קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על חוב לפי סיכום בע''פ (בעל פה): א. ע ו ב ד ו ת התובע (להלן: "גרוס"), מפיק אירועים עפ"י עיסוקו, התבקש ע"י הנתבע 3 (להלן: "קטש"), שכהן כחבר מועצת עיריית לוד, לארגן אירוע של "שמחת בית השואבה" בעיר בחול המועד סוכות תשס"ז (אוקטובר 2006) (להלן:"האירוע"). הנתבעת 1 מאוגדת כעירייה עפ"י פקודת העיריות (להלן: "העירייה"). האחרונה סובלת ממשבר מנהיגותי וכספי ומונתה לה ועדה קרואה כמשמעות המונח בפקודת העיריות. הנתבעת 2 מאוגדת כמועצה דתית עפ"י הוראות חוק שירותי הדת היהודים (להלן בקיצור "המועצה הדתית"). המועצה הדתית פועלת בתחומה המוניציפאלי של העירייה. עפ"י הצעת מחיר שהגיש התובע לקטש, עלות האירוע 32,710 ₪. כולל מע"מ (צורפה כנספח א' לתצהיר גרוס). אין חולק כי האירוע התקיים ביום 7.10.06 לשביעות רצונם של כל הצדדים. אין גם חולק כי העירייה ו/או המועצה הדתית ו/או כל מאן דהוא אחר לא שילם לתובע ע"ח האירוע. 6. א. נוכח האמור הגיש התובע תביעה כספית לביהמ"ש בה הוא עותר כי ביהמ"ש יחייב כ"א מהנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לו 40,170 ₪. ב. המועצה הדתית הגישה הודעת צד ג' כנגד העירייה וקטש ובה היא עותרת לחייבם, יחד ולחוד, לשלם לה כל סכום שתחויב בו, אם תחויב, עפ"י התביעה שבכותרת. ב. ה ד י ו ן 1. גרוס טוען כי: א. קטש פנה אליו בשם העירייה ע"מ שיארגן את האירוע. הוא הוציא הצעת מחיר שנשלחה לקטש, כאשר קטש מבטיחו להסדיר את הנושאים הפרוצדוראליים. ב. העירייה פרסמה מודעות שבהן מזמינה את הציבור להשתתף באירוע ואף הקצתה עובדים משלה להקמת במה (עליה התקיים האירוע), אבטחה, שילוט וקישוט המקום. ג. האירוע התקיים במעמד ראשי העירייה, נחל הצלחה (על דעת הכל) ויש לשלם עבורו. ד. נסיונה של העירייה להתחמק מחבותה לשלם אינו מכבד רשות ציבורית. גזבר העירייה אז והיום יכול היה לקטוע את כל הסאגה לו היה מודיע לתובע ישירות לפני חג הסוכות כי אין כיסוי תקציבי, ובכך היה מונע את נזקיו של גרוס. 2. העירייה טוענת כי: א. ההתקשרות של גרוס לא היתה מול העירייה אלא מול נציג פוליטי-קטש. האחרון אינו יכול ורשאי לחייב את העירייה במאומה. ב. לפי הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, רק חתימת ראש העירייה וגזבר על הזמנה נותנת לה תוקף משפטי מחייב. לעירייה דנן מונה בשנת 2004 חשב מלווה אשר חתימתו נדרשת בנוסף לחתימות השניים הראשונים. אין חולק כי מי משלושת המנויים לא חתם על הזמנה כלפי גרוס. ג. יש לחייב את קטש כמי שיצר את הקשר עם גרוס והזמינו לארגן את האירוע. ד. יש להטיל על גרוס אחריות תורמת בכך שלא וידא עד תום קבלת כל האישורים הפורמאליים הנדרשים עפ"י הפקודה. ה. אין ללמוד מהקמת הבמה, אבטחה והופעת ראשיה באירוע כי נתנה הסכמתה לביצועו. ו. על גרוס להציג קבלות על תשלומים ששילם לאמנים שהופיעו כתנאי לחיובה (המוכחש). 3. המועצה הדתית טוענת כי: א. יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, שכן אין יריבות בינה לבין גרוס. היא מעולם לא יצרה קשר עם גרוס, לא הזמינה ממנו מאומה. ב. כל מעשה ו/או מחדל של קטש יש לדונו לחובת קטש ברמה האישית ו/או העירייה בה הוא חבר ו/או בחיוב השניים כאחד. ג. מכתבו הראשון של היו"ר שלה בן סעדון (להלן: "בן סעדון") הינו מכתב כוונות בלבד ואין לראות בו כמסמך משפטי מחייב. ד. היא לא נהנתה האירוע, נציגיה לא השתתפו בו, ועל כן יש לפטור אותה מחבות כלשהיא. 