קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד עיתון הארץ בגין לשון הרע: 1. זהו פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד, שעניינן טענות הצדדים להוצאת לשון הרע. הוחלט לדחות את שתי התביעות. 2. במועדים הרלוונטיים לתביעות, כיהן התובע - הנתבע שכנגד, ד"ר בריל (להלן: "התובע"), כראש העיר ערד, והנתבע מס' 1 - התובע שכנגד, מר בן סימון (להלן:"הנתבע"), היה עיתונאי בעיתון "הארץ", שהוצא ע"י הנתבעת מס' 2. התביעה הראשית עוסקת בשתי כתבות, שכתב הנתבע בעיתון "הארץ", ואשר העתקיהן צורפו לכתב התביעה. הכתבה הראשונה פורסמה ביום 30.7.04, תחת הכותרת "אוי לא, ממש כמו דימונה" (להלן: "הכתבה הראשונה"). הכתבה נכתבה על רקע מאבק משותף של אזרחי הערים ערד ודימונה, שתכליתו היתה חלוקה מחדש של אזורים מוניציפאליים, כאשר במוקד, שטחים שנמצאו אז בתחום השיפוט של המועצה האזורית תמר. הכתבה עסקה בהרחבה בעניינים חברתיים שונים, בתוך העיר ערד, ובכללם, היחס בין קבוצת התושבים הותיקים של העיר, ובין קבוצת העולים החדשים, וכן, במאפיינים של העיר ערד, לעומת מאפיינים של העיר דימונה, במישור החברתי. במסגרת התחקיר לקראת כתיבת הכתבה, נפגשו התובע והנתבע לשיחה, כאשר במסגרת הכתבה, צוטטו בין היתר דברים שאמר לכאורה התובע, במהלך השיחה. בכתב התביעה טען התובע, בין היתר, כי דברים שאמר לנתבע סולפו, וכי הנתבע התיימר לצטט מפיו דברים שלא אמר. התובע טען לענין זה, בין היתר: "כתבה זו, שבינה לבין המציאות לא נותר קשר ממשי מדי, כמו יועדה מראש, לשרת מגמה נמשכת ב"פועלו" של דניאל בן סימון, ששם עצמו לפה לשכבות המצוקה, שלא ברצונן... במסגרת הכתבה בחר הנתבע הראשון ל"צטט" מתוך שיחתו עם התובע משפטים שלמים, ארוכים, מובנים להפליא, נשמעים כאילו אותנטיים לחלוטין! כל זאת בכוח "זיכרונו" המדהים, לפי שככל הנראה, התיר לעצמו מראש, חרות מיוחדת ל"השלים", אף לשנות, את פרטי השיחה, הכל בהתאם למטרת הכתבה, הלא היא הצגת התובע כגזען, חלק מקבוצה של תושבים ותיקים-שורשיים בערד, המתנאים למול פני אחיהם בני התפוצות, שהגיעו לערד ולדימונה". התביעה מתייחסת לכתבה כמכלול, הן לציטוטים המובאים לכאורה מפי התובע, והן לפרשנותו של הנתבע והקשרים שיצר בתוך הכתבה, בין ציטוטים שונים, רשמיו ופרשנותו, ביחס למצב החברתי בעיר. בכתב התביעה, התייחס התובע באופן מפורט, למספר ציטוטים שיוחסו לו כדלקמן: "בטח שיש הבדל בינינו לבין אנשי דימונה הוא ממשיך, אותם שפכו במשאיות על חולות דימונה ואותנו בחרו בקפידה. אצלנו היו וועדות מיון שבחרו כל תושב בצורה מדוקדקת...". לטענת התובע, ציטוט זה מהווה חיבור של שתי תשובות, שהשיב לשתי שאלות שונות, כאשר המשפט הראשון מתייחס לסיפור ששמע מפי תושב דימונה, שעבד עמו בעבר, ואשר סיפר לו, כיצד התנהגו הרשויות בעולים שהובאו לדימונה, סיפור שזעזע אותו לדבריו, והמשפט השני, מתייחס לשאלה אחרת, שעניינה תהליך ייסודה של העיר ערד. התובע טען, כי החיבור בין התשובות השונות, מהווה סילוף של דבריו, מעוות