קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד חברת מבחני התאמה לעבודה: מבוא 1. בפני תביעת התובע, יליד 1958, לפיצויים בגין נזקי גוף ולרבות הפסדי הכנסה, אבדן קריירה, נזק לא ממוני, פגיעה באוטונומיה, בכבוד, בחופש העיסוק ובפרטיות, אבדן הביטחון התעסוקתי, פגיעה בסיכוי להינשא ואבדן הנאות החיים, והכול בשל התנהלות לקויה ורשלנית לכאורה הנטענת כלפי הנתבעות, כעורכות בחינות התאמה עבור מעסיקים פוטנציאליים, שהביאה לכך שהתובע כשל, כך לטענתו, במבדקים שבחנו התאמתו למשרת ניהול בבנק בה חשק התובע במיוחד, וכן באופן התנהלותן ומעשיהן עם תוצאות הבחינות לאחר מכן. טענות התובע 2. התובע, הינו יליד רומניה שעלה לישראל בשנת 1964. בשנת 1988 יצא התובע את ישראל לארה"ב לצורך השלמת לימודיו האקדמאיים מהנדסאי למהנדס תעשיה וניהול. 3. בתאריך 30.3.1993, ולאחר סיום מסכת לימודיו בארה"ב, שב התובע לישראל כמהנדס תעשיה וניהול. סה"כ שהה מחוץ לישראל פרק זמן של 4 שנים ו- 7.5 חודשים. בעת שהייתו בארה"ב הגיע אך פעם אחת לביקור בישראל לתקופה בת שבועיים ימים. 4. בעת ששהה בארה"ב עשה התובע, כך טען, שימוש מועט בלבד בשפה העברית, ולפיכך סבל ממוגבלות לשונית המתאימה לסביבה של מהגר השב מארץ בה דיבר בשפה זרה. מוגבלות זו, כך טען, קרויה "שחיקה/הפחתה לשונית" (Language - Attrition ), ומתבטאת במגוון צורות לרבות תגובה איטית להוראות, היסוסים, איטיות בדליית מילים, השתתפות חלקית בשיחות קבוצה, בעיות בהבנת משמעות מילים במצבים מיוחדים והכול באופן זמני. 5. לאחר ששב לישראל החל התובע מחפש עבודה שתתאים לכישוריו. בחודש 5/93 החל עובד כמהנדס בחברת "פרי יועצים לניהול" במסגרתה ביצע פרויקטים שונים בתחום הנדסת תעשייה וניהול/ייצור. מאחר וסיכויי התקדמות בעבודה זו כמו גם ההכנסה לא עמדו בציפיותיו, ביקש התובע להחליף מקום עבודה והגיש בחודש 6/93 את מועמדותו למשרת ניהול בבנק הפועלים (להלן:"הבנק"), שחיפש באותה העת מועמדים פוטנציאלים מתאימים לעבודה בשירותיו. התובע הדגיש, כי ביקש לעבוד במסגרת הבנק בהיות עבודה זו אטרקטיבית בהיבט השכר, מגוון התפקידים וההזדמנויות שיפתחו בפניו והיות העבודה בעלת עניין ואתגר. כמו כן ובשל היותו בעברו בעל הכשרה כעובד ב"חברה הישראלית לביטוח אשראי" ושולט בשפה האנגלית, הינו מצוי בנקודת זינוק טובה יותר ממועמדים אחרים, כך סבר. התובע היה ער לגילו באותה העת - 34 - והמכשלה שיש בגילו המבוגר יחסית לטעמו ולכן היה חשוב לו למצוא מקום עבודה יציב ובטוח בעל אפשרויות קידום. לאחר ראיון שהתקיים במחלקה המתאימה בבנק, במהלכה נדרש להשיב על שאלות רבות ולהציג מסמכים שונים, נמסר לתובע, כי קבלתו למסלול ההכשרה לניהול במסגרת הבנק מותנית בבחינות התאמה חיצוניות שתערכנה אצל הנתבעות. 6. בתאריך 5.7.1993 התובע ביצע את הבחינות הנדרשות אצל הנתבעות. במהלך אותו יום הוא התבקש למלא שאלון ותוך כדי כך, התבקש לבצע בחינות כמו גם מטלות שהוטלו עליו ע"י הבוחנים. התובע הדגיש כי ניבחן כמו אחרים בשפה העברית, באותו קצב בו עמדו הנבחנים האחרים בין באופן אישי ובין בקבוצה. לבסוף ניהל שיחה אישית עם פסיכולוג. התובע לא זכר אם התייחסו אליו באופן שונה. בנוסף ציין, כי לא נדרש לעשות שימוש בשפה האנגלית אלא באופן זניח ושולי. 7. כשבועיים לאחר ביצוע הבחינות קיבל התובע מכתב מהבנק לפיו אין לבנק תפקיד עבורו. המכתב לא ציין כל סיבה לדחיית קבלתו. התובע הסיק מכך שלבחינות שנערכו אצל הנתבעות משקל מכריע או משמעותי בסירוב הבנק לקבלו לעבודה. מספר ימים לאחר שסורבה קבלתו כאמור, התובע פנה לבנק בבקשה לקבל העתק תוצאות הבחינה או פירוט כלשהו ממבחניו אך זה סירב לבקשתו. התובע פנה אל הנתבעות באותה בקשה ונענה כי יוכל לקבל משוב קצר בעל פה תמורת תשלום. לאחר הדברים האלה, התובע זנח הטיפול בעניין זה והמשיך בשגרת חייו. כהערה עובדתית מקדימה אציין כבר עתה, כי הנושא חוזר למרכז חייו לאחר שהחל לימודי משפטים ובמסגרת קורס אותו נטל בדיני נזיקין. כפועל יוצא, בחודש 11/06, פנה התובע לנתבעות בשנית וביקש את העתק תשובותיו לבחינות ונענה באותו אופן בו נענה 3 שנים קודם לכן. לפיכך, התובע ביקש להיפגש עם אחד מנציגי הנתבעות ובאותו חודש אמנם נפגש עם אחד המנהלים בשם ניר יצחקי. גם בפגישה זו התובע לא קיבל את תוצאות המבחנים ואף נמסר לו כי אלה לא ימסרו לידיו בכתב. משכך דרש התובע כי תוצאות הבחינה יבדקו שוב. באשר ללימודי המשפטים התובע הסביר, כי החל בהם מאחר ומצא עצמו במצב קשה כמי שעלול להיות מובטל ומועסק במשרות מתחלפות. 8. השתלשלות הרצף העובדתי מעלה, כי מספר חודשים לאחר שלא התקבל לעבודה בבנק הפועלים, התובע פנה לחפש עבודה בבנק לאומי והוזמן לראיון עבודה דומה לזה שנערך לו בבנק הפועלים. כאשר נשאל אם היה בראיון בבנק אחר הוא נאלץ לחשוף את עובדת פנייתו לנתבעות לשם ביצוע מבחנים עבור בנק הפועלים. בשלב זה התבקש התובע לחתום על כתב ויתור סודיות, ובנק לאומי, כך נראה, קיבל אף הוא את תוצאות מבחניו מהנתבעות. בסיכומו של יום התובע לא התקבל לעבודה גם בבנק זה. התובע הדגיש, כי הופתע לגלות שהנתבעות שמרו על תוצאות מבחניו ועשו בהן שימוש לטובת מעסיקים פוטנציאלים אחרים שלו. בכך, כך טען, הפחיתו הנתבעות את סיכוייו למצוא עבודה חלופית למקצועו כמהנדס במסגרת בנק אחר ובאופן הולם, עד כדי הפיכת סיכויים אלה ללא ריאליים. 9. התובע ציין עוד, כי הגיש מועמדותו גם לחברת אל-על לעבודה כמהנדס. לאחר שמסר כי נבחן אצל הנתבעות, לא התקבל לעבודה גם אצל זו. לטעמו, ייתכן שהיו מקרים נוספים שלא התקבל לעבודה מאותה סיבה אך לא ידע לפרטם. התובע הוסיף עוד, כי פנה גם אל הנתבעות עצמן בעקבות מודעת "דרושים" אותה פרסמו לתפקיד מהנדס, או לתפקיד תואם, אך גם לכך לא נענה. לטעמו אי ההיענות נבעה גם כאן מאחר והיו לנתבעות נתוני מבחניו, מה שהביא לסינונו. התובע הדגיש, כי הנתבעות לא פנו אליו בשום שלב לקבל הסכמתו לשימוש באותו מידע השמור אצלן לשימושן הן או לשימוש גורם שלישי אחר. 10. התובע אם כן העמיד את העדר קידומו האישי למשרה נחשקת בבנק ובמקומות נוספים כפי ציפיותיו לפתחן של הנתבעות כגורם הבלעדי לכישלונו, בין מחמת המבחנים עצמם שנערכו לטעמו ברשלנות תוך הפרת חובות שונות כמפורט בכתב התביעה ותוך העדר התייחסות פרטנית לקשייו הסובייקטיביים כמי שמצוי בתקופה של שחיקה לשונית. כך גם טען כלפי המסקנות שהסיקו הנתבעות ממבחנים אלה באשר ליכולותיו ככאלה שאינן ראויות והוגדרו על ידו כחוו"ד רשלנית. בהמשך טען גם באשר לשימוש שעשו הנתבעות עם מידע זה שברשותן לרבות שמירתו, הפצתו לגורמים שלישיים ללא הסכמתו ואף בהסכמתו, וכמו כן טען כנגד מניעת האפשרות לעיין בתוצאות הבחינות ולחלופין מניעת אפשרות ביצוע מבחנים חוזרים שישנו לטובה את תוצאות המבחנים שעבר בעבר. התנהלות זו של הנתבעות, כך טען, הסבה לו נזקים ברי פיצוי הן כנזקי גוף בגין תסמונת המעי הרגיז ממנה הינו סובל, הן בהיבט הפגיעה בזכויות המוקנות לו על פי דיני הגנת הפרטיות, דיני איסור לשון הרע, דיני חופש העיסוק, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, דיני שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, דיני שוויון הזדמנויות בעבודה, דיני הגנת הצרכן, חוק זכויות החולה, דיני חופש המידע, ועוד כמלוא רוחב יריעת המשפט האזרחי וכמיטב הבנת התובע את הפגיעה בה נפגע לטענתו מהתנהלות הנתבעות. טענות הנתבעות 11. הנתבעות מצידן שללו מכל וכל את תביעת התובע. תחילה ציינו, כי הנתבעת 3 נעדרת כל אישיות משפטית ויש למוחקה, ובאשר לנתבעות 1 ו-2 אין בינן לבין התובע כל יריבות. עוד טענו כטענה מקדמית, כי התביעה מוגשת שלא בתום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש מאחר והוגשה ביום האחרון טרם התיישנותה 7 שנים לאחר עריכת הבחינות (כאן המקום לציין, כי מלכתחילה הוגשה התובענה לביהמ"ש המחוזי בת"א (ת"א) 2180/00, ולאחר מכן הועבר לדיון לבימ"ש השלום בשנת 2005). עוד הוסיפו, כטענות סף, את הפגיעה בשמן טוב ובמוניטין שצברו ללא הצדקה ועילה שבדין וכי כתב התביעה מבוסס על הנחות וסברות בלבד. 12. לגופם של דברים ציינו, כי תחום המיון מצוי במסגרת אבטחת איכות ותו תקן (ISO 9002) כאשר הנתבעת 1 מצויה בפיקוח מכון התקנים לעניין איכות ואבטחת איכות. כמו כן, לא מוטלת על הנתבעות , כך טענו, כל חובת זהירות כלפי התובע לנזק כלשהו הנטען על ידו. בנוסף, אין בין הצדדים יחסי בעל מקצוע ולקוח או מקבל שירות שכן התובע מעולם לא היה לקוח הנתבעות משלא התחייבו לספק לו שירות כלשהו. ההתקשרות, כך טענו, נעשית בין הנתבעות לבין מי שמפנה אליהן את המועמדים לבחינה ולא בין הנתבעות לנבחנים. לפיכך, אין בינן לתובע כל מערכת יחסים חוזית או חוקית המחייבת אותן בחובה כלשהי למעט הסכמת הנבחנים הניתנת על פני כתב הסכמה עליו הם חותמים בטרם הם ניגשים לבחינות באותו נוסח המצוי אצל הנתבעות. 