4. קטש טוען כי: א. התבקש ע"י ראש העירייה לארגן אירועים לסוכות תשס"ז-2006. עפ"י נספח א' לתצהירו, נקבעה מסגרת תקציב של 30,000 ₪. ב. היה ברור לו, לאור מכתבו של בן סעדון מיום 3.10.06, כי האירוע יכוסה מתקציבה של המועצה הדתית. ג. מכתבו של בן סעדון מיום 5.10.06 החוזר בו ממכתבו מיום 3.10.06, הופץ רק ביום 15.10.06, כך גם מכתבו של הדר מיום 4.10.06. לו ידע על המכתבים בזמן אמת לפני הארוע, היה מעביר תוכנם לגרוס. 5. הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 12.5.10, בה העיד גרוס, מחד, ומאידך הדר בשם העירייה, בן סעדון בשם המועצה הדתית וקטש. מקריאת העדויות הן הראשיות והן החקירות הנגדיות, כמו גם סיכומי הצדדים, יש לומר כי ליבת המחלוקת בין הצדדים היא שאלת החבות ולא "גובה הנזק". כאן ועכשיו אבקש לדחות את הטיעון הבא מפי העירייה ו/או המועצה הדתית ו/או שתיהן, כי שומה היה על גרוס להציג קבלות על התשלומים שביצע לאומנים שהשתתפו באירוע. מי שהשתתף באירוע היו אומנים ידועים שלא הופיעו "לשם שמיים". ראשית,מדובר בהרחבת חזית אסורה ושנית ב"כ המועצה אישר בשאלתו שגרוס הוציא חשבוניות מס. לפיכך הבסיס לדיוננו תהא ההצעה ששלח לקטש. 6. בתחילת הדיון עלי להכריע בבקשתה של המועצה הדתית לדחות את התביעה נגדה על הסף, שכן אין טענה של גרוס כי הלה התקשר עמה, בין במישרין ובין בעקיפין, שכן קטש, שהיה הגורם היוזם והמקשר בכל הנוגע לאירוע, אינו ממלא בה כל תפקיד. קטש אינו גורם שיכול לחייבה משפטית בדרך כזו או אחרת. טענה זו של המועצה עם היותה שובת לב, על פניה לא מתקבלת על דעתי, שכן למועצה הדתית חלק לא מבוטל בסאגה שנוצרה סביב ובעקבות האירוע ע"י מעשה ו/או מחדל של בן סעדון, ועל כן הטענה המקדמית נדחית ויש לברר התביעה לגופה. 7. התובע גרוס העיד מטעמו ועדותו לא נסתרה. אין חולק כי גרוס נתן שירות ממנו היו מרוצים כולם, כאשר הקשר הראשוני היה מול קטש כחבר העירייה ולא כאדם פרטי (ראה סעיף 4 לתצהירו). למותר לציין, כי אף התקשרות בעל פה הינה התקשרות לכל דבר ועניין, כאשר המדובר בהתקשרות בין שני יחידים או שני תאגידים, או יחיד מול תאגיד, והכל כאשר התאגיד אינו כזה שפקודת העיריות חלה עליו. אלא מאי? הואיל ובמקרה דנן מעורבת עירייה, קבע המחוקק לגביה הוראה קוגנטית המחייבת התקשרות בכתב בצורה המיוחדת הקבועה בסעיף 203 לפקודה, והקובע לאמור: "203(א) חוזה, כתב התחייבות, או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר." דרישת הצורה בסעיף 203 היא תנאי למתן תוקף מעשי ומשפטי להתחייבות של עירייה. אי-קיום דרישת הצורה שולל את תוקף ההסכם (ראה ע"א 8561/03 חלקה 21 בגוש 6286 בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד נט(3) 398, 403 ). 8. תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור (ראה עע"ם 10996/02 עיריית קרית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ (לא פורסם, )). מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העירייה  כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה (ראה בג"ץ 3180/94 דורון נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד מח(4) 733). אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל (ראה ע"א 6705/04) בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (להלן:"עניין בית הרכב")). לאור תכלית זו נקבע בפסיקה כי סעיף 203 מקים דרישת צורה מהותית-קונסטיטוטיבית ולא דרישת צורה טכנית-ראייתית בלבד (ראה גם ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פ"ד ל(2) 621, 626). ההלכה היא כי בית משפט רואה בסעיף 203 חשיבות גדולה המחייבת פרשנות דווקנית ומחמירה. (ראה ע"א 11/71 עיריית רחובות נ' גולדמן, פ"ד כה(2) 381, 385 וכן, ע"א 65/85, עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29, 69). 9. הואיל ואין חולק כי בין הצדדים לא נחתם חוזה המקיים את דרישות הצורה שבסעיף 203, עלינו להסיק כי גרוס לא זכאי לקבל תמורה לאירוע, שכן הצעת המחיר שהגיש לעירייה איננה חוזה בר תוקף. תוצאה זו אינה מקובלת עלי וכבר מצאנו דרכים אלטרנטיביות לעשיית צדק כפי הנרמז ע"י כב' השופט ברנזון בע"א 514/65מאיר סומך נ' המועצה המקומית אשדוד, פד"י כ' (2) 688, 694- .693 בגין עילה של חריגה מהרשאה מצידו של קטש, המטילה עליו אחריות אישית כמי שכרת, או שהתיימר לכרות הסכם עם התובע באופן אישי, או הגשת תביעת פיצויים על פי סעיף 12 לחוק החוזים, או אולי בגין עילה של עשיית עושר לא במשפט. ראו בעניין זה פרידמן וכהן, חוזים כרך א', עמ' 405, ה"ש 67 וכן, ע"א (מחוזי- ב"ש) 148/92, זלמן סגל נ' מועצה מקומית נתיבות ואח' . 10. כפי שמסביר פרופ' א. ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה בעמוד 327: "חוק אינו יצירה חד פעמית של מחוקק חולף, אלא חוליה בשרשרת חקיקה של מחוקק קבוע. לכל חוק יש סביבה חקיקתית והיא משפיעה על פרשנותו וניתן ללמוד "על תכליתו של חוק" מתוך הסתכלות כוללת על מערך החקיקה.אם כל חוק הינו יצירה תכליתית, הבאה להגשים מטרה מסוימת, כי אז ניתן ללמוד על תכליתו של חוק פלוני מתוך השוואה למערך החקיקה הכללי.ההנחה צריכה להיות, כי יש לקיים הרמוניה חקיקתית, בתוך מערכת החקיקה, באופן שהפירוש שינתן לדבר חקיקה ישזר נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם, עימה." 11. אין ספק, כאמור, כי עפ"י סעיף 203 טעונה התחייבות כספית של עירייה, מסמך בכתב חתום ע"י ראש העירייה והגזבר. עוד אין מחלוקת כי תכליתו של סעיף 203 הנ"ל הוא לחייב את גורמי העירייה לפעול עפ"י דין ובמסגרת התקציב. מחובתה של העירייה לדאוג לניהול עניניה הכספיים בדרך המותווית בסעיף 203 ועליה אף החובה ליידע את המתקשרים עימה במגבלותיה של ההוראה הנ"ל. יחד עם זאת, אין ספק כי גם דרישה צורנית זו כפופה לעקרון תום הלב ובודאי שהעירייה מחויבת בהתנהגות כנ"ל במסגרת התנהלותה הציבורית בכלל ובמישור הפרטי בפרט.   12. השאלה המתבקשת היא מהי נפקות אי קיום תנאי סעיף 203 ? בת"א (כ"ס) 2123/04 , עיריית אל טירה נ' שורשי מהנדס יועץ בע"מ (להלן:"עניין עיריית אל טירה"), משהוכח רצף פעילות מתמשכת של הזמנות, שבוצעו ותשלום על פיהן לאורך השנים, נקבע כי עמידתה של העירייה על דרישות צורניות היא עמידה שלא בתום לב על זכות. 