ערכאה מוסמכת ובהליכי ערעור על החלטות הרשם ולא בתיקנו. בנסיבות האמורות לעיל, לא ניתן יהיה לקבל את טענת התובע כי הרכב נמכר במחיר הנמוך מערכו בשוק שלא כדין. זאת ועוד, בסעיף 21.1. לסיכומיו טען התובע כי היתרה שעמדה בחשבון 104033 לזכות החברה עמדה על הסך של 129,181 ₪. דא עקא, שעיון בדפי החשבון של הבנק מעלה כי במועד הרלוונטי עמדה יתרת החובה בחשבון החח"ד של החברה על הסך של 129,187 ₪ ובחשבון ההלוואה על הסך של 43,606 ₪. בסה"כ עמד החוב הכולל על הסך של 172,713 ₪. זאת ועוד, בסיכומיו (סעיף 19.1) ציין התובע כי הבנק חייב אותו שלא כדין בחיובי יתר בגין גביית ריביות ועמלות בסך של 38,968 ₪. דבריו אלה של התובע נטענו בלא שהובאה התשתית העובדתית לאותן טענות ובפועל, למעט פירוט סכומים בעלמא שפירט בנספח 23 לסיכומיו, לא הציג התובע כל ראיה לכך שהריביות והעמלות שנגבו ממנו, נגבו שלא כדין. בנסיבות האמורות לעיל, לא ניתן לקבל את טענותיו לגבית יתר שגבה ממנו הבנק שלא כדין. התביעה כנגד הנתבעים 2 - 5 לכתב תביעתם צירפו התובעים את פקידי הבנק דפנה מישקיט ויובל בין שבת כנתבעים 2, 3 וכן צירפו את עורכי הדין שיצגו את הבנק עו"ד בודה ועו"ד וחדט כנתבעים 4 ו- 5. בסיכומיו ובתצהירו לא פירט התובע את העובדות שהביאו לשיטתו להקמת עילת תביעה כנגד כל אחד מהנתבעים 4 - 2 באופן אישי ולפיכך לא ניתן יהיה לחייבם בסכום כלשהו. זאת ועוד, במהלך הבאת ראיותיו לא הצליח התובע להוכיח את טענתו, כי הנתבע 1 רימה אותו בכל דרך ומכאן גם שלא הצליח להוכיח עילת תביעה של תרמית או התנהגות בחוסר תום לב של מי מהנתבעים. הנזקים שנגרמו לתובעים וגרסת התובע בסיכומיו טען התובע כי הנזקים שנגרמו לתובעים עומדים על הסך של 347,433 ₪. עיון בכלל הראיות שהובאו בפני, מעלה כי התובעים לא הציגו לבית משפט ראיות ממשיות לנזקים שנגרמו להם בסכום האמור שאינו מן הנמוכים. זאת ועוד בחקירתו של התובע נמצאו אי התאמות ודבריו לא תאמו למסמכים שהוצגו בפני והכל כפי שפורט לעיל ולפיכך לא ניתן יהיה לקבל את גרסתו של התובע בתיק. בנוסף, התובעים לא ביססו הסכומים שפורטו בכתב התביעה על מסמכים ובסופו של יום לא הובהר לבית המשפט, האם נגרם לתובעים נזק בכך שהוגשו כנגדם תביעות שטרם שולמו על ידם ואם נגרם נזק כזה, מהו גובהו המדויק של הנזק. עילת תרמית לצורך ביטול פסק דין בסיכומיו טען התובע, כי בענייננו ניתנו כנגד התובעים פסקי דין מבלי שניתנה להם רשות להתגונן כנגד התביעות ובעקבות פסקי הדין וקריסת התובעים, לא היתה בידי התובעים האפשרות ליצוג על ידי עו"ד. לטענת התובעים, פעלו הנתבעים בחוסר תום לב, הפרו הסכמים ונקטו פעולות תרמית, תוך הצגת מצג כוזב לבית המשפט לגבי מצב החוב האמיתי ולגבי פרטים נוספים. לטענת התובע, תובענה זו הוגשה כנגד הנתבעים כמקרה מיוחד וחריג, וזאת לאחר שפסקי הדין שניתנו לטובת הנתבעים, היו שגויים והם ניתנו בעקבות מעשה תרמית של הנתבעים. לטענת התובע, אף אם פסקי הדין בהתיידנות הראשונה היו חלוטים, הרי שבמקרים חריגים של תרמית כדוגמת המקרה שבפנינו, ניתן יהיה לתקוף את פסק הדין החלוט ובדבריו הפנה לפסק הדין לע"א 10564/05 גת נ' מתתיהו מיום 19.9.07 ולע"א 34441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נח (3) 1, 16-17. כן הפנה התובע בסיכומיו לפסק דין בענין ע"א 4682/92. עיון בפסק הדין בע"א 34441/01 מעלה, כי באותו פסק דין אכן צוין כי בתי משפט יכולים להידרש לטענות כי פסקי דין שהפכו סופיים, אינם מחייבים בשל המרמה שהיתה כרוכה בנתינתם (עמ' 16 לפסק הדין). יחד עם זאת, מכל שפורט עד כה, עולה כי התובעים לא הצליחו להוכיח בכל ראיה שהיא את טענתם כי מי מהנתבעים פעל כנגדם בתרמית וכי פסקי הדין שהוצאו כנגדם, הוצאו בטעות עקב פעולת תרמית של מי מהנתבעים. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים. התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים הוצאות הכוללות, שכר טרחת עו"ד, בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.בנקצבאחיילים