קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד קיבוץ בגין דמי עזיבה: א. רקע ומבוא: תביעה זו עוסקת במחלוקות כספיות שונות בין התובעת לבין קיבוץ תל קציר (להלן: הנתבע ו/או הקיבוץ). מחלוקות אלה נובעות ,בעיקר, כתוצאה מהפסקת חברות התובעת על ידי הקיבוץ ואי עזיבתה את הקיבוץ בפועל (בניגוד לרצון מוסדות הקיבוץ), תוך כדי המשך התגוררותה בבית מגוריה בקיבוץ והמשך צריכת השירותים המקומיים אותם מספק לה הקיבוץ, במשך שנים רבות. מערכת היחסים בין התובעת ובני משפחתה והקיבוץ החלה להירקם עוד בשנת 1966, עת עברה התובעת עם בעלה וילדיה להתגורר בקיבוץ. בשנת 1967, התקבלו התובעת ובעלה, כחברים מן המניין. "השידוך" לא עלה יפה, כמעט מתחילת הדרך ובין הצדדים נתגלעו חיכוכים וסכסוכים. מצב זה הוביל לפעולות שונות וחד צדדיות, שננקטו על ידי כל אחד מהצדדים, עוד משנות ה - 70. מצב זה מאפיין את מערכת היחסים בין הצדדים, מאז ועד היום הזה. חברותו של בעלה של התובעת בקיבוץ הופסקה שנים מעטות לאחר קליטתם, בעוד שהתובעת נותרה בקיבוץ עם בנותיה. על אף הוצאתו מחברות, המשיך בעלה לשהות בבית המשפחה בקיבוץ, לסירוגין, בניגוד לרצון הקבוץ. המשך קליטתה וחברותה של התובעת, אף הוא, לא הוכתר בהצלחה, וסכסוכי הצדדים הגיעו לנקיטת הליכים משפטיים שונים ומגוונים, משנות ה - 70 של המאה הקודמת, ועד היום. כבר בשנות ה - 70 ביקש הקיבוץ להפסיק גם את חברות התובעת, בגין סירובה להגיש תביעת מזונות כנגד בעלה לאחר שהוצא מחברות בו. התנהלו הליכים בנדון, במסגרת ת.א. 513/75. בית המשפט אסר על הקיבוץ באותה העת, לדון בהוצאתה של התובעת מחברות ו/או מלנקוט סנקציות כנגדה, עקב סירובה הנ"ל, אם כי חייבה לדאוג לכך שכספי תשלומי המל"ל, יועברו לידי הקיבוץ. פעולה זו לא בוצעה על ידיה על פי פסק הדין, וגררה הליכים נוספים, לצרכי אכיפה. ביום 14/07/1982 (במסגרת ת.א. 747/81), נעתר בית המשפט לתביעת הקיבוץ וחייב את בעלה של התובעת לעזוב את בית התובעת בקיבוץ ולהימנע מלהימצא בו, מלבד מועדי ביקור, אשר נקבע כי ייערכו בתיאום מוקדם, עם מזכיר הקיבוץ. על אף האמור, בעלה של התובעת המשיך להתגורר, לסירוגין, בבית אשתו בתחומי הקיבוץ, ודרישות הקיבוץ במהלך השנים בנדון, לא הועילו. בשנת 1996, נקט הקיבוץ בהליכי ביזיון בית משפט כנגד בעלה של התובעת בגין האמור (הליך אליו צורפה גם התובעת). בית המשפט נעתר לבקשה והורה על הטלת סנקציות על בעלה של התובעת, באם לא יעזוב את הקיבוץ עד ליום 01/08/96. ערעור מטעם התובעת ובעלה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ובקשת עיכוב ביצוע נדחה על ידי בית משפט העליון, ב-03/97 (רא' רע"א 402/97; נ/10 ו-נ/11). בתצהיר התובעת שהוגש בהליכים הנ"ל, מיום 01/05/96 (נ/9), ציינה התובעת מפורשות כי המחלוקת הנמשכת בינה לבין הקיבוץ, הינה כספית בעיקרה, והיא עדיין נמצאת בקיבוץ מאחר ולא הושגו הסכמות "לפיצוי ותנאי דמי העזיבה" שישולמו לה, על מנת שתעזוב. התובעת ציינה שהתנאים שהוצעו לה, נדחו על ידיה, על כן, היא לא עזבה את הקיבוץ. כמו כן, טענה התובעת כי הרחקת בעלה מדירתה, נועדה להפעיל עליה לחץ ובעלה מתגורר עמה בעצם, "בהסכמת" הקבוץ. טענה אחרונה זו ל"הסכמה", נדחתה על ידי בית משפט מכל וכל. ניתן לסכם את מערכת היחסים ארוכת השנים של התובעת והקבוץ, כפי שתיאר כבוד השופט אסא בפסק דינו עוד מיום 10/02/78, בת.א. 513/75. כבר אז, ציין השופט, כי אין הוא מאמין שניתן לשנות את תפיסותיה של התובעת, שכן, מלכתחילה, היא לא עברה בנפשה את התהליך הנדרש של ניתוק מעולמה הקודם והטמעותה בעולם החדש, של חיים קיבוציים. כמו כן, הוא ציין את התרשמותו כי לא יהיה בשנים נוספות של שהייה בקיבוץ, כדי ליצור שוני אצל התובעת וכי מערכת היחסים העוינת לא תאפשר אף בעתיד כל דוּ קיום של ממש, בינה ובין הקיבוץ. התרשמות זו של בית משפט, מלפני למעלה מ- 30 שנה, הוכחה כתחזית קולעת ביותר. ביום 06/12/97 ,לאחר דין ודברים מתמשך בין מוסדות הקיבוץ לתובעת אודות היעדרות מרובה שלה מימי עבודה, החליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ. ערעור פנימי של התובעת על החלטת האסיפה, נדחה ביום 07/02/98. התובעת עתרה לביטול ההחלטות הנ"ל במסגרת ת.א. 622/98 (מחוזי) . תביעתה נדחתה ביום 17/04/00, והחלטת הקיבוץ להפסיק את חברותה, אושרה. בית משפט (כבוד השופטת דנון) תמהה, שוב, כיצד התובעת בוחרת להמשיך להתגורר בקיבוץ, שנים כה רבות, כנטע זר, שעה שאין לקיבוץ כל משמעות חברתית מבחינתה, ושעה שהתובעת פיתחה תחושת ניכור וקיפוח (בין אם ממשי ובין אם מדומה), כֹּה ארוכת טווח. בית משפט גם ציין כי לא נותר מאומה בין הצדדים זה מכבר, לבד ממאבק כספי. ערעור שהוגש על ידי התובעת על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון (ע"א 4255/00) נדחה ביום 11/08/03, וכן נדחתה בקשתה לדיון נוסף, בסמוך לאחר מכן. על אף האמור, התובעת ממשיכה להתגורר בקיבוץ עד עצם היום הזה. ביום 08/01/04, פנתה התובעת למוסדות הקיבוץ בבקשה לאפשר לה אורכה לפינוי, בת כחודש, בהתחשב בניתוח שנקבע לה (ליום 04/02/04). הקיבוץ נעתר לבקשה והסכים לאפשר את הפינוי, עד ליום 01/03/04, אולם הפינוי, לא בוצע על ידיה, מאז ועד היום. פרט להליכים המתנהלים בתיק זה בפני, התנהלו הליכים נוספים מקבילים בין הצדדים, במסגרת ת"א 529/05, בבית משפט המחוזי בנצרת, בו ניתן פסק דין ביום 21/11/07 . באותה תביעה, עתרה התובעת להכיר בזכות "קניינית" שלה, בדירה בקיבוץ שבה היא מתגוררת. בית המשפט קבע שככל שהתובעת ממשיכה להתגורר בדירה, גם לאחר הארכה שהקיבוץ הסכים לה (עד ל - 01/03/04), הרי שהתובעת בעצם כופה על הקיבוץ את מגוריה, בניגוד לרצונו. כמו כן נקבע שהחיוב שהקיבוץ מבצע, לתשלום דמי שימוש, בדין יסודו, לאור המשך סירובה של התובעת לפינוי, אף לאחר קבלת הדרישה לפינוי. ערעור שהתובעת הגישה על פסק דין זה, הינו עדיין תלוי ועומד, בבית המשפט העליון. ב. תחימת המחלוקות נשוא תיק זה: רכיב התביעה באשר לנזקי גוף (שנכלל