13. גם בעניין בית הרכב נקבע כי יש למנוע אפשרות שהעירייה כרשות מנהלית תעשה שימוש לא ראוי בסעיף 203 באופן המקנה לה מעין חסינות מפני הצורך לשקול את התנהגותה ולכלכל את צעדיה על-ידי שיינתן לה פטור מוחלט מחובת ההשבה. בית המשפט העליון בעניין בית הרכב קבע כי החוזה הבלתי חוקי הוא בטל, ואולם, מאידך גיסא, קבע כי בבוא ביהמ"ש לקבוע מהן תוצאותיה של אי-חוקיות החוזה המנהלי, יש להחיל עקרונות של תום לב וחובות של הגינות וכי במקרים מתאימים יש בכוחם של אלה, כ"שיקולי צדק", "לרכך" את התוצאות הקשות של סעיף 203. בית המשפט מתח ביקורת קשה על התנהלות עיריית ירושלים בפרשה ההיא. כאן ניתן להתחבר לגישת פרופ' פרידמן של דיני "עשיית עושר ולא במשפט", ראה פרידמן עשיית עושר 776, 788. הטעם ביסוד גישה זו הוא ש"שמירת התמורה החוזית, למרות כשלון ההסכם, היא בגדר 'התעשרות שלא כדין'. החיוב בהשבה היה ונשאר מושתת על עקרונות "עשיית עושר ולא במשפט". 14. בנוסף, כידוע "מחובתן הכללית של רשויות הציבור לנהוג בהגינות כלפי האזרח נגזרת גם חובתן, העקרונית, לקיים את התחייבויותיהן" (ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 145, 153). מהו, איפוא, היחס הראוי בין דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לבין עקרון תום הלב וחובת ההגינות של העירייה? בשאלה זו נמצא גישה לפיה עקרון תום הלב גובר על סעיף 203. בעניין שם אור שהוזכר ע"י בא כוחה המלומד של העירייה, הושארה סוגיה זו בצורך עיון. ודוק. שם לא הוכח חוסר תום לב של העירייה. בית המשפט העיר כי מדובר בשאלה המעוררת "בעיות משפטיות סבוכות": "במאמר מוסגר יצויין, כי אילו עמד המערער בנטל להוכיח חוסר תום לב במשא ומתן, היה בכך כדי לעורר בעיות משפטיות סבוכות באשר להיקף הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וביניהן השאלה מה הם הסעדים הצומחים לצד הנפגע מחוסר תום ליבו של הצד השני, והשאלה האם יש בכוחו של סעיף 12 הנ"ל לגבור על דרישות הצורה של סעיף 203 לפקודת העיריות" ... שאלה זו כרוכה, איפוא, ב"מגמה של הגמשת כללים פרוצדוראליים וצורניים". 15. בענייננו, יש לבדוק באם הוכיח גרוס את חוסר תום ליבו של מי מן הנתבעות. קיימים מצבים שנקבעו בפסיקה "שבהם ביצוע חלקי של החוזה ימנע את האפשרות שאחד המתקשרים יתנער מן ההסכם, וזאת בין מכוח עקרון תום הלב ובין מכוח דין השתק הבטחה" (פרידמן עשיית עושר, 658). במקרה שלפנינו היה ביצוע מלא של החוזה מצידו של גרוס, לפיכך ניתן לקבוע כי במקרה דנן עשיית שימוש..... בסעיף 203 אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב. בשאלה, מה כוחו של עקרון תום הלב וחובת ההגינות ביחס לדרישת הצורה המהותית? הובעו דעות שונות בפסיקה בערכאות הדיוניות ובספרות המשפטית. 16. יש הסוברים כי דרישת הצורה גוברת: "דרישות נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור ובתי המשפט יקפידו על מילוין, גם במקרים בהם נותר לכאורה עיוות דין בשל כך" (אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות כרך ב 639 (1998)). לפיכך אף אם מדובר בהתנהגות היוצרת מצג של הרשות עדיין גוברת דרישת הצורה והיא שוללת עילה נגד הרשות: אם מי מנציגי הרשות יוצר מצג שווא המטעה את מי שמבקש להתקשר