קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד ישראכרט: בפני תביעה אשר בטבורה מחלוקת באשר לאחריות לנזק הנובע משימוש אסור בכרטיס אשראי, לאור ההסדרים הקבועים בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק"). העובדות התובעת הינה חברה העוסקת בייצור ושיווק כלי יהלום דנטאליים. הנתבעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בהנפקת כרטיסי חיוב שונים. במסגרת זו, הנפיקה הנתבעת לתובעת כרטיס אשראי המסתיים בספרות 5906 (להלן: "כרטיס האשראי") וזו מסרה אותו לשימוש סמנכ"ל השיווק שלה, מר אמנון שחם. ביום 9.2.09, התברר לתובעת, באמצעות סריקה שבצעה מחלקת הנהלת החשבונות של התובעת, כי כארבעה חודשים לפני כן חויבה התובעת בתשלום בגין שתי עסקאות (להלן: "העסקאות") ואשר בוצעו באמצעות כרטיס האשראי, כדלהלן: חיוב ביום 6.10.08 בסך 50,035 SEK (שווה ערך ל- 7,161$) לטובת בית העסק Apple Computer INTL. חיוב ביום 8.10.08 בסך 145 SEK (שווה ערך ל- 20.35$) לטובת בית העסק Stockholm Transfer. במועדים בהם בוצעו החיובים הללו, בקר מר שחם בשבדיה והחיובים בוצעו במטבע השבדי אך לא על ידו. מידע אודות החיובים בגין עסקאות אלו נמסר לתובעת ביום 12.11.08, במסגרת דפי הפירוט החודשיים, אך נתגלה לה רק בסריקה שבוצעה ביום 9.2.09, כאמור. בתחילה לא הבינה התובעת את פשר אותם חיובים ולאחר בדיקה אשר נמשכה שבועות מספר, הגיעה למסקנה כי החיובים מבטאים רכישת שני מחשבים ואשר בוצעה באמצעות רשת האינטרנט ותוך שימוש בכרטיס האשראי על ידי אדם שאינו מורשה לכך. ביום 22.2.09, פנתה התובעת לנתבעת בזו הלשון: "בתאריך 12.10.08 חויב חשבוננו במט"ח ע"ס 6,979.39$ עבור שני סכומים ולהם אין לנו אסמכתאות. אבקש להמציא לנו. מצורף פירוט חיוב עם הסכומים לבירור. במידה וחסרים פרטים לצורך הבירור אבקש ליצור קשר עם אתי מהנה"ח." הבדיקה אצל הנתבעת נמשכה מספר חודשים וביום 22.11.09 הודיעה התובעת לנתבעת בכתב, כי היא דורשת את השבת הכספים בהם חויבה בגין העסקאות. הנתבעת סירבה, חילופי מכתבים נוספים לא הועילו וכך הוגשה תובענה זו במסגרתה עותרת התובעת לתשלום מלוא הסכום בו חויבה בגין עסקאות אלו, בסך העומד בשקלים חדשים על 28,644 ₪. בדיון המקדמי אשר התקיים ביום 17.5.10, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ויתרו הצדדים על קיומה של ישיבת הוכחות והסכימו למתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות וסיכומים אשר יוגשו בכתב. בהתאם להסכמה זו הגישו הצדדים סיכומים בכתב. הליך הגשת הסיכומים הסתיים בהגשת סיכומי התשובה מטעם התובעת ביום 19.9.10. טענות הצדדים לטענת התובעת, היא פעלה כראוי ובזהירות המתבקשת מרגע שנודע לה על השימוש האסור בכרטיס האשראי, בעוד דווקא הנתבעת הסתפקה בבדיקות שטחיות. לשיטתה, בפרט נוכח היותה חברה גדולה המנהלת עסקאות חובקות