בכתב התביעה המקורי), נמחק על ידי התובעת על פי הודעתה, מיום 26/11/06 ואינו טעון בירור והכרעה. על מנת לצמצם ולמקד את המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, הודיעו הצדדים לבית המשפט (ביום 01/05/08), על הסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטת בית משפט. הוסכם כי המועד הקובע לחישוב סכום דמי העזיבה לו זכאית התובעת הינו יום ה - 06/12/97. כן, הוסכם כי דמי העזיבה, על פי כללי העזיבה המוסכמים ושנות הוותק המוסכמות, יעמדו על סך של 132,203.22 ₪ (נומינלי, נכון לאותו מועד). הצדדים נותרו חלוקים בשאלת מועד זכאותה של התובעת לתשלום דמי העזיבה בפועל ואופן שיערכם, מהמועד הקובע, ועד למועד התשלום. התובעת טוענת כי היה על הקיבוץ לשלם את דמי העזיבה כבר במועד הקובע, בעוד הקיבוץ טוען כי כל עוד התובעת אינה מפנה את דירתה ועוזבת את הקיבוץ בפועל, המועד לתשלום דמי העזיבה, טרם "נולד". כמו כן, התובעת טוענת כי הינה זכאית לתוספת של שליש מדמי העזיבה, מכוח סעיף 3 (ג) לכללי העזיבה, המזכה חבר שעוזב (שגילו מעל 30) ושאינו חי חיי משפחה עם בן זוג, בקיבוץ או מחוצה לו, לתוספת האמורה. הקיבוץ כופר בתשתית העובדתית הנטענת על ידי התובעת, לתחולת הסעיף האמור ובזכאותה הנטענת, על פיו. בנוסף, התובעת חולקת על יתרת חובהּ הנטענת על ידי הקיבוץ, כמפורט בדפי הנהלת החשבונות של הקיבוץ אשר נוהלו על שמה של התובעת, נכון למועד הפסקת חברותה. כמו כן, טוענת התובעת שהקיבוץ לא זיכה אותה במלוא סכומי "התקציב", שהייתה זכאית לקבל, כחברה מן המניין, עד למועד הפסקת חברותה, ובכך הפלה אותה לרעה, בנדון. הצדדים הסכימו שסכום הוצאות מחייתה של התובעת מיום 06/12/97 ועד ליום 31/12/02 - בגין צריכת חשמל, אנרגיה, תרופות, כביסה וכן תקציב הפרטת מזון (שהועמד לרשותה בטעות, על אף שלא הייתה זכאית לו), הינם כמפורט בסעיפים 41.1 עד 41.5 לתצהיר עדותו הראשית של מר צבי אורטנברג, (מטעם הקיבוץ), והקיבוץ זכאי לסכומים אלה. התובעת חולקת על טענת הקיבוץ לפיה, יש לחייבה בהוצאות כלכלה וכביסה (בהם לא חויבה בעבר בפועל), עבור השנים 1998-1999, כמפורט בסעיף 41.7 לתצהיר הנ"ל (בסך 744 ₪). התובעת כופרת בגובה דמי שימוש בהם היא מחוייבת על ידי הקיבוץ בגין המשך מגוריה בדירה שבקיבוץ, וטוענת ששיעורם נקבע באופן חד צדדי על ידי הקיבוץ, כשלטענתה, אין להם אחיזה במציאות. באשר לזכות התובעת לתשלום קצבה, הצדדים חולקים על גובה סכום הקצבה החודשית המגיע לתובעת ועל המועד לזכאותה של התובעת לה. לטענת התובעת, הינה זכאית לקצבה מגיל 60, על אף שהקבוץ החל לזכותה בקצבה, רק מגיל 65. כן, חולקת התובעת על הזכות הנטענת של הקיבוץ, לקזז מסכום הקצבה, את דמי השימוש הנ"ל בדירתה. במסגרת ההסדר הנ"ל, התובעת ציינה כי היא לא ויתרה על השֹגותיה באשר לשיטת הצמדות המדד של הנתבעת בדפי תקציבה/חיוביה. הקיבוץ ציין כי לא ויתר על טענותיו להתיישנות, שיהוי והשתק, באשר לחלק מהמחלוקות שתוארו לעיל, כגון יתרת חובה של התובעת כלפי הקבוץ, ביום הקובע (6.12.97). ג. המסכת הראייתית : מטעם התביעה, העידה התובעת לבדה, בצירוף מסמכים נלווים וכן הצגת מוצגים נוספים מטעמה (ת/1 עד ת/8), שחלקם הוזכרו במבוא לעיל. מטעם הקיבוץ העיד מר צבי אורטנברג אשר שימש בעברו במספר תפקידים במוסדות הקיבוץ וביניהם, מזכיר וגזבר. כן, צורפו מסמכים לתצהירו והוגשו מוצגים נוספים (נ1 עד נ/12), שחלקם אף הוזכרו כבר במבוא לעיל. ד. מועד גיבוש חובת הקיבוץ לתשלום דמי העזיבה בפועל: מאחר וסכום דמי העזיבה להם זכאית התובעת אינו שנוי במחלוקת, נותר להכריע בשאלת המועד שבו מוטל על הקבוץ לשלם את דמי העזיבה, בפועל ודרך שיערוכם. לטענת התובעת, אין בעובדה כי הינה עדיין מתגוררת בבית המגורים בקיבוץ ואינה מתפנה, כדי להעלות או להוריד, באשר למועד הקובע הנ"ל שהינו גם המועד לתשלום דמי העזיבה בפועל. לטענתה, כללי העזיבה אינם מחייבים את יציאתה הפיזית ממקרקעי הקיבוץ, במיוחד בשעה שהקיבוץ מתייחס אליה כשוכרת/תושבת, ובוחר לחייבה בתשלומי שכר הדירה, הנִגבים ממנה באמצעות קיזוז מדמי קצבתה הפנסיונית. הקיבוץ טוען מאידך, כי יש להבחין בין המועד בו קמה לתובעת הזכאות, לקבלת דמי העזיבה, לבין המועד בו מוטלת חובת הקבוץ לשלם כספים אלה, בפועל. אכן, עצם זכאותה של התובעת לדמי העזיבה מתגבשת עם מועד הוצאתה מחברותה בנתבע, אולם המועד לביצוע התשלום בפועל, אינו מתגבש אלא כנגד פינוייה בפועל משטח הקיבוץ. משלא הגיע מועד זה, בגין סירוב התובעת לעזוב ולהתפנות, טרם נולד המועד לתשלום דמי העזיבה, בפועל. הקבוץ מפנה להוראות הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ (התשנ"ג - 1993, להלן: כללי העזיבה). בסעיף 7 (א) לכללי העזיבה נקבע כדלקמן: " 7. (א) דמי העזיבה ישולמו לעוזב בידי הקיבוץ בסמוך לאחר יציאתו ויציאת התלויים בו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ." (ההדגשה שלי ע.מ.). מקובלת עלי עמדת הקיבוץ בנדון. הוכח, באופן חד משמעי, שהתובעת ממשיכה לשהות בבית בקיבוץ, בניגוד לרצונו של הקיבוץ. התובעת עתרה, לא פעם (במסגרת תביעותיה השונות), כנגד הקיבוץ בבקשות לצווי עיכוב ביצוע פינויה מביתה. הוכח שהקיבוץ לא התנגד מעולם ואף הביע עניין בעזיבתה של התובעת, עוד שנים רבות בטרם הוחלט על הוצאתה מחברות, בפועל, לא כל שכן, לאחר מכן. בית המשפט ציין בהליכים השונים, במהלך השנים, כי המשך שהותה (וחברותה דאז) נובע ממחלוקת כספית אודות דרכי סיום מערכת היחסים וגובה דמי העזיבה. התובעת לא השלימה מעולם עם היקף זכויותיה הכספיות, על פי הכללי העזיבה שהיו בתוקף, מעת לעת. בפסק הדין שניתן בת.