תביעה נגד הקרן הקיימת לישראל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הקרן הקיימת לישראל: רקע ותמצית טענות הצדדים התובע הגיש תביעה נגד הקרן הקיימת לישראל, במסגרתה עתר לסעד של סילוק יד ולסעד כספי. התביעה הוגשה על סך של 292,446 ₪. מכתב התביעה עולה, כי התובע הינו הבעלים של חלקה 26 בגוש 11077 המצויה באזור יערות מנשה (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"). לטענתו, עסקינן בקרקע אשר נרכשה על ידי משפחתו בשנת 1934 מחברת הכשרת היישוב. התובע טוען, כי הוא העביר את הקרקע על שם נכדו, טל חלוזין. לטענת התובע, הנתבעת נהגה במקרקעין מנהג בעלים ועשתה בהם שימושים שונים ללא הסכמתו וידיעתו. לטענתו, לפני שנים פלשה הנתבעת למקרקעין ונטעה על חלק משטחם עצים. התובע טוען עוד, כי על סמך נטיעות אלו יועד חלק מהמקרקעין כשטח יער על פי תוכנית מתאר מחוזית של מחוז צפון תמ"מ 2. בנסיבות אלו, הרי שבכדי להחזיר את המקרקעין לקדמותם יש צורך בשינוי ייעוד המקרקעין. התובע טוען, כי בהמשך הנתבעת הציבה באזור היער שולחנות והקצתה מרחבי מנגל לטובת הציבור הרחב. לטענתו, בכך הזמינה הנתבעת את כלל הציבור להסיג את גבולו והפכה את המקרקעין לשטח ציבורי, הלכה למעשה. התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעת הקימה במקום חניון אספלט, קירות אבן ומדרכות והכל תוך כדי הזזת כמויות גדולות של עפר וסלעים ושינוי הטופוגרפיה של השטח. לטענתו, מאחר ושטח החנייה אשר בנתה הנתבעת אינו מספק את כמות המבקרים בפארק, הרי שרכבים רבים חונים מעבר לשטח המוסדר ולפיכך החלקה תפוסה ברובה על ידי רכבים פרטיים. התובע טוען, כי בנוסף הקימה הנתבעת ארבע דרכים לאורך החלקה. זאת על ידי יישור השטח, כבישתו, שפיכת חומר מחצבה והידוקו. עוד טוען, כי הוקמו במקום גדרות תיל. לטענת התובע, פעולות הנתבעת המפורטות לעיל מחייבות היתר בניה ו/או תכנית בניין עיר. לטענתו, רק בשנת 2005 הופקדה תוכנית המייעדת שטח של עשרות אלפי דונמים כפארק, ובכללם חלקתו. לטענתו, הנתבעת היא אחת מיוזמי התוכנית. מכתב התביעה עולה, כי משנודע לבנו של התובע אודות מעשי הנתבעת הוא פנה אליה. לטענתו, הנתבעת לא הכחישה את פעילותה ואף העלתה על מפה את השימושים אשר נעשו בחלקה, לטענתה. התובע טוען, כי הנתבעת הציעה לו אפשרות של חליפין במקרקעין או רכישת חלק מהמקרקעין. לטענתו, עסקינן בהצעות מינימליסטיות אשר לא היה בידו להסכים להן. התובע מוסיף וטוען, כי משפורסמה התוכנית להפקדה, ניסה אדריכל מטעמו לעניין את הנתבעת בהקמת מוקד תיירותי על המקרקעין. זאת במיוחד לאור העובדה שחלק מהשימושים המיועדים והאפשריים נעשו ממילא בשטח. לטענתו, הנתבעת דחתה את הצעתו. עוד טוען התובע, כי תשובת הנתבעת בנדון הייתה בלתי מדויקת. התובע טוען, כי בנסיבות אלו הוא הגיש התנגדות לתוכנית. התובע טוען, כי בתגובה להתנגדותו החליטה הוועדה המחוזית לגרוע את חלקתו מתחום הפארק ולהשאירה בייעודה המקורי. לטענתו, הוא עשה ככל יכולתו בכדי להקטין את הנזק אשר גרמה לו הנתבעת אולם ניסיונותיו לא עלו בהצלחה. התובע עותר, כי בית המשפט יורה לנתבעת לסלק ידה מחלקתו תוך השבתה למצבה הקודם. כן עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לו דמי שימוש בסך 292,446 ₪. לטענתו, הסכום האמור מחושב על בסיס שימוש של שבע שנים עובר להגשת התביעה ודמי שימוש שנתיים בסך של 9,900$, בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה עד ליום התשלום בפועל. הנתבעת מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להדחות. לטענתה, המקרקעין נשוא התובענה אינם רשומים על שם התובע, כי אם על שמו של מר טל חלוזין. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי לכל הפחות בנוגע לסעד הפינוי הרי שאין יריבות בינה לבין התובע. הנתבעת טוענת, כי במסגרת תפקידה כאחראית על טיפול ואחזקה של שטחי הייעור במדינת ישראל, היא הקימה בשנת 1956 את יער הזורע ולאחרונה הקימה בתוך היער חניון נופש "חניון חרובים". לטענתה, עסקינן בחניון פתוח לשימוש כלל הציבור, ללא תשלום. לטענת הנתבעת, הציבור מבקר בחניון כפי שהוא מבקר בשטחים הפתוחים המצויים באזור, אשר חלקם מצויים בבעלות פרטית, וזאת ללא קשר לפעילותה. לטענת הנתבעת, היער לרבות שטחו הממוקם בחלק מחלקת התובע, ניטע לפני שנים רבות והתובע או מי מטעמו לא הביעו התנגדות לקיומו. עוד טוענת הנתבעת, כי נטיעת היער מנעה פלישה של זרים למקרקעין ולמעשה שירתה את בעלי החלקות הפרטיות באזור וביניהם התובע. לטענתה, יתרת החלקה, אשר לא הייתה נטועה, עמדה עזובה ופרוצה במשך שנים ושימשה, למיטב ידיעתה, כשטח עיבוד חקלאי של קיבוץ הזורע ו/או שטח מרעה של רועים מקומיים. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה הזמינה את כלל הציבור להסיג את גבולו הינה מופרכת מיסודה. הנתבעת טוענת, כי בשנת 2004 היא תכננה את שדרוג החניון ובין היתר מיקמה במקום שולחנות פיקניק ופחי אשפה. בנוסף, הכשירה מקום חניה לרכבים. לטענתה, השטח האמור היה ממוקם מחוץ לחלקה נשוא התובענה. הנתבעת טוענת, כי בהמשך התברר לה שאין בידם של אוטובוסים לחנות במקום ולהסתובב ועל כן נאלצה להרחיב את שטח החניה. לטענתה, נציגיה סיירו בשטח ונמצאו שתי חלקות מתאימות. הנתבעת טוענת, כי נאמר לה שעסקינן בשטחי עיבוד שהם חלק ממשבצת קיבוץ הזורע אשר אינם בשימוש הקיבוץ. לטענתה, השטחים אף סומנו במפה משנת 1939 כשטח "הזורע א'". בנסיבות אלו נבחר אזור אשר הוכשר על ידה כתוספת לחניה. הנתבעת טוענת, כי היא פעלה בתום לב ומבלי שהייתה מודעת לכך שעסקינן בחלקה המצויה בבעלות התובע. לטענת הנתבעת, כל השינוי בחלקה היה שינוי מינורי. לטענתה, אין ממש בטענה לפיה הוזזו כמויות גדולות של עפר וסלעים. כן טוענת, כי היא שמרה על המצב הטופוגרפי הקיים בשטח. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא הביעה בפני התובע את נכונותה להשיב את המצב לקדמותו אולם התובע סירב, כי הנתבעת תפעל לפירוק שטח החנייה. לטענתה, בנסיבות אלו היא ניסתה לנהל עמו משא ומתן לחילופי קרקע. הנתבעת טוענת, כי במסגרת הצעתה, הודיעה לתובע, כי ככל שלא יקבל הצעתה עליו לפנות לאגף הייעור בכדי להשיב את מצב החלקה לקדמותה. הנתבעת טוענת, כי התובע לא פעל באופן האמור. עוד טוענת, כי לאחר שהמשא ומתן אשר התנהל בינה לבין התובע, לא עלה בהצלחה, היא פינתה מיוזמתה את השולחנות ופחי האשפה אשר הוצבו בשטח. לטענתה, בהתאם לבקשת התובע היא לא הרסה את החנייה אשר הוכשרה על ידה אולם ככל שהתובע ידרוש, כי תעשה כן, הרי שהיא מביעה הסכמתה לפינוי שטח החנייה. הנתבעת טוענת, כי לאורך הדרך שבתוך החלקה קיימת גדר מרעה. לטענתה, היא אינה יודעת מי היה מורשה הרעיה בשטח זה. כן טוענת, כי אין ממש בטענת התובע לפיה היא יצרה שבילים בחלקה. לטענתה, השבילים האמורים היו קיימים בחלקה מאז ומתמיד וכל שעשתה, היה הנחת מצעים על אחד השבילים, בכדי להקל את המעבר. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ניתן היה, בפעולה פשוטה של התובע, למנוע את השימוש בשבילים האמורים, אשר שימשו את הציבור מאז ומעולם. לטענתה, כל שהתובע נדרש לעשות היה להציב במקום מחסום המונע את המעבר ולגדר את החלקה. לטענתה, קיימת לתובע רשלנות תורמת בפלישה הנטענת על ידו. הנתבעת טוענת, כי משלא פעל התובע כמפורט לעיל, הרי שקיימת לה ולציבור בכללותו זיקת הנאה וזכות מעבר בחלקתו מכוח השנים. עוד טוענת הנתבעת, כי החלקה אינה כלולה במסגרת תוכנית תמ"א 22 (תוכנית מתאר ארצית ליער ויעור). לטענתה, ככל שהחלקה כלולה בתמ"מ 2 ומוגדרת בייעוד של יער הרי שהדבר לא נעשה ביוזמתה וממילא היה בידי התובע להתנגד לתוכנית, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. לטענת הנתבעת, על אף שהיער היה קיים בחלק מהחלקה כבר משנות החמישים הרי שהתובע פנה אליה, במכתב, רק ביום 30.3.04, וזאת לאחר שנודע לו שהיא הציבה שולחנות במקום והכשירה את מקום החנייה. לטענתה, מעיון במכתב האמור עולה, כי התובע לא דרש שהנתבעת תסלק ידה מהחלקה וכל שהוא ביקש היה תשלום דמי שימוש ולקיחת אחריות על שטח החלקה והמבקרים בה. הנתבעת טוענת, כי מאחר והחלקה הייתה פרוצה למעבר