קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על קללות: 1. עסקינן בסכסוך בין עמיתים למקצוע, נהגי מונית, אשר הגיע כדי ויכוח קולני, והסתיים בין כתלי בית המשפט, בתביעת לשון הרע המונחת בפניי. טענות הצדדים בכתבי טענותיהם: 2. בכתב תביעתה טענה התובעת, כי בתקופה הרלוונטית לאירוע נשוא כתב התביעה, עבדה היא בתחנת המוניות "עדן" בחדרה כנהגת מונית. לטענתה, ביום 16.02.09 בשעות הערב, עת שהתה היא בתחנה, התקבל טלפון בתחנה, בו הוזמנה הסעת אדם, המשתמש בכסא גלגלים. התובעת סירבה לספק השירות המוזמן, בטענה כי רכבה אינו מתאים להנחת כסא הגלגלים כדרישת הלקוח, באשר כסא גלגלים של המזמין אינו נכנס לתא המטען של רכבה. בעקבות סירוב זה, לטענת התובעת, לקח הנתבע את שפופרת הטלפון וניתק את השיחה עם הלקוח, והחל, בנוכחות נהגי מוניות אחרים, לצעוק על התובעת ולהתגרות בה (סעיף 9 לכתב התביעה). 3. אקדים ואומר, כי הדברים אותם הפנה הנתבע כלפי התובעת ואשר לטענת התובעת מהווים "לשון הרע" יצוטטו להלן במלואם, חרף היותם של הדברים המיוחסים לתובע שפת ביבים שצורמת לאוזן (ואף לעין). כורח המציאות, והצורך להכריע בסכסוך מחייבני לצטט הדברים המיוחסים לנתבע במלואם בפסק דיני, וזאת אני עושה בלב כבד. וזהו ציטוט הדברים המיוחסים לנתבע: " שרמוטה, בת שרמוטה, זונה, בת זונה, טינופת, זבל, כוס אמא שלך, אף אחד לא מזיין אותך, הכוס שלך יבש, אין לך ילדים, את חיה כמו כלב ותמותי כמו כלב, פולניה מסריחה, נהגת מונית עלובה. בואי תמצצי לי" (סעיף 8 לכתב התביעה). 4. יום לאחר האירוע ובעקבותיו, הגישה התובעת תלונה במשטרה. בנוסף, ביום 27.02.09 נערכה ישיבת בירור בתחנה בעניין האירוע, בהיעדר הנתבע, אשר בחר שלא להתייצב אליה. בישיבה הוחלט להטיל על הנתבע עונש נזיפה והשעיה על תנאי למשך שבוע ימים (סעיף 13 לכתב התביעה). 5. לטענת התובעת, הדברים שהשמיע הנתבע במהלך האירוע, עולים כדי לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לטענתה, הדברים אינם נכונים ונאמרו על מנת להשפילה, לבזותה ולפגוע בשמה הטוב ובעיסוקה (ראו סעיף 14 לכתב התביעה). 6. על כן, עתרה התובעת לקבלת הסעדים הבאים: לקבוע כי אמירות הנתבע מהוות עוולת לשון הרע, להורות לנתבע לפרסם התנצלות כלפי התובעת בנוסח שיקבע בית המשפט, וכן להורות על פיצוי התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪. 7. בכתב הגנתו, הציג הנתבע גרסה שונה, לפיה הוא מסוכסך עם התובעת זה מכבר, עקב העובדה כי התובעת "נהגה לבחור לעצמה את הנסיעות". עקב התנהגותה זו, העיר לה הנתבע על מעשיה. לטענתו, הוא שב והעיר לתובעת על התנהגותה זו ביום האירוע, ועקב כך "התנפלה" התובעת עליו "בקללות וגידופים": "אני אחסל אותך, אני אגיש נגדך תלונה שניסית לאנוס אותי, רוסי מסריח" . לאחר ששמע את הקללות הנ"ל עזב הנתבע את המקום משום שסבר "שאין זה ראוי להתעמת עם אשה" (ראו סעיף 6 לכתב ההגנה). 