13. מעבר לכך הוסיפו, כי מחויבותן הינה כלפי לקוחותיהן לקיים מערכת בחינות רלוונטיות, הוגנת ומקיפה. הלקוחות עושים עם תוצאות הבחינות כפי הבנתם ללא כל חובת הנמקה כלפי המועמדים, לא מצד הנתבעות ולא מצד הלקוחות. הנתבעות הבהירו, כי מהותם של מבחני ההתאמה נועדה להוסיף מידע על המועמד לעבודה מסוימת באופן שיסייע למעסיק הפוטנציאלי להחליט בצורה הנכונה ביותר בדרך של בדיקת כישורי המועמד, הידע והאופי של המועמד בזיקה לאופי התפקיד המבוקש. זהו כלי אחד מיני רבים ומגוונים שמספקים אינפורמציה על המועמד ונעשה בכלי זה שימוש על ידי גופים רבים. לא הנתבעות מחליטות מי יתקבל לעבודה ומי לא, עניין זה מוכרע ע"י מזמין העבודה בלבד. 14. אשר לשמירת תיקי המבחנים מודות הנתבעות כי הן שומרות תיקי המבחנים שערכו למשך 3 שנים בלבד כשלאחר מועד זה המבחנים נגרסים, כך גם מבחני התובע. יחד עם זאת, נותר בידיהן העתק של "תיאור אישיות והערה מילולית" שנערך על פי מבחני התובע אותה כינו "חוות הדעת". הנתבעות הדגישו, כי מובהר לנבחנים עוד קודם לעריכת המבחנים, שלא יוכלו לקבל עותק מחווה"ד המועברת ללקוח כאשר בכתב ההסכמה חותמים הנבחנים על הסכמתם להעברת חווה"ד ללקוח. הנתבעות צרפו את אותה חוו"ד וכן את תוצאות המבחנים שעבר התובע באותו מועד לכתב הגנתן כמו גם דוגמא לטופס "כתב הסכמה" עליו חתם התובע קודם לעריכת הבחינות, המציין בין היתר כך: "המבדקים שתעבור היום הם מבחנים פסיכוטכניים. משך המבדקים הוא כשבע שעות...המבדקים מותאמים לתפקיד המיועד...תוצאות המבדקים ומתן המלצה בדבר התאמתך לעיסוק, יימסרו למקום העבודה אשר מפנה אותך למבדקים. את התשובה בדבר קבלתך לעבודה תקבל ממקום העבודה הנ"ל". ובפסקה האחרונה: "הנני מאשר ומסכים כי תוצאות המבחנים והמבדקים שייערכו לי על ידכם ו/או שיימסרו למעביד/מקום העבודה שהפנה אותי אליכם לא יקנו לי זכות תביעה נגדכם" בכך ראו הנתבעות את התובע כמי שויתר על טענותיו כלפי הנתבעות, אך בה בעת הסכימו כי אין בכך כדי לשחרר אותן מחובותיהן כלפי הלקוחות או מחובתן להימנע מפגיעה בנבחנים. לפיכך טענו, כי הן מקפידות על סטנדרטים גבוהים של מהימנות המבחנים כמו כן מקפידות על שמירת סודיות כלפי הנבחנים, יושר ומקצועיות, ומכאן השם הטוב והמוניטין בהם מפורסמות הנתבעות. 15. הנתבעות הדגישו בנוסף, כי אינן רשות מנהלית אלא גוף פרטי-מסחרי ולא חל עליהן עקרון "הדואליות הנורמטיבית", כטענת התובע, כך גם אינן עוסקות ב"מיון עובדים". עוד הכחישו את בעיית השחיקה הלשונית ממנה סבל התובע לטענתו בשפה העברית, והוסיפו, כי ככל שקיימת בעיה שכזו היה עליו לדווח על כך לנתבעות שנתנו אפשרות לנבחנים להודיע על נסיבות אישיות שיכולות להשפיע על ביצוע המבחן במסגרת "כתב ההסכמה". לעניין זה ציינו בנוסף כי ניתן לעבור הבחינות בשפה האנגלית או הצרפתית אך לכך נדרש אישור המזמין ולעיתים קרובות מבקש המזמין כי הבחינה תיערך בשפה בה עתיד הנבחן לעבוד. התובע לא ביקש להיבחן בשפה אחרת ולכן אין לו על מה להלין. 16. לעניין המבחנים שעבר התובע ציינו הנתבעות, כי הוא נבחן לתפקיד של "כלכלן, תמחירן, מבקר" בהתאם לדרישת בנק הפועלים. תוכן הבחינות אושר ע"י הבנק והם מבחנים זהים לכל המועמדים לאותו התפקיד, לפיכך, הנתבעות אינן רשאיות לשנות את תוכן המבחנים על דעת עצמן או כל פרט אחר במבנה שלהם לרבות שפת הבחינות כאשר כל שינוי שכזה מחייב אישור הלקוח-הבנק. ביחס לפירוט סוגי המבחנים שעבר התובע ציינו, כי מדובר במבחני כישורים (סדרות צורות; בדיקת מידע; לוגי מילולי; לוגי כמותי;בעיות בחשבון;פקידותי מילולי;פקידותי מספרי;מבחן ערנות; מבחן חשיבה בצורות), מבחני אישיות (שאלון אישיות תעסוקתי; ציור אדם; ציור עץ; השלמת סיפורים), ראיון אישי, שאלון ביוגרפי-אישי ומבחני מצב בקבוצה ("סימולציות"). בהתאם לביצועי הנבחן הוכנה חוו"ד מסכמת כאשר כל המידע המוערך מושווה לדרישות התפקיד כפי שהוגדרו על ידי המזמין כאשר חווה"ד מציינת את מידת ההתאמה של המועמד לדרישות התפקיד המסוים אליו נבחן. חוו"ד זו מועברת אך ורק למזמין. הנתבעות הדגישו, כי שימוש בחווה"ד לטובת אחרים נעשה אך ורק כנגד קבלת אישור המועמד עצמו וחתימתו על "ויתור סודיות". באשר לבקשת התובע לקבל עותק מחווה"ד, ציינו הנתבעות כי הציעו לתובע לקבל משוב לגבי המבחנים שעשה. משוב זה רשאי לקבל כל נבחן אלא אם המזמין אינו מסכים לכך, מה שלא היה רלוונטי ביחס לתובע. משוב זה אינו כולל את חווה"ד השלימה שכן זה נוגד את התחייבות הנתבעות למזמין. הנתבעות השוו זאת לרצונו של מועמד לעבודה לקבל לידיו בתום ראיון עבודה את סיכום הראיון עם המעסיק הפוטנציאלי. לכן ציינו, כי אינן מעבירות לעולם לידי הנבחנים העתק מחווה"ד וכן את תוצאות המבחנים מאחר והם רכוש הלקוח שהזמינם - הבנק. התובע נתן לכך את הסכמתו במסגרת "כתב ההסכמה" שם צוין: "הנני מסכים לעבור את המבחנים הפסיכוטכניים הנ"ל לבדיקת התאמתי לעיסוק למקום העבודה המפנה אותי אליכם. ידוע לי ואני מסכים כי תוצאות המבחנים ובהן חוות דעת בדבר התאמתי לתפקיד יימסרו למקום העבודה הנ"ל וכי חוות הדעת לא תימסר לי". 17. הנתבעות הכחישו מכל וכול כי העבירו תוצאות המבחנים לצדדים שלישיים ללא הסכמת התובע וזאת מכוח חובת הסודיות המוטלת עליהם והתחייבותם כלפי המזמין וככל שעברו נתונים הם נעשו בידיעת ובהסכמת התובע לאחר שחתם על כתב ויתור סודיות. הנתבעות אף הכחישו חבותן לכך שהתובע ביצע "צעד דרסטי", כלשונו, לכיוון לימודי המשפטים, בהיות התובע אדם בוגר ומשכיל הנמנע מליטול אחריות למעשיו ובוחר להאשים בהם את הנתבעות. 18. בנוסף, הכחישו כאילו התובע עבר "טיפול" פסיכולוגי אצל הנתבעות כשלכל היותר מדובר בראיון אישי שנערך על ידי פסיכולוג שנגע אך ורק לנתונים הרלוונטיים למשרה ולדרישות התפקיד שהוצג ע"י הבנק. מכאן שאין גם מערכת יחסי מטפל-מטופל בין הצדדים, ולכן אין גם כל חובת זהירות הנובעת ממערכת יחסים שכזו. כך גם לא שררו בין הצדדים מעולם מערכת יחסי מורה - תלמיד ולא מוטלות על הנתבעות כל חובות גם מכיוון זה. הנתבעות אף הכחישו את חובתן לאפשר לתובע להיבחן בשנית כשלטעמן היה עליו לפנות לשם כך אל הבנק לקבלת הסכמתו. לבסוף הכחישו את הנזקים הנטענים על ידי התובע. עד כאן למסגרת העולה מכתבי הטענות. הפלוגתאות שבין הצדדים 19. כבר עתה אציין, כי עם תחילת דיוני ההוכחות (14.9.2006 עמ' 8 לפרוטוקול), קבעתי שלא אתיר כל הרחבת חזית בתיק זה בו החזית הייתה רחבה ממלא. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ניתן להגדיר את המחלוקות כדלקמן: א. האם הבחינות וחווה"ד שנערכו בעקבותיהם בוצעו ברשלנות? ב. האם הנתבעות הפרו חובות, חוזיות או נזיקיות, מתחום דיני הגנת הפרטיות, איסור לשון הרע, חוק הפסיכולוגים וכיוצ"ב דינים המיועדים להגן על התובע ונבחנים אחרים שכמותו מפני עורכי בחינות התאמה ובעלי מאגרי מידע ? ג. האם הפרת החובה/חובות אלה הסבה לתובע נזק ? ד. מהו שיעור הנזק אם בכלל? 20. לשם הוכחת תביעתו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/4) אליו צירף תיק מוצגים, כמו גם תצהיר מטעמו של ד"ר אלכסנדר גלילי (ת/1), שעבר אף הוא מבחנים אצל הנתבעות עבור הבנק, אך להבדיל מהתובע הוא כן התקבל לעבודה בבנק וסיפר אודות מסלול ההכשרה לעבודה. חוו"ד ד"ר יצחק ספורטא (ת/2) שהינו מרצה בכיר בביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטת ת"א שבחן את מאגר המידע אותו ניהלו הנתבעות והתאמתו לדרישות הדין, חוו"ד פרופ' שלמה קניאל (ת/3) שהינו פסיכולוג חינוכי בהכשרתו מומחה בתחום האבחון הדינאמי, הטיפול המערכתי, החינוך הקוגניטיבי ותהליכי למידה, שהתייחס בחוו"ד לשחיקה הלשונית שהיתה לכאורה מנת חלקו של התובע במועד עריכת המבחנים והשפעתה של זו על תוצאותיהם. כמו כן צירף חוו"ד של פרופ' י' רטן (ת/5) מומחה רפואי -גסטרואנטרולוג- ביחס לתסמונת המעי הרגיז ממנה הינו סובל לטענתו, שיעור הנכות הנובע ממנה והקשר הסיבתי בינה לבין האירועים השונים שחווה מאז שובו ארצה מארה"ב בין היתר נשוא תובענה זו. 21. הנתבעות מצידן צרפו את תצהירו של מר אלי פישוף (נ/2) עובד פיל"ת מאז 1986 ומי ששימש כמנכ"לה בעת מתן התצהיר (1/06), חוו"ד של ד"ר זהבה שש (נ/1) שהינה ד"ר לפסיכולוגיה בהכשרתה והתייחסה למבחנים הנערכים אצל הנתבעות וכן חווה"ד של פרופ' עמי ספרבר (נ/3) רופא מומחה ברפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה ששלל את תסמונת המעי הרגיז ממנה סובל לכאורה התובע, ולפיכך גם שלל הקשר בין התסמונת למבחני ההתאמה אותם עבר האחרון. מבחנים רשלניים? 22. השאלה הראשונה שיש אם כן לשאול הינה האם המבחנים שביצע התובע אצל הנתבעות הינם מבחנים ראויים ומתאימים לבחינת התאמת התובע למשרה המבוקשת. רשימת המבחנים שבשימוש פילת צורפה כנספח ב' לתצהיר מנהלה מר אלי פישוף (נ/2). באופן פרטני ביחס לתובע כללו המבחנים מבחני כישורים (סדרות צורות; בדיקת מידע; לוגי מילולי;לוגי כמותי;בעיות בחשבון;פקידותי מילולי;פקידותי מספרי;מבחן ערנות; מבחן חשיבה בצורות), מבחני אישיות (שאלון אישיות תעסוקתי; ציור אדם; ציור עץ; השלמת סיפורים, בנדר(א' ב' ג')), ראיון אישי; שאלון ביוגרפי-אישי; ומבחני מצב בקבוצה ("סימולציות"), (ר' לעניין זה גם נספח ת/7 לתיק מוצגי התובע המציין מפי הנתבעות מהם סוגי הבחינות אותם עוברים הנבחנים ביום מבחנים לרבות מבחני כישורים, מבחני אישיות, מבחני מצב קבוצתיים, ראיון אישי ושאלון אישי-שאלוני נטיות. בסיכומם תרשם חוו"ד מסכמת והסבר בדבר מהות הבחינות וכן סעיף 25 לתצהיר מנהל הנתבעות נ/2). מה מידת ההתאמה שבין המבחנים שעבר התובע בפועל, למפורט בחווה"ד שנכתבה מכוחם בסיכומו של יום ע"י הנתבעות לא נדע כפי הנראה לעולם(ר' סעיף 26 לתצהיר מנהל הנתבעות נ/2). המבחנים, כפי שמסרו הנתבעות, נגרסו לאחר 3 שנים ואף דוגמאות למבחנים אלה לא ראינו. התובע ראה בכך משום נזק ראייתי וביקש להטיל על הנתבעות את החובה להוכיח כי המבחנים שעבר היו אמנם ראויים. עם זאת, מומחית הנתבעות ד"ר שש זהבה, שהינה ד"ר לפסיכולוגיה, ומסרה חוו"ד בתאריך 20.3.2006 (נ/1), ציינה מפורשות כי כלי המיון -המבחנים אותם עבר התובע לפי האמור לעיל- הינם "בטריית מבחנים מקובלת לצורך ביצוע מיון מועמדים לעבודה" (עמ' 4 לחווה"ד), ובחקירתה הנגדית מציינת "מדובר בבטריה סבירה לגמרי" (עמ' 23 לפרוטוקול מ- 1.4.2007) עוד בחנה ד"ר שש זהבה את בחינות הנתבעות למול חווה"ד השונות שצירף התובע מגופים כמו משטרת ישראל, נציבות שירות המדינה וכו' (נספח ת/9 לתיק מוצגי התובע), וקבעה, כי "אין ספק כי ההערכה המקיפה והמעמיקה ביותר מבין חוות הדעת היא זו שנערכה על-ידי מכון פילת; זוהי הערכה מקיפה וממצה המתייחסת לפנים רבות באישיותו של מר ויסמן". מעבר לכך, וכפי העולה מסיכומי התובע, לא בהכרח על המבחנים עצמם יצא קצפו אלא על העדר התאמת המבחנים למצבו הסובייקטיבי - בגין השחיקה הלשונית - הצורך בהיחשפות יתר בהם וחווה"ד שנרשמו מכוחן. משכך, ומשמוסטת נקודת המוקד לעבר חווה"ד דווקא, כאשר אין בפועל אפשרות לבחון את הבחינות עצמן, וכאשר התייחסות מומחית הנתבעות למבחנים הינה כשל סדרת מבחנים ראויה, כי אז סברתי שבבחינות עצמן אין כשל בולט על פניהן שימנע הכשרתן ככאלה שנועדו למטרתן מלכתחילה. מעבר לכך, וכאמור לעיל, לא הבחינות עצמן הן שהטרידו את התובע אלא מה שסבב אותן. 23. עוד אציין בנושא זה, כי אפילו רשאיות היו הנתבעות לגרוס את מבחני התובע לאחר חלוף 3 שנים בהיות תקופת ההתיישנות על פי חוק הגנת הפרטיות שנתיים, עדיין מוזר בעיני שהן לא השכילו לשמור תחת ידן לפחות דוגמאות למבחנים שערך התובע על מנת שניתן יהיה לבוחנם באמצעות בעלי מקצוע/מומחים מתאימים, שהרי ככל שיתברר כי המבחנים אינם מתאימים או אינם מתאימים דיים לבחינות התאמת המועמדים למשרותיהם, כי אז יש בכך כדי להוות כשל בהתנהלות הנתבעות. 24. יחד עם זאת, ולמרות הטרוניה, התובע אינו מוכיח כי קיימת מערכת בחינות אחרת, חליפית, טובה יותר, באמצעותה ניתן היה להגיע לתוצאות מהימנות יותר בקביעת התאמה של מועמד לתפקיד זה או אחר מאשר הבחינות אותן ערך אצל הנתבעות. מכאן, ולאור קביעת מומחית הנתבעות כי מדובר בסוללת בחינות מקובלת בתחום וכי הן מייצגות באופן המיטבי את יכולותיו של התובע, וכאשר ניתן ללמוד מסיכומיו שאינו שם האצבע בהכרח על הבחינות עצמן אלא על העדר התייחסות לבעייתו הסובייקטיבית, כי אז אין לי אלא לקבוע שהבחינות כשלעצמן היו ראויות או למצער לא הוכח כי היו לא ראויות למטרתן. בהמשך נבחן את חווה"ד שנכתבה מכוחן כמו גם את בעייתו האישית הנטענת של התובע - השחיקה הלשונית - ודרך השפעתן, אם בכלל, על התוצאות שהביאו לדחיית קבלת התובע לעבודה בבנק. חוות דעת רשלנית? 25. חוו"ד רשלנית נבחנת כחלק מעוולת הרשלנות המוגדרת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. החובה 26. ההלכה בכל הקשור עם חוו"ד רשלנית סוכמה לאחרונה בביהמ"ש העליון מפי כב' הש' דנציגר ברע"א 8763/08 י.ג.ה. שמאים נ' טיבור (25.1.2010) וקבעה כך: "אחריותו של מחווה הדעה על פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו (או בתחום שבו התיימר להיות מומחה); אם היה עליו לדעת שמקבל חוות הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא הייתה צפויה בדיקת ביניים של חוות הדעת לפני ההסתמכות עליה; והאם חיווי הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה [ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא(4) 591, 599 (1997)]." (להלן:"פרשת לויס") (ר' לעניין זה גם א' פורת "דיני הנזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל-תשנ"ב-תשנ"ג (א' רוזן צבי עורך, תשנ"ד) 301, שממאמרו זה אומצה ההלכה דלעיל ושמוסיף: "כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות-הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית"). 27. בנסיבות המקרה דנא, חווה"ד נמסרת לבנק ולא לתובע. למרות זאת, אין בכך כדי ליתר את חובת הזהירות המופעלת גם כלפי התובע שהרי על פניו מובן כי ככל שחווה"ד הינה רשלנית יכולה להיות לכך השלכה ישירה על מזמין חווה"ד ועל המועמד (ר' בדומה חובה מושגית הקיימת לעורך דין המייצג צד אחד לעסקה ביחס לצד אחר לה אותו אינו מייצג בע"א 37/86 מ' לוי ואח' נ' י' שרמן ואח';המאירי נ' מ' לוי ואח' וערערו שכנגד, פ"ד מד(4)446, או קיום יחסי קרבה בין בנק המוסר אינפורמציה לבנק אחר כאשר הלקוח של הבנק האחר סומך עליה ר' ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח' פ"ד מב(3) 77). 28. לעניינו לא יכול להיות חולק, ונדמה שגם הנתבעות אינן מכחישות זאת, כי הינן מחויבות גם כלפי הנבחנים בהקפדה על סטנדרטים גבוהים מאוד של מהימנות מבחניה, על שמירת סודיות כלפי הנבחנים כמו גם פעולה ביושר ומקצועיות (סעיף 12 לכתב ההגנה) וכך גם לעניין איכות חוות דעתן. יחד עם זאת, הנתבעות רואות את חובתן תחילה כלפי מזמין חווה"ד - הבנק בנסיבות. מובן, כי החובה המוטלת על הנתבעות כלפי המזמין הינה ראשית לכל חובה חוזית (ר' החוזה שנערך בין המזמין לנתבעות נספחת/1 לתיק מוצגי התובע). במקביל ובנוסף, ומאחר והנתבעות מגבילות מראש את חבותן כלפי הנבחנים במסירת אינפורמציה באשר לחווה"ד ותוצאות הבחינות, וכאשר הנתבעות מודעות להשלכות האפשריות שיש לכלי זה על הנבחנים ולאפשרות קבלתם לעבודה, כי אז לא יכול להיות חולק, שהנתבעות חבות כלפי הנבחנים בכלל והתובע בפרט בחובת זהירות מתחום דיני הנזיקין לעריכת מבחני השמה המתאימים לסוג העבודה הנדרש, כמו גם לעריכת מבחנים בעלי איכות כזו, שתביא לידי ביטוי באופן המיטבי את יכולותיו של הנבחן בתחום המבוקש. מאחר ואין כל ראיה ביחס לבחינות עצמן וכאשר הטרוניה בפועל אינה ביחס לבחינות עצמן אלא לתוצאות המובאות בחווה"ד, אתייחס עליהן בהתאם. 