הציבור לאורך שנים, היו בה מעברים לכלי רכב, היא שימשה לעיבודים חקלאים, מרעה וכדומה הרי שממילא לא היה מקום לדרוש תשלום דמי שימוש ובעיקר לגבי השטחים הפתוחים, המהווים את רוב שטח החלקה, כאשר לא היה לה קשר לשימוש אשר נעשה במשך השנים. כן טוענת, כי אף אם בידי התובע לדרוש דמי שימוש הרי שבידו לעשות כן רק מהמועד בו הוצבו השולחנות והוכשרה החניה, כלומר משנת 2004. לטענתה, דמי השימוש אשר קבע השמאי מטעם התובע הינם מופרכים. הנתבעת טוענת, כי עסקינן בקרקע חקלאית/ קרקע לצורכי ציבור וכי אין עסקינן בקרקע לבנייה. כן טוענת, כי אין לקרקע פוטנציאל לשינוי יעוד. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי דרישת התובע, כי היא תשלם דמי שימוש ראויים עבור קרקע מושבחת, כאשר ההשבחה נעשתה על ידה, היא בבחינת עזות מצח. לטענתה, מכל סכום אשר ייקבע לחובתה יש לקזז את סכום ההשבחה של החלקה הנובעת מהשקעתה ומעשיה. עוד טוענת הנתבעת, כי ככל שיקבע, כי היא חבה בדמי שימוש הרי שיש להטיל על התובע את האחריות להקטנת הנזק בשיעור של 100%, שכן התובע התנגד נמרצות לכך שהיא תפנה את השטח וטען, כי אין זה רצונו. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא הראה כל שימוש אלטרנטיבי אשר הוא היה עושה בחלקה ואף בשל כך הוא אינו זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש אשר הציבור עשה בחלקה. הנתבעת התייחסה לטענת התובע באשר להצעה אשר הציע לה אדריכל מטעמו וטענה, כי טענה זו אינה רלוונטית לענייננו. לטענתה, טענה זו מעידה על רצונו האמיתי של התובע- קבלת הסכמתה לתכנון החלקה. לטענת הנתבעת, ככל שהתובע מבקש להכשיר את החלקה למטרות כלשהן הרי שעליו לפעול בהתאם לדרכים החוקיות לשם קבלת האישורים הנדרשים. לטענתה, בבסיס התובענה עומד ניסיונו של התובע לגרום לה לכלול במסגרת תוכנית מקומית אחוזי בנייה בחלקה. התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו טען, כי היער לא ניטע בשנת 1956. בנוסף טען התובע, כי במהלך השנים הוסיפה הנתבעת ונטעה שורות עצים החורגות מתחום החורש וזאת ללא היתר, מאחר ותמ"א 22 אינה חלה על חלקתו אשר הינה חלקה פרטית. לטענתו, הקמת חניון האספלט בשנת 2004 היה השלב האחרון בפלישת הנתבעת לחלקתו שכן עוד קודם לכן היא הכשירה את הקרקע לחניון ולאחר מכן הציבה שולחנות, פחים וכלים למנגלים. התובע התייחס לטענת הנתבעת לפיה נאמר לה, כי עסקינן בשטחי עיבוד וטען, כי הנתבעת עוסקת בהקמה, טיפול ואחזקה של שטחי היעור במדינה ובידיה מצויה מערכת מחשוב גיאוגרפית ארצית המציינת את הגושים, החלקות והבעלות עליהם. לפיכך, הרי שהיה בידה לדעת בקלות מי הבעלים של החלקה. לטענתו, בנסיבות אלו אין לקבל אף את טענת הנתבעת לפיה היה בידו לגדר את חלקתו בכדי למנוע כניסה אליה. לטענת התובע, לא הייתה פניה מטעם הנתבעת להשבת המצב לקדמותו, לרבות פירוק שטח החנייה, ועל כן לא הייתה התנגדות מצידו לאמור. לטענתו, השולחנות ופחי האשפה פונו אולם הדבר לא נעשה ביוזמת הנתבעת. התובע מוסיף וטוען, כי הפינוי האמור נעשה לאחר שבדיון אשר נערך בנושא ההתנגדויות לפארק בוועדה המחוזית צפון לתכנון ובנייה בנו הבהיר, כי בכוונתו להגיש תביעה נגד הנתבעת. התובע טוען, כי אין בעובדה שהוא לא הגיש התנגדות לתמ"מ 2 בכדי להועיל לנתבעת, שכן, במסגרת התוכנית האמורה מופיעים היערות אשר נטעה הנתבעת בחלקתו כמוצר מוגמר. לטענתו, לא היה בידו לשנות עובדה זו אף על ידי הגשת התנגדות כאמור. כן טוען, כי אף אם התנגדותו הייתה מתקבלת הרי שהוא היה זקוק לרישיון כריתה, המצוי בידי הנתבעת אשר מעולם לא הצהירה, כי היא מוכנה לתת את האישור האמור. התובע מוסיף וטוען, כי כבר בשנת 1991 הוא פנה לנתבעת לצורך מכירת חלקתו, לאור מעשיה, אולם הנתבעת לא נענתה להצעתו. עוד טוען התובע, כי מתכנן מטעמו פנה לנתבעת, לאור העובדה שהנתבעת הייתה היוזמת של תכנית ג/12635 אשר במקור חלה אף על חלקתו, ואשר בגינה עלול היה להיגרם לו נזק רב. לטענתו, רצונו היה להקטין את נזקיו. לטענתו, לא היה בהצעתו לנתבעת משום הסכמה מצידו להותיר את