א. 529/05, קבע בית המשפט כי שהות זו אינה כדין, וכי הקיבוץ אף זכאי לחייב את התובעת בדמי שימוש והטלת "קנס" יומי, בגין המשך שהייתה בקיבוץ. אין לי אלא לחזור על אשר נקבע והובהר על ידי בית המשפט בהליכים הקודמים שבין הצדדים, כי כללי העזיבה מהווים הסכם בין התובעת לקיבוץ והם המהווים את המקור החוזי לעצם זכאותה, לקבלת דמי העזיבה. בע"א (תל-אביב-יפו) 2081/01 - סודית אורי נ' קבוצת משמר השרון - אגודה שיתופית בע"מ. תק-מח 2003(4), 2675 [2003] נדונה, (בין השאר), שאלת זכאותו של חבר קיבוץ לשעבר לקבלת דמי עזיבה. בית המשפט המחוזי אישר את קביעות בית המשפט השלום וציין: "... זכויותיו וחובותיו של המערער, כחבר שחברותו פקעה, מעוגנות בכללים שהותוו על ידי התנועה הקיבוצית המאוחדת (להלן: "כללי העזיבה"), דהיינו מעוגנות הן בתקנון הקבוצה, המהווה הסכם בין המערער למשיבה, ואשר אומצו על ידי הקבוצה מכוח התקנון מנוע המערער לתבוע את חלקו היחסי בהון הקיבוץ. יצוין כי כוחם המחייב של כללי העזיבה אינו מותנה בסבירותם ו/או בהיותם בסמכות, אלא מכוח אימוצם על ידי הצדדים ביחסיהם החוזיים. מרגע שהמערער קיבל על עצמו את הוראות התקנון, גם הוא הסכים לקבל על עצמו את כללי העזיבה, ואלו מהווים את המקור היחיד המקנה לו זכות לקבל דמי עזיבה". (ההדגשה שלי ע. מ.) . הוראות סעיף 7(א) לכללי העזיבה, מפרטות את הסכמתם החד משמעית של הצדדים, כי דמי העזיבה ישולמו בסמוך לאחר יציאתו של החבר מהמקרקעין של הקיבוץ, שכן רק אז מתגבשת זכותו לתשלום דמי העזיבה המגיעים לו, בפועל. במילים אחרות ובהעדר הסכמה פרטנית אחרת, התובעת אינה ולא תהיה זכאית לקבלת תשלום דמי העזיבה בפועל, עד ליציאתה בפועל משטח הקיבוץ, והחזרת בית המגורים לידי הקיבוץ. פרשנות זו נלמדת לא רק מן האמור במפורש בכללי העזיבה, אלא אף מתכליתם של דמי העזיבה, שבבסיסם נועדו לסייע לחברים העוזבים את הקיבוץ, לצורך התחלת חייהם החדשים, מחוצה לו. בה"פ (חי') 272/02 - מרים לוי נ' קיבוץ נווה - ים, אגודה שיופית ואח' (תק-מח 2004 (3), 1609, התייחס בית המשפט למשמעות שיש ליתן למונח עזיבה וציין בסעיף 12(א) לפסק הדין: "התובעת לא קיבלה "דמי עזיבה" כאשר נתקבלה החלטת ההוצאה. התובעת רואה בכך ראייה, שהחלטת ההוצאה נחשבת בעיני הקיבוץ כבטלה ומבוטלת. אינני סבור שיש בכך ראייה. תשלום דמי העזיבה צריך להיעשות כאשר חבר עוזב את הקיבוץ בפועל... כך גם נאמר בסעיף 7 לתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)". הכלל הנקוב בסעיף 7 לעיל, בדבר המועד לתשלום דמי העזיבה, נותר על כנו, גם לאחר החלפת התוספת הראשונה (תקנה 19) לכללים, בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ (קובץ התקנות 6773, כ"ז בניסן התשס"ט, 21/04/2009). לסיכום, משהופסקה ופקעה חברותה של התובעת בקבוץ, הרי שמכוח הוראות התקנון/הסכם שבין הצדדים היה על התובעת לפנות את דירתה ולהחזירה לחזקת הקיבוץ, תוך כדי עזיבת הקיבוץ, בפועל. כל עוד לא עשתה כן, אין היא זכאית לתשלום דמי העזיבה, בפועל. לאור כל האמור, הנני דוחה את טענת התובעת כי הקיבוץ הפר את חובתו לתשלום דמי העזיבה, ככל שהמועד לתשלום בפועל, טרם נולד וטרם התגבש. מועד זה יתגבש בסמוך לאחר מועד הפינוי שלה בפועל, משטח הקיבוץ. משלא הגיע מועד זה - הימנעות הקבוץ מביצוע התשלום בפועל, בדין יסודה. ה. שאלת זכאותה של התובעת לתוספת של שליש מדמי העזיבה: לטענת התובעת, היא אינה חיה "חיי משפחה עם בן זוגה בתוך הקיבוץ או מחוצה לו", במועד הקובע, על כן קמה לה הזכות לקבל תוספת של שליש, מסך דמי העזיבה הנ"ל. הקיבוץ טוען כי על אף הפסקת חברותו של בעלה, המשיכו התובעת ובעלה במהלך כל השנים לנהל בינם לבין עצמם, חיי משפחה, לכל דבר ועניין. כן, נטען כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הביאה כל ראיה של ממש, שיש בה כדי לבסס את טענתה לזכאות לתוספת הנטענת ויש להחיל בנסיבות אלה את הכלל, המוציא מחברו עליו הראיה. הקיבוץ מפנה לתקופות הארוכות בהן שהה בעלה של התובעת, בדירת מגוריה בקיבוץ, שהות אשר הובילה את הקיבוץ לנקוט בעבר בהליכים משפטיים כנגד בני הזוג, לצורך פינוי הבעל מהדירה. סעיף 3(ג) לכללי העזיבה קובע: "עוזב שגילו מעל 30 שנים ואינו חי חיי משפחה עם בן זוג בקיבוץ או מחוצה לו, זכאי לתוספת של שליש על האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) " . בהמשך לתכלית המתואר לעיל של דמי העזיבה (סיוע לחברים העוזבים את הקיבוץ בהתחלת חיים חדשים מחוצה לו), הרי שתכליתה של סעיף 3(ג), הינה הגדלת הסיוע לעוזב, אשר חי בגפו, ואינו מקיים חיי משפחה עם בן זוג "בקיבוץ או מחוצה לו". חומר הראיות שהונח בפני תומך בטענה של הקיבוץ, כי חרף "העתקת" מקום מגוריו של בעלה של התובעת בחלק מהמועדים/שנים אל מחוץ לקיבוץ (תוך כדי שהות ממושכת מנגד, אצל התובעת בדירת מגוריה שבקיבוץ גם במשך שנים רבות), המשיכו התובעת ובעלה לקיים "חיי משפחה"/זוגיות, בינם לבין עצמם. מקובלת עלי טענת הקיבוץ שיש במכלול המסמכים שהוגשו, כולל ההליכים המשפטיים שנוהלו במהלך השנים, לרבות תצהירה של התובעת מ - 05/96 (נ/9, שהוגש לבית משפט במסגרת ת.א 47/81), כדי לבסס את טענת הקיבוץ, שעל אף הוצאתו של בעלה של התובעת מחברות, המשיכו התובעת ובעלה לקיים "חיי משפחה", גם באמצעות מגורים משותפים בתוך הקיבוץ (על אפו וחמתו של הקיבוץ), וגם במועדים אחרים, בהם הוא שהה מחוץ לקיבוץ. עיון בהחלטת כב' הרשמת בבית המשפט העליון, מיום 12/02/08, בע"א 385/08 (נספח ב' להודעת הקיבוץ מיום 10/03/00), מלמד שהתובעת לא טענה גם אז (שנים לאחר החלטת הוצאתה מחברות) לניתוק חיי המשפחה בינה לבעלה, אלא להעדר יכולת כלכלית של המשפחה בכללותה (שלה ושל בעלה ובנותיה), לתשלום אגרת הערעור. הראיות הנ"ל מטילות ענן כבד על טענות התובעת (בסעיף 53 לסיכומיה), כי בעלה לא דר עימה "בשנת 1997" ועל עדותה בנדון (בעמ' 16 שורות 28-29), כי "על פי זיכרונה", בעלה לא התגורר אצלה בשנת 1997 . לוּ רצתה התובעת להוכיח, חרף כל האמור, שבעלה לא התגורר בביתה בקיבוץ, במועד פקיעת חברותה - ויתרה מכך, כי היא חדלה מלחיות עימו "חיי משפחה" באותו מועד, בין בתחומי הקיבוץ בין מחוצה לו, כפי שהוכח שהם נהגו במשך כל השנים הרבות, עד לאותו מועד וגם לאחר מכן - הרי שהיה מוטל עליה להביא ראיות מוחשיות לכך. מקובלת עלי טענת הקיבוץ, כי בנסיבות המתוארות, לא עלה בידי