קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד רואה חשבון שנדחתה: מבוא וטענות הצדדים 1. בפני תביעה בגין רשלנות מקצועית של רו"ח בעת טיפול בתיקון הדו"ח הכספי של חברת בנייה, ותביעה שכנגד של רואה החשבון לשכר טרחה עבור עריכת הדו"חות הכספיים של החברה. 2. רשימת מוסכמות ופלוגתאות עובדתיות בתיק זה נוסחה במסגרת החלטת בית המשפט בטענות מקדמיות שהועלו בתיק זה מיום 29/7/07, ואלה יובאו בהמשך פסק הדין בשינויי נוסח קלים: 3. הנתבע, אשר שימש כרואה החשבון של התובעת 2, העוסקת בין היתר בעבודות בנייה וקבלנות (להלן: החברה) טיפל בזמנים הרלוונטיים לתביעה בהכנה והגשת הדו"ח הכספי של החברה לשנת המס 1993 לרשויות מס ההכנסה (להלן: הדו"ח). הדו"ח האמור הוגש ביום 27/2/95, ועם אישורו, נשלחה לחברה ביום 6/4/95 שומת מס לתשלום. לאחר שהחברה שילמה את המס כמתחייב מהדו"ח שהגישה, הודיעה החברה לנתבע, כי הוגשה נגדה תביעה ביום 20/6/95 על ידי רוכשי דירות בפרויקט שבנתה (להלן: תביעת הדיירים), ועקב כך ביקשה מהנתבע להגיש דו"ח מתקן לשנת המס 1993 שישקף הפרשת כספים בגין ההליך המשפטי כאמור. הנתבע בתורו הגיש ביום 16/1/96 דו"ח מתקן לרשויות המס בסמוך לאחר שהודע לו לגבי הסכסוך (להלן: הדו"ח המתקן). מכאן ואילך קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי השתלשלות האירועים. לטענת התובעים, פקיד השומה לא סירב פורמלית לתקן את הדו"ח, ואולם לא תיקן אותו בפועל כפי שהתבקש. מאידך, טוען הנתבע בכתב הגנתו, כי הודיע לחברה, כי השגתו לתקן את הדו"ח נדחתה על ידי פקיד השומה מן הטעם שתביעת הדיירים אינה עומדת בדרישה לניכוי חוב תלוי, כך שרק עם סיומו של ההליך המשפטי תוכל החברה לדווח על הוצאה, וגם זאת באותה שנת מס בה ניתן פסק הדין. אף-על-פי-כן, פעל הנתבע לתיקון הדו"ח נשוא התביעה גם באמצעות פנייה לנציבות מס הכנסה במהלך שנת 1999. במסגרת דיונים אלו הגיעו הצדדים להבנות, כי כאשר יתקבל פסק דין סופי בתביעת הדיירים יגלו שלטונות המס נכונות לאשר את תיקון השומה. משניתן פסק הדין בתביעת הדיירים והחברה חויבה לשלם פיצוי לדיירים בגין ליקויי הבניה, טוענים התובעים כי התובע 1, בעל המניות והמנהל של החברה, שילם מכיסו הפרטי את חובותיה של החברה, מתוך ציפייה כי יקבל את כספו בחזרה מתוך החזר הכספים המגיעים לחברה מפקיד השומה. עד מהרה, נתברר לטענתם של התובעים כי ציפיתם נתבדתה, שכן שלטונות המס התכחשו להסכמה עם הנתבע וסירבו לתקן את הדו"ח המקורי. בדלית ברירה, ומשפניותיהם של התובעים בעניין נפלו על האוזניים הערלות של הנתבע, טוענים התובעים כי שכרו את שירותיהם של יועצי מס אברהם ג'ורי ומוטי לוי (להלן: ג'ורי ולוי) לצורך סיוע בתיקון הדו"ח המקורי ובקבלת החזר המגיע להם. לאחר ניהול משא ומתן עם שלטונות מס ההכנסה, הסכימו התובעים להגיע לפשרה, במסגרתה תיפתח השומה רק בתנאי שיוכרו פחות מ-50% מהוצאותיה של החברה בגין תביעת הדיירים. לטענת התובעים, הנתבע התרשל בתפקידו, משלא דאג להעלות על הכתב את ההסכם עם שלטונות מס הכנסה. כפועל יוצא מהתרשלותו של הנתבע, נטען, כי לא הוחזרו לחברה מלוא ההוצאות ששילמו התובעים לדיירים על-פי פסק הדין, כך שהמס ששולם לרשויות המס שולם ביתר. מכאן התביעה בסך 780,770 ₪ לחיוב הנתבע בהחזר יתרת ההוצאות שהוציאה החברה בגין תביעת הדיירים.   4. הנתבע כפר בכתב הגנתו באחריותו לנזק הנטען בכתב התביעה וטען בין היתר שהתביעה התיישנה. לטענתו, עילת התביעה נגדו התגבשה כבר במועד הגשת תביעת הדיירים, היינו ביום 20/6/95, שכן במועד זה נתגלה הנזק לתובעים, והראיה לכך, פנייתם של התובעים אל הנתבע בסמוך לאחר הגשת תביעת הדיירים בדרישה לתקן את הדו"ח. לחילופין, טוען הנתבע כי העילה התגבשה, לכל המאוחר ביום 27/8/95, מועד בו הפך הדו"ח נשוא התביעה, שהינו בבחינת שומה עצמית, לשומה סופית, שלאחריו לא רשאי פקיד השומה לבצע כל תיקון בשומה, מכל סוג שהוא בהתאם לסעיף 145 (א) (3) לפקודת מס הכנסה [ נוסח חדש]. ממילא, טוען הנתבע כי לא ניתן היה לתקן את הדו"ח גם אם זה היה מוגש במועד, משלא התקיימו התנאים להכרה בחוב תלוי כפי שהתגבשו בפסיקה. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי החברה, ואין בלתה, אחראית לנזקיה הנטענים בשל העובדה שהעדיפה לפעול בניגוד לייעוץ שקיבלה מהנתבע לפי שיקול דעתה האישי. משכך, גם אם נגרמו לה נזקים, מקורם אך ורק באשם תורם של החברה בגובה של 100% מצדה.   5. בד בבד עם כתב הגנתו, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד נגד התובעים בסך 135,755 ₪ לתשלום שכר טרחתו עבור שירותי ראיית חשבון שקיבלה החברה ממנה. בכתב הגנה לתביעה שכנגד מעלים התובעים כי שילמו את שכרו של הנתבע במלואו, ובכל מקרה, התביעה התיישנה, משהשירותים הנטענים ניתנו בגין שנות המס שעד 1998. בתגובה לכך טען הנתבע בכתב תשובה כי השירותים נשוא התביעה שכנגד ניתנו בשנת 2000 בסמוך להוצאת חשבוניות מס, ולפיכך, התביעה שכנגד טרם התיישנה. 6. בהחלטה מיום 29/7/07 דחה בית המשפט את הטענות ההתיישנות שהעלו הצדדים זה כנגד זה בתביעותיהם ההדדיות. באותה החלטה גם גובשה רשימת הפלוגתאות המשפטיות, אשר יעמדו ברקע הדיון וההכרעה בהמשך פסק הדין. 7. במרוצת ההליכים בתיק הגיש התובע בקשה לפשיטת רגל בתיק פש"ר 4005/07 (להלן: תיק פשיטת רגל), ומונה לו נאמן בפשיטת רגל. ביום 15/2/09 התקבלה החלטת בית המשפט המחוזי בתיק פשיטת רגל, בו אושר המשך ההליכים בתיק שלפנינו באמצעות בא-כוחם של הנתבעים. 8. בעקבות האירועים הללו, הגיש ב"כ הנתבע בקשה לחייב את שני הנתבעים להפקיד ערובה בסכום שלא יפחת מ-100,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע. בהחלטה מיום 25/11/09 קיבל בית המשפט את הבקשה באופן חלקי וחייב את שני התובעים בהפקדת עירבון בסך של 30,000 ₪ או לחלופין בהפקדת שתי ערבויות צד ג' בסך של 30,000 ₪ כ"א. בבקשת רשות ערעור על החלטה זו בבר"ע 1137/09 בוטלה החלטה זו בכל המתייחס לתובע, כאשר בכל הנוגע לתובעת 2 נותרה ההחלטה בעינה. 9. ביום 2/5/10 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה העיקרית של התובעת 2 נגדו לאחר שהתובעת 2 לא מילאה אחר החלטת בית המשפט מיום 25/11/09 ולא הפקידה עירבון כפי שנפסק באותה החלטה. בדיון ההוכחות שהתקיים באותו יום, קיבל בית המשפט את הבקשה ודחה את התביעה של התובעת 2. 10. במשפט ההוכחות העידו בעלי הדין עצמם. לבקשת התובע הוזמן למתן עדות מטעמו לוי, כמי שטיפל מטעמם של התובעים בהשגת הסכם פשרה עם רשויות מס הכנסה, אך מי שלא התייצב לדיון ההוכחות, נדחה הדיון לשמיעת עדותו לדיון נוסף ביום 9/6/10. משלא נמסרו פרטי תעודת הזהות של העד לצורך הוצאת צו הבאה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 5/5/10, דחה בית המשפט ביום 24/5/10 את הבקשה לזימון העד באמצעות צו הבאה וקבע כי עדותו לא תישמע. 11. יוער כבר עתה, כי מטעם מי מהצדדים לא הוגשה חוות דעת מומחה בראיית חשבון. יתרה מכך, בהחלטה מיום 29/7/07 גילה בית המשפט את דעתו כי בתיק זה מן הראוי למנות מומחה מטעם בית המשפט, ואולם מי מהצדדים לא פנה בהמשך להחלטה זו לבית המשפט בבקשה למינוי המומחה, ולפיכך לא מונה מומחה מטעם בית המשפט בתיק זה . דיון והכרעה א. תביעה עיקרית 12. הסוגיה שעומדת בחזית המחלוקת בין הצדדים היא קיומה או היעדרה של רשלנות מקצועית מצד הנתבע באופן טיפולו בהגשת הדו"ח הכספי של התובעת 2 לשנת 1993 לרשויות מס הכנסה. 13. בטרם נעבור לדיון בשאלה נכבדה זו, נסלק מן הדרך טענה דיונית להיעדר יריבות בין התובע לבין הנתבע, אשר עולה ומתחדדת במשנה תוקף עם דחיית התביעה של התובעת 2 כנגד הנתבע. אני דוחה את הטענה. הדו"ח הכספי העומד בבסיס התביעה שלפנינו היה אמנם של התובעת 2, אך אין בכך כדי לחרוץ את גורל התביעה של התובע לשבט. שני העדים שהעידו לפני במשפט מסרו כי התובעת 2 הוכרה כ"חברה משפחתית" לפי ההסדר הקבוע בסעיף 64 א (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (ראה לעניין זה עדותו של הנתבע עצמו בעמ' 26 ש' 5-7 לפרוטוקול). אם אלה הם פני הדברים, הרי לפי דיני המיסוי החלים במשפטינו הרי רואים חברה משפחתית כחברה שחבריה הם בני משפחה שלפי סעיף 76 (ד)(1) לפקודת מס הכנסה רואים אותם כאדם אחד. וזהו נוסח הסעיף 64 א (א) לפקודת מס הכנסה: "64א. (א) הכנסתה החייבת של חברה שחבריה הם בני משפחה שלפי סעיף 76(ד)(1) רואים אותם כאדם אחד (להלן - חברה משפחתית) והפסדיה ייחשבו, לפי בקשתה שתומצא לפקיד השומה לא יאוחר מחודש לפני תחילתה של שנת מס פלונית, או תוך שלושה חדשים לאחר התאגדותה, הכל לפי הענין, כהכנסתו או הפסדו של החבר שהוא בעל הזכות לחלק הגדול ביותר ברווחים בחברה או של החבר שהחברה ציינה בבקשתה שהוא אחד מבעלי הזכויות לחלקים השווים והגדולים ביותר ברווחים בה ואשר הסכמתו בכתב צורפה לבקשה (בסעיף זה - הנישום), ויחולו הוראות אלה:..." 