בחוזה עם הרשות וגורם לו נזק, ייתכן שלמוטעה תקום עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא תקום לו עילה נגד הרשות. גישה זו מתאימה לפסיקה אליה הפנה ב"כ המלומד של העירייה - עניין שם אור בו נפסק כי הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא למצבים של התקשרות שאינה עומדת בתנאי סעיף 203 עלולה לרוקן את הוראת סעיף 203 מתוכן. ובדומה ציינה כב' השופטת שטרסברג - כהן: "לא אחת אמר בית-משפט זה את דברו בצמצמו את דוקטרינת מצג השווא של מי מעובדי עירייה, וזאת כדי למנוע הטלת חבות על העירייה חרף אי -קיום הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 203" (ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5), 478. "... 17. מנגד, יש הסוברים כי עקרון תום הלב גובר. לתמיכה בעמדה ניתן למצוא את פסקי דין ת"א (שלום-נתניה) 15280/00 מכלוף נ' עיריית נתניה, לא פורסם, ; ת"א (שלום-חיפה) 26925/99 ואקד נ' המועצה המקומית עתלית (לא פורסם, . בין שתי גישות קוטביות אלו אלך בדרך הביניים, בדומה לשנקבע בעניין בית הרכב. במסגרת בחינת שיקולי הצדק, יש לבחון, לגופו של עניין, את אי קיומה של הגינות המצדיקה סטייה מעקרון דרישת הצורה המהותית (ראה ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 198). קביעה גורפת כי סעיף 203 "גובר" עלולה להוליך לתוצאות שרירותיות ולסיכול המגמה הבסיסית של עשיית צדק בין המתקשרים; קביעה גורפת כי עקרון תום הלב וההגינות "גוברים" עלולה להוליך לפגיעה בוודאות המשפטית, בכושר התכנון של הצדדים ובמדיניות הניצבת בבסיס דרישת הצורה. 18. לדעתי, כאחרים לפניי, במסגרת שיקולי הצדק אין לאפשר לעירייה להשתמש בסעיף 203 באופן המקנה לה "חומה בצורה" שאינה משקללת את התנהגותה ואולי אף את רשלנותה בנסיבות העניין. השיקולים לריכוך דרישת הצורה, החוסים תחת עקרון תום הלב צריכים להיות אחריותו של הצד המתנער והסתמכות הצד המתקשר. ההכרעה צריכה להיות בכל מקרה לגופו של עניין, שכן השיקולים לטובת הקו הנוקשה הנגדי הם אינטרס הציבור, חוקיות השלטון ומניעת שרירות, החשובים לא פחות. 19. אני מודע לסד הזמנים הלחוץ שבו התנהלו הדברים, אך בהכרעתי יש כדי לשלב את כל השיקולים הרלוונטיים. מארג השיקולים הינו, מחד, כי מול גרוס עמדו נציגי עירייה שהציגו מצג שהכל כשורה. אני נוטה להאמין לדברי גרוס כי ייתכן שלא המדובר בפעם ראשונה, בה מתנהלת כך העירייה או המועצה ביחס לאירועי סוכות (ראה עמ' 24 שורה 30 לפרוטוקול). כמו כן, הדרישה הגבוהה והחובה המוגברת, מצופה דווקא מן הרשות השלטונית ולא מן האזרח שחשב לתומו על פי כל הסימנים שנראו בשטח והוכחו בבית המשפט (כגון: חלקה הפעיל ביותר של העירייה בארגון האירוע ואי משלוח המכתבים הפנימיים לגרוס עצמו וכיוצ"ב) כי קיימת התקשרות והסכמה מחייבת בינו לבינה. מאידך, יש לשמור על הוראות החוק, במיוחד נכון הדבר בקשר לעיריית לוד שנמצאה בקשיים כלכליים ושמונה לה חשב מלווה. 