התובעת להוכיח תחולה עובדתית של התנאים הנדרשים להפעלת סעיף 3 ג לכללי העזיבה, על כן אין היא זכאית, על פי סעיף זה, לתוספת של 1/3 מדמי העזיבה. מבחן מאזן ההסתברות נוטה לטובת הקיבוץ, כי במועד "הקובע" ועל אף הפסקת חברותו של בעלה שנים רבות קודם לכן, המשיכו התובעת ובעלה במהלך כל השנים לנהל "חיי משפחה עצמאיים" משלהם, לעיתים יחדיו בקיבוץ ולעיתים, מחוצה לו. לסיכום, אין להגדיר את התובעת כ"חבר עוזב שאינו חי חיי משפחה עם בן זוג", לא בשנים שקדמו להפסקת חברותה וגם לא ביחס למועד הקובע. מאחר והתנאים הנדרשים להפעלת הוראות סעיף 3 (ג) לכללי העזיבה לא הוכחו, דין תביעתה לתוספת זו, להידחות. ו. כללי שיערוך דמי העזיבה המגיעים לתובעת מהיום הקובע ועד לתשלום בפועל: לטענת התובעת, דמי העזיבה נושאים ריבית והפרשי הצמדה, מהיום הקובע (06/12/97) ועד ליום התשלום המלא בפועל. הקיבוץ מסכים כי דמי העזיבה יישאו הפרשי הצמדה, אולם נוכח התנהלותה של התובעת וסירובה לעזוב תוך כדי קביעת עובדות חד צדדיות בשטח, אין מקום לחייב את הקבוץ בריבית. לחילופין, טוען הקיבוץ כי באם תתקבל טענתה של התובעת, בדבר צרוף חיובי ריבית לדמי דמי העזיבה, הרי שגם הסכומים להם זכאי הקבוץ (בקיזוז), מהתובעת, בגין חובותיה לו יישאו ריבית בשיעור זהה, (הקיבוץ חישב ומחשב חיובים אלה, עד היום, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד). הפרשי הצמדה הינם חיובים שנועדו לשמר את הערך הריאלי של סכום נומינלי נתון, המגיע לידי זוכה/הנושה, (ללא קשר לשאלות ה-"אשם" החוזי), מכאן ההצדקה להטלתם. מאידך, הבסיס להטלת חיובי ריבית נעוץ בתפיסה הרעיונית, שלוּ סכום החוב היה משולם במועד שהיה מוטל על החייב לשלמו, היה בידי הנושה/הזוכה להשקיע אותו וליהנות מפירותיו. במקרה דנן, התובעת היא אשר בוחרת במוּדע ובנחישות, לקבוע "עובדות בשטח" ולא לעזוב את הקיבוץ מזה שנים רבות, וממשיכה להתגורר בבית בקיבוץ ולנהל את משק ביתה בתחומיו. הקיבוץ אינו נושא באחריות לכך. אין לתובעת אלא להלין על עצמה בנדון. שיקוליה הטקטיים והכלכליים, בוודאי שאין בהם כדי לשנות מן האמור. הסכום הנומינלי של דמי העזיבה, נכון למועד הקובע, אינו שנוי במחלוקת, אולם, ככל שכללי העזיבה כוללים חיובים שלובים ומותנים זה בזה וככל שקבעתי לעיל, שהמועד לתשלומם בפועל טרם התגבש, אין כל הצדקה משפטית להטיל על הקיבוץ לשלם חיובי ריבית, על דמי עזיבה, שהמועד לתשלומם טרם התגבש. החל ממועד עזיבתה בפועל וככל שלא ישולמו, תהא הצדקה בהטלת חיובי ריבית, בנוסף להפרשי ההצמדה. עד לאותו מועד, מקובלת עלי טענת הקבוץ כי דמי העזיבה נושאים הפרשי הצמדה, בלבד. ז. יתרת חובות התובעת לקבוץ - נכון למועד הקובע: בסעיף 23 לכתב ההגנה טען הקיבוץ לזכותו לקזז כל חוב של התובעת לקבוץ, מכל סכום כסף או זכות, שהינה זכאית להם (כולל דמי העזיבה). לטענת הקיבוץ, בסמוך לאחר המועד הקובע (סוף חודש 12/97), נותרה התובעת ביתרת חובה כלפי הקיבוץ בסך של 28,124.34 ₪ והקיבוץ הינו זכאי, לקזז סכום זה, בין היתר, מדמי העזיבה לפי האמור סעיף 15 לכללי העזיבה. אין מחלוקת שחוב זה מופיע בתדפיסי כרטסת הקיבוץ, שנוהל על ידי הקיבוץ על שם התובעת, בזמן אמת, ובאותם המועדים. סכום החוב הרשום הינו מוכחש על ידי התובעת, אשר טוענת כי הקיבוץ לא הוכיח את מקור החוב הנטען, וכן טוענת שהקיבוץ לא זיכה את התובעת בשנים שלפני היום הקובע, בחלק ממרכיבי תקציב שונים, שהייתה זכאית לקבלם, כחברת קיבוץ. אין מחלוקת שהחוב המופיע בכרטיס, נובע מחיובים וזיכויים שנרשמו בכרטיס החבר של התובעת, שנוהל על יד הקיבוץ באופן שוטף, על שם התובעת, בזמן אמת. הסכום הנ"ל הינו תולדה של חיובים וזיכויים שוטפים, שנרשמו בכרטיס זה, במהלך שנות חברותה, ועד לאותו מועד. טענת התובעת כי טענת הקיבוץ ליתרת החובה שלה, הועלתה לראשונה בכתב ההגנה בתיק זה, אין לה על מה להסתמך. התובעת גם לא הכחישה כי דפי חשבון החבר החודשיים הומצאו לידיה, באופן סדיר, במהלך כל השנים ובזמן אמת. התובעת ידעה היטב על הרישומים המופיעים בהם, בזמן אמת ועל יתרת החוב המצטבר הנטען. טענות בעניין חובות שצברה לקיבוץ הוצגו ונטענו על ידי הצדדים כבר במסגרת ת.א. 622/98, על אף שלא היו חלק מהמחלוקת שבית המשפט התבקש להכריע בה, באותו הליך. שם, הוצגו ראיות לקיום יתרת החובה וצוין כי יתרת החובה של התובעת (נכון ל - 07/96) עמדה על סך של 14,354 ₪. עניין זה צוין מפורשות בגוף פסק הדין. במהלך הזמן שעבר מאז ועד לסוף 12/97 (בסמוך למועד הקובע), יתרת החובה המשיך לגדול והגיע לידי הסכום הנטען בסך 28,124 ₪. כאשר חבר קיבוץ, צורך חיובים העולים על התקציבים העומדים לרשותו, הוא צובר יתרת חוב כלפי הקיבוץ. ככל שיתרת חוב אינה מסולקת, נצברים גם הפרשי הצמדה, בדפי החיוב. אין מחלוקת שהתובעת גם חויבה בחיובים/קנסות, בגין היעדרות מימי עבודה בשנותיה האחרונות של חברותה בקיבוץ. בפסק הדין הנ"ל, בית המשפט קבע כי התובעת אכן נעדרה מעבודתה, עשרות אם לא מאות ימים, בלתי מאושרים על ידי הקיבוץ, ועילה זו אף הצדיקה את עצם הפסקת חברותה. בהליכים משפטיים שונים שהתקיימו בין הצדדים במרוצת השנים, התובעת חויבה, לא פעם, לשלם הוצאות משפטיות לקיבוץ, כולל בהליך הנ"ל. ביום 24/03/97, פנה ב"כ התובעת לקיבוץ בבקשה להפסיק את הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגדה וביקש לקזז את ההוצאות שנפסקו כנגדה, מהזכויות השוטפות המגיעות לה, מטעם הקיבוץ (באותו מועד, התובעת עדיין הייתה נמנית כחברה בו). מקובלת עלי טענת הקיבוץ, כי אין כל הגיון בטענת התובעת, לפיה היו לה השׂגות על יתרת החוב שלה כלפי הקיבוץ, בשעה שהיא העבירה את הבקשה הנ"ל לקיבוץ, ביודעה היטב את הרישומים המופיעים בכרטיסה ובהכירה את החוב הקיים הנטען שלה, כלפי הקיבוץ, על פיהם. הקיבוץ טען, מלכתחילה, כי טענות אלה של התובעת נגועות בשיהוי והתיישנות. עיון בתדפיסי כרטסת התובעת משנת 1997, מלמד שעוד בתחילת 1997, עמדה יתרת חובה על סך של מעל ל-25,000 ₪. בדפי התקציב של אותה שנה