הבניות והנטיעות על כנן או לוותר על דמי השימוש להם הוא זכאי. ביום 14.5.07 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן אשר במסגרתו התווסף תובע נוסף, נכדו של התובע המקורי. בכתב התביעה המתוקן שבו התובעים על הטענות אשר נטענו בכתב התביעה המקורי, כמפורט לעיל. במסגרת דיון אשר נערך ביום 25.6.07 טענה באת כוחה של הנתבעת, כי הספסלים והשולחנות סולקו וכי בכוונת הנתבעת לפעול תוך חודשיים לשם סילוק החנייה. לטענתה, הסוגיה שנותרה במחלוקת הינה דמי השימוש. בתגובה טען בא כוחם של התובעים, כי נותרה מחלוקת באשר לדמי השימוש והדרכים אשר חוצות את החלקה. באת כוחה של הנתבעת טענה, כי הדרכים לא נוצרו על ידי הנתבעת והיא רק הניחה במקום מצעים. לטענתה, עסקינן בדרכים אשר אנשים עשו בהן שימוש מזה עשרות שנים. הראיות מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר ריקרדו כץ- אשר עובד אצל הנתבעת כמודד ואשר ערך, בשנת 2004, מדידה של החלקה נשוא התובענה ושל מר שלמה ברנד- מנהל אזור מנשה שרון אצל הנתבעת. התובעים הגישו חוות של דותן דרעי- כלכלן ושמאי מקרקעין, לפיה דמי השימוש הראויים בגין השימוש בחלקה עומדים על סך של 9,900$ לשנה. הנתבעת הגישה חוות דעת של עו"ד גיל פרמינגר שמאי מקרקעין וכלכלן, באשר לשאלת דמי השימוש הראויים. במסגרת חוות דעתו קבע פרמינגר, כי דמי השימוש השנתיים בגין החניון הסלול עומדים על סך של 216$ וכי על בעלי החלקה להשיב לנתבעת סך של 37,532$ בגין השבחת החלקה. לאור המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים ובהתאם להסכמתם מונה, ביום 4.12.08, השמאי דן ברלינר כמומחה מטעם בית המשפט. במסגרת חוות דעתו קבע המומחה את דמי השימוש הראויים בגין השטח אשר היה תפוס כמגרש חניה סלול ודמי השימוש הראויים בגין השטח התפוס על ידי היער (3,150$ לשנה לשטח שהיה תפוס ע"י מגרש החניה הסלול ו- 1,850$ לשנה לשטח התפוס ע"י היער). המומחה ציין, כי כיום הפלישה של הנתבעת הוסרה. לטענתו, על פי החומר אשר נמסר לו סביר, כי הנתבעת החלה לעשות שימוש בשטח נשוא התובענה לעניין מגרש החנייה החל ממחצית שנת 2003 ופעולת הייעור נעשתה לפני שנים רבות וככל הנראה במהלך שנות ה- 50. לטענתו, פעולה סבירה של הנתבעת הינה התקנת מחסום בגבול מגרש החנייה, אשר לא יהיה עביר לכלי רכב, לשם מניעת פלישה לחלקה נשוא התובענה. הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה ותשובותיו הומצאו לתיק בית המשפט. לאחר שהתובעים הודיעו, כי הם אינם מוכנים לקבל את הצעת הפשרה אשר נדונה בישיבה אשר נערכה ביום 1.10.09 נקבע, כי על הנתבעת להודיע האם קיימת מחלוקת עובדתית אשר בגינה יש לשמוע הוכחות. עוד נקבע, כי בהעדר מחלוקת עובדתית יגישו הצדדים רשימת מוסכמות ופלוגתאות וכי בהמשך תינתן החלטה באשר להגשת סיכומים ויינתן פסק דין בתובענה. ביום 28.12.09 הודיע בא כוח התובעים, כי רשימת הפלוגתאות כוללת שאלות משפטיות בלבד ועל כן מוסכם על הצדדים, כי פסק הדין יינתן לאחר הגשת סיכומים. ביום 29.12.09 ניתנה החלטה אשר נתנה תוקף של החלטה להסכמת הצדדים וכן נקבעו מועדים להגשת סיכומים. דיון ומסקנות בענייננו אין מחלוקת, כי הנתבעת עשתה שימוש בחלק מחלקתם של התובעים עת שתלה במקום עצים, הציבה שולחנות ופחים, הניחה מצע על תוואי הדרך וסללה במקום חנייה. בין הצדדים נתגלעו מספר מחלוקות. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התובע זכאי לדמי שימוש בגין השימוש אשר עשתה הנתבעת בחלקתו ואם כן האם הוא זכאי לדמי שימוש בגין כל החלקה או שמא רק בגין החלקים בהם עשתה הנתבעת שימוש. בנוסף, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם השימוש אשר עשתה הנתבעת בחלקתו של התובע מנע ממנו את השימוש בחלקה, האם התובע נהנה מהשבחת חלקתו, האם יש בכך בכדי להשליך על גובה דמי השימוש והאם התובע פעל לשם הקטנת נזקיו. באשר לסוגיית דמי השימוש הראויים, אזי יש לבחון כל מקרה לגופו. בשלב זה אקדים ואומר, כי מצאתי שבנסיבות המקרה שלפניי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש לתובע