14. היינו, המס בו חייבת ההכנסה החייבת של החברה מוטל על ה"נישום", שהוא אותו בעל מניות אשר לגביו נקבע בסעיף 64א(א) לפקודה כי הכנסתה החייבת והפסדיה של החברה ייראו כהכנסתו או הפסדו. היות והתובע הוא בעל המניות העיקרי בחברה, ששלטונות מס הכנסה עצמם ראו בו כ"נישום" , שכן כפי שנראה להלן הסכם הפשרה להחזר מס הכנסה שעומד במוקד הדיון כאן נערך עם התובע באופן אישי, אזי אין עוד מקום לטענה כאילו אין לתובע זכות תביעה אישית כנגד הנתבע. 15. ומכאן לשאלת רשלנותו המקצועית של הנתבע בטיפול בהגשת הדו"ח המתקן לרשויות מס ההכנסה, העומדת במוקד התביעה העיקרית שלפנינו. כזכור, העמיד התובע את תביעת הרשלנות שלו כנגד הנתבע על עצם אי עריכת הסכם בכתב עם שלטונות מס הכנסה, שהיה בו כדי לתעד את ההבטחה שניתנה לנתבע בעל-פה לתיקון הדו"ח הכספי של החברה לשנת 1993 עם מתן פסק הדין לחובת החברה בתביעת הדיירים. אותה הבטחה של אנשי שלטונות מס הכנסה העומדת במוקד התביעה שלפנינו אמנם הועלתה על הכתב ותועדה במכתבים שנשלחו על ידי הנתבע למשרדי מס הכנסה בעקבות אותם דיונים שהתקיימו במשרדי מס הכנסה שבהם התקבלה ההבטחה לתקן את הדו"ח הנדון, אך אלה לא זכו למענה או לאישרור האמור בהם מטעם מי מנציגי רשויות מס הכנסה, ועל כך הטרוניה של התובע בתביעה שלפנינו (המכתבים האמורים של הנתבע לרשויות מס הכנסה צורפו לתצהירו של הנתבע כנספחים ח' וט' וכן במכתב שהוגש כמוצג ת/2 לתיק בית המשפט). 16. הנתבע שבתחילת דרכו ניסה להתכחש לקיומה של ההבטחה של שלטונות מס הכנסה לתיקון הדו"ח (ס' 19 לתצהיר הנתבע), הודה בחקירתו הנגדית בדבר קיומה של ההבטחה בעל-פה שניתנה לו מטעם נציגי פקיד השומה ונציבות מס הכנסה, אם כי הסביר בעדותו כי הסיבה שבגללה לא נעשה ההסכם בכתב מלכתחילה היא עקב אי נכונות של פקיד השומה לתקצר את הדו"ח ולהכין שומה חדשה על-פי הדו"ח כל עוד לא ניתן פסק הדין בתביעת הדיירים (עמ' 24 ש' 13-21 ועמ' 25 ש' 12-22 לפרוטוקול). יוצא אם כן, כי המסכת העובדתית בתיק זה אינה שנויה כמעט במחלוקת בין הצדדים ועיקרה של המחלוקת היא משפטית בשאלת התקיימות תנאי עוולת הרשלנות בנסיבות המקרה הנדון. 17. רשלנות של רואה חשבון כלפי לקוחותיו הוכרה בפסיקה בצורה רחבה בכל הקשור לתפקיד הביקורת שממלא רואה חשבון על הדוחות הכספיים הן כלפי לקוחותיו והן כלפי הצדדים השלישיים המסתמכים על אותם דוחות [לסקירת הפסיקה בנושא ראה את פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי בת.א. 1026/96 סע גל חברה להשכרת רכב בע"מ נ' ש.ה.ם חברה להשכרת רכב בע"מ (להלן: פסק דין סע גל)]. חובת זהירות של רואה-חשבון כלפי לקוחותיו במתן ביקורת נאותה על דוחותיהם הכספיים מוסדרת גם תקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון ) התשל"ג-1973, והיא גם נובעת מכוח הסכם עם הלקוח למתן שירות מקצועי וזהיר. יחד עם זאת, נפסק כי רואהֿ-חשבון איננו חב ברשלנות בגין טעות בשיקול דעת שנפלה בהתנהגותו, ובכל מקרה בו נדרש ביתֿ המשפט להכריע ברשלנות של רואהֿ-חשבון, עליו לברר מה המידע שעמד לרשותו של רואהֿ-החשבון, על מנת שלא תיקבע אחריות עלֿֿפי מידע שהתגלה בדיעבד ( פסק דין סע-גל, שם). לכך יש להוסיף כי בחברות פרטיות, בשונה מחברות ציבוריות, מיועד הדו"ח הכספי בעיקר לצורך הגשה לרשויות מס הכנסה, כאשר פרטי הדו"ח ונתוניו ידועים היטב לבעלי מניות של החברה, ולכן האחריות המוטלת על רואה חשבון כלפי חברה פרטית ובעלי מניותיה תהיה בדרך כלל פחותה יותר מאשר האחריות שהיתה מוטלת עליו כלפי משקיעים בחברה ציבורית. כך, למשל, פסק כב' השופט בנימיני בעניין סע גל, כי כל עוד יודע הנישום את רזי עסקיו והכנסותיו, אין הוא יכול לבוא בטענות כלפי רואה החשבון על פעולות שעשה למענו ובידיעתו, ואשר נועדו להפיק יתרון מס ללקוחו, גם כאשר מבחינה חשבונאית צריך לעיתים לפעול בצורה מסוימת, וכל עוד הדבר לא גרם נזק לאותו נישום (שם, ס' 10 לפסק הדין). 