מופיעים זכויי התקציב של חבר וחיובים שוטפים, בלבד. דפים אלה צורפו על ידיה (רא' עמ' 18 - 34 למוצגים הראשונים בתיק האלקטרוני). במילים אחרות, סכום יתרת החובה של התובעת, המופיע בתדפיס בסמוך למועד הקובע, הינו בגין חובות שנצטברו לחובתה עוד במהלך השנים שקדמו להפסקת חברותה ואף מלפני 01/97. כל האמור היה ידוע לתובעת באותה עת. בנסיבות המתוארות, אין מקום להתעלם מעמדת הקיבוץ,לשיהוי והתיישנות ביחס לטענות אלה של התובעת. התובעת מצידה, לא הצביעה על חיוב ספציפי ישן כלשהו שהוטל בכרטיסה, שלא כדין ושיש לבטלו. כך הדבר גם לגבי קנסות שהוטלו בגין היעדרויות ארוכות מעבודתה. לאור האמור, אין מקום לקבל את טענת התובעת שנרשם לחובתה חיוב בכרטיס, אשר לא שיקף את המציאות, בפועל. באשר לזיכויים/תקציבים נוספים שלטענת התובעת לא נרשמו בכרטיסה ולא נזקפו לטובתה, חוזר הקיבוץ וטוען לשיהוי והתיישנות. התובעת טוענת כי במצב של מערכת היחסים העכורה בינה לבין הקיבוץ, על אף שהיא הייתה מודעת לכך שאינה מקבלת את "מלוא זכויותיה" התקציביות, כחברה, לא הייתה לה עמדת כוח "להילחם", בעבורם. טענה זו אינה אמינה עלי. התובעת לא נרתעה כלל מלנהל הליכים משפטיים מגוונים כנגד הקיבוץ במהלך השנים והיא הייתה מיוצגת ברבות השנים, בהליכים אלה. באי כוחה התכתבו בשמה עם הקיבוץ. דרישותיה כי הקיבוץ יממן את הוצאותיה לניהול משפטים כנגד הקיבוץ, נדחו על ידי בתי המשפט. בתי המשפט רמזו ואף ציינו ברחל בתך הקטנה, כי מערכת היחסים נמשכת בהעדר רצון של ממש, עקב המחלוקות הכספיות בין הצדדים באשר לגובה דמי העזיבה שישולמו לה. בנסיבות המתוארות, קשה עד מאוד לקבל את טענות התובעת שהיא לא זוּכתה ברכיב תקציב (זה או אחר) שהגיע לה בפועל, על פי כללי התקציב השנתי של הקיבוץ, מבלי שהוצגה כל ראיה על כך שהיא פנתה בזמן אמת ובאופן מתועד, כפי שידעה לעשות במהלך השנים, בעצמה ובאמצעות באי כוחה במגוון נושאים אחרים. אין מחלוקת שהקיבוץ קבע וחילק לחבריו בכל שנה פירוט של רכיבי התקציב השונים, ופירוט של אותם הרכיבים שכל חבר/חברת קיבוץ, זכאי לקבלם, באופן פרטני. טענת התובעת, שהיא בחרה "להבליג" זמנית (תכונה שלא הופגנה מצידה בדרך כלל), אינה מבוססת. ההיגיון אומר כי במצב שכזה, היא הייתה מקפידה לשמור את דפי פירוט התקציב והשגותיה בנדון ומציגה אותם בהליך זה, על מנת לבסס את טענותיה. במקום לפעול כאמור, התובעת מבקשת לקבל את טענתה בהתבסס על השוואה אקראית בין התקציב של חבר זה או אחר (רא' ת/4 ו-ת/5 - התקציב של מר גרי שביט וחבר אחר, האחד מ - 01/92 והשני משנת 1997), לבין התקציב שלה, באותו "החודש"/"שנה". מובן מאליו, כי התקציב של כל חבר בנוי על נסיבותיו האישיות, מצבו המשפחתי, ותק חברות שלו ועוד. שיעור הסכומים שכל חבר היה זכאי להם, נובעים מהזכיות הפרטניות, שכל חבר זכאי לקבל. כך, התובעת זכתה בתקציב גבוה יותר ל"תספורת" ובתקציב היגיינה, בעוד החבר מר שביט זכה לתקציבים כהורה לקטינים, כהורה לחייל וטלפונים לחו"ל (לדוגמא). הניסיון ללמוד מהעובדה שהוא זוכה באותו חודש (01/92) בתקציב נופש ובלאי ריהוט, בעוד שהתובעת "הופלתה לרעה" מאחר ולא זוכתה בהם, הינו כניסיון ללמוד על תכונותיהם של תפוזים מתפוחים, או כדברי חז"ל, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? עד ההגנה העיד כי הוצאות מיוחדות, מעבר לתקציב השוטף, כגון רכישת משקפיים, טיפולי שיניים וכד', נבחנו על ידי הקיבוץ, באופן פרטני, על פי בקשות מיוחדות של חברים, ועדות זו לא נסתרה ומתיישבת עם ההיגיון הבריא. טענת התובעת כי היא לא זכתה בפריטי תקציב שנתיים שהייתה זכאית להם או שסירבו לאשר לה השתתפות/כיסוי הוצאות חורגות, מטעמים פסולים, לא הוכחה. יתרה מכך, ככל שמדובר בזיכויים שלטענת התובעת הייתה היא "זכאית" לקבל ולא קיבלה, בשנות ה - 90 המוקדמות, הרי שטענת ההתיישנות והשיהוי אכן יפה להם. אף אם היינו מתעלמים ממחסום זה, הרי שיש להבחין בין טענה הנטענת בעלמא, לבין הוכחתה בפועל. צודק הקיבוץ בטענתו שהתובעת לא הציגה את דפי פירוט התקציב שהומצאו לידיה במהלך השנים ולא הצביעה על פריט תקציבי זה או אחר, שהוענק לכלל החברים האחרים ולא נרשם גם לזכותה. ברי כי טענה בעלמא, אינה תחליף להוכחה והצגת ראיות. גם לאחר הפסקת חברות התובעת ובמהלך תקופת השנים שבהם התנהלו הליכים אודות חוקיות מהלך זה, זוּכתה התובעת בכרטיסהּ, בטעות, בתקציבים שהוענקו רק לחברי הקיבוץ (לדוגמא, תקציב הפרטת המזון). עיון בכרטסת התובעת שנוהלה בתקופה שלאחר הוצאתה מחברות (מ - 12/97 ועד 31/12/02), אינו מצביע על טעויות או חיובים "זועקים" כלשהם. בהעדר ראיות המצביעות על אותה "ההפליה" הנטענת, במסגרת ניהול כרטיסה בשנות היותה חברת קיבוץ, הרי שדין טענותיה בנדון, להידחות. לאור כל האמור, טענות הקיבוץ ליתרת חובה בסך 28,124.34 ₪, נכון למועד הקובע (סוף 12/07), מקובלות עלי. מקובלת עלי גם טענת הקיבוץ כי הינו זכאי לנכות ולקזז סכום זה, מדמי העזיבה, עוד מהיום הקובע. ח. ההתחשבנות באשר לחובות התובעת בגין התקופה מ - 06/12/97 עד ל - 31/12/02: בעניין זה, ב"כ הקיבוץ מפנה שוב להסכמות הצדדים בפרוטוקול מיום 01/05/08, סעיף 6. כמו כן, הוא טוען כי ההודעה המשלימה לסיכומי התובעת, אודות טעות בחישוב, מהווה חריגה מההסכמות הנ"ל. דעתי אינה כדעתו. ההסכמות הנ"ל הוצגו, בהסתמך על דף ריכוז החיובים, שנערך כריכוז דפי החשבון החודשיים של התובעת, בתקופה זו (רא' נספח כג' לתצהיר העדות מטעם הקיבוץ). הצדדים הסכימו כי דף הריכוז משקף נאמנה את פרטי הוצאות מחיה, שעל התובעת לשאת בהם (כפי שפורטו בדפי החשבון החודשיים). לא הוצגה הסכמה ל"סך" החיוב הנטען, שבסעיף 41.6 לתצהיר, ומכאן העדר הבסיס לטענתו של ב"כ הקיבוץ, לחריגה מההסכמות. אין מחלוקת שהסך של "13,173.22" מתייחס לתקציב מזון שנרשם ל-"זכות", התובעת בכרטיסה, על אף שלא הייתה זכאית לזיכוי סכום זה. התובעת אינה חולקת על הזכות של הקיבוץ למחוק או לאיין את הזיכוי האמור, אולם לטענתה, אין להטיל סכום זה עליה "כחוב