בגין השימוש בחלקתו וזאת מהנימוקים שיפורטו. סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע, כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". בענייננו אין מחלוקת, כי הנתבעת עשתה שימוש רק בחלק מחלקתו של התובע. כמו כן, אין מחלוקת, כי התובע לא עשה שימוש כלשהו בחלק בו לא נעשה שימוש על ידי הנתבעת. העובדה שבמשך עשרות שנים לא נעשה על ידי התובע שימוש בחלקה מלמדת, כי לא נגרם לתובע נזק ממוני וכי רווחיו לא נגרעו בשל שימושה של הנתבעת בחלקתו. יתרה מזאת, התובע גם לא הראה, כי יכול לעשות שימוש כלשהו אחר בחלקתו ואם אכן יכול לעשות, מדוע לא עשה כן עד מועד זה. בנוסף, מנסח הטאבו שצורף כנספח לכתב התביעה עולה, כי התובע רכש את המקרקעין ב- 30.12.87. כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הרי שפעולת היעור נעשתה במהלך שנות החמישים של המאה הקודמת. לפיכך, הרי שבעת שהתובע רכש את החלקה המצב בשטח היה כזה שהיער אשר נטעה הנתבעת בחלק מחלקתו כבר היה קיים. העובדה שבמועד האמור לא ראה התובע מס' 1 לנכון לפנות לנתבעת ולהורות לה להפסיק את הסגת הגבול או להסיר את הנטוע מלמדת על, כי ממילא לא היה בכוונתו לעשות שימוש בחלקה במועד זה וכי עובדת היות היער בחלק מחלקתו לא הפריעה לו. כן יש בכך כדי ללמד, כי לא נגרם לתובע נזק כלשהו בשל פעולת היעור אשר עשתה הנתבעת בחלקתו. אף אין מחלוקת, כי חלפו שנים רבות מהמועד בו עברה הבעלות במקרקעין לידי התובע ועד למועד בו טען בפני הנתבעת, כי היא מסיגה את גבולו. כמו כן, אין מחלוקת, כי היה בידי התובע להעלות טענותיו בפני הנתבעת בקלות שנים רבות קודם לכן, כפי שאכן עשה בשנת 2004. לפיכך, הרי שהתובע נמנע, במשך שנים, מלעלות טענותיו בפני הנתבעת וזאת ללא סיבה נראית לעין. בין אם שתיקתו של התובע נבעה מכך שהוא לא היה מודע לפעולות הנתבעת, במשך שנים רבות דבר שבלתי מתקבל על דעתי, ובין אם שתיקתו נבעה מכך שלא ראה לנכון לפנות לנתבעת בשל העובדה שפעולותיה לא הפריעו לו, הרי ששתיקתו במשך תקופה כה ארוכה תומכת בטענה לפיה לא נגרם לתובע נזק כלכלי או אחר בגין שימושה האמור של הנתבעת. לא זו אף זו, כפי שטענה הנתבעת ודבריה מתקבלים על דעתי, מדובר בחלקה הפרוצה לציבור במשך שנים רבות הנמצאת באזור טיולי טבע ואשר בו עברו כלי רכב רבים וטיילו מטיילים רבים גם ללא כל קשר לפעילות הנתבעת בחלקת התובעים. טענת הנתבעת לפיה היה בידי התובע למנוע את כניסת המטיילים לחלקתו על ידי הצבת מחסום, גידור החלקה והצבת שלט לפיו מדובר בשטח פרטי מקובלת עליי. לא עלה בידי התובע ליתן הסבר מדוע לא פעל באופן האמור. סבורני, כי העובדה שהתובע לא טרח לפעול לשם מניעת הכניסה האמורה לחלקה במשך שנים כה רבות, מלמדת אף היא על, כי לא נגרם לו נזק בשל השימוש האמור בחלקה. התובעים לא טענו ובוודאי שלא הוכיחו, כי עשו שימוש כלשהו בחלקתם או בחלק ממנה במהלך השנים. כמו כן, הם לא הוכיחו, כי שימוש כאמור נמנע מהם בשל שימושה של הנתבעת. סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע, כי אדם ייחשב כגורם לנזק אם הוא הסיבה או אחת הסיבות לנזק. בפסיקה נקבע, כי נדרשת הוכחת קיומם של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. בכדי לחייב צד בפיצוי הצד השני בגין נזקיו יש להוכיח, כי נגרמו נזקים כאמור וכן, כי הם נגרמו באשמתו של הצד אשר מבוקש לחייבו לשאת בפיצוי. על פי הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין, אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון. מסקנתי, לפיה לא נגרמו לתובעים נזקים בגין שימושה של הנתבעת בחלקתם נסמכת הן על העובדה שהחלק בחלקה אשר בו לא נעשה שימוש על ידי הנתבעת עמד ללא שימוש בתקופה הרלוונטית וכן על העובדה שבמשך שנים לא העלו התובעים טענותיהם באוזניי הנתבעת ולא פעלו לשם מניעת הסגת הגבול, על אף שנראה, כי היה בידם לעשות כן במאמץ סביר. לשם חיובה של הנתבעת בתשלום דמי שימוש לתובע לא די בעובדה שעסקינן בקרקע של התובעים ובעובדה שהנתבעת עשתה שימוש בקרקע האמורה. יש להוכיח, כי נגרם לתובעים נזק