8. באשר לישיבת הבירור שנערכה לנתבע ע"י הנהלת התחנה, טוען הוא, כי שניים מחברי ההנהלה נכחו, ואילו ויתר חברי ההנהלה לא זומנו כלל (סעיף 9 לכתב ההגנה) . הנתבע ביקש לדחות את התביעה, הואיל וטען, כי הוא לא אמר את המילים המיוחסות לו ובכל מקרה, כך לטענת הנתבע, לא נגרם לתובעת נזק (ראו סעיף 11 לכתב ההגנה). ראיות הצדדים: 9. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית, בגדרו חזרה היא על טענותיה, אולם הוסיפה כי הדברים שנאמרו ביום האירוע פגעו קשות ברגשותיה ובכבודה, על רקע היותה אישה. כן צירפה התובעת דו"ח המעיד על ירידה בהכנסותיה, אשר נבעה, לטענתה, מכך שעקב האירוע נמנעה התובעת מלהגיע לתחנה, מחשש לעימות עם הנתבע. 10. כמו-כן, העידו מטעם התובעת מר אהרון בוסי, שהיה מעורב בהליך השימוע שנערך לנתבע לאחר האירוע, וכן שלושה נהגים ששמעו את הדברים שאמר הנתבע, ואשר עימם ניהלה התובעת שיחות טלפון שהוקלטו: ה"ה מוחמד אבו עטיה,קרימאן אחמד, ומשה שושן. 11. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית, בו הוא חזר על האמור בכתב ההגנה. לטענת הנתבע, הנתבעת היא היא אשר תקפה אותו מילולית וקיללה אותו ואילו הוא, הנתבע, לא פצה פה. (ראו סעיף 9 ו- 10 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע). כמו-כן הוסיף הנתבע, כי התובעת ניצלה עובדת היותה אישה, בכך שבחרה את הנסיעות המשתלמות יותר, ללא התחשבות ב"תור" שהיה נהוג בתחנה בין הנהגים. לטענתו, כך גם פעלה התובעת ביום האירוע, עת הנסיעה שהייתה מיועדת לה לפי התור, הייתה קצרה ולא משתלמת ועל כן סירבה לבצעה. עוד טען הנתבע בתצהירו, כי הירידה בהכנסות התובעת אינה קשורה לאירוע, באשר היא המשיכה לעבוד בתחנה, כי אם "למצב הכלכלי הגלובאלי הקשה". 12. מטעם הנתבע העידו שני עדים נוספים, ה"ה קסלסי מיכאל ואלכס גלוביאן, שאף הם נהגי מוניות, ואשר לטענת הנתבע, היו נוכחים בעת האירוע הנטען . המחלוקת: 13. בטרם אכריע בטענות הצדדים, מן הראוי לתחום גבולות המחלוקת, כפי שהיא עולה מטענות הצדדים. השאלות שעלי להכריע בהן, הן אלה: א) מהם הדברים שאמרו הצדדים, האחד כלפי משנהו, בעת האירוע הנטען בכתב התביעה. ב) כלום מהווים הדברים המיוחסים לנתבע לשון הרע, כהגדרתו בחוק? ג) ככל שייקבע, כי הדברים אכן נאמרו, והואיל והנתבע אינן טוען להגנה כלשהיא, מהם הסעדים המגיעים לתובעת, ומהו גובה הפיצוי הכספי שייפסק לתובעת? השאלה הראשונה: מהם הדברים שאמרו הצדדים, האחד למשנהו, ביום האירוע: 14. אין מחלוקת בין הצדדים, ואף בין העדים שהעידו בפניי, לגבי הסיבה שחוללה את האירוע נשוא התביעה. הצדדים מסכימים, כי התקבלה שיחת טלפון מלקוח שהזמין הסעה, התובעת ענתה לשיחת הטלפון וטענה, כי אינה יכולה להסיע את הלקוח, הואיל ומדובר בלקוח בעל כיסא גלגלים ולא היה מקום בתא המטען ברכב התובעת להניח את אותו כיסא. כתוצאה מסירוב התובעת לבצע את הנסיעה, החל ויכוח בין הצדדים; בעלי הדין והעדים מטעמם מסכימים, כי זוהי הסיבה לויכוח בין הצדדים (ראו לדוגמא: סעיף 11 לתצהיר התובעת, סעיף 8 לתצהיר הנתבע, דברי התובעת בעמ' 5 שורות 12-16, לפרוטוקול, דברי העד אבו טעיה, בעמוד 13 שורות 23 ואילך, דברי העד קרימאן אחמד בעמוד 16 שורות 18 ו- 19, דברי העד משה שושן בעמוד 17 שורה 31 ו- 32). 