לקיבוץ", ככל שמדובר בזיכויים מוטעים המופיעים בכרטיס החיוב שלה, עליהם להימחק, או להופיע, הן כזיכוי והן כחיוב, בצורה המאיינת את הזיכויים המוטעים בלבד. במילים אחרות, אין בסכום זה כדי להפחית או להגדיל את חיובי האמת של התובעת כלפי הקיבוץ ודי בקביעה שהתובעת אינה זכאית לסכום וזיכוי זה. לסיכומי התשובה, צורף מכתבו של ב"כ התובעת לב"כ הקיבוץ מ-07/12/08. במכתב זה, בא כוח התובעת חוזר ומאשר את הסכמותיו הדיוניות ואף מכיר בהוצאות נוספות, באשר להוצאות המחיה בהם חויבה התובעת ושנרשמו, במרוכז, בנספח כג' של מצהיר הקיבוץ, כולל אף הוצאות שלא פורטו מפורשות בסעיף 41.1 - 41.5 לתצהיר הקיבוץ, אך מופיעים בדפי החיוב החודשיים ובדף הריכוז (נספח כג'). בתקופה האמורה בוצע זיכוי של 5,000 ₪ (ב - 31/12/00), תחת הכותרת "ועדת חברה" (ראה ע' 96 לנספחי תצהיר הקיבוץ, דף תקציב שנת 2000). סכום זה מופיע בנספח כג' כזיכוי, תחת הכותרת, "קניות אחרות". הצדדים לא התייחסו למקור של זיכוי זה ואין בהגדרת "ועדת חברה" כדי ללמדני באם וועדה כזו או אחרת של הקיבוץ העניקה מתקציבה סכום זה לתובעת כמענק או כהלוואה ואם המדובר בזיכוי מיוחד של "ועדת חברה", באופן פרטני לתובעת, או זיכוי מוטעה שהיה מיועד רק לחברי הקיבוץ, בלבד. מאחר והקיבוץ לא חזר וחייב את התובעת בהחזר סכום זה, בשנים שלאחר מכן, וככל שהקיבוץ לא השיג על זיכוי זה בפני, הרי שהסכום האמור הוענק לתובעת, ככל הנראה, בדין ומדעת והזיכוי האמור, יעמוד בעינו. הקיבוץ עותר להכרה בחיובים נוספים שהינה זכאית להם, שלא חויבו בזמן אמת בכרטסת התובעת, בגין כביסה וכלכלה (חדר אוכל) בשנים 1998 - 1999 (בטרם הפרטת שירותים אלה על ידי הקבוץ). לאור ערכם הקטן, וככל שלא חויבו בזמן אמת, איני סבורה שיש מקום לשנות את חיובי הצריכה השוטפים, כפי שהם משתקפים מדפי החיוב החודשים וכפי שרוכזו בנספח כג'. לעניין יתר מערכת ההתחשבנות בתקופה זו, הקיבוץ זכאי לאיין את זיכוי תקציב המזון המוטעה, וכן לאיין את אותם הסכומים של ה-"תקציב האישי" שזוכו ביתר, בתקופה זו, בטעות. זיכויים אחרים (כגון הסך של 5,000 ₪ הנ"ל), יעמדו בעינם. יתרת ההוצאות שפורטו, עבור חדר אוכל, אנרגיה, חשמל, טלפון, גז (כולל זיכוי), מרפאה, מרכולית, כלבו, כביסה, ביטוח משלים, כבלים ועיתון, אינם הוצאות וחיובים שהתובעת חולקת עליהם, ואין מחלוקת שחיובים אלה הוטלו על התובעת כדין והקיבוץ זכאי לתשלומם וכן לקזזם. זכות זו עומדת לו כנגד כל סכום המגיע לידי התובעת, מהקיבוץ. מן הראוי שהצדדים יחזרו ויעיינו במכתבו של ב"כ התובעת מ- 7/12/08 (שצורף לסיכומי תשובתו), ככל שיש לבצע את סיום ההתחשבנות בעבור תקופה זו, על פי קביעותיי דלעיל. אין באמור ,משום הכרעת המחלוקת באשר לטענת הקיבוץ לזכות גם לתשלום דמי שימוש בדירה עבור תקופה זו, שתדון להלן. החובות הנ"ל נושאים אף הם הפרשי הצמדה מיום הטלתם, כל עוד לא קוזזו/שולמו, בפועל. ט. מועד תחילת הזכאות לקצבה: לטענת התובעת, הינה זכאית לקבלת את דמי הקצבה החודשית, החל מגיל 60. התובעת מפנה לסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, וטוענת שהוראות חוק זה הינם בדרגה חוקתית "גבוהה יותר" מכללי העזיבה שהותקנו מכוח תקנות האגודות השיתופיות, ועל כן גוברות על עליהם. לטענת הקיבוץ כללי העזיבה קובעים את גיל הפרישה כגיל 65 שנים, ללא כל אבחנה מגדרית, וזכויותיה של התובעת, מכוח החוזה (הכללים הנ"ל) בינה לבין הקיבוץ, מקנות את הזכות לקצבה, החל מגיל 65. אין מחלוקת שבמכתב שהופנה לתובעת ב - 01/03 , בסמוך למועד תחילת תשלום הפנסיה, צוין שעם צאתה לפנסיה בגיל "60" , עומד גובה קצבתה על סך 1,738 ₪ (נספח א/2 לתצהיר התובעת). המכתב הנ"ל לא פירט כיצד הקיבוץ ביצע את התחשיב של דמי הקצבה האמורים. לטענת הנתבע, הגיל המופיע במכתב הנ"ל, הינו טעות קולמוס, שכן מדובר בזכאות שחלה מגיל 65 ולא גיל 60. עובדה היא שהמכתב הוצא בסמוך לתחילת זיכוי התובעת בקצבה, בפועל, בהגיעה לגיל 65. מקובלת עלי טענות הקיבוץ שאין בהוראות חוק הביטוח הלאומי כדי להעלות או להוריד מקביעת גיל הזכאות של התובעת לקצבה מהקבוץ במקרה דנו ואין בהם כדי לגרוע מהוראות התקנון המחייב שבין הצדדים, בנדון. אוסיף ואציין כי כך הדבר, אף על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. אין כל סתירה בין הוראות חוק הביטוח הלאומי, המכירות בתוקף של תקנון הקיבוץ, כך שהוראות התקנון הינן ברות תוקף בין הצדדים, גם באשר לגיל הזכאות לקצבה. במכתב מיום 11/12/97, שהוצא לתובעת על ידי הקיבוץ ימים ספורים לאחר הוצאתה מחברות (נספח א/1 לתצהיר התובעת), ציין הקיבוץ את זכאותה לקצבה, החל מגיל 65. הקיבוץ אכן החל לזכות את התובעת בקצבה בפועל, בהגיעה לגיל 65, בהתאם לתקנון. אין בטעות של רישום גיל "60", במכתב מיום 31/01/03 (נספח א/2 לתצהיר התובעת), כדי לשנות מן האמור וכדי לזכותה למפרע לתשלום קצבה של 5 שנים, מגיל 60. הטענות של התובעת בנדון על כן, נדחות. י. גובה/סכום הקצבה החודשית המגיע לתובעת: סעיף 9 לכללי העזיבה קובע את שיעור הקצבה החודשית לה זכאית התובעת. חישוב הוותק הפנסיוני של התובעת (ילידת ינואר 1938) כאחד הפרמטרים לחישוב הקצבה, צריך להיעשות תוך ראיית מועד פקיעת חברותה בקיבוץ ביום 06/12/97, ככל שהסכום הנומינלי מתגבש באותו מועד והינו מוצמד מאותו מועד למדד. במהלך ההוכחות, טען מר אורטנברג כי נראה לו שסכום הקצבה שהקיבוץ מזכה את התובעת הינו "גבוה" מהקצבה המגיע לה, בפועל. בסיכומיו (פרק ז'), מציג בא כוח הנתבע נתונים באשר לדרכי החישוב של הקצבה, על פי הוראות התקנון. כך, מפרט ב"כ הקיבוץ כי גובה הקצבה החודשית לה זכאית הנתבעת הינו סך של 1,128.43 ₪ (על פי התוצאה המתקבלת ממכפלת שנות הוותק שצברה התובעת - 26 שנים X2.3%). לחילופין, זכאית התובעת לסך של 1,298.44 ₪ (לפי חישוב של 29.92 שנות ותק פנסיוני X2.3%). כן, טוען ב"כ הקיבוץ כי הקיבוץ זכאי לחייב את התובעת, בכל סכום קצבה ששולם/זוּכּה לה, ביתר, עד היום. כנגד טענת ב"כ ההתובעת כי המדובר