כלשהו בגין השימוש אשר עשתה הנתבעת בחלקה המצויה בבעלותם. בענייננו, התובע לא נקט בפעולה כלשהי לשם הפקת תועלת או רווח כלשהו מחלקתו. בין היתר לא הוכיח התובע, כי נעשו על ידו פעולות כלשהן לשם שינוי ייעוד הקרקע. כאמור לעיל, לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי בשל התנהלות הנתבעת נמנע מהם השימוש בחלקתם וכי בשל כך נגרם להם נזק כלשהו. משלא הוכיחו התובעים, כי נגרם להם נזק וכן לא הוכיחו, כי קיים קשר סיבתי ומשפטי בין הנזק הנטען ומעשי הנתבעת הרי אין הם זכאים לכך שהנתבעת תשלם להם דמי שימוש בגין שימושה בחלקה (לעניין זה ראה: רע"א 3235/10 טארק חסן ח'טאב נ' עו"ד וליד סאלח, ). לאור כל האמור לעיל מצאתי, כי אין מקום להטיל על הנתבעת לשלם לתובעים דמי שימוש בגין השימוש אשר היא עשתה בחלקה, בהתאם מכוח עילה נזיקית. סעיף 24 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן:"חוק המקרקעין") קובע, כי בית המשפט רשאי, אם נראה לו צודק בנסיבות העניין, לחייב את המקים במקרקעי הזולת לשלם לבעלהמקרקעין שכר ראוי בעד התקופה שבה החזיק במחוברים על המקרקעין שלא כדין. לאור המפורט לעיל, לא מצאתי בנסיבות העניין צודק לחייב את הנתבעת בתשלום שכר ראוי גם מכוח האמור בסעיף זה בחוק המקרקעין. פרק ד' לחוק המקרקעין עוסק בבנייה ונטיעה במקרקעי הזולת ומקנה סמכות לבית משפט לחייב בשכר ראוי את המקים במקרקעי הזולת מבלי שהיה זכאי לכך על פי דין או על פי הסכם, בנסיבות כאמור הנראות לו צודקות. בענייננו, אין מחלוקת, כי הנתבעת פעלה במסגרת הסמכויות שהוקנו לה בדין לדאוג לייעור המדינה. היער הוקם בשנות ה- 50 קרי שנים רבות טרם קבלו התובעים בעלות על החלקה, על פי נסח הטאבו שהוצג לעיוני. לפיכך, מקבלת אני טענת הנתבעת, כי אין זה צודק בנסיבות העניין לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכר ראוי בגין העצים שנטעה על החלקה לפני שנים כה רבות מכוח הסמכויות שהוקנו לה בדין. יתרה מזאת, מר ברנד טען בסעיף 6 לתצהירו, כי לא נעשתה כל פניה לנתבעת מטעם מי מהתובעים המביעה התנגדות לעצים הנטועים בחלקת התובעים ופניה כזו לא הוצגה לעיוני. לפיכך אני רואה את התובעים כמי שהסכימו על פי התנהגותם לקיומם של העצים בחלקתם שנים רבות. אוסיף, כי נטיעת העצים בחלקה, כפי שצוין לעיל לא מנעה מהתובעים לעשות שימוש בחלקה וגם לא מנעה מהתובעים לגדר את החלקה על מנת למנוע כניסת הציבור לתוכה. אציין, כי הצבת פחי אשפה והספסלים היטיבה עם חלקת התובעים והיה בכך למנוע גרימת נזקים והשלכת פסולת בחלקה. יחד עם זאת, בסמוך לאחר שהתובעים פנו לנתבעת על מנת שתסיר את הספסלים והפחים פעלה הנתבעת להסירם עובר להגשת התביעה, כפי שאף עולה מחוות דעת השמאי וכפי שהתובעים עצמם מודים, כאמור בכתב התשובה שהגישו. באשר לפעולות שנעשו בשנת 2004 של הרחבת החניה, על פי האמור בסעיף 19 לתצהירו של מר ברנד, הנתבעת סברה בטעות שמדובר בחלק משבצת של קיבוץ הזורע ולא הייתה מודעת לכך שמדובר בחלקה פרטית. עוד ציין, כי השינוי היה מינורי בלבד ושטח החניה שהוכשר הוא בשטח של דונם אחד בלבד. התרשמתי שמרגע שנעשתה פניה על ידי התובעים להסרת הפלישה, פעלה הנתבעת לפנות את השטח. זאת ועוד, כפי שהתרשמתי מתצהירי העדים ומטענות הצדדים, פעילות הנתבעת נעשתה לטובת הציבור בכללותו אשר מטייל באזור יער הזורע ולא מתוך מטרה להשתלט על חלקה פרטית. בין אם הייתה הנתבעת מציבה פחי אשפה, ספסלים ומרחיבה את החנייה ובין אם לא הייתה עושה כל אלו, היו נכנסים מטיילים לחלקת התובעים הנמצאת בתוך אזור טיולים, מאחר ובהעדר גידור או כל סימון אחר לא ניתן להבחין שמדובר בחלקה פרטית. לפיכך ובנסיבות אלו מצאתי שאין זה צודק בנסיבות העניין לחייב את הנתבעת בתשלום שכר ראוי על פי חוק המקרקעין. התובעים טוענים בסיכומיהם, כי יש לשלם להם דמי שימוש גם מכוח דיני עשיית עושר שלא במשפט. במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט ניתן לחייב אדם לשלם דמי שימוש ראויים אף אם לא נגרם לצד השני נזק. עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי אין להטיל על הנתבעת לשאת בתשלום דמי שימוש ראויים, אף לא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טענה, כי התובעים לא העלו במסגרת כתב תביעתם טענה באשר לעשיית עושר ולא במשפט ועל כן דין טענה זו להדחות על הסף. איני מקבלת טענה זו. במסגרת כתב התביעה, על התובע לפרט את העובדות המצמיחות את עילת תביעתו, אולם הוא אינו חייב לפרט את סעיפי החוק אשר עליהם בכוונתו להסתמך או את המסקנות המשפטיות הנובעות מהעובדות אשר פורטו על ידו (לעניין זה ראה: תקנות 71 ו-74 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). הבסיס הרעיוני של דיני עשיית עושר הוא ברעיון השולל התעשרות אדם על חשבון חברו (דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א, 3-7, (מהד' שניה, 1998). בענייננו אין מחלוקת, כי הנתבעת לא התעשרה בגין השימוש בחלקה נשוא התובענה וכי פעולותיה בחלקה נעשו למען רווחת הציבור ולא למטרות רווח כלכלי או רווח אישי אחר. לא זו אף זו, סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט -1979 קובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". לאור המפורט לעיל סבורני, כי אף אם היה מקום לקבוע, כי הנתבעת התעשרה בגין שימושה בחלקה, הרי שזכייתה אינה כרוכה בחסרון התובע, אשר כאמור לא הראה, כי בשל שימושה של הנתבעת בחלקה נמנע שימושו שלו בחלקה או נגרעו רווחיו. התובעים לא הצביעו על שימוש אלטרנטיבי אשר הם היו עושים בחלקה אלמלא שימושה של הנתבעת. מצאתי, כי בנסיבות הרי שהשבה הינה בלתי צודקת. הנה כי כן, ניתן לתבוע דמי שימוש הן על פי עילה נזיקית של הסגת גבול במקרקעין לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והן על פי עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. קיים הבדל עקרוני בין שתי העילות האמורות. תביעת הנזיקין מכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול ותביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט מטרתה הינה להשיב לבעל הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. ההלכה היא, כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. כאמור לעיל, לא השתכנעתי, כי הנתבעת התעשרה כתוצאה מהשימוש בחלקתם של התובעים. בנסיבות אלו סבורני, כי התובעים אינם זכאים לתשלום דמי שימוש אף בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט. בסיכומיו טען התובע באופן נרחב באשר לחובת תום הלב החלה על הנתבעת, בין היתר בשל היותה גוף דו מהותי. סבורני, כי התנהלות הנתבעת לאחר שהתובע מס' 1 העלה טענותיו בפנייה והעובדה שהיא פעלה לאלתר לשם הפסקת הסגת הגבול, תומכת בטענותיה לפיהן היא פעלה בתום לב. העובדה שהנתבעת לא פעלה לשם מטרות רווח תומכת אף היא בטענה זו. סבורני, כי יש בנסיבות האמורות בכדי לחזק את עמדתי לפיה אין לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש לתובעים. התובעים טוענים, כי הם זכאים לדמי שימוש אף בעבור יתרת החלקה. איני מקבלת טענה זו. כאמור לעיל, ממילא לא מצאתי, כי התובעים זכאים, כי הנתבעת תשלם להם דמי שימוש. יתרה מזאת, לאור מצבה התכנוני של החלקה, ומשלא הוכח לי, כי נעשו פעולות כלשהן לשם שינוי הייעוד או כי קיים סיכוי משמעותי לשינוי כאמור הרי שלא שוכנעתי, כי אלמלא עשתה הנתבעת את השימוש אשר היא עשתה בחלקה היה בידם לעשות שימושים אחרים ונרחבים בחלקה כולה. אוסיף ואומר, כי לאחר שהתובע מס' 1 פנה לנתבעת בטענה, כי היא מסיגה את גבולו, הנתבעת פעלה לשם הפסקת הסגת הגבול, כפי שעולה אף מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. יתרה מזאת, למרות כל הקושי בדבר, הנתבעת אף הסכימה לעקירת העצים הנטועים בחלקת התובע (פרוטוקול מיום 1.10.09). בנסיבות אלו סבורני, כי ככל שהתובע היה פונה לנתבעת מיד לאחר שזו הסיגה את גבולו הרי שהסגת הגבול האמורה לא הייתה נמשכת שנים כה רבות. סבורני, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת התובעים לפיה נגרם להם נזק הרי שהיה בידם להקטין נזק זה ולמנוע את המשך הסגת הגבול לפני שנים