15. כאמור, עלי להכריע מה אירע מאותו שלב, בו החל הויכוח בין הצדדים. לעניין זה, טענת התובעת בכתב תביעתה ובתצהירה, היא שהנתבע החל מקלל ומגדף אותה במילים קשות, שצוטטו לעיל, והיא לא הגיבה, ואילו הנתבע טען, כי התובעת היא אשר קיללה וגידפה, אגב שימוש בקללות האמורות בסעיף 6 לכתב ההגנה והוא, הנתבע, לא פצה פה. 16. אציין כבר עתה, כי אני דוחה טענות בעלי הדין, לפיהן אחד מהם קילל והאחר לא פצה פה. במהלך שמיעת הראיות חזרו בהם בעלי הדין מגרסאותיהם המופיעות בתצהיריהם ובכתבי הטענות מטעמם. כך עשתה התובעת, כאשר לא הכחישה שאף היא קיללה (ראו תשובתה לשאלת ב"כ הנתבע לגבי זהות הצד שהתחיל את הקללות בעמוד 6 שורות 15 ו- 16 ) וכן עדותה (שם, בשורות 17 ו- 18), לפיה "אמרתי שתי מילים שאני לא חושבת שזו קללה, במיוחד לאור ניבולי הפה מפיו של הנתבע. אמרתי לו טמבל טיפש". כך עשה אף הנתבע, אשר חזר בו מגרסתו, לפיה התובעת היא שקיללה והוא לא קילל את התובעת כלל, כאשר במהלך עדותו הוא העיד, "יכול להיות כשהיא פתחה את הבגז' אמרתי לה "את זונה" אחרי שהיא אמרה לי "בן זונה" , חוץ מזה לא אמרתי כלום. 17. הנה כי כן, ניתן להסיק כי גרסאות הצדדים, לפיהן האחד קילל ואילו האחר הקשיב "למטח הקללות" אינן אמת. הגרסה הסבירה בעיניי היא, שויכוח בין הצדדים, שהחל בסירוב הנתבעת לבצע נסיעה קרובה, העלה חמתו של התובע, וכי הצדדים קיללו וגידפו האחד את משנהו. יצויין עוד, כי בשיחה שקיימה התובעת עם העד מוחמד אבו עטיה, אשר הוקלטה (יצויין כי ב"כ הצדדים הסכימו להגיש את הקלטות כראיה- ראו עמוד 20 לפרוטוקול), מודה היא שאף היא קיללה את הנתבע וניסתה להבהיר, במהלך השיחה המוקלטת, שהתובע הוא שהתחיל לקלל ולגדף את התובעת: "יעל: אתה שמעת איך הוא קילל אותי אבו עטיה:. כן. אבל גם את קיללת יעל: אני נכון, אני קיללתי, אבל זה אחרי שהוא קילל אותי אבו עטיה: את גם קיללת אותו, את לא , את גם כן.. להגיד... את קיללת הוא קילל, הוא קילל את קיללת." 18. דבריה הנ"ל של התובעת, משתלבים היטב עם דברי מרבית העדים שהעידו בפני בית המשפט, אשר תיארו ויכוח קולני בין התובעת לבין הנתבע, במהלכו הושמעו קללות ע"י שני הצדדים. לעניין זה, ראו עדותו של מוחמד אבו עטיה בפניי, לפיה ביום האירוע קיללו בעלי הדין האחד את משנהו, "זונה בת זונה, הומו, את זונה ואתה זונה" (עמוד 14 שורה 4 לפרוטוקול, ובהמשך בעמוד 15 בשורות 12 ו- 13). העד ממשיך ומעיד, כי אין הוא יודע מי התחיל לקלל (עמוד 14 שורה 19), חרף דבריו בשיחה המוקלטת, במהלכה הוא אמר, כי הנתבע הוא שהתחיל לקלל. כן ראו עדותו של אחמד קריאמאן בפניי, לפיה, שניהם החלו לקלל האחד את השני (עמוד 16 שורה 31) ועדותו של מר משה שושן, אשר העיד, כי "היו קללות משני הצדדים" (עמוד 18 שורה 2 לפרוטוקול). 