בטענה "כבושה", עומדות ההסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים מיום 01/05/08, ושם צוין מפורשות שאין הסכמה באשר לגובה הקצבה החודשית ודרכי חישובה (רא' סעיף 7 בעמוד 7 לפרו'). יתרה מכך, ב"כ התובעת ציין בעצמו כי סכום הקצבה, על פי חישוביו, עומד על סך 1,259 ₪, נכון ליום הקובע, על פי סעיף מס' 9 הנ"ל, לכללים (רא' ההודעה על חישוב הקצבה מטעם התובעת מיום 18/09/07 - המופיעה כמסמך השני והשלישי בתיק המוצגים האלקטרוני). בהקשר זה, הוא טען לזכאותה של התובעת מגיל 60, אולם אין הדבר מעלה או מוריד מהחישוב שנעשה על ידו לעניין קביעת סכום הבסיס הנומינלי, מהיום הקובע, לצורך חישוב גובה הקצבה. התובעת מזוכה בפועל בסך של "1738.80 ₪" לחודש. אין באמור כדי להעלות או להוריד מדרך החישוב הנכונה, אשר נקבעה בכללים והמשתקפת מהנתונים שהוצגו לעיל. טענות התובעת, שמדובר "בהרחבת חזית" מטעם הנתבע אינה נכונה ואינה ראויה, לאור החישוב שהוצג על ידי בא כוח התובעת בעצמו, שהוזכר לעיל, אשר הוגש לאחר הגשת תצהירי הצדדים ובטרם שמיעת ההוכחות. מכל מקום, ככל שהצדדים לא חלקו על כך שיש לחשב את הקצבה הבסיסית על פי כללי העזיבה, הרי שזכות הקצבה נתחמת ע"י ד' האמות של כללים אלה. הנני מעמידה את הקצבה הנומינלית לה זכאית התובעת, על סך 1,300 ₪ לחודש, צמוד מהמדד שהיה ידוע במועד הקובע. על פי האמור, ניתן לחשב את גובה הקצבה החודשית המגיעה בפועל לידי התובעת, מידי חודש בחודשו, מאז הגיעה לגיל הזכאות, בגיל 65. יא. הטענות בעניין מצב הדיור: התובעת טענה כי הינה מתגוררת כבר כ - 40 שנה באותה הדירה אשר הוקצתה לה עם קליטתה בשנת 1967, וכי הדירה אינה ראויה למגורים, בין היתר, משום שקירותיה מטים ליפול ואף לא שופצה מעולם. התובעת מפנה לדברים שצוינו בפסק הדין בת.א. 513/75 לפיהם, מעבר התובעת עם ילדיה לדיור מתאים "יבוא על תיקונו במועד סביר" (עמ' 12 לפסק הדין שו' 5). לא מצאתי לדון בטענה זו, לאור ההליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו בין הצדדים מאז ועד היום, אשר דנו, בין השאר, במגורי בעלה בביתה ובנושאים נוספים הקשורים למגוריה בבית, עוד טרם הפסקת חברותה ועד היום. בעניין זה, טענת ההתיישנות וכן טענות השיהוי וההשתק, בדין יסודם. כמוכן, אין בטענה זו כדי להשפיע על סוגיית דמי השימוש בדירה, כפי שיפורט להלן. מובן מאליו שהקיבוץ מעוניין לשמור על ערך הנכסים שבבעלותו, והבית שבו התובעת מתגוררת, נכלל ביניהם. מאידך, מהמועד שהופסקה חברותה (לפני כמעט 13 שנה!) ועד היום, התובעת אינה מתפנה מרצון, והקיבוץ אינו אחראי לשפץ ולשדרג את המבנה בעבורה. אדרבא, התובעת הינה אחראית, לכל הפחות, לשמירה עליו ואחזקתו בתנאים סבירים, ביחס למצבו ערב הוצאתה מחברות. יב. שווי דמי השימוש שהקיבוץ זכאי לחייב את התובעת בגין דירת המגורים המוחזקת על ידיה ומועד תחילת החיוב: טענה נוספת של התובעת הינה, כי לאחר התחלת תשלום דמי הקצבה החודשית לתובעת בראשית שנת 2003, החל הנתבע (ביום 01/03/04), לקזז מדמי הקצבה החודשית סך של 1,500 ₪ בגין שכר דירה חודשי. לטענתה, קיזוז זה נעשה באופן חד צדדי על ידי הנתבע, מבלי לקבל את הסכמתה של התובעת לכך ומבלי שיש לקיבוץ כל זכות שבדין לבצע את הקיזוזים האמורים. התובעת מסכימה כי אין הקיבוץ צריך לשאת בנטל הוצאות מחייתה לרבות הוצאות מגוריה, לטענתה, אין לקיבוץ הזכות לקזז הוצאות אלה, מכספי הקצבה המגיעים לה. לטענתה, הוצאותיה בגין המגורים בקיבוץ, צריכים להיות מנוכים מתשלום דמי העזיבה, לכשאלה ישולמו לה. כמו כן, לטענתה, אין בסיס לגובה הסכום שבו מחייב אותה הקיבוץ, באופן חד צדדי. לטענת הקיבוץ, כפי שהינו זכאי לקזז מהקצבה החודשית את הוצאות מחייתה השוטפות של התובעת בגין שירותים, כך, הינו זכאי לקזז דמי השימוש בדירה, מכל סכום שמגיע לתובעת מהקיבוץ, כולל מהקצבה המגיעה לה. אין מחלוקת שבית המשפט כבר קבע (רא' נ/12), כי יש לקיבוץ זכות לחייב את התובעת בדמי שימוש חודשיים בדירה. לטענת התובעת, אין בהחלטה זו משום הקניית זכות לנתבע לקזז תשלומי דמי השימוש מתשלומי הקצבה החודשית, אלא עליו לקזזם מתשלום דמי העזיבה, שישולמו לה "עם עזיבתה את הקיבוץ". טענה זו אינה מקובלת עלי. אין מחלוקת שב- 01/03 (עת התחיל הנתבע לשלם לתובעת קצבה), הודע לה על כך שיקזזו הוצאות מחייתה השוטפים וחובותיה לקיבוץ, מסכום הקצבה שתשולם לה (רא' נספח א'2 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). על אף האמור, הקיבוץ נהג עימה, לפנים משורת הדין, והמציא לידיה בתחילת הדרך תשלומים שונים, בפועל בגין קצבתה,מבלי לנכות את מלוא חובותיה השוטפים. הקיבוץ מפנה לבקשת ב"כ התובעת מ - 01/04, בה התבקש הקבוץ להסכים שפינוי התובעת יידחה לתקופה קצרה, בשל ניתוח אותו היא אמורה לעבור ב - 02/04 (סעיפים 26-27 ונספח ד-2 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע). בעקבות כך, הסכים הקיבוץ לאורכה לפינוי, עד ליום 01/03/04 . לטענת הקיבוץ, במשך תקופה של כשש וחצי שנים, ממועד הוצאתה של התובעת מחברותה בקיבוץ ועד ליום ההרשאה הזמנית הנ"ל (שניתנה לתובעת על ידי הקיבוץ בגין הבקשה הזמנית המיוחדת), דהיינו מיום 06/12/97 ועד ליום 01/03/04, הקיבוץ לא "גבה" מהתובעת תשלום דמי שימוש בדירת המגורים, אך הינו זכאי להם, כפי שהובהר ע"י בהמ"ש בהליכים האחרים בבהמ"ש המחוזי, לא פעם.. אין מחלוקת שהתובעת לא התפנתה ב - 01/03/04 , כפי שגם לאחר דחיית ערעורה ודחיית בקשתה לקיום דיון נוסף, לא עשתה כן. אין כל פלא בכך שהקיבוץ החל לקזז מקצבת התובעת גם תשלומי דמי שימוש בדירה, החל מ-3/04. מרבית השנים קודם לכן, התובעת לא הייתה זכאית לכל "הכנסה חודשית", מהקיבוץ. על כן, לא ניתן היה "לקזז" את דמי השימוש, פרט לרישום הגדלת חובותיה כלפי הקיבוץ "על הנייר". התובעת אינה משלמת דבר לקיבוץ, ממקורות כספיים אחרים. ככל שחובותיה כלפי הקבוץ צומחים וזוחלים לכיוון שווי דמי העזיבה, הולך ופוחת אף האינטרס שלה לקיים את דרישת הקיבוץ (עוד מ-11/12/97 - רא' נספח א/1 לתצהירה) ולקיים את חובתה לעזוב את הקבוץ ולהשיב לידיו את ביתה, בפועל. בכך התובעת ממשיכה להנציח את הנישואין ה"קתוליים" ,שהיא כופה על הקיבוץ לנהל עימה. מקובלת עלי טענת הקיבוץ שללא קשר לצווי המניעה באשר לפינוי, שהיו בתוקף מעת לעת, הקיבוץ הינו זכאי היה לחייבה בדמי שימוש עבור השימוש בדירה, במהלך השנים, משנפסק בדיעבד כי הוצאתה מחברות, בדין יסודה, וכי אינה זכאית "להיאחז" בדירתה ומגוריה בקיבוץ. משנדחתה תביעתה של התובעת להכרה בזכות החזקה (ואף בזכויותיה הקנייניות הנטענות בדירת המגורים שהיא מחזיקה), ומשנתקבלה תביעתו של הקיבוץ לסילוק ידה של התובעת משטחו, פשיטא, שהקיבוץ זכאי לחייב בדמי שימוש, בנוסף להוצאות המחייה השוטפות האחרות. ככל שהזכות של התובעת לקצבה החודשית נגזרת מהוראות כללי העזיבה, הרי שלקיבוץ מוקנית הזכות לקזז סכומים שהתובעת חבה לו, מסכומים המגיעים לה, כולל קצבתה. הוא הדין לגבי הוצאות מחייתה וכך גם לגבי דמי השימוש השוטפים עבור דירתה, ממועד הזכאות לקצבה. העד אורטנברג נשאל על הקיזוז המבוצע מדמי הקצבה כדלקמן: "למה אתם מקזזים את הוצאותיה של התובעת בפועל מסכום הקצבה ולא מדמי העזיבה". הוא השיב : "דמי העזיבה הנם תשלום חד פעמי והוצאות התובעת והקצבה החודשית הם חיובים וזיכויים שוטפים " ( ראה עדותו בעמוד 39 שורות 8-11 ). הזכות של הקיבוץ לקיזוז האמור מעוגנת בסעיף 15(א) לכללי העזיבה המקנה לקיבוץ את הזכות לנכות מכל תשלום המגיע לעוזב על פי הכללים (ובכללם קצבה חודשית), כל סכום כסף שמוטל על העוזב להעביר לקיבוץ. התובעת הינה עוזבת, המסרבת לעזוב פיזית, על אף חובתה לעשות כן וזכות הקיזוז לה טוען הקיבוץ, בדין יסודה. כמוכן, סעיף 17 לכללי העזיבה, קובע כי: "חבר קיבוץ שנפסקה חברותו והמתגורר בקיבוץ בהסכמת הקיבוץ ישא בהוצאות החזקתו והחזקת התלויים בו כפי שתחושבנה על ידי הקיבוץ". קל וחומר הדבר, לגבי חבר שנפסקה חברותו הממשיך להתגורר בקיבוץ, תוך כדי קביעת עובדות בשטח, בהעדר כל הסכמה, . הקיבוץ הינו זכאי לחשב ולקבוע את שיעור הוצאותיה, כחברה שחברותה הופסקה וממשיכה להתגורר בקיבוץ ולצרוך את שירותיו, על אף אפו וחמתו. ככל שהתובעת ממשיכה בהתעקשותה שלא לעזוב את הקיבוץ, זכאי הקיבוץ להחזר הוצאותיו בנדון והינו גם זכאי לקזז הוצאות שוטפות אלה, מסכום הקצבה החודשית שהתובעת זכאית לה. הקיבוץ אינו מחויב להמתין, לשם החזר הוצאותיו, עד למועד עזיבתה בפועל, לא כל שכן בשעה שהינה מסרבת לעזוב, ומועד עזיבתה, אינו באופק הנראה לעין. אין לדעתי מקום להתיר לקבוץ לקזז את דמי השימוש המגיעים לו, בגין העבר(התקופה מלפני זכאותה לקצבה), מקצבתה החודשית, למפרע (להבדיל מקיזוזם מדמי העזיבה), אולם אין פסול בחיוב המתבצע בקיזוז, מאז 04/03, בנדון. באשר לגובה דמי השימוש המקוזזים מאז , נחקר מר אורטנברג בעדותו, וציין: " ש. האם יש לכם הערכת שמאי על גובה דמי השכירות בשוק אצלכם ? ת. לא , אבל עשינו משהו אחר. התשלום הרגיל הוא 1,000-1,200 ₪ לדירה בגודל של הדירה שלה. יש בית לידה באותו גודל ובאותו מקום וגם לא היה משופץ וגם לא במצב טוב ולכן השכרנו את הדירה ב-750 ₪ לחודש. זו הייתה סטודנטית שהתחשבנו בה ואמרנו שיהיה אותו דבר לגבי גב' חן" (רא' עמ' 39 שו' 23-27 לפרו'). ובהמשך: ש. אבל אתם מחייבים את התובעת ב-1,550 ₪ ? ת. כי זה מתורגם לקנס יומי , היא כמו שוכר שלא מוכן לפנות את דירתו , בדירה שלה זה צריך להיות 3,000 ₪ והקטנו ב-50 % כבית הלל ולא כבית שמאי" (רא' עמ' 40 שו' 19-22). איני מקבלת את טענת התובעת שהיה על הקיבוץ לבסס את זכותו, באמצעות חוות דעת שמאי. דמי שכירות בדירה שכזו יכולים, ככל הנראה, לנוע בין 750 ל - 1,200 ₪ בחודש. על פי עדות מר אורטנברג, הקיבוץ התכוון לחייב את התובעת עבור דירתה בשנים שסירבה לפנות וניהלה הליכים, ב-"750 ₪ לחודש" (הרף הנמוך). לאחר האורכה האחרונה שניתנה לבקשתה, וככל שהיא שוב סרבה לפינוי בפועל, הוחלט על ביצוע החיוב החדשי הנ"ל. עדות מר אורטנברג, כי החובה לתשלום קנס יומי בגין אי פינוי, הינו תנאי שהקיבוץ נוהג לדרוש גם בכל החוזים הנחתמים עם תושבי הקיבוץ (המתקבלים מתוך רצון), לא נסתרה. לוּ רצתה התובעת לסתור את טענות הקיבוץ, היה עליה להוכיח את טענותיה. החיות שהקבוץ מטיל עליה בנסיבות העיניין הינו סביר ואין מקום להתערב בו. בהתחשב במכלול האמור, כולל העדות הנ"ל והעובדה שעד ל- 03/04 לא בוצעו חיובים בפועל (מבלי לוותר על הזכות לקזזם מדמי העזיבה בעתיד, בשווי 750 ₪ לחודש), הרי שלא מצאתי כל פגם בכך שהקיבוץ החליט לחייב את התובעת, החל מ - 03/04, בסך של 50 ₪ ליום (כ - 1500 - 1550 ₪ לחודש), בגין דמי שימוש עבור כל יום של אי הפינוי והמשך החזקת הדירה בכוח. כן, לא מצאתי פסול בקזוז החיות האמור, מהקצבה של התובעת. כך לדעתי כבר קבע גם בית המשפט המחוזי, ביום 25/12/07, במסגרת בש"א 3684/07 (נ/12). יג. טענות לעניין ההצמדות החודשיות : התובעת טענה כי חלק מההצמדות אשר בוצעו בתקציבה האישי לא היו בהתאם לשיעורים הנכונים של המדד. התובעת לא הצביעה על טעות משמעותית כלשהי, אשר נפלה בחישוב שיעור ההצמדה בהם חויבה התובעת, בגין יתרת החובה בכרטיסה האישי. עיון בדפי התקציב השונים שהוצגו (ת/4) ודפי התקציב אשר צורפו כנספחים ט/1 עד ט/13 לתצהיר עדותו הראשית של הקיבוץ, מלמד כי חישוב שיעור ההצמדה נעשה ביחס ליום הראשון של כל חודש (ביחס לחודש שקדם לו) ואילו מועד עריכת החישוב, הינו בסיומו של החודש השוטף. מכל מקום, טענה זו מאבדת מרבית משמעותה, לאור הקביעות שקבעתי דלעיל ואין מחלוקת שותו חישוב של ההצמדה , חל על חיובים וזיכויים, באופן שוויוני. יד. סוף דבר: הצדדים עדיין מנהלים הליכים בע"א 385/08 (עליון) ולאור ניסיון העבר העשיר, ספק באם בכוחי, במסגרת מתן פסק הדין בתיק זה, לסיים את הסכסוך ביניהם. ככל שמרבית טענות התובעת נדחו על ידי, תישא התובעת בהוצאות הקיבוץ בגין שכ"ט עו"ד הנתבע, בסך 9,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. דמי עזיבה לחבר קיבוץקיבוץ