את משמעותם, ותכליתו יצירת פרובוקציה, בדרך ההשוואה בין תושבי שתי הערים. "ממש ככה, היינו חממה עם אוכלוסייה הומוגנית שבה חבר מביא חבר". ביחס לציטוט זה טען התובע, כי אינו נכון, ומציג אותו כמי שאיננו מרוצה מהתפתחות העיר ערד, מ"חממה" הומוגנית, לישוב בעל הרכב אנושי מגוון. "היום הוא חושב שההחלטה של ממשלות ישראל להכניס כל כך הרבה עולים למדינה הייתה "פרץ של טמטום", כהגדרתו". התובע טען לענין ציטוט זה, כי הוא אכן ביקר את גידול האוכלוסיה בערד מעבר לגבולות יכולת הקליטה שלה, ואולם, הצגת הביקורת שלו בהקשר בו בוצעה בכתבה, "...יוצרת את הרושם, שד"ר בריל גזען מבטן ומלידה, שעה שמתן משמעות נכונה לדבריו, משקפת היתה כוונה הפוכה בתכלית מצידו של ד"ר בריל". "בריל שיקוף נאמן של הוותיקים והמייסדים בטוח שעירו קרסה עם בוא הרוסים". משפט זה איננו מתיימר להיות ציטוט מפי התובע, ואולם התובע טען, כי מדובר באמירה לא נכונה עובדתית, משום שלא היה בין מייסדי ערד, וכי היא מציגה אותו באופן בלתי ראוי. "נוצרו שתי ערים, עיר שמדברת עברית ועיר שמדברת רוסית" מקונן בריל "זה הפיל עלינו תדהמה "ומה שהיה יותר חמור זה שתהליך ההגירה של הרוסים הביא לתהליך עזיבה של הוותיקים". התובע טען, כי מדובר בציטוטים לא נכונים, המציגים אותו שוב באופן בלתי ראוי, הסותר את התנהלותו בפועל, כמי שהינו שותף לקליטה של עולים חדשים בעיר. התובע הדגיש את השימוש הפסול בטענתו, במילה "מקונן", המשמשת לחיבור בין שתי המובאות. "הרגשנו שגנבו לנו את העיר הייתה לנו תחושה שערד כבר לא העיר שלנו". לטענת התובע, בפועל, לא נאמרו הדברים כמשקפים את תחושותיו שלו, אלא לדבריו: "הדברים שנאמרו היו כי אותם אנשים שעזבו את העיר, טענו כי זו היתה הרגשתם". לאחר פרסום הכתבה, פנה התובע אל הנתבע במכתב, בו טען שהנתבע פעל בזדון על מנת לפגוע בו, השמיץ אותו וגרם לו נזק. בשולי המכתב דרש התובע, כי הנתבע יפעל לתיקון המעוות, בדרך של פרסום "...הבהרה ברורה באחד העיתונים הקרובים...". כאמור להלן, המכתב האמור, הינו הפרסום אליו מתייחסת התביעה שכנגד, ובהמשך, בסעיף העוסק בתביעה שכנגד, יצוטטו חלקים מתוכו. משלא נענה מכתבו האמור, פנה התובע אל הנתבעת מס' 2, ודרש ממנה לפרסם את המכתב כלשונו, לדבריו: "...כדי שלתושבי ערד ודימונה ולכל האוכלוסיות שנפגעו מהכתבה יהיה ברור שהאמור בכתבה הוא פירוש נבזי ולא הוגן של דברי כפי שנאמרו לכתב. כל זאת מבלי שתיגרע לי הזכות לקבל סיוע משפטי בעבירה של הוצאת דיבה מול הכתב ומולכם כעיתון". טרם קבלת תשובה לפניה האמורה, התפרסמה ביום 13.8.04 כתבה נוספת מאת הנתבע, בעיתון "הארץ", במסגרתה חזר על מקצת הציטוטים האמורים, ודיווח בין היתר, על ביקורת שהופנתה כלפי התובע עקב הכתבה הראשונה, מצד תושבי ערד ודימונה (להלן: "הכתבה השניה"). כותרת הכתבה היתה: "ממש כמו אורי אור", וזאת לטענת התובע, מתוך רצון להשוותו לאלוף במיל' (ח"כ וסגן שר בטחון בעבר) אורי אור. זאת, על רקע כתבה שנכתבה ע"י הנתבע מס' 1, ופורסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1998, במסגרתה יוחסו למר אור דברים שהתפרשו, ככוללים ביקורת בלתי מקובלת על בני עדות שונות, וכתוצאה מכך, הוטחה כלפיו ביקורת קשה בציבור, ואף הודח מתפקידים שונים במפלגתו. ביום 17.8.04, לאחר פרסום הכתבה השניה, נתקבלה תשובת ב"כ הנתבעת, לדרישת התובע לפרסום תגובה, במסגרתה הביע ב"כ הנתבעת נכונות לפרסם תגובה "...