18. ובחזרה לענייננו: אין לתובע כל טענה כנגד הנתבע באשר לאופן תפקודו בהכנת הדו"ח המקורי לשנת 1993 וגם לא באשר לדרך בה פעל בהכנת הדו"ח המתקן. אין זה במחלוקת כי הנתבע לא ידע בזמן אמת על מחלוקות מהותיות בין התובעים לבין בעלי הדירות בקשר עם טיב העבודות, וההפרשה לתיקוני ליקויי בניה בסכום שבוצעה בדו"ח המקורי היתה על סמך המידע שנמסר לנתבע בזמנו ע"י התובע ובאישורו. בסמוך לאחר שיידעו התובעים את הנתבע על אודות הגשת תביעת הדיירים נגדם, פעל הנתבע ללא שהות להגשת דו"ח מתקן על סמך חוות דעת משפטית של ב"כ התובעים באותה עת, עו"ד איתן קדמי, אשר העריך את גובה הפיצויים שיחויבו בהם התובעים כלפי הדיירים בפסק הדין הסופי בסכום של 594,000 ₪ (הדו"ח המתקן יחד עם חוות הדעת של עו"ד קדמי צורפו כנספח ה' לתצהיר הנתבע). אין כאמור כל טענה מצד התובע כי הנתבע פעל בניגוד לכללים חשבונאים בעריכת דוחותיו הכספיים העומדים בבסיס התביעה שלפנינו. המחדל המיוחס לנתבע, שבגינו מבקש התובע להטיל עליו אחריות נזיקית, הוא באופן ניהול משא ומתן עם רשויות מס הכנסה לתיקון הדו"ח עסקינן, ובייחוד בכך שלא טרח לגבות בכתב את ההסכמות אליהן הגיע עם מי מגורמי מס הכנסה במהלך אותו משא ומתן. 19. שלושה הם יסודות עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין והם: קיומה של חובת זהירות, המורכבת מחובה מושגית ומחובה קונקרטית. הפרת החובה (התרשלות). נזק, אשר נגרם בעטייה של הפרת החובה. כפי שניווכח בדיון להלן, התובע לא יצא ידי חובת ההוכחה של אף לא אחד מהיסודות הללו שבעוולה, אותה ביקש לייחס לנתבע. 20. כדי להבין אם חרג הנתבע מסטנדרט הזהירות הראוי בנסיבות המקרה עלינו להתמקד בפעולות שנשכר הנתבע לבצע עבור התובע תוך בחינת המצב המשפטי החל עליהן מבחינה חשבונאית. הנתבע נדרש לתקן את הדו"ח הכספי לשנת 1993 לצורך הכללה בו של חוב תלוי בגין התביעה המשפטית שהוגשה כנגד התובעים בשנת 1995. בשל אי וודאות הקיימת ביחס לגודל החובות התלויים וסיכויי התממשותם בפועל, התגבשו בפסיקה שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יש להכיר בחוב התלוי כהוצאה, ואלה הם: האחד, על הנישום לכלול את החובות התלויים כהפרשה במאזניו בהתאם לעקרונות החשבונאיים המקובלים; השני, ניתן בהתבסס על כללי החשבונאות המקובלים, להגיע לקביעה מוסמכת ומהימנה של גובה החובות התלויים; השלישי, מידת הסתברות גבוהה, אך לא מוחלטת, לכך שהחוב התלוי יהפוך לחוב מוחלט [ראה ע"א 1124/03 גני עופר בניה והשקעות בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1, פ"ד נט (5), 313 (להלן: פסק דין גני עופר)] היות ובענייננו הפרשה לחוב תלוי לא נעשתה בדו"ח המקורי, ניצבה בפני הנתבע משוכה משפטית נוספת והיא עמידה בתנאים שהוצבו בדין ובפסיקה לתיקון הדו"ח הכספי. לפי סעיף 145(2א) סמכות פקיד השומה לתקן דו"ח לבקשת הנישום, במסגרת הזמן הקבועה שם, מוגבלת לטעות חשבונית שנפלה בחישוב הניכוים, הזיכוים או הפטורים. בפסיקה סעיף זה פורש בצמצום במצבים בהם המניע שעומד מאחורי בקשת התיקון הוא שיקולים של כדאיות, שנוצרו בשל נסיבות שהשתנו (ראה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעמה 501/04 (חי) מפעלי מתכת קדמאני בע"מ נ' פקיד שומה עכו, ס' 21 לפסק הדין). 21. על רקע כללים משפטיים אלו נבחן בהמשך את דרך תפקודו של הנתבע בכל אותן נקודות בהן מייחס לו התובע הפרה של חובות הזהירות כלפיו. מחומר הראיות שנפרש לפני עולה כי פקיד השומה לא תיקן את הדו"ח לבקשת הנתבע, אם כי לא ניתנה על ידו כל החלטה הדוחה את הבקשה. לגרסתו של הנתבע, הדו"ח המתקן לא עמד בתנאים לניכוי חוב תלוי, וזאת הסיבה בגינה סירב פקיד השומה לתקן את הדו"ח כל עוד לא יינתן פסק הדין לחובת התובעים בתביעת הדיירים (ס' 14-16 לתצהיר הנתבע). התובע, שבהתחלה החזיק בגרסה כי פקיד השומה מעולם לא סירב לתקן את הדו"ח, אישר בחקירתו הנגדית כי ידע לאורך כל הדרך כי הדו"ח לא תוקן על ידי פקיד השומה, וכי לא ניתנה כל הסכמה בכתובים לתיקון הדו"ח בעתיד, ולכן כל מה שביקש מהנתבע באותה תקופה הוא שלא תחול התיישנות על בקשתו לתיקון הדו"ח (עמ' 9 ש' 23-24, עמ' 12 ש' 5-10 וש' 21-24 לפרוטוקול). ואכן, מאשר הנתבע בתצהירו, כי כבר במהלך שנת 1999 פנה לנציב מס הכנסה בהליך מקביל של פתיחת שומה סופית, וזאת כדי לעמוד בפרק זמן הקבוע לצורך כך בסעיף 147 לפקודת מס הכנסה (ס' 18 לתצהיר הנתבע). הוכח, כי במסגרת הליך זה התקבלה הסכמתם של רכז חוליה בפקיד השומה, מר אריה בראון, ושל רפרנט מטעם נציבות מס הכנסה, מר חגי אופנהיים, כי השומה תתוקן כאשר יסתיימו ההליכים המשפטיים בתביעת הדיירים, אך זו לא ניתנה בכתב, ולא אושרו המכתבים של הנתבע המעלים את ההסכמה עלי הכתב על ידי מי מטעם רשויות מס הכנסה. ביום 16/7/01 ניתן פסק דין חלקי לחובת התובעים, וכבר בתחילת חודש אוגוסט 2001 פנה הנתבע למשרדי פקיד השומה בבקשה לפתוח את השומה על סמך ההבטחה שניתנה לו בזמנו על-ידי מר אופנהיים (מכתב זה הוגש כת/2 לתיק בית המשפט). משמכתב זה לא נענה, פנה הנתבע במכתב לנציב מס הכנסה ביום 30/9/01, אך גם זה