29. כאמור, לאחר עריכת המבחנים, הנתבעות עורכות חוו"ד מקצועיות שמטרתן לשקף את תוצאות המבחנים וליתן למזמין כלי מתאים שיסייע בידו להגיע להחלטה הנכונה באשר להעסקת המועמד במשרה המבוקשת. לא בכדי ציינתי לעיל, כי ההחלטה אם לקבל התובע לעבודה אם לאו, הינה של המעביד, הבנק, ושלו בלבד, לא של הנתבעות. יחד עם זאת, לא טרח התובע לזמן את נציג הבנק על מנת שיסביר מה הניע אותו שלא לקבל התובע לשורותיו. האם היתה זו חווה"ד שהכינו הנתבעות שהכריעה את הכף או שמא הייתה זו סיבה אחרת שאינה קשורה אליהן. בכך פגם התובע באופן משמעותי בסיכוייו להוכיח תביעתו הנשענת עתה כולה על הנחות ועדויות מפי השמועה בין שהן מוכשרות בצורת חוו"ד כזו או אחרת ובין שאינן מוכשרות, ומהוות לכן הנחות שאינן מבוססות אודות איכות חווה"ד שערכו הנתבעות, למול יכולותיו האמיתיות לכאורה של התובע והשפעתן של אלה על הבנק לקבלו לעבודה כאמור. עוד יצוין כבר עתה, כי התובע פגם בסיכוייו להוכיח תביעתו גם בכך שהפך התביעה קרדום לחפור בה לכל נגע אפשרי אצל הנתבעות בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". פריסת הרשתות הרבות במגמה לתפוס באחת מהן את הנתבעות בקלקלתן אינה מביאה בהכרח לתוצאה המקווה כאשר לא עומדים לרשות התובע הכלים המיטביים כאמור להוכיח טענותיו על שלל סוגיהן. השיטה בה נהג הייתה לו בדיון זה אך לרועץ. לסיכום נקודה זו אציין, כי לנתבעות קיימת חובת זהירות מושגית כלפי הנבחנים באופן כללי וקונקרטית כלפי התובע עת מסרו חוות דעת בעניינו לבנק. התובע כנבחן צופה שהבנק יסמוך ידו על חווה"ד ולפיכך על חווה"ד להיות ראויה ולא רשלנית ומכאן גם חובת הזהירות המתחייבת מהנתבעות. הפרת החובה 30. מצאנו אם כן כי הנתבעות חבות חובת זהירות כלפי הנבחנים בכלל והתובע בפרט. האם הפרו החובות המיוחסות להן ועוולו בכך כלפי התובע ? התובע מציין שורת חובות ארוכה אותן הפרו לכאורה הנתבעות. בהיותנו בשלב המתייחס לחוו"ד רשלנית נבחן עד כמה היתה זו רשלנית לאור איסוף המידע הלקוי לכאורה על ידי הנתבעות במהלכה ואופן התנהלותן הלקוי בהתייחס לתובע. סוגי הבחינות שערכו הנתבעות והמסקנות בחווה"ד- 31. איננו יודעים כאמור מה כללו המבחנים שעבר התובע אלא רק את כותרתם, יחד עם זאת, ניתן להבין מהות המבחנים לאור חווה"ד שמסרו הנתבעות (ת/8 לתיק המוצגים של התובע). חווה"ד לגבי מידת התאמת התובע לתפקידיו בבנק נערכו ע"י הפסיכולוגית תאיר כספי שעבדה אצל הנתבעות בין השנים 1989-1997, שהינה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ורשומה בפנקס הפסיכולוגים. החל משנת 1990 הינה מומחית בתחומה. (ר' סעיפים 29-30 לתצהירו של מר פישוף נ/2). על מנת שלא לחשוף את כל הנאמר בחווה"ד בכדי שלא לפגוע בפרטיות התובע באופן מופרז ומעבר לנדרש, אומר, כי חווה"ד מורכבת כדלקמן: א. תיאור אישיות והערכה מילולית ביחס לתפקידי ייעוץ- חלק זה של חווה"ד כולל התייחסות לרקע ממנו מגיע התובע, היכן נולד, היכן שירת בצה"ל, היכן למד וכו'. בהמשך ישנה התייחסות לדפוסי חשיבה ופעולה. במסגרת זו פרטה חווה"ד את תפקודי התובע, הפוטנציאל המצוי בו, היותו הישגי וכו' במשך התייחסה חווה"ד לתפקוד בינאישי וציינה את היות התובע מנומס, ממושמע ואדיב וכיוצ"ב עניינים ולבסוף ציינה סיכום והמלצה וכתבה כך:"אדם מסגרתי, בעל מוסר עבודה ברמה טובה, אשר תפקודו מושפע מלחצים, ולעיתים בשל כך יעילותו פוחתת והשיפוט שלו הופך פחות עניני. על כל פנים, הוא לא 'חזק' בתחום הבינאישי, וככזה יתקשה בתפקיד שעיקרו ייעוץ לאנשים ומתן גישה שיווקית, ולכן ההמלצה לגביו בינונית בלבד.". חוו"ד נוספת נמסרה לגבי התאמת התובע לתפקיד כלכלן וחוקר או"ש שבסיכום והמלצה צוין כך: "אדם מסגרתי, בעל מוסר עבודה ברמה טובה, אשר תפקודו מושפע מלחצים, ולעיתים בשל כך יעילותו פוחתת והשיפוט שלו הופך פחות עניני. הסתגלותו אינה מהירה, והוא אומנם ממושמע ואדיב, אך לא ממש נעים ופתוח. ההמלצה לגביו לתפקיד כלכלן ולתפקיד חוקר או"ש בינונית". ב. הערכה כמותית של כישורי חשיבה ובמסגרת זו כישורי חשיבה (לרבות כושר הפשטה, חשיבה לוגית, כושר מתמטי, ערנות לפרטים, ראייה כוללת, כושר שיפוט, החלטיות,פתיחות מחשבתית), סגנון עבודה (לרבות עצמאות, שיטתיות, שיקול דעת, משימתיות, גמישות תפקוד), מאפיינים בינאישיים (לרבות הבעה בעל פה, הבעה בכתב, כושר שכנוע, תוקף, קואופרטיביות), עמידות (לרבות עמידה בלחץ, קבלת סמכות) מוטיבציה (לרבות יוזמה, מחויבות). הנתונים השונים מצאו ביטוי כולל במספרים בסיכום חווה"ד, כאשר ההמלצה הסופית עמדה על הציון 70 שהינה המלצה בינונית (להבדיל מאפשרויות של ציון נמוך העומד על 50 או 90 שהינו ציון גבוה והמצוי בניהם במרווחים של 5 נקודות- 50,55, וכו'). 32. הנתבעות התייחסו למשמעות הציונים במבחנים בכתב במסגרת עקומה (צורפה לת/8-בתיק מוצגי התובע), והסבירו כי הציונים נעים בין 1-9 כאשר 5 מייצג את הממוצע, 8-9 את המצטיינים ו-7 מצוי ברבע העליון של הנבחנים באותה אוכלוסיה אם כי לא בין המצטיינים ביותר (התובע מצוי ב-25% מהנבחנים המצויים בין 7-9). לא מצאתי בכל חומר הראיות שהציג התובע ראיה אחת מתאימה וראויה ממנה ניתן ללמוד כי העולה מחווה"ד שהכינו הנתבעות אינו מייצג נאמנה את יכולותיו. לשם כך היה על התובע להבחן בבחינות דומות לאלה שערכו הנתבעות ולהכין חוו"ד מומחה מתאימה שתשלול את חווה"ד אותה הכינו הנתבעות בעניינו. אלא שהתובע לא טרח לעשות כן ובחר לתקוף את חווה"ד והמבחנים מבלי שיש בידיו כל כלי להוכיח שתוצאות מבחני הנתבעות אינו מציגו כיאות. ויודגש, העובדה שהתובע צירף "חוות דעת פסיכולוגית" מטעם משרד העבודה והרווחה משנת 1995, או סיכום ראיון עם סגן ניצב בלשכת הגיוס של המשטרה מ-29.5.94, או את תוצאות המבחנים מנציבות שירות המדינה לשם קבלה למשרת רכז בכיר למשרד העבודה מ-22.12.96 וכן דו"ח גרפולוגי שנערך לו ע"י ד"ר מרדכי ורדי מ-11.2.95, (כולם צורפו כנספח נ/9 לתיק מוצגי התובע) אין בהם כדי להוות חוו"ד מומחה ערוכה כדין שיכולה להוות משקל נגד לבחינות וחווה"ד שהוצאו בעקבותיהם ע"י הנתבעות. לפיכך, גם לא ניתן ללמוד מאישורים אלה כי הנתבעות הפרו חובה כלשהי כלפי התובע. מכאן, שיש לבחון הטענות האחרות שיש לתובע כלפי הנתבעות באשר לעריכת בחינות באופן המותאם למגבלותיו בין בשחיקה הלשונית ובין במגבלת השפה. השחיקה הלשונית- או במילים אחרות האם היה על הנתבעות להתאים את המבחנים ליכולותיו הלשוניות של התובע או שהיה עליהן לנהוג בתובע כאחד הנבחנים? 