ובלבד שזו תהא מנוסחת בלשון עניינית, כנהוג וכמקובל". הצדדים לא הגיעו להסכמה, לענין נוסח התגובה, ובסופו של דבר, לא פורסמה התגובה. הנתבעת גם לא פרסמה התנצלות או הבהרה. התובע טען, כי בקשתו לקבל תיעוד של השיחה, שהתקיימה בינו ובין הנתבע, לא נענתה. סכום התביעה 250,000 ₪. בנוסף, נתבע סעד של חיוב הנתבעים, לפרסם את תגובת התובע בעיתון. 3. הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם את טענות התובע, לענין נסיבות הפרסום, לרבות הטענות בדבר ציטוטים מסולפים מדבריו. הנתבעים טענו, כי הפרסום איננו כולל לשון הרע, וכי הנתבעים פעלו בתום לב, מתוך אמונה באמיתות הדברים, ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע. עוד טענו, כי לא שללו מהתובע את זכות התגובה, אלא עמדו על זכותם, כי התגובה שתפורסם תהיה עניינית, ולא תכלול השמצות של הנתבעים. הנתבעים טענו, בין היתר, להגנות ע"פ סעיפים 13, 14, 15 (1) עד 15 (6) וע"פ סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעים טענו, כי לא נגרם לתובע נזק כתוצאה מהפרסום, ולחילופין טענו, כי סכום הפיצויים הנתבע מוגזם. כן טענו, לקיום אשם תורם מצד התובע, בשל התנהגותו בפרשה. הנתבע מס' 1 הגיש תביעה שכנגד, במסגרתה תבע לחייב את התובע, לשלם לו פיצויים בסך 250,000 ₪. זאת, בשל תוכן מכתבו של התובע מיום 12.8.04 אל מערכת הנתבעת מס' 2, במסגרתה צוטט מכתבו אל הנתבע מיום 30.7.04 במלואו. יצוין, כי העתקי המכתב אל הנתבעת מוענו אל מספר גורמים, ובהם נבחרי ציבור, עיתון מקומי בערד, ויועצת משפטית של עיריית ערד. במכתב האמור נאמר, בין היתר: "דניאל רצית לקלקל והצלחת. חשבתי שאתה מגיע על מנת לנסות ולעזור לחיבור ההיסטורי בין ערד לדימונה, אבל אתה לא הצלחת להתגבר על הרצון להוכיח את התיזה שלך על אשכנזים ומרוקאים. גם כאשר שאלת אותי על ההיסטוריה של שתי הערים, השאלות נוסחו כאילו על מנת ללמוד את העובדות אבל בכתבה זה מתבטא כהתנשאות שלי על תושבי דימונה. מי כמוך יודע שלא כך עניתי ולא על זה נשאלתי אבל האמת כנראה לא הייתה הדבר שאליו כיוונת אלא הסקופ העיתונאי. אז מה יצא לנו ולך: אתה קיבלת כתבה בעיתון של יום שישי אני "חטפתי על הראש" גם מתושבי ערד וגם מתושבי דימונה. מתי שמעת שאני "מקונן" על העולים החדשים. שאלת אותי כיצד ערד הפכה מעיר מאוזנת לעיר בגירעון כל כך גדול ועניתי לך שהעומס הכלכלי של קליטת עלייה הוטל על התושבים ועל העירייה וזה גרם למצב. אבל, באותו משפט אמרתי גם שזוהי אוכלוסייה נהדרת בעלת איכויות בלתי רגילות שהוסיפה לעיר מבחינת תרבות ואומנות. "כך נהפכו הרוסים, בערד