לא זכה לכל מענה (מכתב זה צורף כנספח ט' לתצהיר הנתבע). בינתיים, התברר לנתבע כי התובע שכר את שירותיהם של יועצי מס ג'ורי ולוי, אשר בתיווכם הגיע להסכם עם פקיד השומה, לפיו תיפתח השומה לשנת 1993 ותוכר ההוצאה בגין תשלום פיצויים לדיירים על-פי פסק הדין בסכום של 434,391 ₪ בלבד (הסכם עם פקיד השומה מיום 3/2/04 צורף כנספח ה' לתצהיר התובע וייקרא להלן: הסכם הפשרה). הטרוניה של התובע בתיק זה היא בכך שסכום המס שהוחזר לו במסגרת הסכם הפשרה נופל ממחצית הסכום בו נשא על-פי פסק הדין בתביעת הדיירים. אין התובע טוען לפנינו כי הסכם הפשרה בו התפשר על סכום הנמוך באופן משמעותי מהסכום שהיה זכאי לקבל על-פי דין נכרת עקב הפעלת לחץ נפשי או כלכלי מצד מי מנציגי פקיד השומה, או במילים אחרות אין בפיו של הנתבע טענה כי הסכם הפשרה נגוע בפגם ברצון מצידו. במצב דברים שכזה מלמדנו הפסיקה כי בחירת התובע בהסכם הפשרה על דעת עצמו ומרצונו החופשי היא הגורם הישיר לנזק הנטען, ולא מעשיו או מחדליו של מי שייצג אותו בהליכים המשפטיים, אך אינו היה מעורב בהסכם הפשרה (ראה ע"א 1345/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דיןי נ' חיננזון, פ"ד נט(4), 796 (להלן: פסק דין חטר-ישי) ות.א. (מחוזי-ת.א.) 2284/98 אבן אברהם נ' עו"ד רכטשופן צבי) . כפי שניווכח להלן, הסכם הפשרה שלל כל אפשרות מהנתבע למצות את ההליך לתיקון השומה כנגד רשויות המס שנקט נגדם בזמנו, ובכך נשללה ממנו האפשרות להוכיח העדר קשר סיבתי עובדתי בין המעשים המיוחסים לו לבין ההחזר החלקי של המס. גם מסיבה זו היה המקום לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי בין המחדלים המיוחסים לנתבע לבין הנזק הנטען (השווה לפסק דין חטר-ישי, שם ס' 27 לפסק דינה של כב' השופטת נאור) . 22. די היה בכך כדי לחתום את הפרשה ולסתום את הגולל על תביעת התובע כנגד הנתבע אילולי עמידתו האיתנה של התובע על טענתו לכך שהתקשרותו בהסכם הפשרה עם רשויות מס הכנסה היתה פועל יוצא בלתי נמנע מהתרשלותו של הנתבע, ומשכך אין לומר כי נותק הקשר הסיבתי בין מחדליו של הנתבע לבין הנזק הנטען בגין רשלנותו. במילים אחרות, טוען התובע כי התרשלותו של הנתבע באי גיבוי ההבטחה שקיבל בכתב מרשויות מס הכנסה היא זו שגרמה לאובדן סיכויו לקבל את מלוא החזר המס שהיה זכאי לו, ומצב משפטי זה הוא שאילצו להתפשר בהסכם הפשרה על קבלת החזר חלקי של המס. ברם, גרסה זו לא הוכחה. התובע לא הוכיח כי באי גיבוי בכתובים של ההסכם שאליו הגיע עם רשויות מס הכנסה היה משום התרשלות מצד הנתבע. על מנת להוכיח טענה זו על התובע היה והתכבד ולהוכיח כי הנתבע חרג מסטנדרט הזהירות הראוי בנסיבות המקרה. טענה כזו היה צריך להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה או באמצעות ראיות אחרות. מלבד היעדר התשתית העובדתית-המקצועית לעניין הוכחת רשלנות מקצועית, לא טרח התובע להביא אסמכתאות משפטיות ו/או נהלים פנימיים של רשויות מס הכנסה, מהם ניתן היה ללמוד על הפרקטיקה הנהוגה בעניין ניהול משא ומתן בין הנישומים לבין נציגי הרשות בנסיבות בהן נדרשת הרשות לתקן שומה שהפכה לשומה סופית. בעניין זה נשמעה לפני עדותו היחידה של הנתבע, שהכחיש נחרצות במהלך חקירתו הנגדית כי ניתן היה בזמן אמת לערוך הסכם בכתב עם פקיד השומה כל עוד לא נפתחה השומה ולא תוקצרה על-פי נוהלי מס הכנסה, ולכן כל מה שניתן היה לקבל באותה עת מרשויות מס הכנסה זאת הבטחה בעל-פה לתיקון עתידי של הדו"ח בהתאם לתוצאות פסק הדין בתביעת הדיירים, וכך היה (עמ' 25 ש' 12-22 לפרוטוקול). כאמור, התובעים לא הביאו ראיה, ולו בדל של ראיה, המפריכה את עדותו של הנתבע. על כל פנים, הוכח בראיות כי הנתבע כן העלה על הכתב את ההסכמות אליהן הגיע עם נציגי מס הכנסה ושלח אותן בדואר למשרדי מס הכנסה, אך אלה לא זכו לכל מענה או אישור בכתב. בל נשכח, שהתובע עצמו שהיה מעודכן בפרטי הפעולות שנקט הנתבע באותה תקופה לא העלה כל דרישה כלפיו לכך שההבטחה תאושר בכתב. בנסיבות אלה, לא הוכח כי הנתבע לא מילא את חובתו המקצועית כלפי התובעים, בכל מה שקשור לפעולות שיכול היה לנקוט ושניתן היה לנקוט בנסיבות המקרה. 