20. ראשיתם של דברים בפנייה של קטש לגרוס לארגן אירוע של "שמחת בית השואבה". שמחה זו, מעצם טיבה וטבעה, איננה שמחתו של אדם פרטי דוגמת בר מצוה, ברית, חתונה וכיוצ"ב. שמחה זו היא אירוע ציבורי ולכן אין לייחס לקטש חיוב אישי, שכן הוא טען, ולא נסתר, כי התבקש ע"י ראש העיר המכהן באותה תקופה לארגן שמחה זו. ביום 3.10.06, יום אחרי יו"כ, שולח גרוס את הצעתו לקטש. קטש ממשיך לגלגל את הצעתו של גרוס על בסיס מכתב של בן סעדון מאותו יום, לפיו יהא מוכן להקציב 30,000 ₪ מתוך החוב שחבה העירייה למועצה הדתית, לתקצוב האירוע. 21. ביום 4.10.06 מתקיימת ישיבה בעירייה שעניינה קיום אירועי סוכות בעיר לוד. בישיבה זו נוטלים חלק סגן ראש העיר ממן, קטש, מנכ"ל העירייה, אך לא הגזבר הדר. כן משתתף בישיבה מנהל המחלקה לתרבות תורנית. מחומר הראיות המונח על שולחני עולה, כי למר יוסף הרוש תפקיד מפתח בכל הפרשה. הרוש מוציא מכתב להדר ולבן סעדון שבו הוא מלין (ולטעמי, בצדק) כי לא יתכן לקחת כספי חוב של העירייה למועצה הדתית ואשר נועד ככל הנראה לשלם שכר לבלניות ולעשות בו שימוש לצרכי האירוע דנן. בדיון בפני נרמז כי מכתבו של הרוש אינו נקי מנגיעות אישיות, אך הואיל והרוש לא ניצב בפני, אינני קובע מסמרות בענין זה. 22. מכתבו של הרוש עושה רעש בעירייה ובמועצה הדתית. הדר מוציא בו ביום (4.10.06) מכתב לקטש שבו הוא מודיעו כי לאירוע מושא התביעה אין מסגרת תקציבית. מכתב זה לא מופץ אלא לאחר שמחת תורה וקטש לא יודע על קיומו. ביום 5.10.06 מתקיימת שיחת טלפון, לה שותף גם קטש ובה מקציב הדר לאירוע 1,000 ₪, ישירות מכספי העירייה אך לא מספר לו על מכתבו שבו הוא לא מסכים לשלם על חשבון חובה של העירייה למועצה הדתית. ביום 5.10.06 מקבל סעדון "רגליים קרות" ומודיע במכתב כי המועצה הדתית לא תיטול חלק בתקציב האירוע. גם מכתב זה, כמכתבו של הדר, מופץ רק אחרי שמחת תורה ולא מגיע לידיעתו של גרוס או קטש בזמן אמת קודם האירוע. למותר לציין, כי לא בן סעדון ולא הדר טורחים להרים טלפון (פעולה לא מורכבת בעליל) לקטש ולהתרות בו על ההתפתחויות שיכולות לסכל את קיומו של האירוע, אלא כל שהם דואגים זה להוציא "מכתבי כיסוי לעצמם" במה שנהוג לכנות כיום במקומותינו כתרבות הפרוטוקול, שבה גורמים ציבוריים מבקשים להנציח עצמם כגורמים שפעלו נכון אם וכאשר תתעוררנה בעיות בעתיד. מאז קיום הדיון ניסיתי להבין לעצמי ועם עצמי היכן נמצא מצפונו של בן סעדון, שומר תורה ומצוות, ביודעו כי חברו קטש, ובעקבותיו גרוס, ובעקבותיו האומנים, עלולים להיכשל בלאו מפורש מדאורייתא: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול". 23. אם לא די באמור, רשלנותה של העירייה מתגברת וביום 6.10.06, שהיה יום ו' בשבוע וערב סוכות, מתקיים סיור במקום שבו אמור להתקיים האירוע. בסיור זה עולה העירייה מדרגה, שכן בסיור משתתף לא רק קטש אלא גם סגן ראש העיר מר ממן, שהיה חלק ממאזיני שיחת הטלפון עם הדר. סיור זה נוטע בלבם של גרוס וקטש כי כל שסוכם עמם יבוא לידי ביצוע פורמלי. 24. אם לא די באמור בסעיף 23, העירייה מקצה כח אדם ואמצעים אחרים ובונה במה עבור האירוע. עבודתם של עובדי העירייה המקימים את הבמה והנוטלים אח"כ חלק באבטחת האירוע ולאחר מכן פירוק הבמה, בעלת משמעות כספית. ניסיתי להבין מדוע הדר לא עשה אף הוא את המתבקש ממנו ומנע הוצאה כספית גם אם איננה רבה או ישירה, בדמות העסקתם של עובדי עירייה לפני ואחרי האירוע, שהרי אין לו מסגרת תקציבית. מנין סבר וסבור הדר כיום כי האירוע ישולם ? לדרך התנהלות זו לא ניתן לי הסבר המניח את דעתי. 25. האמור בסעיפים 20 עד 24 נכתב נוכח העדויות שתסקרנה להלן. מטעמה של העירייה העיד הדר הגזבר. בתצהירו ציין כי הודיע מפורשות לקטש כי העירייה לא תממן את האירוע (ראה סעיף 7 לתצהירו) בחקירתו השיב הלה כי לא הסכים להעברת הסך של 30,000 ₪ מחוב העירייה: "הוא (בן סעדון - ד.