רבות. התובעים שקטו על שמריהם במשך שנים רבות ולא העלו טענה כלשהי בפני הנתבעת, ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם. הנתבעת טוענת, כי העובדה שהתובע שתק לאורך השנים ולא הביע מחאה באשר לשימוש אשר נעשה במקרקעין מלמדת על כך שהיא והעושים שימוש במקרקעין הינם ברי רשות. טענה זו יש בה בכדי לתמוך בטענה, כי אין להטיל על הנתבעת לשלם דמי שימוש לתובעים. משמצאתי, כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש הרי שאינני נדרשת להכריע בסוגיה האמורה. ברי, כי אף אם תתקבל טענה זו אין בכך בכדי לקבוע, כי הנתבעת אינה חייבת לסלק ידה מהשטח שכן עסקינן ברשות הניתנת לביטול וסבורני, כי התובעים הביעו עמדתם בנדון. התובעים טוענים, כי לא די בסילוק ידה של הנתבעת מהשטח לשם השבת המצב לקדמותו וטענו, כי עליה לגדר את חלקתם, לשם מניעת כניסתם של מסיגי גבול לשטח, או להקים אבן שפה בולטת. איני מקבלת טענה זו. ככל שהתובעים חפצים בכך, הרי שבידם לגדר את חלקתם על מנת למנוע כניסת מטיילים לשטחם. מצאתי, כי אין הצדקה להטיל על הנתבעת לגדר על חשבונה את החלקה האמורה. על התובעים ככל שחפצים בכך לדאוג למנוע כניסת הציבור לחלקתם. בשולי הדברים אוסיף ואומר, כי הנתבעת טענה, כי היא השביחה את המקרקעין וכי על התובע לשאת בהוצאות ההשבחה של החלקה, אשר באה לידי ביטוי בנטיעת העצים ואחזקתם ובשיפור הנגישות. איני מקבלת טענה זו. ראשית, עסקינן בתובענה אשר הוגשה נגד הנתבעת. הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד ולא עתרה לסעד האמור. יתרה מזאת, במסגרת הפלוגתאות המוסכמות התייחסו הצדדים לסוגיה האמורה כאשר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם התובע נהנה מהשבחת הקרקע כתוצאה מפעולות הנתבעת ומה ההשלכה על תשלום דמי השימוש. משמצאתי, כי אין להטיל על הנתבעת לשאת בתשלום דמי שימוש לתובעים הרי שאין מקום לדון בסוגיה זו. בנוסף, סבורני, כי בנסיבות העניין ממילא אין מקום להטיל על התובע לשאת בעלויות השבחת הנכס. מצאתי, שלאור דרישת התובעים, כי הנתבעת תחזיר את מצב המקרקעין לקדמותו ולאור העובדה שבמשך שנים לא עשה התובע שימוש כלשהו בנכס הרי שהוא לא הרוויח מהשבחת הנכס. לסיכום מצאתי, כי בנסיבות שלפני אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ואין לחייב את התובעים בהוצאות ההשבחה שנגרמו לנתבעת. הנתבעת הסירה את הפלישה וכל שנותרו בשטח חלקתו של התובע הם העצים שנטעה הנתבעת בשנות ה- 50. הנתבעת אינה מתנגדת לעקירת העצים וזאת לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי בעניין זה והצעת הנתבעת לרכוש חלק מהמקרקעין או לחילופי שטחים לא התקבלה. לפיכך, בנסיבות אלו אין מנוס מלהורות על עקירת העצים הנמצאים בשטחם של התובעים. משלי אוסיף ואומר, כי אין מחלוקת באשר לחשיבותו של הצומח ותרומתו, הן ליופייה של המדינה והן לאיכות החיים ואיכות הסביבה. תרומתם האקולוגית של העצים אינה מוטלת בספק. בשל כך, ולאור האירועים הקשים אשר פקדו את מדינתנו רק לאחרונה- התפרצות שריפת ענק אשר כילתה באכזריות שטחי צמחיה נרחבים וסופה אשר הביאה לעקירתם של עצים רבים ממקומם- ברי, כי לא בנקל ניתן להורות על עקירתם של עצים אשר ניטעו בשטחי המדינה, לפני עשרות שנים. עם זאת, מאחר והעצים ניטעו בשטחם של התובעים, ללא הסכמתם, ומאחר והם אינם מעוניינים כי העצים יוותרו בחלקתם, הרי שאין מנוס מלהורות לנתבעת לעקור את העצים המצויים בחלקה נשוא התובענה, ככל שהתובעים לא יודיעו, כי הם חוזרים בהם מדרישתם האמורה. בטוחני, כי הנתבעת תשכיל להעביר את העצים האמורים ותדאג לנטוע אותם במקום אחר, לרווחת כלל הציבור. הנה כי כן, אני נעתרת לתביעה באשר לסילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין ודוחה את התביעה באשר לתשלום דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין. הנתבעת תפעל לשם עקירת העצים תוך 90 ימים מיום המצאת פסק דין זה. לאחר שקילת נסיבות התיק ולאור התוצאה אליה הגעתי, קובעת שכל צד ישא בהוצאותיו ואיני עושה צו להוצאות. קרן קיימת לישראל