23. גם אם הייתי משתכנע כי היה באופן התנהלותו של הנתבע משום חריגה מסטנדרט ההתנהגות הראוי, היה על התובע להוכיח קשר סיבתי בין התרשלותו של הנתבע לבין הנזק הנטען, ובכך גם לא עמד התובע. במה דברים אמורים? במוקד טענת הרשלנות של התובע עומדת הטענה כי בלעדי ראיה בכתב להסכמה של נציגי מס הכנסה לפתוח את השומה בעתיד מנוע היה התובע לתקן את השומה בשלב שבו התקבל פסק הדין לחובתו בתביעת הדיירים, משנציגי מס הכנסה התכחשו לפרטי ההסכם שהגיעו אליו עם הנתבע. לפיכך, הנטל היה על התובע להוכיח כי אלמלא התרשלות הנתבע היה זוכה התובע להחזר מלוא המס על-פי תוצאות פסק הדין בתביעת הדיירים. כפי שניווכח להלן, בנטל זה לא עמד התובע: 24. ראשית, גם אם ההבטחה עסקינן היתה מגובה בכתב, לא היה בכך בהכרח להבטיח את קבלת מלוא החזר המס, לו טוען התובע. אין במתן הבטחה בכתב מטעם נציג רשות ציבורית כשלעצמה כדי להוכיח את היותה ברת האכיפה. לא בכל מקרה רשות ציבורית בפועלה מול אזרח חייבת לעמוד בהתחייבויותיה. נפסק בפסיקה רבת שנים כי כדי שתחול הדוקטרינה של "הבטחה שלטונית" כמקור התחייבות עצמאי, צריכים להתקיים מספר תנאים ובמצטבר: (א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראה בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1), 694, 707, 711) 25. גם כאן לא נעשה כל ניסיון מצד התובע להוכיח כי ההבטחה שעומדת בבסיס תביעתו מקיימת אחר כל הפרמטרים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה בה כ"הבטחה שלטונית". מקו הטיעון של התובע משתמע כאילו התנאי היחיד להקניית תוקף משפטי מחייב לאותה הבטחה הוא היותה בכתב. ולא היא. תנאי זה כלל אינו נמנה על התנאים שהוצבו בדין להכרה בהבטחה של רשות ציבורית כהבטחה שלטונית. קיומה של הבטחה בכתב היתה אמנם מקלה על התובע את הוכחת קיומה מבחינה ראייתית, אך בכך לא סגי לצורך אכיפותה על הרשות. כאמור לא אופן מתן ההבטחה קובע אלא כל אותם ארבעת התנאים שקבעה הפסיקה, כאשר לגבי ההבטחה שניתנה שלא כדין ובחוסר סמכות נפסק כי אין מדובר בהבטחה אכיפה, מש"הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת, ובתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלו ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על ידי המחוקק" [בג"צ 640/78 קצאן נ' יו"ר מועצה מקומית לתכנון העיר נתניה, פ"ד ל"ד(2) 1, 11; פסק דין קלכמן, שם עמ' 710 ]. 26. לא בכדי שהתובע נמנע מלהתייחס למטריה המשפטית הסובבת את הפרשה ולשאלה הניצבת במרכזה האם בכלל היתה קיימת לתובע זכות שבדין לניכוי חוב תלוי בדו"ח המתקן על-פי מבחנים שהציבה הפסיקה בעניין זה. מהראיות שנפרשו לפני עולה התמונה כי תיקון הדו"ח לפי מבוקשו של התובע לא היתה מונחת בכיסו, ולפחות כך גרס התובע עצמו בזמן אמת. כבר בכתב הגנתו מיקד הנתבע את הגנתו בטענה כי הדוח המתקן לא עמד בתנאים לניכוי חוב תלוי בשל השלבים המקדמיים בהם היתה מצויה תביעת הדיירים באותו מועד, ובתמיכה לכך אף צירף לסיכומיו את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין גני עופר. כאמור התובע בחר באופן מודע שלא להתייחס לטענה, ובכך לא נסתרה הגרסה של הנתבע. מכל מקום, גם אם עמדה לתובע זכות חוקית לניכוי חוב תלוי על-פי מבחני הפסיקה ולתיקון הדו"ח המקורי, בחר התובע מטעמיו הוא שלא לממש אותה בהליך של ערעור על החלטת פקיד השומה, כפי שנעשה במקרים דומים בפסיקה (ראה פסק דין גני עופר והפסיקה הנסקרת שם). תחת זאת, בחר התובע לשכור את שירותיהם של יועצי מס ג'ורי ולוי, אשר שכנעו אותו להתפשר עם רשויות מס הכנסה. בכך מנע התובע גם מהנתבע למצות את ההליך לתיקון הדו"ח מול רשויות מס הכנסה, שהחל בו מלכתחילה. כאן המקום לדחות את הטענה כי היה חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבע בקידום הטיפול בעניינם של התובעים מאז שנת 2001, בה ניתן פסק הדין בתביעת הדיירים. הוכח בראיות שבאו לפני כי הנתבע המשיך לשלוח מכתבים לרשויות מס הכנסה בעניינם של התובעים מייד בסמוך למתן פסק הדין החלקי לחובת התובעים, והתובע לא הכחיש כי הדבר היה בידיעתו. התובע הוא זה שבחר לשכור את שירותיהם של יועצי מס אחרים לצורך המשך הטיפול בתיקון הדו"ח המקורי, ובכך למעשה פיטר את הנתבע מתפקידו. לא ברור לי על מה בא התובע כיום בטרוניה כלפי הנתבע על כך שסירב להיענות לקריאתו במכתב ששלח אליו ביום 22/10/03 לסייע לו להוכיח את קיומו של ההסכם עם רשויות מס הכנסה (המכתב הנ"ל מצ"ב כנספח י' לתצהיר הנתבע). מאותו מכתב של התובע עולה, כי זה נשלח לנתבע בשלב בו סוכמו עיקרי הסכם הפשרה בין יועצי המס ג'ורי ולוי מול נציגי רשויות המס לאחר משא ומתן ארוך של למעלה משנה שהתנהל בין אותם יועצי המס לבין פקיד השומה בלא מעורבותו של הנתבע, והדברים לא הוכחשו על ידי התובע במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 13 ש' 26-28 לפרוטוקול). משאלה פני הדברים, ובהתחשב בכך שהטיפול בתיקון הדו"ח של התובעים הועבר ליועצי מס אחרים, מנוע כיום התובע לבוא בטענות כלפי הנתבע על כך שלא המשיך לטפל בעניינו בשלב שבו נעשתה אליו הפניה בכתב. 27. כזכור, על התובע היה להוכיח כי התרשלותו של הנתבע ולא אחרת גרמה להפסד סיכויו לזכות במלוא החזר המס בהתאם לתוצאות פסק הדין שניתן נגדו בתביעת הדיירים. במילים אחרות, התובע היה יוצא ידי חובתו בכך שהיה מוכיח כי חתימה על הסכם הפשרה היתה פועל יוצא ישיר מאובדן סיכויו לזכות במלוא החזר המס באשמתו של הנתבע. לצורך כך היה מתבקש מהתובע לגלות את אוזנו של בית המשפט באשר למניעיו של התובע בהתקשרותו בהסכם הפשרה. אך גם זאת לא נעשה. לא הוברר במשפט מה עמד ביסוד הסכם הפשרה בו הוכרו לתובעים פחות מחמישים אחוז מההוצאות שנשאו בהם בעקבות פסק הדין. בגוף הסכם הפשרה לא מצינו נימוקים משפטיים להכרה חלקית בהוצאות התובעים על-פי פסק הדין. התובע גם לא טרח לזמן לעדות עדים שניהלו מטעמו משא ומתן עם רשויות מס הכנסה שהוביל לחתימה על הסכם הפשרה דנן. המכתב היחיד של יועץ המס לוי, בו הוא מפרט את הנזקים שנגרמו לתובעים עקב הסכם הפשרה, שעליו נסמכת תביעתו של התובע, לא מפרט כיצד הנתבע תרם לנזק הנטען בו. שלא לדבר על כך שאותו לוי לא הובא לעדות בבית המשפט, ולכן תוכנו של מכתב זה אינו מהווה ראיה קבילה, בהיותה עדות שמיעה (המכתב צורף כנספח ו' לתצהיר התובע). בס' 34 לכתב התביעה משתמעת הטענה כאילו ההחלטה להתפשר עם רשויות מס הכנסה באה על רקע של התיישנות השומה שמנעה בעדו של התובע לפנות לבית המשפט, וזאת באשמתו של הנתבע. ברם, טענה משפטית זו לא הוכחה באמצעות חוות דעת מומחים או ראיות אחרות ולא הונחו לפתחו של בית המפשט אסמכתאות משפטיות התומכות בטענה. בל נשכח, שבעניינו מדובר בשומה עצמית שאושרה על ידי פקיד השומה, ובהתאם לסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה הפכה לשומה סופית, שלא ניתן לערער עליה, אלא אם כן נפתחו הליכים לפתיחת שומה, על-פי אישור שנתקבל מן הנציב, מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה ובהתאם לכללים המפורטים שם. הנתבע פעל להגיש את הבקשה לפתיחת השומה לנציבות מס הכנסה תוך ארבע שנים מתום שנת המס בה נמסר לפקיד השומה הדו"ח המקורי, ובכך עמד במועד שנקבע לצורך כך בסעיף 147 לפקודת מס הכנסה. ממועד שבו התקבלה לראשונה החלטת הנציבות שלא לתקן את השומה על-פי מבוקשם של התובעים פתוחה היתה בפניהם הדרך לתקוף את החלטת הנציב בהליך משפטי, אם הם היו סבורים שהחלטת הנציב היתה שלא בדין יסודה. המסקנה המתבקשת מכל האמור עד כה היא כי קיומה של הבטחה בכתב או בעל-פה מצד נציגי מס הכנסה לא היתה מעלה או מורידה לצורך הוכחת זכותו של התובע להכרה בהוצאותיו במסגרת הדו"ח המקורי. מנגד, אם לא היה זכאי התובע לתיקון הדו"ח על-פי מבחני הפסיקה, אזי גם אז קיומה של הבטחה בכתב מצד רשות מס הכנסה לא היתה מבטיחה לתובע זכייה במלוא החזר המס במסגרת ההליך המשפטי נגדה, שכן כפי שראינו לעיל, הבטחה כזו, סביר להניח, שלא היתה עומדת בתנאים להכרה בה כ"הבטחה שלטונית". 28. מכל האמור לעיל עולה ברורות כי לא המחדל המיוחס לנתבע עמד בבסיס ההחלטה של התובע להתפשר עם פקיד השומה אלא שיקולים שאינם נוגעים לדרך פעולתו של הנתבע. על כך שמענו מפיו של התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית בה מסר כי החלטתו להתפשר עם פקיד השומה באה על סמך המלצתו של יועץ המס לוי לתבוע את נזקי הסכם הפשרה מהנתבע, ולא לנקוט בהליך משפטי כנגד רשויות מס הכנסה בבית המשפט (עמ' 14 ש' 15 - עמ' 15 ש'6 לפרוטוקול). 29. כל אלה מחזירים אותנו למסקנה כי הגורם הישיר והיחיד לנזקו הנטען של התובע הוא בחירתו בהסכם פשרה, ולא תפקודו של הנתבע בפרשה. 30. לסיום, ומעבר לצורך, אתייחס ליסוד השלישי שהיה על התובע להוכיח לצורך הוכחת עוולת הרשלנות והוא יסוד הנזק. הנתבע לא הביא כל ראיה להוכחת הנזק שלטענתו נגרם לו עקב אי גיבוי בכתובים של ההבטחה שקיבל מנציגי מס הכנסה. כל מה שצירף התובע בתמיכה לתביעתו זה אותו מכתב של לוי הממוען לתובע מיום 22/5/05, בו הוא מפרט את הנזקים שנגרמו לתובעים עקב התקשרותם בהסכם הפשרה. ברם, קבעתי זה מכבר לעיל, כי מכתב זה אינו מהווה ראיה קבילה, שלא לדבר על כך, שממילא לא ניתן להבין מתוכו כיצד חישב עורך המכתב את הנזק הנטען. לפיכך, די היה באי הוכחת הנזק הנטען כדי לדחות את התובענה כולה כנגד הנתבע. 