עולם, בקציבת הזמן להתכחשות לעסקה בכרטיס חיוב, יש למנות את הימים רק מהמועד בו נודע לה בפועל אודות השימוש לרעה בכרטיס. מועד זה חל ביום בו נתגלו העסקאות לתובעת ביום 9.2.09 ולא ביום בו נמסרו דפי הפירוט ביום 12.11.08. במגבלת זמן זו, ממשיכה וטוענת התובעת, יש לראות בהודעתה הראשונה לנתבעת, ביום 9.2.09, משום התכחשות לעסקאות. התובעת מדגישה כי כעיקרון, ראוי שאדם יבדוק עצמו טרם יתכחש מפורשות לעסקה וכך גם עשתה, שלכן יש להכיר בבקשת המידע כהתכחשות גם אם מילים מפורשות אלו לא נאמרו בפה מלא. התובעת מסכימה כי העסקאות נשוא תביעתה הינן בגדר "עסקה במסמך חסר", אך טוענת כי בהודעתה מיום 9.2.09 עמדה במגבלת 30 הימים הנדרשת להתכחשות לעסקה במסמך חסר, בסע' 9 לחוק. למצער, טוענת התובעת כי הנתבעת עצמה האריכה את המועד ללקוחותיה ל- 120 יום כך שגם בהתייחס למועד קבלת דפי הפירוט עמדה התובעת במסגרת זמן זו. עוד טוענת התובעת כי ההסדר בסע' 9 לחוק ביחס לעסקה במסך חסר, איננו מבטל את ההסדרים בסע' 5 לחוק ביחס לשימוש לרעה בכרטיס אשראי, שלפיהם זכותה להתכחש לעסקה גם לאחר 30 יום ולכל היותר יש להפחית מהפיצוי את הסכומים לפי הנוסחה שבסע' 5 (ג) (1) לחוק, כך שאפילו ביחס למועד ההתכחשות המלאה ביום 22.11.09, הינה זכאית לפחות לפיצויים חלקיים. לטענת הנתבעת, מאחר ומדובר בעסקה במסמך חסר חלות הוראות סע' 9 לחוק ולא ההוראות המנויות בסע' 5 לחוק ואשר מתייחסות לעסקאות רגילות בכרטיסי חיוב. לפיכך, טוענת הנתבעת, חייבת הייתה התובעת להודיע על התכחשות לעסקאות בתוך 30 יום מיום בו נודע לה אודות העסקאות. המועד הקובע לבחינת טענות התובעת הינו היום בו קבלה התובעת את דפי הפירוט הרלוונטיים, 12.11.08 ומאחר וכל הודעה לא ניתנה עד ליום 12.12.08 - אין בסיס לתביעה. הנתבעת מאשרת כי כמחווה ללקוחותיה הוארך המועד בו רשאי לקוח להתכחש לעסקה ל- 120 יום, אולם הארכה זו מתייחסת ליום ביצוע העסקה. מאחר והעסקאות בוצעו ב- 6.10.08 ו- 8.10.08, לא עמדה התובעת גם במועד מורחב זה. פניית התובעת מיום 22.2.09 הייתה לבקשת מידע בלבד ואיננה מהווה התכחשות לעסקאות ובכל מקרה גם פנייה זו נעשתה באיחור הן לפי סע' 9 לחוק והן לפי כללי הנתבעת. מאחר וההתכחשות הראשונה לעסקאות הייתה ביום 22.11.09, אין לתובעת כל זכות לפיצויים. דיון מערכת היחסים שבין הלקוח למנפיק כרטיס האשראי מוסדרת במסגרת החוק ובמסגרתה, בין היתר, מוסדרת חלוקת האחריות במקרה בו מתברר שנעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי. כעיקרון, לא אמור הלקוח כלל לשאת בנזק הנובע משימוש לרעה בכרטיס החיוב ובאם חויב - מחויב המנפיק להשיב לו את כספו (סע' 6(א) לחוק). יחד עם זאת, אין הלקוח עצמו יוצא פטור מכל מעשה גם כאשר מתברר שנעשה שימוש לרעה שכזה. הלקוח חייב לקחת בחשבון, כי המנפיק עלול להינזק אם הלקוח לא ינקוט באמצעי זהירות ואת אלו חייב