19. בחרתי שלא לסמוך על דברי העדים קסלסי מיכאל ואלכס גולוביאן, שלטענתם, שמעו את הקללות מפיה של התובעת אולם לא שמעו כלל את הקללות שקילל הנתבע. ניכר היה, כי עדים אלה הגיעו לבית המשפט אך למען יעזרו לנתבע. העד אלכס גלוביאן, אשר, לטענתו, שמע את קללות התובעת אך לא שמע את הקללות שיצאו מפי הנתבע, כאשר הנתבע עצמו הודה באמירתם, למרות שהוא, העד גלוביאן, מעיד, שהיה צמוד לנתבע, וכי הוא לקחו הצידה (עמוד 22 שורות 25-32). כך אף לגבי עדותו של העד קסלסי מיכאל, אשר הגיע "באמצע או בסוף האירוע" (ראו עדותו בעמוד 21 שורה 23) ולא ברור כיצד הוא הספיק לשמוע את הקללות שיצאו מפיה של התובעת, אך לא שמע את הקללות שיצאו מפיו של הנתבע, כאשר מרבית העדים שחזו באירוע מתחילתו מעידים, כי שני הצדדים קיללו האחד את האחר. 20. מסקנת ביניים: בין התובעת לבין הנתבע התפתח ויכוח על רקע אי הסכמת התובעת לבצע הסעה. שני הצדדים קיללו האחד את משנהו. מדברי העדים, לא ברור מי הוא הצד שהתחיל בקללות, ונראה, מדברי העדים, כי העדים אינם זוכרים מיהו הצד שהתחיל בגידופים, למרות שחלקם אישרו בשיחות המוקלטות, כי הנתבע הוא אשר החל בקללות. הרושם העולה מדברי העדים שהעידו בפני, שמדובר בקללות הדדיות. בין אם אקבל העובדה, כי הנתבע הוא שהחל לקלל בין אם לאו, אין בכך כדי לשנות מפסק דיני, הכל כפי שיובהר להלן. 21. נותר לקבוע, האם הדברים המיוחסים לנתבע בכתב התביעה אכן נאמרו מפיו. בעניין זה החלטתי לבכר את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. התובעת העידה בפניי, ודבריה, ככל שהם נוגעים לדברי הבלע שאמר הנתבע, היו אמינים עלי. דברי התובעת נתמכים אף בתוכן השיחות המוקלטות, שהוגשו כראיה בהסכמת הצדדים. ניכר היה שהעדים, שדבריהם הוקלטו, נקלעו למצב "לא נוח", וזאת בשל היות בעלי הדין חבריהם לעבודה, ולפיכך ניסו העדים למתן את דבריהם שנאמרו בשיחות המוקלטות. הרושם העולה משיחות אלה, הוא שהדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידו. כך לדוגמא, ראו עדותו של מר קרימאן, שמעיד, כי הוא אכן הוקלט על ידי התובעת ולא נתן הסבר מניח את הדעת לגבי חזרתו מדבריו בשיחה המוקלטת, במהלכה אישר, כי הנתבע אכן אמר את הדברים שיוחסו לו (ראו תמליל שיחה בין התובעת לבין העד קרימאן). יצויין, כי העד לא כפר בתוכן השיחה, כי אם טען, כי ייתכן שהוא אמר "כן כן" כי היו נוסעים במונית. יחד עם זאת, אף הסבר זה נראה מופרך על פניו, לאור העובדה, כי במהלך השיחה, הוא אמר שהוא "אינו עסוק" והוא "יוכל לדבר" (ראו תמליל שיחה שהתקיימה בין התובעת לבין העד ביום 5.3.2010), כך אף לגבי העד משה שושן, אשר אישר בתמליל השיחה המוקלטת את תוכן הקללות המיוחסות לנתבע. 22. מסקנתי היא, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי התובע אכן קילל וגידף אותה. "הפנינים" המיוחסות לנתבע, שצוטטו לעיל, אכן נאמרו מפיו של הנתבע. 