33. התובע צירף כזכור חוו"ד של הפרופ' שלמה קניאל (ת/3). במסגרת חוו"ד זו מציין פרופ' קניאל כי פרק הזמן - 3 חודשים - מאז שובו לישראל ועד לעריכת מבחני ההשמה, הינו פרק זמן קצר מאד "ופגע משמעותית בביצועיו של מר זיסרמן במבחני ההשמה". המומחה ציין, כי מבחני ההשמה כפי שמסר לו התובע כללו רכיבי שאלון רבים, ועל מנת להצליח בהם התובע נדרש לשילוב מורכב של מנגנונים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. ביצוע יעיל של המבחנים מותנה בחשיבה, שיפוט, תפיסה, זיכרון, הבעה, אישיות וכן שילוב של רכיבים ומנגנונים אלו. הבנה ומתן תגובה מהירים ביותר של מכלול המבחנים מחייב שימוש אוטומטי במערכת השפה על רכיביה השונים. רכיבים אלה מהווים תנאים הכרחיים לביצוע מבחני ההשמה בהצלחה. המומחה מסיים את מסקנות חוות דעתו כך: " סביר מאוד להניח, שמבחני ההשמה הנ"ל בעברית עם רכיבי לשון רבים, פרק זמן קצר מאוד לאחר חזרתו לישראל תפסה את מר זיסרמן במצב זמני שבו שפתו העברית, היתה מעין 'מחסן אחורי' ולא זמינה מספיק. כתוצאה מכך נגרמה לו מגבלה קוגניטיבית משמעותית, זמנית, שבוטאה בליקויים בכושר השפתי, בעיקר: ליקויים משמעותיים בתהליכים של עיבוד מידע בשפה העברית. תפקודו הקוגניטיבי והביצועי הוגבל באופן מהותי והופחתה משמעותית יכולתו להשתמש בקצב יעיל ובצורה אינטגרטיבית ומקיפה במכלול כישורי השפה שנדרשו במועד הבחינה הנ"ל וכתוצאה מכך הוטו, הורדו והונמכו הישגיו משמעותית במבחנים הנ"ל שעשה. אזכיר, ששפה=מיומנות. מיומנות יורדת/נשחקת/מוחלשת משמעותית בזמן שלא משתמשים בה. יכולת ביצוע (PERFORMANCE) שונה מהותית מידע (KNOWLEDGE) כאשר ידע אינו מדיד, אלא דרך יכולת ביצוע. סביר מאד להניח כי לאחר תקופת שהות משמעותית בישראל, ממועד חזרתו מארה"ב, חל שיפור ניכר בשפתו העברית השחוקה ואם היה נבחן לאחר השיפור בשפה הנ"ל במבחני ההשמה הנ"ל, היה מצליח בהם משמעותית יותר, מאשר מבחני ההשמה שעשה ב-7/7/1993 בחברת פילת. מכיוון ששפה/לשון קשורים זה בקשר הדוק לחשיבה ביצועיו הנמוכים של מר זיסרמן הורחבו ולא רק לאלה המבחנים בהם בולטות רבה לשפה אלא גם למבחנים אחרים בהם משמשת השפה להבנתם. עקב היותה של השפה מרכיב חשוב בהליכי חשיבה ובמתן מובן למחשבה. ראוי לזכור כי מיומנויות השפה קשורות אלה באלה, ממריצות זו את זו, משפיעות ומושפעות זו מזו ויש בניהן יחסי גומלין הדוקים ומורכבים. השפה היא מערך או מכלול שלם שנדרש לעבוד יחד ולכן כל חוליה חלשה במכלול זה עלולה לפגוע במערך. כתוצאה מהמתואר הישגיו וכישוריו ו/או חלק משמעותי מהם, של מר זיסרמן, שהתקבלו במבחני ההישגים ובמבחנים הפסיכולוגיים, שערך בחב' פילת ב-5/7/1993, למען המשרה בבנק הפועלים, הונמכו/הורדו באופן משמעותי ולא ביטאו בתורה אמיתית ו/או נכונה את יכולותיו האמיתיים ". אכן חוו"ד זו, בהתבוננות ראשונה, שובה את העין ואת הלב, אך אין בינה ובין הוכחת ההבדל שבין מצב התובע בהיותו בתקופת שחיקה לשונית לכאורה, לבין מצבו לאחר שזו חלפה ולא כלום. התובע, שלכאורה לא הציג את מלוא יכולותיו האמיתיות במסגרת בחינות היישום אצל הנתבעות בשל בעיית שחיקה לשונית, לא טרח להוכיח בראיות כלשהן מהן יכולותיו בלא שחיקה לשונית. ושוב נאמר, הוא לא טרח לבצע מבחנים זהים או מבחנים דומים להם על מנת שבפני ביהמ"ש תהיה אינדיקציה ליכולותיו ללא אותה שחיקה. ואף למעלה מכך, רצונו של התובע להיבנות על חווה"ד שאין בה כל התייחסות לשיעור ההפחתה/השחיקה לעומת מצבו ללא שחיקה זו הינו בעייתי שכן לא ניתן למעשה לבצע חישוב מתמאטי באשר לתוספת הראויה לתוצאות בחינותיו לאור חוסר ההתחשבות בשחיקה הלשונית, ככל שזו אמנם הייתה הסיבה לתוצאות הבחינות בפועל. במסגרת חקירתו הנגדית בביהמ"ש ציין פרופ' קניאל כי לא בחן את יכולותיו העכשוויות של התובע (עמ' 13 ו-16 לפרוטוקול הדיון מ- 14.9.2006), ואף ציין כי השפה הנכונה לביצוע הבחינה עבור התובע היתה השפה העברית (עמ' 14 לפרוטוקול מ-14.9.2006). 34. לא זו אף זו, אפילו הוכיח התובע כי השחיקה הלשונית פגעה ביכולותיו בעת ביצוע הבחינות, עדיין שאלה נכבדת הינה לפתחו של מי מוטלת החובה לבדוק האם התובע מצוי בתקופה של שחיקה לשונית, האם התובע צריך ליזום הודעה שכזו, או שמא הנתבעות הן שצריכות לברר עניין זה קודם לביצוע הבחינות? התובע באופן מובן ציין, כי הנתבעות היו צריכות לברר נתון זה וכפועל יוצא לשכללו במבחנים או לשנותם בהתאם לנתון זה. 35. הנתבעות מצידן סברו, כי התובע היה זה שצריך לדווח אודות בעיה כלשהי הקיימת לו קודם לעריכת הבחינה. הן הפנו לטופס ההסכמה עליו חתם בו היה על התובע לציין בעיה כלשהי הקיימת לו קודם לביצוע הבחינות אלא שהוא לא ציין דבר. הטופס עליו חתם התובע קודם לעריכת הבחינות ציין בין היתר כך: "הנני מאשר כי אני במצב בריאותי תקין ביום המבחנים וכי אין נסיבות אישיות אחרות שיכולות להשפיע על ביצוע המבחנים. אם ידוע לך על בעיות למידה/דיסלקציה/עיוורון צבעים אשר עלולות להפריע לך ביום המבחנים? ציין מהן הנתבעות הוסיפו כי ככל שהיו מודעות לבעיה, היו שוקלות התאמת המבחנים בהתאם לדרישות המזמין ולנסיבותיו האישיות של התובע. 36. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בשאלה, לא יכול להיות ספק בעיני כי היה על התובע בעצמו, כמי שניתנה לו ההזדמנות לכך, וכמי שמודע סובייקטיבית לקושי הלכאורי הקיים לו, להודיע לנתבעות אם קיים לו קושי כלשהו שעל הבוחנים ליתן עליו את הדעת. ויודגש, מדובר במהנדס באותה העת, אדם אינטליגנטי לכל הדעות המודע בהחלט ליכולותיו, וככל שאלה נפגמו בשל קשיי שפה הקיימים לו מעת חזרתו לישראל, סביר בעיני כי ידווח על כך לבוחנים. הבמה ניתנה לו במסגרת אותו כתב הסכמה עליו חתם, אלא שהוא לא מצא לנכון לציין בעיה כלשהי. 37. זאת ועוד אחרת, מעבר לעובדת אי הוכחת הפער הלכאורי בין תוצאות הבחינות כפי שנערכו אצל הנתבעות למצבו האמיתי של התובע לולא אותה שחיקה לשונית, ומעבר לעובדה ולפיה היה על התובע לציין בעיה כלשהי הקיימת לו לנתבעות עוד קודם לבחינות, מציין ב"כ הנתבעות, ובצדק, במסגרת סיכומיו, כי שחיקה לשונית שהיתה קיימת לתובע לכאורה מיד לאחר חזרתו לישראל ואמורה להסתיים לאחר כשנה - שנה וחצי-שנתיים כפי שסבר פרופ' קניאל, (עמ' 13 לפרוטוקול מ-14.9.2006) עדיין קיימת לו שנים לאחר חזרתו לישראל. הוא מפנה לשם כך להתייעצות שערך התובע עם הפסיכיאטר ד"ר גונדלינגר (מוצג מס' 1 לתיק המוצגים של הנתבעות שמהווה חלק מחומר הראיות בתיק לאור הסכמת הצדדים כפי העולה מפרוטוקול הדיון מ-18.12.07), מתאריך 13.10.98 בו מציין הפסיכיאטר מפורשות כך: "ממרס 93' גר בארץ ומרגיש שאינו מסוגל להתבטא כראוי בעברית ובעיקר יכולתו מופחתת בכתיבה וטרם עבר קורס אחד בשנה 1. ניסה לשכנע באוניברסיטה שיתנו לו תוספת זמן במבחנים ולדבריו סירבו לאשר לו תוספת זמן. זה מעכב לו את החיים. מסרב לעבור טסטים פסיכו דיאגנוסטיים. מבקש ממני אישור שיכולתו היתה מופחתת בעבר...נדרש זמן רב מאוד להסביר לו שרק אחרי שיעבור מבדקים פסיכולוגיים ניתן יהיה להעריך את יכולתו המקצועית". במילים אחרות, לתובע קשיי ביטוי בשפה ויכולת מופחתת בכתיבה בה גם לאחר שחלף פרק זמן ניכר ביותר מאז חזרתו לישראל. בכך יש כדי להעיד שבעיותיו הלשוניות אינן נובעות בהכרח משחיקה לשונית אלא הן דווקא בעיות מובנות. גם לפי מסמך פסיכיאטר זה היה מקום לעריכת בחינות פסיכו דיאגנוסטיות לתובע על מנת לקבוע בדיוק מהן יכולותיו האמיתיות, אלא שהתובע לא ביצע כל בחינות שכאלה. 38. המסקנה המתבקשת הינה, כי אפילו נניח קיומה של שחיקה לשונית לתובע כתושב חוזר לאחר למעלה מ-4 שנים בחו"ל, טכנית, אין אפשרות לקבוע מהן ההשלכות בפועל על יכולות התובע בעת ביצוע הבחינות, ולא רק זו, לו סבר התובע כי קיימת לו בעיה שכזו היה עליו ליידע את הנתבעות בכך ומעבר לכך, נראה על פניו כי התובע ממשיך וסובל מקשיים ביכולותיו הלשוניות למעלה מ-4 שנים לאחר חזרתו לישראל. בכך יש כדי לשלול טענות התובע לעניין זה כולן, העדר הוכחה כי היתה שחיקה לשונית, ככל שהיתה כזו, העדר יכולת לדעת מה שיעורה ביחס למצבו ללא השחיקה, ומעבר לכך, כפי הנראה קיימת לו לתובע בעיה גם שנים רבות לאחר שובו לישראל, בתקופה בה השחיקה הלשונית אמורה היתה לדעוך ולהעלם, מצביע דווקא על בעיה אינהרנטית, ללא קשר לנתבעות. מכאן שהתובע אינו עומד בנטל להוכיח את עיקר טענותיו כלפי הנתבעות, היינו כי השחיקה הלשונית היתה זו שהביאה לתוצאות הלא נכונות לכאורה בחווה"ד שהוציאו הנתבעות לבנק לאחר הבחינות. מכאן גם אין להסיק כי הבחינות וחווה"ד בעקבותיהן נערכו ברשלנות. 