31. לבסוף אתייחס לטענה שהועלתה לראשונה בתגובתו של ב"כ התובע לסיכומי הנתבע בעמ' 42 לפרוטוקול, בה יוחסה לנתבע התרשלות נוספת באשר לכך שלא יידע את התובע בזמן אמת על מעמדה המשפטי של ההבטחה שקיבל מרשויות מס הכנסה, ובכך שינה את מצבו של התובע לרעה. יש לדחות את הטענה בשל התנגדותו של ב"כ הנתבע לכל שינוי חזית במשפט, לא כל שכן בשלב שבו נעשה הדבר כאן. מעבר לצורך, לא מצאתי בטענה זו ממש, משזו הועלתה כלאחר יד, וממילא לא הוכחה. 32. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע. ב) תביעה שכנגד 33. כנגד תביעת התובע הגיש הנתבע תביעה לתשלום שכר טרחה בסכום של 135,755 ש"ח עבור שירותי ראיית חשבון שקיבלו התובעים ממנו. התובע מכחיש כל חוב כלפי הנתבע על חשבון שכר טרחתו, כשלטענתו תשלום שכר הטרחה שולם לנתבע במלואו. לאחר ששמעתי את שני הצדדים ועיינתי בכל החומר שהונח לפני בתיק, הגעתי למסקנה כי דינה של התביעה שכנגד להידחות מחוסר הוכחה. להלן נימוקיי: 34. על הטוען לחוב שכר טרחה להשתית את תביעתו בעילה חוזית במידה והיה הסכם בין הצדדים או בעילה של אי עשיית עושר ולא במשפט במידה ולא היה הסכם. בתביעה לשכר מוסכם, על התובע להתכבד ולהוכיח קיומו של הסכם המגבש את תנאי ההתקשרות בין הצדדים, וכי דרישת שכר טרחה עומדת בתנאים של אותו הסכם. לעומת זאת, את התביעה לשכר ראוי יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחים, כאשר לעניין זה נפסק כי שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו (ראה ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5), 114 ). 35. ובחזרה לענייננו: הנתבע השתית את תביעתו שכנגד על טענה לשכר מוסכם, אך לא הביא כל ראיה בכתובים התומכת בתביעתו. כל מה שהביא הנתבע כתימוכין לתביעתו הוא שתי דרישות שכר טרחה בגין שירות שניתן לתובעים לשנות המס 1996-1997, וכן פירוט של שעות עבודה בין השנים 1999-2002 (חומר זה צורף כנספחים יא-יג לתצהיר הנתבע). ברם, הנתבע לא הוכיח כי חישוב שכר הטרחה שהוא דורש כיום מהתובעים נערך בהתאם להסכם שכר הטרחה. הנתבע העיד במשפט כי מעולם לא ערך הסכם שכר טרחה בכתב עם התובעים המעגן את אופן קביעת שכר הטרחה ואת חישובו, שלפיו היו מחויבים הצדדים לנהוג. לעדותו של הנתבע, שכר טרחתו בכל השנים שעבד עם התובעים חושב לפי שעות העבודה בפועל שהושקעו בעבודת הנתבע ובצוות משרדו, והתובעים שילמו את החשבון שהוגש להם ללא עוררין. יחד עם זאת, הודה הנתבע כי בנוגע לשנות העבודה שבמחלוקת לא צורף פירוט שעות העבודה למכתבי הדרישה שנשלחו לתובעים, בעוד לגבי שכר טרחה לשנות העבודה 1999-2002 כלל לא נשלחה דרישת תשלום, ואותו פירוט שעות שבנספח י' כלל לא הוצג לתובעים ערב הגשת כתב התביעה שכנגד נגדם (עמ' 30 ש' 28 - עמ' 31 ש' 29 לפרוטוקול). לעומת זאת, מסר התובע בעדותו כי לא היה בין הצדדים הסכם שכר טרחה לפי שעות, והתובע מעולם לא הסכים לשלם לנתבע את חשבונות שכר הטרחה שזה שלח לו בשנת 2000 (ס' 48-51 לתצהיר התובע). בין הצדדים אמנם נתגלעה מחלוקת עובדתית בשאלה אם סולק החוב של התובעים לנתבע בעקבות המפגש שהתקיים בין הצדדים במשרדו של הנתבע בשלהי שנת 2000, אך ההכרעה בה אינה נדרשת, שכן כל עוד לא הוכיח הנתבע כי חשבון שכר הטרחה נערך בהתאם להסכם שכר טרחה, אין כל בסיס לתביעתו בעילה החוזית. 36. ככל שמשתית הנתבע את תביעתו לשכר ראוי, הרי לא הונחה בתיק בית המשפט חוות דעת מומחה או כל ראיה מהימנה אחרת , ומשלא נעשה הדבר, הרי לא נותר לבית המשפט הדבר אלא לדחות את התביעה. 37. לסיום ייאמר, כי גם אם הייתי מתרשם כי חיוב על-פי שעות היה מוסכם על הנתבע, לא היה בכך כדי להציל את התביעה שכנגד של הנתבע. בפסק דין אחר שניתן בת.א. (שלום י-ם) 11676/02 נעמי וייל, עו"ד נ' חב' סונול ישראל בע"מ נקבע כי על עו"ד הקובע את שכר טרחתו לפי שעות להתכבד ולשלוח ללקוחותיו דיווח שוטף על השעות שהצטברו לזכותו מעת לעת, ומשלא ינהג כך יהא מנוע להעמיד את תביעתו לשכר טרחה על בסיס חישוב לפי שעות. בענייננו לא רק שלא הוכח כי כלל נערך פירוט השעות בגין הפעילות לשנות המס 1996-1997, ממילא הודה הנתבע בתביעתו כי לא נהג לשלוח לתובעים פירוט שעות תקופתי בכל שנות העבודה המשותפת, ובכך עצמו הכשיל את תביעתו. 38. משכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה שכנגד. סיכומו של דבר 39. התביעה והתביעה שכנגד נדחות. 40. כל צד ישא בהוצאותיו. מיסיםרואה חשבון