23. בהקשר זה אציין, כי השתכנעתי, שאף התובעת קיללה וגידפה את הנתבע. לא הצלחתי להגיע למסקנה חד משמעית באשר למלל המדוייק בו השתמשה התובעת, שכן כל אחד מן העדים העיד לגבי קללות מסוג אחר, כך למשל העד אבו עטיה מעיד, כי התובעת קיללה את הנתבע ב- :"זונה בן זונה" (עמוד 14 שורה 5), העד קרמאן אינו עומד על סוג הקללות והוא הסתפק באימרה, שבעלי הדין "התחילו תת רמה" (עמוד 16 שורה 21). הצדדים לא התמקדו בתוכן הקללות וגידופי התובעת, באשר אלה לא היו עילת התביעה, אך נראה, ומבלי לקבוע מסמרות בכך, כי קללות אלה אינן כטענת הנתבע, וקללות אלה לא חרגו מ"קללות רחוב", עליהן עמד העד אבו עאטיה בעדותו ("זונה בן זונה"). בעניין זה החלטתי שלא לסמוך על עדותם של העדים מטעם הנתבע בנקודה זו, הואיל, וכאמור, ניכר, כי עדים אלה באו אך לסייע לנתבע, ואין זה סביר, כי הם שמעו קללות התובעת מבלי ששמעו את הקללות והגידופים מצד הנתבע. האם הקללות והגידופים, המיוחסים לתובע עונים על הגדרת "לשון הרע"? 24. זוהי השאלה השנייה במחלוקת, ותשובתי עליה היא בחיוב. 25. לעניין "קללות וגידופים" כלשון הרע, ראו דברי המולמד א שנהר "דיני לשון הרע" (תשנ"ז) עמוד 131: "שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים." 26. הכלל הוא, שגידופים וקללות, בהם מתואר אדם בתכונות מבזות, יכול להוות "לשון הרע" (ראו פסק הדין המנחה בסוגיה: "ע"א 435/65 דיאב נ' דיאב פד"י כ (2) 269 בו קבע בית המשפט העליון, כי המשפט : "תסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר, שתום עין" מהווה לשון הרע, וכן רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם - ניתן ביום 12.11.06). יחד עם זאת, כל מקרה יידון לגופו ויש לבחון את הפרסום לפי המבחן האובייקטיבי באופן שבית המשפט היושב בדין יבחן, בעיניים אובייקטיביות, מידת השפעת הפרסום על הערכת האדם- הנפגע, בעיני הבריות (ראו: ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פד"י ל"ט 734 בעמוד 740, ע"א 809/89 משעור נ' חביבי פד"י מ"ז (1), 1, 7). 27. בפסיקת הערכאות הדיוניות, אין אחידות באשר לשאלה אם גידופים וקללות מהווים "לשון הרע" וניתן למצוא פסיקה שהכירה בביטוי "בן זונה" כלשון הרע (ראו ת.א 18676/01 ביאדסה תאופיק נ' חמדאן פריד (לא פורסם) ומנגד ביטויים וקללות דומים, לא הוכרו כלשון הרע (ראו: ת.א 1013/98 אלמיח נ' יפרח (טרם פורסם) ות.א 10294/02 שיין שמעון נ' יהודאי מרדכי (טרם פורסם), , בו קבע בית המשפט, כי הביטוי "מטומטם" אינו מהווה לשון הרע). 28. גישתי היא, כי גידופים וקללות, שהשימוש בהם שכיח יותר, ואין בו כדי לייצר אצל השומע דעה שלילית על הנפגע (ולרוב הם מייצרים אצל השומע דעה שלילית על האומר, דווקא), לא יחשבו כ"לשון הרע". לדאבוני, וכפי שציין המלומד שנהר בספרו הנ"ל, קללות הן חלק מן החיים החברתיים והכרה גורפת בקללות, כעונות להגדרת "לשון הרע", יש בה כדי להביא כל קללה וגידוף לשערי בית המשפט. יחד עם זאת, כאשר הקללה מייחסת לתובע תכונה שלילית, וכאשר משתמע ממנה שאין מדובר "בקללת רחוב רגילה" אלא בקללה אשר פוגעת בערכו של התובע בעיני הבריות, וכאשר היא עוסקת דווקא בתכונות הנפגע, תוכר קללה זו כ-"לשון הרע". 