39. כהערה לסיכום נקודה זו אציין, כי לא מצאתי מקום להורות על העברת נטל השכנוע אל הנתבעות בשל העדר המבחנים בשל נזק ראייתי או מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, באשר לא סברתי כי קיימת סבירות סטטיסטית גבוהה שהנתבעות התרשלו למול אי התרשלותן , וכך גם לעניין חוסר הבחינות שביצע התובע, שהושמדו כזכור, כנזק ראייתי המחייב הנתבעות להוכיח כי הבחינות היו ראויות, באשר לא השתכנעתי כי ההסברים שנמסרו על ידי הנתבעות במהלך הדיון כמו גם האפשרות להשמידן 3 שנים לאחר שתביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות מתיישנת לאחר שחלפו להן שנתיים (סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות,תשמ"א-1981), מצדיק כיום - כ-7 שנים לאחר עריכתם- לשמור עותק מהן ולכן קיים הצדק סביר לאי שמירת נתוני בחינות התובע ולכן גם לאי העברת הנטל בהעדרם לנתבעות. מעבר לכך, ציינתי כי מוזר בעיני שלא נשמרו נוסחי בחינות כלליים שהיו רלוונטיים באותה העת אך זאת כטענה בלבד כלפי הנתבעות. הפרת חובת שמירת הסודיות על פי דין ביחס למבחנים ותוצאותיהם 40. התובע סבר, כי הנתבעות הפרו את חובותיהן על פי דין לשמור על המידע המצוי ברשותן בסוד בעקבות המבחנים אותם ערך והאינפורמציה שעולה מהם ומחווה"ד שהוכנו בעקבותיהם. חובות אלה, כך התובע, מקורן בחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו,תשנ"ב-1992, חוק יסוד: חופש העיסוק, תשנ"ד-1994, חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן:"חוק הגנת הפרטיות") פקודת הנזיקין[נוסח -חדש], חוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1997 (להלן:"חוק הפסיכולוגים") וכן כללי הפסיכולוגים, תשנ"ב- 1991 (להלן:"כללי הפסיכולוגים"). 41. לא יכול להיות חולק, כי הנתבעות, כמי שקיבלו לידיהן והינן כעת אוחזות באינפורמציה אישית על התובע, וכמי שערכו לו בחינות והסיקו מסקנות בצורת חוו"ד באשר לכישוריו השונים, אוחזות בידיהן אינפורמציה בעלת חשיבות רבה לפרטיותו של התובע. כמי שאוחזות באינפורמציה שכזו הינן מחויבות לשמור עליה מפני זליגה לאחרים שאינם מורשים בקבלתה ללא אישור התובע או אישור אחר שבדין. הפרה של חובה זו יכולה למצוא מזור בסעדים המופנים כלפיה בין בצורת צווים למיניהם ובין בסעדים כספיים. חובה זו מוצאת ביטויה באופן מובהק בחוק הגנת הפרטיות, שם נקבע בסעיף 1 ו-2 לענייננו כך: "1. לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. 2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: ... (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10)פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);" סעיף 3 לחוק קובע: ""הסכמה" - הסכמה מדעת, במפורש או מכללא;" וכן: ""שימוש- לרבות גילוי, העברה ומסירה" כך גם מכוח חוק הפסיכולוגים, מוטלת על הפסיכולוגים חובה לשמור על אינפורמציה שהגיע לידיהם בסוד. סעיף ההגדרות לחוק הפסיכולוגים קובע מהי הגדרת "עיסוק בפסיכולוגיה כך: "'עיסוק בפסיכולוגיה' - עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג;" סעיף 7 שכותרתו "סוד מקצועי" קובע כך: " 7 . (א) מידע על אדם שהגיע למי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה מעיסוקו המקצועי או בעקבותיו, חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מנסיבות אלה: (1) גילוי המידע דרוש לדעתו לשם טיפול באותו אדם; (2) קיימת חובה או רשות בחוק לגלות את המידע; (3) האדם שעליו המידע הסכים בכתב לגילויו, וכל עוד לא ביטל בכתב את הסכמתו האמורה. (ב) הוראות סעיף זה חלות גם על מי שקיבל מידע כאמור ממי שרשאי לעסוק בפסיכולוגיה. (ג) לענין סעיף זה - (1) "מידע" - לרבות תעודה המכילה ידיעה; (2) "טיפול" - טיפול בידי המוסמך לכך, לרבות טיפול סוציאלי וחינוכי; (3) אין נפקא מינה אם המידע נוגע למי שבטיפולו של העוסק בפסיכולוגיה או לאדם אחר." 42. מכאן, שקבלת אינפורמציה בתחום ההתנהגותי והשכלי ע"י פסיכולוג, כפי שבוצע בנסיבות ע"י פסיכולוגים של הנתבעות, מחויב בסודיות, והעברת אינפורמציה שכזו מחייבת הסכמת הנבדק ובכתב. תחילה אציין שאין מחלוקת בין הצדדים כי האינפורמציה אותה דלו הנתבעות מהתובע ביום המבחנים שערך אצלן הינה אינפורמציה פרטית המוגנת בחוק הגנת הפרטיות, כמו גם אינפורמציה החסויה מכוח חוק הפסיכולוגים. התובע מציין בתביעתו כי הנתבעות העבירו מידע זה לגורמים שלישיים שלא בהסכמתו ועשו שימוש במידע זה למטרותיהן באופן הפוגע בפרטיותו. אכן טענות כבדות משקל, אלא שאין לגביהן ולו הוכחה לכאורה. אין חולק כי הנתבעות העבירו אינפורמציה מוגנת כאמור לבנק הפועלים, הוא זה שהזמין את האבחון מהנתבעות והדבר נעשה בהסכמתו המפורשת בכתב של התובע. כך גם מודה התובע כי חתם על כתב ויתור והסכים להעביר את תוצאות הבחינות - חווה"ד - גם לבנק לאומי. בכך מועברת האינפורמציה המוגנת כאמור בחוק בהסכמת התובע "מדעת" באופן מפורש ובכתב. לפיכך, ככל שהתובע אינו מוכיח כי הועברה אינפורמציה לגורמים נוספים, או כי הנתבעות עשו באינפורמציה שימוש למטרותיהן שלהן ולא למטרה שלשמה נמסרה האינפורמציה, לא יוכל התובע להיבנות מהפרת חובות אלה. 43. התובע ציין, כי בתקופה הרלוונטית, פנה למקומות עבודה פוטנציאליים נוספים על מנת להתקבל לעבודה במסגרתם אך נדחה. כך למשל, ציין כי פנה לקופ"ח ( נדחה בתאריך 13.1.94 ), חברת פורמולה (נדחה בתאריך 17.3.1994 ), משטרת ישראל (נדחה בתאריך 6.7.1994 ), בנק איגוד (נדחה בתאריך 7.11.94 ), ר' לעניין זה בין היתר נספח ת/12 לתיק מוצגי התובע, וכך גם ביחס לחברת אל-על שם "נחסם" התובע לטענתו מלהתקבל לעבודה בחודש 8/94, וכך גם בפניה אל הנתבעות עצמן כשפרסמו מודעת דרושים כזכור. למרות עצם הפניה למוסדות אלה, התובע אינו מוכיח כי מוסדות אלה פנו לנתבעות על מנת לקבל מהן אינפורמציה ביחס אליו וכי אמנם נמסרה אינפורמציה שכזו שמקורה ביום הבחינות שערך בתאריך 5.7.1993 או כי הנתבעות העבירו מיוזמתן אינפורמציה כלשהי ביחס לתובע. גם התובע עצמו מסכים עם קביעה זו כשמציין בעניין זה קיים יסוד סביר לחשש. הוא אף עותר לביהמ"ש להקטין ולהגמיש את כמות הראיות הנדרשת לטעמו להוכחת טיעוניו כמו גם להעביר לנתבעות הנטל להוכיח כי נהגו כשורה עם התובע, אך לא טרח לזמן ולו עד אחד מאותם מקומות עבודה אליהן לא התקבל על מנת לאמת את חשדותיו בדבר מסירת אינפורמציה מהנתבעות שלא בהסכמתו והדבר אומר דרשיני. 44. העברת הנטל אל הנתבעות אינה הדרך בה יש לילך. אמנם הנתבעות הינן גוף גדול, ויתכן אף הגדול בישראל בתחומו, המטפל בענייני נבדקים שונים והוא חב כלפיהם בחובות זהירות רבות המחייבות אותו בין היתר להכין חוו"ד המציגה באמצעים המתקדמים ביותר המצויים באותה העת בידיהן את התאמתו או אי התאמתו של הנבדק למשרה המוצעת ובדיוק המרבי האפשרי. יחד עם זאת, לא סברתי כי הנטל הינו על הנתבעות להוכיח כי ביצעו מלאכתן נאמנה רק מאחר והן גוף גדול ו"מונע הנזק" הטוב ביותר בנסיבות. בכך יש כדי לחרוג מכללי הדיון המשפטי הנוהג בישראל לפיהם "המוציא מחברו עליו הראיה" (ר' ע"א 4340/06 ליילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (21.4.2010) שם קובעת כב' הנשיאה דורית בייניש כך: " הכלל הרגיל בהליך אזרחי הוא כי התובע הוא הפותח בהבאת הראיות וכי עליו מוטל נטל השכנוע, וזאת מכוח העיקרון לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו: תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 13 לפסק-הדין (טרם פורסם, 5.10.2006); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, שלמה לוין עורך) 483 (להלן: זוסמן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה 1147-1146 (מהדורה 15, 2007) (להלן: קשת)).") מכאן, שככל שהתובע לא יעמוד בחובתו זו תידחה תביעתו. 