לפחות, למזרחים החדשים" איך הגעת לדימוי הטיפשי הזה. מי אמר אותו ומי התבטא כך. למה אתה מוסיף בעיות גם במקום שאין כאלו. הנזק שנגרם לאיחוד שלנו הוא נזק משמעותי אבל (לצערך?) לא בלתי הפיך. הצלחת להשמיץ עוד פעם שלא בצדק את תושבי דימונה ולהוציא אותם לא טוב למרות שכאשר אני עניתי לך על שאלותיך הבהרתי לך שאני מקנא (כן, מקנא!!!) במאיר כהן על התמיכה והפרגון שהוא זוכה להם מצד תושבי דימונה. אבל, אתה ניצלת את תשובותיי על מנת להדגיש את ההבדל בינינו במקום למצוא ולהדגיש את המשותף. הדבר שהפריע לי יותר מכל לאחר שקראתי את ספרך "מזימה אפלה" הוא שחשבתי שהנגב חשוב לך, והסיכוי לראות את ערי הפיתוח בנגב מצליחות במאבק היסטורי היה אמור להיות גולת כותרת מבחינתך לפתוח את ספרך החדש על תקופה חדשה בחייהן של ערד ודימונה. במקום זה, החלטת ללכלך ולקלקל את מה שמאיר ואני עשינו בעבודה קשה ולא פשוטה. תושבי ערד ודימונה, מאיר כהן ואני נמשיך את המאבק למרות הפרעות כמו הכתבה שלך". הנתבע טען, כי המכתב כלל "...השתלחות ישירה ובוטה בדברי לשון הרע כלפי התובע שכנגד", וגרם לו נזק רב. התובע התגונן מפני התביעה שכנגד, וגם הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבעים. 4. מטעם התובע העידו העדים הבאים: התובע עצמו, אשר פירט בתצהיר עדותו הראשית, את הטענות שנטענו בכתבי טענותיו, וצירף את המסמכים הרלוונטיים. רעייתו של התובע, הגב' עדנה בריל, אשר העידה על הנזק שסבל התובע כתוצאה מהפרסומים, וכן העידה, כי: "...הדברים שיוחסו לו ע"י בן סימון אינם מייצגים עמדתו כלל וכלל. הוא אינו גזען, להיפך. הוא פועל ללא לאות לקירוב בין כל תושביה של ערד". יצוין, כי ב"כ הנתבעים ויתר על זכותו לחקור את העדה. גב' איריס קוזלוביץ', מי שכיהנה במועדים הרלוונטיים, וגם במהלך חקירתה הנגדית, כעוזרת של התובע, אשר העידה, הן על נסיבות קיום השיחה בין התובע והנתבע, הן על תוכן השיחה, והן על הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסומים. מר אורי אור, אשר העיד על פגישתו עם הנתבע, בעקבותיה נכתבה הכתבה, אשר ייחסה לו אמירת דברים שלא אמר בפועל, על התנהלותו הפסולה של הנתבע לאחר פרסום הכתבה, ועל הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. עדותו של מר אורי אור, הובאה לטענת התובע, כ"עדות שיטה", על מנת להוכיח את התנהגותו הפסולה של הנתבע, ואת מנהגו לקיים שיחה תמימה עם מרואיינים, ללא תיעוד בדרך של עריכת תמליל או הקלטה, לפרסם כתבה מסולפת ומגמתית, למנוע ממי שנפגעו את זכות התגובה, ולפרסם בהמשך כתבת "מעקב", לצורך ניגוח של המרואיינים. לאחר הגשת תצהירי העדויות הראשיות מטעם התובע, ביקשו הנתבעים למחוק את מרבית הסעיפים בתצהירו של מר אורי אור, בטענה, כי אינו רלוונטית וכי כולו עדויות מפי השמועה ועדויות סברה. כן ביקשו למחוק סעיפים שונים בתצהיר התובע, ובתצהירי הגב' בריל והגב' קוזלוביץ' (בש"א 1775/07). הוחלט לדחות את הבקשה, לענין תצהירי התובע, הגב' קוזלוביץ' והגב' בריל, ולקבל באופן חלקי, את הבקשה לענין תצהיר מר אורי אור, כאשר נמחקו סעיפים, שתוכנם אינו עשוי לבסס "עדות שיטה". 