29. בענייננו, לא הסתפק הנתבע בדברי הבלע, "קללות הרחוב המסורתיות", אלא הפליג הוא בייחוס תכונות שיש בהם כדי "להשפיל" את התובעת "בעיני הבריות" ולעשותה "מטרה לשנאה, לבוז או ללעז מצדם וכן לבזות את התובעת בשל "תכונות המיוחסות לה" (ראו הגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965). הנתבע, כאמור, ייחס לתובעת תכונות מבזות. מלבד הקללות, הוא ייחס לתובעת, תכונות שליליות הנובעות, לגישתו, ממצבה החברתי. לא אחזור על דברי הבלע אותם אמר הנתבע, ודי אם אפנה לחלק השני של דבריו כגון "שהתובעת חיה כמו כלב ותמות כמו כלב" ו"שאין לה ילדים". "פנינים" אלה, מבית מדרשו של הנתבע, אינן בגדר "קללות רגילות", כי אם מעבר לכך. אמנם, נאמרו הדברים "בקונטקסט של קללות" אך משמעותם, בעיני האדם הסביר המתבונן מן הצד, אינה כשל קללה רגילה. הנתבע מייחס ומייחד לתובעת תכונות על רקע מצבה האישי- החברתי, ויש בכך כדי לבזות את התובעת ולפגוע בהערכת התובעת, בעיני חבריה לעבודה, שנכחו במקום. 30. מסקנתי היא, כי בשל חומרת הדברים שנאמרו ובשל היותם חורגים מקללות גרידא, אני רואה בהם כעונים על הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק. הסעדים: 31. בסיכומיה, חזרה התובעת על שני הסעדים האמורים בכתב התביעה, פרסום התנצלות ופיצויים בסך 50,000 ₪. 32 לדעתי, בית המשפט אינו מוסמך להורות על פרסום התנצלות. החוק אינו מסמיך את בית המשפט להורות על פרסום התנצלות כאחד הסעדים שבית המשפט מוסמך ליתן (ראו סעיף 9 לחוק, הכולל הסעדים שמוסמך בית המשפט ליתן בתביעת לשון הרע). בעיניי התנצלות, שאינה מרצון היא חסרת ערך. סביר, כי אילו המחוקק התכוון, כי ניתן יהיה לחייב נתבע לפרסם התנצלות, הוא היה מונה סעד זה במסגרת סעיף 9 לחוק. 33. שיעור הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרסום, נגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה שארעה. בית המשפט יתחשב בתפוצת הפרסום, במידת הפגיעה, בתיאורים ובהתנהגות הניזוק קודם לאירוע ולאחריו (ראו פרשת איתמר בן גביר הנ"ל), השיקולים בפסיקת פיצויים נסקרו בהרחבה בע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פד"י נ"ה(5) 510. בנוסף, התנהגות הנפגע והתגרותו בנתבע, טרם הפרסום, עלולה להוות שיקול בפסיקת הפיצויים (ראו : ע"א 1370/91 משעור אוח' נ' חביבי פד"י מ"ד(1) 535, 538). 34. במקרה דנן, לקחתי בחשבון, כי במקום שהו נהגי התחנה (כעשרה במספר- ראו עדותו של משה שושן בעמוד 17 שורה 24), אשר חזו בנתבע מבזה את התובעת. בנוסף, לא ניתן להתעלם מגסות הביטויים שהוטחו בתובעת. ביטויים אלה חרגו מן הקללות הרגילות והם הגיעו כדי ביזוי התובעת בשל תכונותיה ומצבה האישי והחברתי. 35. יחד עם זאת, נתתי דעתי לעובדה, כי הדברים נאמרו על רקע ויכוח שהתנהל בין בעלי הדין, שלתובעת היתה תרומה לתחילתו ואף להמשכו. לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי אף התובעת גידפה וקיללה את הנתבע, ויש בהתנהגותה משום התגרות בנתבע. 36. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, ולאור העובדה, כי הראיות שהגישה התובעת אינן מוכיחות הפסד ממון, והואיל ותביעת התובעת הנה בגין פיצוי ללא הוכחת נזק, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 5,500 ₪ וכן סך 1,500 ₪ ומע"מ בגין שכ"ט עו"ד. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל. קללות / גידופים