45. בחנתי חזור ובחון את חומר הראיות, זה שהוצג ע"י התובע וזה שהוצג ע"י הנתבעות, ולא מצאתי כל ראיה כי הנתבעות אמנם עשו שימוש באינפורמציה המצויה בידן והעבירו אותו לצד ג' כלשהו, כמו גם לא הוכח שעשו בו שימוש עצמי אלא לשם שמירתו במסגרת מאגר המידע שברשותן. לכך אתייחס בהמשך. מכאן, שהתובע לא מוכיח כי אמנם הוצאה אינפורמציה מהנתבעות באופן שיש בו כדי לפגוע בפרטיות התובע או פגיעה בסיכוייו למצוא מקום עבודה מתאים,או לחלופין פגיעה בכבודו של התובע ללא סיבה שבדין, בין על דרך פרסום פרטים אסורים, בין על דרך הפרת חובת החיסיון שבחוק הפסיכולוגים או בדיני הראיות או בכל דין אחר רלוונטי כמו חוק איסור לשון הרע. מכאן, שיש לקבוע שהנתבעות לא חשפו אינפורמציה בעניין התובע באופן האסור בדין, ובכך גם לא הפרו חובות המוטלות עליהן בדינים הרלוונטיים השונים. הנתבעות כמפעילות מאגר מידע 46. שאלה אחרת שהפנה התובע הינה האם היה מותר לנתבעות בכלל לשמור על האינפורמציה שאותה אגרו בעניינו של התובע כמי שמחזיקות מאגר מידע כדין? אין חולק למעשה כי הנתבעות שמרו במאגריהן אינפורמציה בעניין התובע בעקבות המבחנים אותן עבר וחווה"ד אותן הוציאו עבור בנק הפועלים. השאלה הנשאלת היא האם יש בעצם החזקת אינפורמציה זו משום מעשה אסור או לחלופין כזה הגורם נזק לתובע? תחילה אציין, כי מומחה התובע, הד"ר יצחק ספורטה, שכתב חוו"ד לעניין מאגר המידע (ת/2), מסכים בתום חקירתו הנגדית ולשאלת ביהמ"ש כי "מותר לאחסן את הנתונים עבור המקום שביקש את המבחנים" (עמ' 12 לפרוטוקול מ-14.9.06), אם כי לטעמו זה גם נותן תמריץ למעסיק אחר לבקש החומר תמורת עלויות ובכך יש פגם. הצד האחר של המתרס מופיע בסעיף 23 לתצהירו של מנהל הנתבעות מר פישוף (נ/2), שם מציין כי מאגרי המידע של הנתבעות רשומות החל מ-1993 ואף צירף אישורים לשני מאגרי מידע רלוונטיים (נספחים ג/1 וג/2) ובהם אישור רשמת מאגרי המידע להחזקת מאגרים לשם מתן המלצות ליחידים ולארגונים על יסוד מבחנים מקצועיים לצורך זה משנת 2000. (אישורים מס' 100877 וכן 100878). תימוכין למועדי החזקת מאגר המידע בהיתר מצוי דווקא מוצגי התובע (נספח ת/13) המציין, כי שנת ההקמה של המאגר שמספרו 100878 הינו 1992 ושנת הקמת המאגר שמספרו 100877 הינו 1993. אפילו תאמר כי לא ניתן לנתבעות היתר להחזקת מאגר מידע, עדיין מחויב התובע להוכיח כי בשל החזקת מאגר זה נגרם לו נזק בשל הפרת חוק הגנת הפרטיות. נדמה כי התובע מתקשה בכך עד למאוד. ציינו, שלא הוכח כי נעשה שימוש באינפורמציה זו שלא לפי הסכמת התובע (לטובת בנק הפועלים ובנק לאומי), כמו כן ניתן להסיק מעצם חתימת התובע על הסכמתו להשתתף במבחנים כי הינו מסכים לעצם החזקת החומר בידי הנתבעות. בכל מקרה לא נאמר בטופס ההסכמה אחרת מה גם שהתובע לא עשה לשם הוצאתו ממאגר המידע דבר וחצי דבר. מעבר לכך, נחזור ונציין, כי חוק הגנת הפרטיות קובע תקופת התיישנות בת שנתיים לתביעה אזרחית מכוחו (סעיף 26 לחוק). יש בעצם ציון תקופת התיישנות חריגה זו, להבדיל מחוק ההתיישנות הקובע תקופת התיישנות, תשי"ח-1958 בת 7 שנים בשאינו מקרקעין (סעיף 5 לו), כדי להציג את הקושי שבהוכחת פגיעה שכזו לאחר שחלפו להם שנים רבות - כ-7 שנים עד להגשת התביעה- והצורך בהחזרת החיים למסלולם בהיבט זה. מכאן, שאפילו ניתן לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בתביעה אזרחית לפי חוק זה (סעיף 29(א)(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות), עדיין ללא הוכחה כל פגיעה בפרטיות כאמור בנסיבות. אין לומר כי התובע מוכיח שהיתה פגיעה שכזו בפרטיותו. כך, גם לא די שהתובע מציין כי אחת ממטרות הנתבעות הינה לסחור באינפורמציה כפי העולה ממסמכי היסוד שלהן (סעיף 8 לתצהיר התובע), יש להוכיח כנדרש במשפט אזרחי , במאזן הסתברויות, כי כך אמנם בוצע בפועל ואין כאמור הוכחה ראויה לכך. 47. עוד אציין, על מנת לחתום נקודה זו, כי התובע טוען, ובצדק, שלא נמסרה לו אינפורמציה המופיעה בעניינו במאגר המידע לאחר שדרש זאת מהנתבעות. אין הכחשה למעשה לטענתו זו מטעם הנתבעות. החובה למסור אינפורמציה המצויה במאגר למבקש, זאת כאשר אותו מבקש הינו מי שהאינפורמציה מתייחסת אליו, מצוינת בסעיף 13 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 מכוחו, בין היתר, הותקנו תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), תשמ"א-1981. תקנות אלה קובעות בתקנה 1 כי על המבקש לעיין במידע שעליו המוחזק במאגר המידע להגיש בקשה מתאימה בכתב. תקנה 6 קובעת תשלום בסך 20 ₪ לעיון. תקנה 8 קובעת כי על סירוב לעיין במאגר ניתן להגיש ערעור לבימ"ש השלום בתחומו מצוי המאגר. אין חולק כי מהתובע נדרש לשלם סכום העולה על 20 ₪ כמתחייב בתקנות על מנת לעיין באינפורמציה המצויה אצל הנתבעות, וכי הנתבעות לא הסכימו ליתן לו מלוא האינפורמציה שברשותן. מאידך, אין חולק כי התובע לא פנה לביהמ"ש המתאים במועדים המצויים בתקנות על מנת לגרום למאגר המידע להציג בפניו את הידוע עליו, היינו בתוך 30 ימים מיום הודעת הסירוב (תקנה 8 כאמור). מכאן שאפילו נהגו הנתבעות שלא כדין כאשר סרבו לאפשר עיון בכלל החומר המצוי ברשותן או כי דרשו סכום הגבוה מהמצויין בתקנות, נמנע התובע מלמצות זכויותיו שבדין. בכך למעשה הוא מוותר על זכותו זו. לבוא כיום טרוניה כלפי הנתבעות לאחר זמן כה רב מהווה בעייני טעם לפגם ומלמד שהנושא לא היה כה קרוב ללב התובע כפי שניסה לטעון לאורך כל הדיון. נזקי התובע 48. לכאורה, ולאחר שלא נמצא כי הנתבעות הפרו חובותיהן כלפי התובע לא בהיבט הנזיקי ולא בהיבט הפרת חובות חוקיות מתחום דיני הגנת הפרטיות, ואף לא מתחום חוקי הפסיכולוגים למיניהם או דיני לשון הרע, היה מקום לדחות התביעה כבר עתה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לדון גם בטענות התובע כי נפגע בגופו והינו סובל לכאורה מתסמונת המעי הרגיז בשל התנהלות הנתבעות ביחס אליו, וזאת מעבר לנדרש ועל מנת להראות כי גם לו הוכיח התובע שקיימת חבות כלפיו מצד הנתבעות בהיבט זה, עדיין נזק גופני לא הוכיח כי קיים בנסיבות, ואסביר. לשם הוכחת נזקי הגוף שנגרמו לו, צירף התובע חוו"ד מומחה מטעמו פרופ' י' רטן (ת/5). כעולה מחוו"ד זו, נבדק התובע ב-6/2000 וכן ב-11/2000 . במסגרת חווה"ד ציין פרופ' רטן כי תסמונת המעי הרגיז (להלן: "התסמונת"), מופיעה אחרי או תוך תקופת דחק בחייו של אדם וכי קיים קשר חזק של התסמונת עם מצבי התרגשות, אכזבה, דחק ומתח למרות שהאטיולוגיה של המחלה אינה ברורה (עמ' 1 לחוה"ד). בסיום חווה"ד מציין פרופ' רטן, כי : "סביר מאוד להניח שפלוני היה בריא קודם חזרתו מארה"ב ולא סבל מתסמונת המעי הרגיז. שורה של אירועים חריגים ובעיקר אי קבלתו לקורס הכשרה לניהול בבנק אחרי שנבחן במבחני הקבלה, אבטלה ממושכת,ותנאי מצוקה כלכלית ואישית בהם נמצא לאור ובשל כישלונו בבחינות לקבלה לקורס בבנק וההכרח ו/או הכורח ללמוד מקצוע אחר (משפטים) גרמו לו למצב של לחץ נפשי עז שבעקבותיו הופיעו תופעות בטניות המתאימות למעי רגיז וגורמות לו לנכות רפואית ותפקודית. אני מוצא קשר סיבתי בין כישלונו בבחינות הנ"ל על התופעות הרגשיות הפיסיות והגופניות שבכך לבין הופעת המחלה הנ"ל". בהמשך קבע לתובע 10% נכות לפי סעיף 13(1)(ב) לתקנות המל"ל ובהיבט התפקודי מדובר לטעמו על 20% נכות תפקודית. במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, מודה המומחה כי אין תיעוד רפואי למצבו זה קודם לשנת 1999, היינו כחמש וחצי שנים לאחר הבחינה שעבר אצל הנתבעות, (עמ' 58 לפרוטוקול מ-18.12.2007) אם כי התובע ציין בפניו שהיה במצבו זה עוד קודם לכן אך לא הלך לרופא. כך גם סברת המומחה כאילו התובע שוחרר משירות מילואים בשל התסמונת משתנה במהלך עדותו כשהוא מעומת מול אישור שחרור התובע משירות צבאי לאור גילו 42 בעת הרלוונטית לכך משיב המומחה "אז הוא לא שוחרר בגלל תסמונת המעי הרגיז" (עמ' 58 שם.). עוד ציין המומחה כי הסיבות לתסמונת יכולות להיות שתיים היינו זיהום או מצבי לחץ כאשר יש מחלוקת בספרות האם מצבי הלחץ רק מגבירים מצב קיים או מהווים גורם למחלה בעצמם. בהמשך מבהיר המומחה כי מצבי לחץ שונים בחיי התובע מוסיפים למצבו הגופני כמו החזרה מחו"ל, מות אימו, דחייתו ממקומות עבודה נוספים וכו' וכלשונו: " אני לא הצבעתי עם האצבע ואמרתי שהדחייה היא זו שגרמה למחלה, הדחייה היא טריגר ראשוני, לפי דבריו קשה, שבהמשכה היו אירועים נוספים שהעמיסו או החמירו, או הגבירו את רמת הסטרס." (עמ' 61 שם). בהמשך מאשר המומחה כי החזרה מארה"ב מהווה אחד משרשרת אירועי הגרימה, והודה כי ככל שהתסמונת הופיעה 5 שנים לאחר דחיית הבנק, ללא סימפטומים קודמים, כי אז הוא אינו יכול לקשור בין אירוע הדחייה לתסמונת. 