5. מטעם הנתבעים העידו העדים הבאים: הנתבע, מר בן סימון, אשר פירט בתצהיר עדותו הראשית, את הטענות שנטענו בכתבי הטענות מטעמו. לתצהיר צורפו מסמכים רלוונטיים, ובהם 45 דפי פנקס, הכוללים לטענתו, תרשומת מדויקת, מדברים שאמר התובע במהלך השיחה. הנתבע טען לענין התרשומת: "בריל הוביל את השיחה. בקושי שאלתי שאלות. הוא דיבר ואני רשמתי בפנקס-הרשימות שלי ב"דיוק כירורגי", מילה במילה את דבריו, מלבד, כמובן, מילות חולין ועניינים פרוזאיים שלא היו ממין העניין. כל הנוכחים בחדר יכלו להתרשם מהסיטואציה: בריל הרצה ואני רשמתי. כמעט כל מילה שיצאה מפיו נרשמה. הדברים נרשמו כפי שהם נאמרו". מר אלכס ליבק, העובד כצלם אצל הנתבעת מס' 2, אשר העיד על יצירת הקשר בין התובע והנתבע, ביוזמת התובע, ובאמצעות דובר העירייה, מר יהושע אשכנזי. לדבריו, נפגשו הוא והנתבע עם מר אשכנזי, לאחר קיום השיחה, בה נכח מר אשכנזי, והלה הביע תדהמה ממה שכינה "הפה הגדול" של התובע, כפי שבא לידי ביטוי בשיחה. העד ציטט מפי מר אשכנזי: "זה יכול לגמור אותו ואת הקריירה שלו". מר מקסים אוקנין, מי שכיהן בתקופה הרלוונטית כסגנו של התובע, וטען, כי התובע התבטא בעבר באופן שלילי, כלפי בני עדות שונות. העד גם העיד, כי במהלך מערכת הבחירות לרשות העיר בשנת 2003, פרסם התובע מנשר שהשווה בינו ובין מועמד אחר, ואשר לדעת העד, כלל התייחסות בלתי נאותה למוצאם העדתי של המועמדים. יוער, כי בעת מתן העדות היה העד יריב פוליטי של התובע, ובחקירתו אישר, כי הוא עצמו, פעל להוצאת המנשר האמור, אם כי לדבריו, עשה זאת בהוראת התובע. מר אלי בר שדה, עורך ומו"ל של מקומון בערד, אשר העיד, כי שמע מהתובע דברים קשים, אותם בחר לא לפרסם, לרבות "הכללות שמשתמעת מהן נימה עדתית...". העד העיד גם, ששוחח עם מר אשכנזי לאחר פרסום הכתבה, והוא לא טען שדברי התובע סולפו, אלא אמר: "לא הצלחתי לסתום לו את הפה". מר סרגיי ביחובסקי, אשר התמודד כמועמד לרשות העיר מטעם מפלגת "שינוי", בבחירות בשנת 2003, ושמע לטענתו, את התובע מתבטא באופן שלילי כלפי עולים מרוסיה. מר יעקב קרצנברג, חבר ברשימת מפלגת "שינוי" בשנת 2003, אשר העיד, כי גם הוא שמע את האמירה שהוזכרה בתצהיר מר ביחובסקי. 6. הצדדים חלוקים ביחס לשאלה, אם הדברים שנכללו בכתבות, עשויים להיחשב כלשון הרע. לאחר ששבתי וקראתי את שתי הכתבות, סבורני, כי אין בדברים המיוחסים לתובע, להציגו כ"גזען". יחד עם זאת, מקצת הדברים המיוחסים לתובע, הינם בוטים, וכוללים התייחסות מכלילה כלפי חלקים בציבור, על רקע מוצא עדתי. גם אם לא ניתן לומר על סמך דברים אלה, כי התובע מחזיק בתפיסות עדתיות פסולות, הרי ברי, כי צירוף הציטוטים הבוטים, והפרשנות שניתנה להם ע"י הנתבע, על רקע השאלות החברתיות שנדונו בכתבה הראשונה, מצייר את התובע כמי שמתבטא בחוסר רגישות, ואינו נזהר בכבודם של חלקים בציבור. הצגה כזו של התובע, נכנסת להגדרת "לשון הרע", כמפורט בסעיף 1 (1) לחוק, דהיינו, "...דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם". מעדויות התובע ועדיו, כמו גם מתוכן הכתבה השניה עולה, כי התובע אכן סבל גילויי בוז ועוינות, על רקע הדברים שיוחסו לו בכתבה הראשונה. היות שדבר הפרסום אינו שנוי במחלוקת, וכאשר הדברים עשויים להיחשב "לשון הרע", סבורני, כי רובץ על הנתבעים הנטל להוכיח ההגנות הנטענות, ובכללם עליהם להוכיח, כי הדברים המיוחסים בכתבה הראשונה לתובע, אכן נאמרו מפיו. יש להבדיל לענייננו, בין הציטוטים הישירים, ובין דברי פרשנותו של הנתבע, דעותיו והתרשמותו. הפסיקה מבחינה גם היא, בין פרסום לא נכון של עובדות, ובין מסקנות של הכותב, העשויות להיות מוגנות על פי סעיף 15 (4) לחוק, כהבעת דעה בתום לב, על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, אופיו, מעשיו או דעותיו, כפי שהתגלו באותה התנהגות. סבורני, כי קורא סביר של הכתבה, יכול היה להבחין בין אמירות שיוחסו לתובע, המופיעות כולן כציטוטים ותחומות במרכאות, בין רשמים של הנתבע, במהלך ביקורו בערד ובדימונה, ובין דברי פרשנות של הנתבע, לרבות דעותיו והתייחסותו לדברי התובע, על רקע האירועים שסקר בכתבה, והרשמים שקלט. לא מצאתי בפרשנותו של הנתבע או במסקנותיו, לכשעצמן, ובמנותק מהציטוטים, משום הוצאת "לשון הרע" על התובע, משום שהנתבע אינו מייחס לתובע תפיסות גזעניות או עדתיות. ככלל, מסקנות אלה, אינן חורגות מגדר הבעת דעה מותרת על התובע, וזאת, גם אילו נקבע, כי מדובר בפרשנות שגויה. זאת, כאשר הגנת סעיף 15 (4) לחוק, עשויה להתפרש גם על הבעת דעה, שאינה נכונה, ובלבד שהכתוב מפריד כנדרש בין המסקנות, ובין העובדות עליהן הן מבוססות, וכאשר הדעה מבוססת באופן סביר על העובדות (ר' ד"נ 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב (3) 337, וכן פסק הדין בע"א 723/74 אליו התייחס פסק הדין האמור. ר' גם דנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס ואח', פ"ד נב (3) 1). לענין תום הלב שבפרסום, הרי שסעיף 16 (א) לחוק מקים חזקה, לפיה נעשה פרסום בתום לב, מקום שהוכחה אחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, והפרסום לא חרג מן הסביר. בענייננו, נוכח האמור להלן לענין הציטוטים, הרי שגם אם הבעת הדעה אינה נכונה, הרי שלא חרגה מהסביר, ומתקיימת חזקת תום הלב בפרסום, שלא נסתרה. יש אפוא לבחון, את אמיתות הציטוטים הכלולים בכתבה. 7. הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, לענין עצם אמירת הדברים המיוחסים לתובע, כללו כאמור, את עדויות התובע והגב' קוזלוביץ' מצד אחד, ואת עדות הנתבע, לרבות התרשומת שערך, לטענתו, במהלך השיחה, מצד שני. שני אנשים שנכחו בשיחה לדברי התובע, מר יהושע אשכנזי, אשר כיהן כאמור, כדובר העירייה, והגב' נדיה גרניץ, לא זומנו להעיד ע"י מי מהצדדים. ההתרשמות הישירה מעדויות התובע, גב' קוזלוביץ' והנתבע לכשעצמה, לא הובילה למסקנה בדבר מהימנות גרסתו של מי מהצדדים. לא נפלו סתירות דרמטיות בעדויות אלה, העדויות לא