הלקוח לנקוט הן טרם אותו שימוש לרעה (למשל בשמירה על כרטיס החיוב ומתן הודעה על אובדנו) והן לאחר היוודע דבר השימוש לרעה (בעיקר במסירת הודעה למנפיק). כאשר מתגלה שימוש לרעה בכרטיס אשראי, יכול המנפיק, למשל, להודיע לספקים שאין לכבד את כרטיס החיוב בשל שימוש לרעה שנעשה בו ואולי אף לעצור העברת כספים בגין העסקה האסורה. בהיוודע שימוש לרעה בכרטיס האשראי אם כן, קמה ללקוח חובה בסיסית ויסודית, להודיע בהקדם האפשרי לבנק ולמנפיק על האירוע, כדי שהמנפיק יוכל להתחיל ולפעול באופן מיידי למניעת השימוש בכרטיס או להקטנת הנזקים האפשריים. חובת ההדועה של הלקוח באה לכדי ביטוי בחוק. בסעיף 5 (א) לחוק מוגדר כי שימוש בכרטיס חיוב על ידי מי שאינו זכאי לכך, כולל בדרך של רכישת נכסים, מהווה שימוש לרעה. במקרה בו מתגלה ללקוח שימוש לרעה שכזה, חייב הלקוח למסור הודעה למנפיק שכך נקבע: (ב) הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. (ג) הלקוח יהיה אחראי לשימוש לרעה שנעשה לפני שנמסרה הודעה למנפיק, לפי הסכום הנמוך מבין שני אלה: (1) סכום קבוע של 75 שקלים חדשים בתוספת של 30 שקלים חדשים לכל יום מהמועד שבו נודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על השימוש לרעה בו עד מועד מסירת ההודעה; על אף האמור לעיל, אם מסר הלקוח את ההודעה תוך שלושים ימים מיום שנעשה לראשונה שימוש לרעה, לא יהיה אחראי לסכום העולה על 450 שקלים חדשים; יום ההודעה לא ייכלל במנין הימים, אם נמסרה באותו יום שבו נודע ללקוח על האובדן או הגניבה; (2) סכום העסקאות או הפעולות שבוצעו בפועל. סעיף 6 (א) בחוק ממשיך וקובע: חוייב לקוח בשל עסקאות או פעולות שנעשו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס חיוב, ישיב המנפיק ללקוח, בהקדם האפשרי אך לא יאוחר מעשרה ימי עסקים מיום הודעת הלקוח, את סכום החיוב, למעט הסכום שבו חייב הלקוח לפי סעיף 5(ג). כך איפה מוסדרת בחוק חובת מסירת ההדועה על ידי הלקוח וזכותו לשיפוי לאחר שנמסרה ההודעה. בהמשך החוק, בסע' 9, מתייחס החוק ל"עסקה במסמך חסר", אשר הגדרתה כוללת עסקה במסגרתה לא הוצג כרטיס האשראי. בסעיף 9 (ב) לחוק נקבע כך: חויב לקוח לשלם את תמורתה של עסקה במסמך חסר, והודיע למנפיק, תוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעת המנפיק על החיוב שהוא לא ביצע את העסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב הלקוח, ישיב לו המנפיק את סכום החיוב בערכו ביום החיוב, או את ההפרש שבין סכום החיוב המוסכם על הלקוח לפי הודעתו, לבין הסכום הרשום במסמך, לפי הענין, תוך חמישה עשר ימים מיום מסירת הודעת הלקוח, והוראות סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) לסעיף 6א יחולו, בשינויים המחויבים. לפי הוראות החוק אם כן, להבדיל מעסקה רגילה בכרטיס אשראי, נקבעה ביחס לעסקה במסמך חסר מגבלת זמן דווקנית יותר של 30 יום, במהלכם חייב הלקוח להודיע על התכחשות לעסקה. מצב זה מעורר קושי ברור. לא תמיד בודק אדם את דפי החשבון מייד עם קבלתם ואין הדבר עלול לנבוע בהכרח מרשלנות. העדר בדיקה יכול להיגרם מנסיבות אישיות, יכול להיגרם מהיקף גדול של פעילות (דוגמת טענות התובעת בעניין דנא) ויכול גם לנבוע מטעות גרידא, מחוסר תשומת לב. קשה לקבל את התוצאה לפיה כל חריגה מחלון 30 הימים בעסקה במסמך חסר, תביא לחיוב מלא של הלקוח בעסקה אותה לא בצע ותפטור לחלוטין את חברת האשראי. קשה להבין מדוע יורע מצב הלקוח בצורה כה דרמטית בעסקה שלא בצע רק משום שזו בוצעה כעסקה במסמך חסר, לעומת מצבו בגין עסקה שלא בצע אך בוצעה כעסקה רגילה. יש לבחון איפה את היחס שבין הוראות סע' 5 בחוק להוראות סע' 9. שאלה זו בדיוק נבחנה על ידי השופט המנוח, עדי אזר ז"ל ודבריו, גם לכבודו, יובאו כלשונם: "עדיין יש צורך להסביר את ההבדל שבין סעיף 9 לבין סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב. האבחנה, לדעתי, בהעדר פסיקה של בתי משפט בנושא זה, היא שמצב של שימוש לרעה בפרטי כרטיס (להבדיל משימוש לרעה בכרטיס עצמו) הוא מצב הכלול הן בסעיף 9 והן בסעיף 5. במקרה זה ההבדל נעוץ בנטל ההוכחה. סעיף 5 עוסק במצב שבו הלקוח שכנע והוכיח כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס. תנאי להפעלת הסעיף הוא שהיה שימוש לרעה. סעיף 5(ב) קובע כי הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה. במקרה זה לא עצם ההודעה מעניק את הזכות ללקוח, אלא העובדה שהיה אמנם שימוש לרעה, כלומר, שימוש בכרטיס בידי מי שאינו זכאי לכך. שונה המצב לגבי סעיף 9. באותו מקרה הלקוח אינו צריך להוכיח דבר ודי בכך שהוא מודיע למנפיק תוך 30 ימים שהוא לא ביצע עיסקה, כדי שהמנפיק יהיה חייב להשיב לו את סכום החיוב. ההבדל בולט לעין אם מעיינים בסעיף 10(ג) לחוק כרטיסי חיוב, הקובע כי למנפיק זכות לחזור ולחייב את הלקוח בשל אותה עיסקה, אם למשל, נוכח שהנכס שנרכש באותה עיסקה סופק ללקוח. לפיכך, קיים הבדל של ממש בין שני הסעיפים היוצר את המצב המשפטי הבא: כאשר הלקוח מודיע תוך 30 ימים כי הבחין בכך שחוייב בחיוב שאינו מוצדק, בגין עיסקה שהוא לא ביצע, חייב המנפיק מייד להשיב לו את כספו, על סמך אותה הודעה בלבד. בהמשך זכאי המנפיק להמשיך ולברר את הענין ואם יגלה כי ההודעה נמסרה שלא בתום לב, או על בסיס מידע שאינו נכון, יוכל המנפיק לחזור ולחייב את הלקוח. לעומת זאת, אם נמסרה הודעה לאחר 30 יום או בכל מועד, על שימוש לרעה בפרטי הכרטיס, הדגש אינו נעוץ עוד בעובדה שנעשתה עיסקה במסמך חסר, אלא הדגש הוא כעת על היסוד של שימוש לרעה. במקרה זה גם לאחר 30 ימים, כאשר הלקוח מודיע על שימוש לרעה לא יהיה הלקוח אחראי, אלא בגדר האחריות להשתתפות עצמית נמוכה הקבועה בסעיף 5(ג) לחוק. בין הסעיפים הללו 5 ו- 9 קיימים הבדלים נוספים. אין מקום בהחלטה זו לעמוד על כל ההבדלים הרבים וניתוח זה הוא ענין למשפטים אחרים בהתאם לעובדות שיתעוררו בכל מקרה. עליי לציין כי האבחנה היסודית לפיה כביכול עוסק סעיף 5 במקרה שבו נעשה שימוש לרעה בכרטיס עצמו פיזית, ואילו סעיף 9 עוסק במקרה שבו נעשה שימוש לרעה בפרטי הכרטיס, היא אבחנה המושכת את הלב בפשטותה, אולם מביאה לתוצאה קשה כלפי הלקוח, ופוגעת בזכויות הצרכן במידה בלתי ראויה. אילו זו היתה כוונת המחוקק יכול היה ללא קושי לרשום את הדברים בצורה ברורה בחוק ויכול היה לציין בסעיף 5 כי אינו חל על שימוש לרעה בפרטי כרטיס. לא רק שהדבר לא נרשם בחוק, אלא נרשם בהגדרת "הודעה" שבסעיף 5(א) ההפך, כלומר, החוק מתייחס לשימוש לרעה משלושה סוגים: א. גניבה ב. אובדן ג. שימוש לרעה. מי שטוען כי הסעיף הנ"ל, סעיף 5, חל רק על מצב שבו נעשה שימוש לרעה תוך שימוש פיזי בכרטיס, צריך להסביר מה פירוש החלופה השלישית הנ"ל במסגרת הגדרת "הודעה". לפי הפירוש שאני מציע יש הסבר פשוט לענין והוא שהחלופה של שימוש לרעה בהגדרת "הודעה" עוסקת בשימוש לרעה בפירטי כרטיס ללא גניבה או אובדן. (ת.א. (ת"א) 127136/00 רוזנבלום משה נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, ) ניתוח זה מקובל עלי ומבהיר נאמנה את היחס שבין הוראות סעיף 5 לסעיף 9 בחוק. במקרה של שימוש אסור בעסקה במסמך חסר, על הלקוח להודיע למנפיק על התכחשותו לעסקה בתוך 30 יום מיום היוודע לו אודות העסקה ובאם עשה כן - חייב המנפיק לזכותו בסכום החיוב. במקרה שהתכחשות הלקוח הועברה לאחר 30 יום, לא מאבד הלקוח כליל את זכויותיו לפיצוי אך עליו הנטל להוכיח את השימוש לרעה ויחולו המגבלות לפי סעיף 5 (ג) לחוק. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהעסקאות להן מתכחשת התובעת הינן בגדר "עסקה במסמך חסר", שלכן חלות עליהן הוראות סעיף 9 לחוק. פירוט הכולל עסקאות אלו נמסר לתובעת ביום 12.11.08 שלכן היה עליה להתכחש לעסקאות אלו בתוך 30 יום, עד ליום 12.12.08. לו עשתה כן, חייבת הייתה הנתבעת לזכותה בתוך 15 יום. אלא שהתובעת לא עשתה כן ולא מסרה כל הודעה עד ליום 12.12.08. רק ביום 9.2.09 פנתה התובעת לנתבעת לראשונה בעניין העסקאות. טענת התובעת לפיה יש לבחון את מירוץ המועדים רק מיום בו "נודע לה בפועל" על העסקאות, אותו יום בו פנתה לנתבעת ביום 9.2.09, חסרת כל בסיס. סע' 9 לחוק מתייחס במפורש ליום "הודעת המנפיק" ולא ליום בו שקד הלקוח על בדיקתה. טענת התובעת אף חסרת היגיון שכן לשיטתה, יכול היה מירוץ המועדים לעמוד דום במשך חודשים ארוכים נוספים ועד שיתכבד הלקוח להעבירם לבדיקת מנהלי החשבונות או גורם אחר, שאפילו אז לא יפגע הלקוח כמלוא הנימה. בנסיבות אלו אם כן, לא זכאית התובעת להתבסס על הוראות סע' 9 לחוק כבסיס להשבת סכומי החיוב. מצב זה אינו סותם את הגולל על זכויות התובעת אלא מחיל את הוראות סע' 5 לחוק ומעביר לתובעת את הנטל להוכיח שימוש לרעה בכרטיס האשראי. בעניין דנא, לא נחקרו נציגי התובעת כלל ולמעשה לא נסתרה טענת התובעת לעצם השימוש לרעה. גם בסיכומיה, לא מתכחשת הנתבעת כלל לטענה בדבר עצם השימוש לרעה. לפיכך, אני קובע כי התובעת עמדה בנטל זה והוכיחה שאכן נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי בביצוע העסקאות. לטענת התובעת, המועד בו פנתה לראשונה לנתבעת בבקשת מידע אודות העסקאות, 9.2.09, הוא המועד בו התכחשה לעסקאות. טענה זו אינני מקבל. הביטוי "הודעה" מוגדר בסע' 5 לחוק כך: "הודעה" - הודעה של הלקוח למנפיק אחרי שנודע לו על גניבת כרטיס החיוב, על אבדנו או על שימוש לרעה. לשונו של החוק מחייבת איפה הודעה ברורה וחד משמעית על שימוש לרעה בכרטיס האשראי. הגיונה של דרישה זה כבר הוסבר, שהרי מרגע ההודעה יכול המנפיק לנקוט באמצעים להגנה על זכויותיו הוא. פנייתה של התובעת לנתבעת מיום 9.2.09 כללה אך ורק בקשת פרטים. לא היה בה כל התכחשות לעסקאות או רמז לשימוש לרעה בכרטיס האשראי. רצון התובעת לערוך "בירור אמיתי" של העובדות טרם התכחשות איננו מצדיק הימנעות מהודעה מפורשת. למעשה, קשה להבין אי מדוע נזקקה התובעת לפרטים נוספים מהנתבעת, כאשר יכלה בנקל לברר עם מחזיק כרטיס האשראי, מר שחם, אם ביצע עסקאות שכאלו. רק ביום 22.11.09 הודיעה התובעת לנתבעת על דרישתה להשבת הכספים שלכן רק במועד זה התכחשה לעסקאות והודיעה על שימוש לרעה בכרטיס האשראי. איחור זה במסירת ההודעה ממילא שאף שולל מהתובעת את הזכות להתבסס על נוהלי הנתבעת המאפשרים התכחשות לעסקאות 120 יום מיום ביצוע העסקה. במצב זה חלה הנוסחה הקבועה בסעיף 5 (ג) (1) לחוק שלפיה התובעת אחראית לסך של 30 ₪ עבור כל יום שחלף מהיום בו נודע לה על השימוש לרעה (12.11.08) ועד היום בו הודיעה על כך לנתבעת (22.11.09) ובסה"כ 375 יום, בצירוף 75 ש"ח, דהיינו 11,325 ₪. בגין ההפרש שבין סכום העסקאות (28,441 ₪) לסכום לו אחראית התובעת תפצה הנתבעת את התובעת כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.12.09 (10 ימי עסקים ממועד הודעת התובעת כאמור בסע' 6 (א) לחוק). לסיכום, התובעת לא עמדה במועדים הנקובים בסע' 9 לחוק ולא התכחשה לעסקאות בתוך 30 יום מיום שקבלה הודעה עליהן, שלכן איננה זכאית להתבסס על סע' 9 בחוק להשבת הכספים אשר בהם חויבה בגינם. מאידך, התובעת הוכיחה שאכן נעשה שימוש אסור בכרטיס האשראי בביצוע העסקאות, שלכן חייבת הנתבעת להשיב לה את הכספים בהם חויבה התובעת, אך בניכוי חלקה של התובעת לנוכח העיכוב במסירת ההודעה על כך לנתבעת במשך 375 יום. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 17,116 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.12.09. כמו כן תישא הנתבעת במחצית מאגרת בית המשפט ובשכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪.אשראיכרטיס חיוב (אשראי)