49. מנגד, מסר חוו"ד מטעם הנתבעות פרופ' עמי ספרבר. במסגרת חוו"ד (נ/3) מציין המומחה כי התובע מסר לו שהחל סובל מהפרעה במערכת העיכול שנים אחדות לאחר מבחן ההתאמה לעבודה. עוד הוסיף, כי לדברי התובע לא סבל מהפרעות שכאלה בעבר. עוד ציין, כי אין כלל תסמינים או הפרעה במערכת העיכול אצל התובע אלא לקראת מצבי לחץ מסוימים, כאשר בחלוף הנסיבות חוזר המצב לקדמותו דהיינו ללא הפרעה במערכת העיכול. פרופ' ספרבר הדגיש, כי מבחן ההתאמה נערך ב-1993 בעוד שלפי המסמכים הרפואיים התלונה הראשונה על מערכת העיכול הייתה ב-8/2008 כלומר כ-5 שנים לאחר אותו אירוע מלחיץ לכאורה, בהמשך התלונן על שלשול במצבי לחץ. עם זאת הדגיש המומחה כי התובע לא עבר בדיקות מקיפות לגילוי הבעיה למעט צילום קיבה ובדיקות דם. כך גם לא עבר בדיקות צואה פשוטות, לגילוי חיידקים או פרזיטים, בדיקות דם לשלילת צליאק, או בדיקות לגילוי רגישות לחלב או אי סבילות לסוכרים. עוד ומעבר לכך, לפי המסמכים, הוא לא הופנה לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי בשל התסמונת. בהמשך שולל המומחה קיומה של תסמונת אצל התובע (המכונה בלע"ז IBS ובעברית "תסמונת המעי הרגיז"), כמו גם את הקשר הסיבתי למבחן שעבר. לטעמו, IBS מאופיינת בכאבים כרוניים (תמידיים או חוזרים לעיתים קרובות) יחד עם אי סדירות בהרגל היציאות והתסמינים אינם מוסברים ע"י ליקוי ביוכימי או אנטומי המתגלה בבדיקות המיועדות לכך. התובע, כך סבר, אינו סובל מ-IBS שכן על פי הקריטריונים המקובלים היינו: א. כאבי בטן לפחות 25% מהזמן ב-12 החודשים האחרונים ובנוסף לפחות 2 מהבאים, א1) רגיעת הכאב בעקבות יציאה ו/או א2) תחילת הכאב קשורה בשינוי בתדירות היציאות ו/או א3) תחילת הכאב קשורה בשינוי בתורת (מרקם) הצואה. ב) העדר הפרעות אנומיות או מטבוליות אחרות המסבירות את התסמינים. לכך יש לצרף ביצוע אבחנתי מינימאלי שאמור לכלול לפחות 1) בדיקת דם 2)בדיקות צואה 3) קולונוסקופיה ו-4) בדיקות נוספות המותאמות ספציפית לכל מקרה ומקרה. ביחס לתובע תלונותיו אינן עולות בקנה אחד עם תדירות התסמינים הקשורים לכאב ולהפרעה ביציאות כמו גם הוא לא עבר בירור ממצה לשלילת מחלות אחרות כמו צליאק, זיהום בטפילים ו/או דלקת במעי הגס. עוד הוא מוסיף, כי התובע סובל מהפרעה במערכת העיכול שאינה IBS המתבטאת ביציאות מרובות ותחושת דחיפות ליציאות המופיעות במצבי לחץ או ציפייה מהם כשאלה למעשה מהווים החמרה של תסמינים קיימים ואין בכוחם לגרום בעצמם להפרעה. באשר לקשר הסיבתי שבין התסמינים שיש לתובע למבחן ההתאמה מציין המומחה כי יצירת קשר שכזה היא ספקולציה שכן התסמינים תועדו לראשונה רק ב-1998. אצל התובע מרכז הבעיה היא החרדה ולא השלשול, כאשר לתובע הבעיה כך נראה יותר פסיכולוגית שלא נערך לגביה בירור. לפיכך הסיק, כי לתובע הפרעת חרדה כמו אגרופוביה ודרושה חוו"ד פסיכיאטר לקבוע זאת באופן דפיניטיבי. מכל מקום זו מתבטאת בהתקפי פאניקה, חרדה, לחץ וביטויים גופניים כמו תסמינים במערכת העיכול, שלשול ובחילה. אלה חולפים עם חלוף מצב הלחץ. הסימפטומים ניתנים לטיפול תרופתי בתרופות מפחיתות חרדה ונוגדות דיכאון. מכאן שהתובע אינו סובל מתסמונת המעי הרגיז, כמו גם אין קשר סיבתי בין התסמינים לבחינה שעבר ואין גם קשר בין אחוזי הנכות הניתנים בגין תסמונת המעי הרגיז למצב התובע. 50. בחקירתו הנגדית, הסכים מומחה הנתבעות כי למצבי אבדן, דוגמת פטירת אם התובע שכבר היה יתום מאב כ-9 חודשים לאחר הבחינה, יש השפעה של החמרה על מצב התסמינים במערכת העיכול (עמ' 63 לפרוטוקול שם.) יחד עם זאת חזר שוב ושוב על כך שהתובע אינו סובל מתסמונת המעי הרגיז שכן אינו עומד בקריטריונים לאבחנה זו. 51. לאחר שקראתי שתי חווה"ד וכן החקירות הנגדיות שנערכו למומחים אינני יכול לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט אזרחי כי יש להעדיף דווקא את חוו"ד של מומחה זה על המומחה האחר. ואף למעלה מכך, נדמה, כי לאור המועד הראשון בו התלונן התובע על בעיות במעיים, היינו ב-1998, כאשר התובע עצמו מודה בכך בחצי פה (ר' עמ' 18 לפרוטוקול מ- 19.2.2007), ולאור תשובת המומחה מטעמו, כי ככל שהתלונה הראשונה הינה מ-1998 הוא אינו יכול ליצור קורלציה לתסמונת ממנה הינו סובל לכאורה, כי גם מומחה התובע סבור שיש קושי בהגדרת המחלה ממנה סובל התובע כתסמונת המעי הרגיז. לכך יש להוסיף העובדה שהתובע לא עבר בדיקות מקיפות לביצוע אבחנה מבדלת לבעייתו וכי לא נכנס לקריטריונים שציין מומחה הנתבעות להחלת התסמונת על הבעיה ממנה סובל התובע. מכאן, סביר יותר להניח שהתובע, למרות שהינו סובל מבעיה בדרכי העיכול, אינו סובל מהתסמונת. מכאן גם שאין לקבוע לו אחוזי נכות כלשהם. בעיני סביר יותר, כי מצבי הלחץ השונים בהם היה מצוי התובע לגרסתו יימצאו ביטוי דווקא בחוו"ד פסיכיאטרית שתסביר אולי יותר מכול מהי ההשלכה שיש לאירועים המלחיצים השונים בחייו כמו חזרתו לישראל, דחייתו מקבלת עבודה במקומות שונים, מות אימו , מגורים לא נוחים ועוד, על מצבו הנפשי וכפועל יוצא על מצבו הגופני. ואף יותר מכך, התובע עצמו מודה, כי הוא מצליח להסתיר היטב את הבעיה ממנה הינו סובל ממעסיקיו גם כיום כעו"ד מכאן שגם לטעמו אין המדובר בכל נזק תפקודי (ר' עמ' 19 לפרוטוקול מ- 19.2.2007 שם מציין "באיכות העבודה נטו זה לא פגע"). מכאן, שאין התובע מוכיח כל נזק גופני, לא רפואי ואף לא תפקודי, גם לו הוכח שהנתבעות חטאו כלפיו. שתי הערות לפני סיכום 52. במסגרת חווה"ד של מומחית הנתבעות הד"ר שש זהבה ובהתייחס לציונים ולחווה"ד שערכו הנתבעות עבור הבנק, קבעה המומחית את הדברים הללו: "הציונים במבחנים מסוג זה אינם ציונים אבסולוטיים, אלא ציונים יחסיים, הנבנים ביחס לנבחנים אחרים, חלקם ביחס לנבחנים באוכלוסיה בכלל וחלקם ביחס לנבחנים לתפקידים דומים לאלה שהמועמדים מיועדים אליהם. במצב כזה - תשובה טכנית לנבחן על תוצאות המבחנים שהוא עבר, איננה נותנת מידע משמעותי לנבחן ויכולה אף להטעותו, ולכן אינה אחראית. מתן משוב לנבחן על תוצאות המבחנים שעבר חייב לכלול הסבר על דרך בניית הציונים, על ההשוואה לנבחנים אחרים, על האוכלוסיה אליה נערכה ההשוואה, על 'הסרגל' שנבנה לכל מבחן ועל משמעות כל אחד מהציונים". בכך יש אולי כדי להבין את התמונה כולה. לו הסכים התובע ליטול את אותו משוב בתמורה, אפילו התשלום גבוה וביתר באותה העת, יתכן שבכך היתה נחסכת התובענה כולה. התובע היה מבין מה מצבו לאור הבחינות שביצע ומה הביא לתוצאה זו. כך, יתכן ולא היה סובר שתוצאות הבחינות הם אלה המהוות את עולמו כולו וכי הנתבעות הן אלה שהביאו לחורבנו. יתכן גם שבכך היה מקטין נזקיו ומתעסק בשגרת חייו תוך ניסיון לדלות מהם את המיטב ולא לחפש את האחראים לקשיי חייו השונים. קשיים שכדרך אגב הינם מנת חלקם של מחפשי עבודה וסטודנטים לא מעטים כחלק מהליך התבגרותם ומציאת דרכם המקצועית בחייהם הבוגרים. הערה נוספת מתייחסת לעובדה לפיה חווה"ד אותן הכינו הנתבעות מהווה הערכה. הערכה זו קשה היא, היא אינה מדויקת ותלוית פרמטרים רבים. כשם שניתן לטעות בה כלפי מטה ניתן לטעות בה גם כלפי מעלה. הערכה זו היא שמסייגת את רצון ביהמ"ש להתערב בקביעות המומחים בתחום, במיוחד כך כאשר ביהמ"ש נעדר את הכלים הראיתים שאמור היה לספק לו התובע בנסיבות. סיכום 53. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. מאחר וסברתי כי הנתבעות יכלו לגלות מעט יותר ליבראליות בגילוי תוצאות המבחנים לתובע, מבלי לקבוע מסמרות באשר למחיר שהיה על התובע לשלם לשם כך, כפי חובתן לעשות כן בדין, ובשל התמשכות ההליך הדיוני בתיק זה, כי אז לא מצאתי לחייב התובע במלוא הוצאות המשפט הנדרשות לעניין. התובע יישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ +מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל במסירת פסה"ד מסיבות הנובעות הן מהיקפו של התיק והן מסד הזמנים הצפוף בו שהה ביהמ"ש. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.קבלה לעבודה