ג) ביקש ואני לא הסכמתי. אמרתי שאני לא עושה שום התקשרות עם המועצה הדתית." (עמ' 25 שורה 24). כאשר נשאל מתי הופץ המכתב מיום 4.10.06 ענה האחרון כי הוא הדפיס אותו באותו היום ולא יודע מתי הופץ (ראה עמ' 25 שורות 26-29). הדר אף לא הסביר מדוע דובר העירייה שנטען כי העביר את לוגו העירייה לגרוס לא הגיע לעדות (ראה עמ' 27 שורה 9). 26. אף תשובתו של הדר בעניין קבלת המכתב השני מאת בן סעדון הייתה מתחמקת בלשון המעטה: "ש: אתה יודע מה-4 לחודש שהמועצה הדתית לא ממנת? ת: יש מכתב של בן סעדון שמודיע שבגלל המצב הכספי של המועצה הוא לא מתכוון לממן. ב-5.10 יש מכתב של קטש. בישיבה טלפונית אי אפשר לדעת מה קדם למה . יש מכתב באותו יום של בן סעדון ששלח אליי. הוא מודיע שהמועצה הדתית לא תעביר תקציב. הדיאלוגים בינו לבין קטש אינם מענייני..." (ראה עמ' 28 שורות 17-21 לפרוטוקול). התמונה העולה מחקירתו של הדר הינה כי הדר ידע, או פשוט היה אדיש לסיטואציה המתרחשת. הוא ידע כי אין מימון לאירוע ועדיין לא דאג למנוע את האירוע או לדאוג שקטש יקבל מיידית מכתב התראה באופן אישי או אפילו גרוס עצמו. תשובותיו מתחמקות ומעלות בי תחושה שיש לו מה להסתיר. 27. אם לא די באמור עד כאן, גם בישיבה מיום 5.10.06 לא טרח הדר להזהיר את קטש וראה דבריו לפרוטוקול, עמ' 28 שורות 21-12: ש: אתה ב-5 לחודש משתתף בישיבה ויודע שהמועצה הדתית לא אמורה להעביר כסף ואתה אומר שלא מעניין אותך? ת:אני לא מתערב בהוצאות הכספיות של המועצה הדתית." שוב, עולה מחקירתו אדישות, חוסר אכפתיות, שיש בה כדי ללמד על רשלנות כלפי צדדי ג'. הדר אף אישר בחקירתו כי אין לו מסמך המודיע על חזרתה של המועצה הדתית מן ההסכמה למימון האירוע. (ראה עמ' 30 שורה 32). תקציבה של המועצה הדתית מגיע בחלקו מהעירייה ולענין האירוע המדובר במרבית עלות האירוע שצריך להגיע מהמועצה הדתית מחוב שחבה לה העירייה. האחרונה, ובצדק, לא מוכנה לייעדו לאירוע, אך מדוע הדר לא מודיע זאת נחרצות לקטש ולגרוס, אין הסבר סביר. 28. כאן המקום להעריך את העדות שהוצגה מטעם המועצה הדתית. עדותו של בן סעדון לא הייתה רציפה אך טעונה בסתירות. זה טען אודות קיומו של מכתב בדבר הסכמה לקיזוז מהחוב השוטף ולא מן העבר (עמ' 32 שורה 6) ואילו כאשר נשאל על אי צירופו של המכתב, טען כי הייתה שיחת טלפון (עמ' 32 שורה 22).כשנשאל מדוע לא נרשם הדבר בתצהיר, לא ידע להסביר את פשר העניין. (עמ' 32 שורות 22-23). 29. כאשר נשאל בן סעדון אם הייתה שיחה (לאחר האירוע) בה ציין כי יעביר את הכסף במקום לענות :"לא", ענה "לא זכור לי" (עמ' 33 שורה 23) ואילו בהמשך חקירתו אישר קיומה של שיחה מעין זו : "בהיכרות שלי איתך מתוך רצון טוב לעזור לך ואתה הופך את זה לדבר ציני..."(ראה עמ' 37 שורה 8). זכרונו לא עמד לו גם כנשאל אודות דיבורים עם גרוס לאחר האירוע( עמ' 33 שורה 25). מייד לאחר מכן, סתר את דבריו ואומר כי דיבר עם גרוס (עמ' 33 שורה 27). כאשר נשאל אם נכח בישיבה מיום 4.10.06 וידע אודות ההתקדמות בדבר תכנון האירוע ענה זה תשובה מתחמקת:"... לפני כל האירועים וכל דבר יש השתתפות של החברים הנוגעים בדבר כל אחד אומר את אשר הוא יכול לעמוד. בנושא המימון אלה שני המכתבים שנשלחו לעירייה. היית רוצה אבל אין אפשרות". (עמ' 37 שורות 1-2). מדוע לא ענה "כן" או "לא"? לבן סעדון הפתרונים. כאשר נשאל אם ידע על הפצת מודעות פרסום בשם המועצה הדתית, ענה תשובה מתחמקת : "לא זכור לי " (עמ' 37 שורה 5). ואילו, בהמשך חקירתו ציין כי דאג להוסיף את שמות רבני העיר בפרסום האירוע (ראה עמ' 37 שורה 26). למותר לציין, כי שמו של בן סעדון עצמו מופיע על גבי מודעת הפרסום. אני בא לכלל מסקנה כי חקירתו של בן סעדון התגלתה כמלאת סתירות ואינני מקבל את גרסתו. 30. מכאן להערכת עדותו של קטש עצמו. קטש העיד בבית המשפט וכעיקרון עדותו לא נסתרה. לפי דבריו, הסתמך על מכתב בן סעדון מיום 3.10.06 בדבר מימון האירוע. בן סעדון עצמו אישר כי קטש הגיע אליו והוא מסר לו את המכתב. (ראה עמ' 37 שורה 18). קטש העיד כי העירייה נהגה משך שנים גם להוציא הזמנות מאוחר יותר (ראה עמ' 40 שורה 5) דברים אלה גם צוינו ע"י גרוס עצמו בחקירתו. אני נוטה להאמין לדברים האחרונים ויש בסיור שהתרחש ערב האירוע כדי לחזק את גרסה זו. מפרוטוקול ישיבה מיום 4.10.06 עולה כי המשתתפים בה ראו את קטש כמי שמרכז את אירועי סוכות ולא מחו אודות תפקידו או תפקודו. 31. לא מצאתי בהתנהלותו של קטש רבב במובן זה שיש להטיל עליו אשמה אישית תוך חריגה מהרשאה /או רשלנות כלפיי גרוס. לכול היותר, היה עליו לדאוג לשניים: מכתב הסמכה מראש העיר ולהקפיא את האירוע עד להוצאת הזמנה או להבהיר בצורה מפורשת בכתב את הדבר לגרוס. 32. מנגד, מצאתי את רשלנותם של בן סעדון והדר כזו שגרמה את התקלה. פועל יוצא של האמור הוא כי האחריות לא תוטל על קטש באופן אישי (הפסיקה דורשת רמה גבוהה יותר של הוכחה לצורך הטלת האחריות האישית) אלא על כתפי העירייה והמועצה הדתית כגופים העומדים מאחרי שני אישים אלו. התחבטתי אחריותו של מי בשיעור ניכר יותר והגעתי לכלל מסקנה כי אחריותה של העירייה למעשה ו/או מחדל של הדר (ושתי האופציות מתקיימות) רבה יותר, ועל כן העירייה תשא בשיעור של 70% מסכום התביעה והמועצה הדתית 20% ממנה. 33. נוכח כל האמור אני קובע כי הסכום לפיצוי יהא 90% מהסכום הנקוב בסעיף 12(א לכתב התביעה, קרי 29,440 = 90% X 32,710. מכאן שעל העירייה לשלם לגרוס סך של 22,898 ₪, ועל המועצה הדתית לשלם לגרוס סך של 6,542 ₪. ג. ל ס י כ ו ם 1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להתקבל ברובה ולהידחות במקצתה. 2. העירייה והמועצה הדתית ישלמו לגרוס הסכומים הנקובים בסעיף 33 בלוויית ריבית והפרשי הצמדה מיום 7.10.06 ועד ליום התשלום בפועל. 3. העירייה תשלם לגרוס הוצאות משפט בסך 700 ₪ ועוד 2,300 ₪ שכ"ט עו"ד בלוויית מע"מ, והמועצה הדתית תשלם לגרוס הוצאות משפט בסך 200 ₪ ועוד 700 ₪ שכ"ט עו"ד בלוויית מע"מ. סכומים אלו ישולמו עד ליום 15.11.10, שאם לא כן יתלוו אליהם ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 4. התביעה כנגד קטש נדחית ללא צו להוצאות. 5. הודעת צד ג' נדחית אף היא ללא צו להוצאות. בעל פהחוב