הופרכו בחקירות הנגדיות, ולא ניתן היה לקבוע, כי איזו מן העדויות האמורות לא היתה מהימנה. אין מדובר כמובן, בעדים ניטרליים או אובייקטיבים, ועל כן על ביהמ"ש לנקוט זהירות בביסוס ממצאים עובדתיים, על עדויות אלה. יחד עם זאת, עדותו של הנתבע נתמכה בתרשומת, אשר נערכה לטענתו, במהלך השיחה, ואשר כוללת ציטוטים רבים מפי התובע ומפי הגב' קוזלוביץ', לרבות ציטוטים עליהם מבוססת למעשה התביעה. הגב' קוזלוביץ' אישרה בעדותה, כי הנתבע רשם דברים בפנקסו במהלך השיחה. במהלך חקירותיהם הנגדיות, אישרו התובע והגב' קוזלוביץ', כמעט את כל תוכן התרשומות, כאשר, לפני הגב' קוזלוביץ' הונחו ציטוטים שונים, והיא אישרה את רובם, ואילו התובע נחקר על כל תוכן התרשומות, לאחר שהודפסו באופן מסודר ע"י הנתבעים, ומוספרו ע"י ביהמ"ש במהלך הדיון, ואישר את הרוב המוחלט של הציטוטים. על פני הדברים, יש בכך לתמוך בטענת הנתבע, כי מדובר בתרשומת אותנטית, שנערכה במהלך השיחה. מובן, כי אין בכך להוכיח, כי כל האמור בתרשומת נכון, אלא שמצד שני, יש לזקוף לחובת התובע את מחדלו, שבאי העדת מר יהושע אשכנזי והגב' נדיה גרניץ, אשר נכחו בשיחה, ויכולים היו להעיד על תכנה. המדובר על פני הדברים, באנשים מוכרים לתובע, אשר שמעו את הדברים, כאשר מר אשכנזי, שימש כאמור כדוברו ודובר העיריה. לא ניתן טעם מניח את הדעת, לאי הבאתם לעדות. לענין מר אשכנזי, טען התובע, כי ביקש ממנו להעיד והוא לא נתן הסכמתו, אלא שהתובע לא פעל כלל לזמנו למתן עדות, באמצעות בית המשפט. יוער, כי עדויותיהם של התובע ושל הגב' קוזלוביץ', לא תאמו באופן מלא, ביחס לשניים מן הציטוטים הרלוונטיים. כך, ביחס לציטוט המתייחס לתושבי דימונה, אשר "...אותם שפכו במשאיות...", ומצד שני, תושבי ערד, אותם "...בחרו... בצורה מדוקדקת...", לגביו טען כאמור התובע, כי מדובר באיחוד של דברים שאמר בהקשרים שונים - אישרה הגב' קוזלוביץ', "...שהמילים האלה נאמרו", וזאת, מבלי שהוסיפה סייג או הערה כלשהי. ביחס לציטוט אחר: "היו פה מזרחים אבל הם היו משוכנזים", העיד התובע כי לא אמר את המילה "משוכנזים", ואילו הגב' קוזלוביץ' העידה: "אני זוכרת מאוד מעורפל את המילה משוכנזים, אני לא זוכרת". עדותו של מר אורי אור, מייחסת לנתבע "שיטת פעולה" פסולה, תוך פרסום מגמתי ומעוות של ציטוטים. חקירת העד התמצתה בהגשת הקלטה, בה הוא מתנצל באופן כללי, בפני מי שעשוי היה להיפגע מן הדברים שיוחסו לו. המדובר אפוא בעדות שלא הופרכה, אלא שסבורני, כי משקלה לענייננו אינו רב, משום שמדובר בפרשה יחידה, שאירעה זמן רב לפני האירועים בגינם הוגשה התביעה, וקשה לומר, כי די בעדות זו להראות דרך פעולה מובהקת של הנתבע, עד כדי שניתן יהיה להסיק ממנה, כי עיוות את דבריו של התובע, במסגרת הכתבות. מתוך בחינת הראיות האמורות, סבורני, כי יש בעדות הנתבע יחד עם התרשומת שהגיש, ואשר התקבלה כראיה אותנטית, להטות את מאזן ההסתברויות לזכות הנתבעים, והמסקנה היא, כי יש לקבל את טענתו, לפיה הציטוטים המופיעים בכתבות, תואמים את דבריו של התובע, במהלך השיחה עמו, וכי עומדת לו ביחס לציטוטים אלה הגנה, של "אמת בפרסום" עפ"י סעיף 14 לחוק, כאשר ברי, כי היה בפרסום ענין ציבורי. בסיכומיו, טען ב"כ התובע, כי יש לקבל את התביעה, גם בהתייחס לכותרת הכתבה השניה: "ממש כמו אורי אור". זאת כמובן, לא בשל עצם ההשוואה למר אורי אור, אותו רואים התובע וב"כ כאדם "...משכמו ומעלה", אלא משום תפיסתו של מר אורי אור, בעקבות הפרסום הכוזב, לטענת התובע, ע"י הנתבע, כגזען. התובע נתלה גם בדבריו של הנתבע בחקירתו, מהם נלמד, כי הנתבע תופס את מר אורי אור ככזה. לענין זה, סבורני כי יש לקבל את טענת הנתבעים, לפיה, נוכח חלוף הזמן מאז עמד עניינו של מר אור במוקד הענין הציבורי, הרי שהיה על התובע להוכיח, כי הקורא הסביר היה מזהה אותו נוכח הכותרת, כגזען או בעל נטיות עדתיות. מעבר לאמור, היות שהכתבה השניה עוסקת בהתפתחויות לאחר פרסום הכתבה הראשונה, ניתן באופן סביר לראות את כותרת הכתבה השניה, כמתייחסת להתפתחויות ולהשפעה של ההדים הציבוריים, על שני האישים, וכמצביעה על דמיון בין הקשיים שסבל מר אור לאחר הפרסום, ובין הקשיים שחווה התובע, כתוצאה מפרסום הכתבה הראשונה, לרבות גינוי מצד חלקים בציבור. מכאן, שיש לדחות את התביעה הראשית. 8. סבורני, כי יש לדחות את התביעה שכנגד. מקריאת המכתב עליו מתבססת התביעה שכנגד עולה, כי עיקרו, הבעת דעה של התובע על התנהגותו של הנתבע, ומכלול הממצאים והמסקנות שהציג בכתבה. המכתב איננו מתמקד בטענה ביחס לציטוטים משובשים ומעוותים, טענה שנדחתה לעיל, אלא מתייחס לסיפור הכולל שהביא הנתבע בפני ציבור הקוראים, ובחירתו להדגיש פערים חברתיים מסוימים, באופן שהולם את תפיסת עולמו של הנתבע. הנתבע אישר בחקירתו: "לשאלה האם זה נכון שאחד הנושאים המטרידים אותי הוא הנושא העדתי, אני משיב שכן. לשאלה האם מבחינת תפיסתי אין מספיק לוחמים נוספים לנושא העדתי, אני משיב שיש בזה מן האמת... לשאלה האם ככזה וכשאני אומר שאני מקשר את הרעיונות שלי ושיחותיי להשקפת העולם, האם בעצם הנופך שאני מוסיף לכתבות מושפע מהתהליך הזה, אני משיב, ברוב המקרים השליחות האישית לא מתנתקת כשאני הולך לעשות כתבה". גם אם מדובר בביקורת חריפה, על דברים שכתב הנתבע בכתבה הראשונה, הרי שמדובר בביקורת העומדת בתחום הסביר, ועשויה להיחשב, גם היא, כהבעת דעה בתום לב. זאת, מעבר לכך שלא נקבע במסגרת פסק דין זה, כי הדברים שכתב הנתבע, מעבר לציטוטים שהביא מפי התובע, היו נכונים, אלא רק שעומדת לו בגינם הגנת סעיף 15 (4) לחוק. פרשנותו של הנתבע, הינה פרשנות העומדת בתחום הסביר, נוכח הציטוטים, אך אינה פרשנות מתחייבת מן הדברים, וניתן בהחלט לחלוק עליה, כמו על דרך הצגתו הכוללת של התובע, במסגרת הכתבה. מעבר לאמור, יש לדחות את התביעה שכנגד, משום שכלל לא הוכח, כי מי מן הנמענים המפורטים בשולי המכתב, אכן קיבל אותו, שכן אף אחד מהם לא הובא כעד. 9. לפיכך, נדחות התביעה הראשית והתביעה שכנגד. נוכח התוצאה, אין צו להוצאות. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה