תביעה של בנק נגד ערב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של בנק נגד ערב:

א. רקע:


בפני תביעה כספית של התובע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (להלן: התובע ו/או הבנק), לחייב את הנתבעת, הגב' צביה הלל (להלן: הנתבעת) בתשלום של יתרות חובה ויתרות בגין הלוואות, בסך כולל של 575,911 ₪. החובות קשורים לשני חשבונות בנק, שנוהלו בסניף התובע, בצפת, וההלוואות שניטלו במסגרתם.




התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר וכללה (בעת הגשתה), את הנתבעת ושני נתבעים נוספים, הלל משה – מוסך ושרותי רכב בע"מ (הנתבעת 1, להלן: החברה ו/או המוסך) ואת מר משה הלל ז"ל (הנתבע 2, להלן: המנוח). הנתבעת הינו אלמנתו של המנוח וכן בעלת 5% מהמניות של החברה, המשפחתית. הדיון מתנהל בין התובעת לנתבעת, מכוח ערבותה להבטחת תשלום החובות של החברה ושל בעלה המנוח, כלפי התובעת, במסגרת שני החשבונות. ההליכים הסתיימו בעבר כנגד הנתבעים 1 ו-2.




הסכום הנתבע נובע מיתרות חובה בלתי מסולקות ויתרות בגין הלוואות שניטלו במסגרת שני החשבונות הנ"ל. החשבון הראשון, חשבון מס' 242950, התנהל על ידי החברה (להלן: החשבון העסקי). החשבון השני, מס' 236780, התנהל על שם המנוח (להלן: החשבון הפרטי).




אין מחלוקת שהנתבעת חתמה על ערבות כלפי הבנק, להתחייבויותיה של החברה, במסגרת החשבון העסקי (ביחד ולחוד עם המנוח), וכן חתמה על ערבות לטובת בעלה ז"ל, בחשבונו הפרטי.




ביום 29/01/06, נענתה כב' הרשמת (כתוארה דאז), כב' השופטת תמר נסים שי, לבקשה למחיקת כותרת התביעה והתביעה עברה להתברר, בסדר דין רגיל.




עובר להגשת התביעה, פעל הבנק למימוש נכס המקרקעין הממושכן, אשר שימש לניהול העסק/מוסך, של החברה (להלן: הנכס הממושכן). ב"כ מטעם התובע, מונה ככונס נכסים על הנכס ביום 02/09/01. הנכס נמכר לבסוף, ביום 30/12/04 (למעלה משלוש שנים לאחר מינוי כונס הנכסים ולאחר הגשת תביעה זו), בשווי של 461,669 ₪, כאשר, לאחר ניכוי ההוצאות השונות, נותר סך של 181,676 ₪, לזיכוי וקיזוז מהחוב.

ב. המסכת הראייתית:



מטעמה של התובעת נשמעו עדויותיהן של גב' רחל רוזנבאום, ע.ת. 2 (להלן: "גב' רוזנבאום") אשר משמשת (נכון למועד עדותה) מזה שנים רבות, כפקידת אשראי בסניף התובע בצפת. עוד העידה מטעם התובע גב' ברוריה מלכה, ע.ת. 3 (להלן: "גב' מלכה"), אשר שימשה אף היא בעברה כפקידת אשראי, ומאז שנת 1997 הינה מורשת חתימה. כן, העידה עו"ד נילי ארונוביץ, ע.ת. 1 (להלן: עו"ד ארונוביץ), ממשרדו של כונס הנכסים, אשר טיפלה בהליך מכירתו של הנכס הממושכן, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מטעמה של הנתבעת העידה היא, לבדה.




לתצהירי עדותם הראשית של העדים השונים, צורפו מסמכים שונים, וביניהם, ההסכמים השונים בדבר פתיחתם וניהולם של החשבונות נשואי יתרות החובה, תדפיסי החשבונות ושיערוך של החובות נשואי התביעה, הצהרות, כתבי הערבות החתומים על ידי הנתבעת, התכתבויות ועוד. כמו כן, צורפו כתבי הטענות, ההחלטות השיפוטיות ומסמכים נלווים הנוגעים להליך מכירת הנכס הממושכן.




אין מחלוקת כי מסמכי הסכמי ההלוואות בחשבון העסקי והפרטי, לא אותרו על ידי הבנק ולא הוגשו על ידו.


ג. חבות הנתבעת מכוח כתבי הערבות:



לטענת התובעת, חבותה של הנתבעת לשאת בחובות נשוא התביעה, הינה פועל יוצא של כתבי הערבות עליהם חתמה, הן במסגרת החשבון העסקי והן בחשבון הפרטי. ביום 29/05/1989, חתמה הנתבעת (יחד עם בעלה המנוח), בעת שהיו בעלי מניות בחברה, על כתב ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום, באשר לחובות של החברה כלפי התובע, כפי שייווצרו,מעת לעת. כמו כן, הנתבעת חתמה על כתב ערבות מתחדשת, עד לסך של 60,000₪, באשר לחובות של בעלה המנוח כלפי הבנק, במסגרת חשבונו הפרטי.




בהמשך, לאור התיקונים שחלו בחוק הערבות בשנת 1992, הנתבעת הוזמנה וחתמה על מסמכים נוספים בקשר לערבויותיה. הנתבעת חתמה על "הודעה לערב", במסגרתה אישרה כי הינה ערבה ללא הגבלה בסכום לכל סוגי התחייבויות החייב כלפי הבנק, בהווה ובעתיד, לרבות התחייבויות חדשות ומתחדשות. הנתבעת חתמה גם על הצהרה, לפיה ידוע לה שלא תחולנה עליה ההגנות שנקבעו בחוק הערבות, בשל היותה בעלת עניין בחברה וזוגתו של המנוח.




אין בעצם מחלוקת שהנתבעת אכן חתמה על כל מסמכי הערבות הנ"ל.




הבנק מבקש לדחות את טענות הנתבעת (המאוחרות), לפיהן לא הבינה ולא הוסבר לה כיאות, "משמעות" ערבויותיה. לטענתו, יש לדחות את הכחשתה של הנתבעת בדבר אי הבנתה את המשמעויות של מסמכי הערבות השונים, עליהם חתמה. לשון המסמכים עליהם חתומה הנתבעת, הינה חד משמעית וברורה לכל, קל וחומר לנתבעת, אשר משמשת כעובדת בנק מזה שנים רבות. כמו כן, חתימותיה של הנתבעת על כתבי הערבות ונספחיהם מקימים חזקה, לפיה היא קראה והבינה את האמור בהם. לא כל שכן, במקרה בו מדובר בנתבעת שלאור מעמדה ומהות ערבותה, אינה זכאית כלל ליהנות מההגנות הניתנות לערב יחיד/מוגן.




הנתבעת טענה מנגד, כי לא הוסברו לה "המשמעויות" של החתימה על הערבויות, התנאים בהם נפתחו החשבונות להם ערבה, תנאי הריבית, וכן לא הוסבר לה כי הפכה להיות ערבה לכל יתרת חובה אשר תימצא בשתי החשבונות, לרבות חובות עתידיים והלוואות. לטענתה, אין בעובדה כי היא הייתה עובדת בנק, כדי לגרוע מחובת הגילוי והנאמנות של הבנק כלפיה. חובות אלה של הבנק מקבלות משנה תוקף, לטענת הנתבעת, ככל שמדובר בערבות מתמדת, שהינה רחבה ביותר, המכילה לכאורה חיובים עתידיים, להבדיל מערבות "רגילה", המוגבלת בסכום.




הנתבעת אכן אינה חוסה תחת ההגנות שהוענקו למי שמוגדר בחוק כ"ערב יחיד". הגנה זו, כפי שפורטה בתיקון (תשנ"ב) לחוק הערבות (תשכ"ז-1967), מתמקדת בערבים שאין להם אינטרס עסקי משותף וזהה לזה של החייב. תכלית התיקון הנ"ל יועדה, בעיקרה, לערבים אשר לקחו על עצמם התחייבות לטובת אחר, בלא תמורה, ובלא שיש להם אינטרס כלכלי בכך.
כאשר מדובר בתאגיד, רואים בעל עניין בתאגיד החייב, כמי שמזוהה עם האינטרס העסקי של אותו גוף. הגדרת "ערב יחיד" החְריגה "בעלי עניין בתאגיד"', תוך כדי הפנייה, לחוק ניירות ערך.




סעיף 1 לחוק ניירות ערך מגדיר "בעל ענין בתאגיד", בין היתר, כך:

"'בעל ענין", בתאגיד מוגדר בין השאר כ- "מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד, או מכוח ההצבעה בו...".



אין על כן, מחלוקת שהנתבעת הינה "בעלת עניין" בחברה, על פי ההגדרה בחוק לניירות ערך, שכן הינה בעלת 5% ממניות החברה. אין גם מחלוקת שהחברה/מוסך, נוהל על ידי בעלה, במסגרת ניהול משק ביתם המשותף.




באשר לחשבון הפרטי (ע"ש בעלה ז"ל), הרי שבני זוג הוּחרגו גם כן, בתיקון הנ"ל של חוק הערבות.




בנסיבות המתוארות, אין מקום למחלוקת, שהנתבעת אינה זכאית לאותן ההגנות שנקבעו בחוק הערבות, למי שנכנס להגדרה של "ערב יחיד" ו"ערב מוגן".




הגב' רוזנבאום (ע.ת. 2) העידה על כך שהתובעת, יחד עם בעלה המנוח, חתמו בפניה על כתב הערבות המתחדשת, ללא הגבלת סכום בחשבון העסקי, ביום 29/05/89 (נספח ד' לתצהירה). על פי עדותה, בטרם החתמתם, היא הדגישה והסבירה (על פי נוהלי הבנק) את משמעותה כתב הערבות, לרבות היות ערבות של כל אחד מהם, לכלל האשראים שתיטול החברה במסגרת חשבונה העסקי וללא הגבלה בסכום. כן, הוסבר לנתבעת כי ערבותה אינה מוגבלת בזמן.




כתב הערבות שכותרתו "ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום" כולל בחובו מספר התחייבויות. בפרק המבוא (תחת הכותרת) מצוין בין השאר כי החייבים (החברה) "קבלו ו/או עומדים לקבל מדי פעם בפעם מאת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ("להלן הבנק") אשראי ו/או אשראי דוקומנטרי ו/או הלוואות שונות ו/או משיכות יתר בחשבון עו"ש... ו/או כל מיני שירותים בנקאיים שונים אחרים ו/או תשלומים אחרים..." .




בסעיף 2 לכתב הערבות צוין בין השאר כי: "כתב זה מעיד שהח"מ ערבים, אחראים ומתחייבים בזה לשלם לבנק מדי פעם בפעם את כל הסכומים המגיעים ושיגיעו לבנק מהחייבים וכן כל כספים שניתנו או ינתנו, שולמו או ישולמו, לחייבם או עבורם..."




לאחר מספר שנים, בשל התיקון לחוק הערבות, זומנה הנתבעת בשנית, לסניף התובע וחתמה על הצהרה נוספת ומשלימה, כי הינה בעלת עניין בחברה (לאור היותה מחזיקת 5% ממניות המוסך), וכן בשל כך, שאינה הערבה היחידה. הנתבעת אישרה בחתימתה, שאין כל שינוי מהותי בחבותה כלפי התובע מכוח ערבותה, וכי הצהרתה נועדה להבהיר כי תיקון חוק הערבות, אינו חל עליה ששל שאינה ערבה יחידה, כי אם בעלת עניין בחברה (רא' נספח ט/2 לתצהירה של גב' מלכה).




אין מחלוקת שכתב הערבות המתחדשת שנחתם על ידי התובעת, בחשבון הפרטי של בעלה ז"ל, הוגבל לסכום של עד 60,000 ₪. גם במקרה זה נטען, כי בהתאם לנוהלי הבנק, הוסבר לנתבעת משמעותה ומהותה של חתימתה על הערבות.




בהמשך, חתמה הנתבעת גם על הודעה לערב, אודות ערבותה הנ"ל בחשבון הפרטי של בעלה בה הצהירה כי ערבותה הינה ערבות כללית לכל סוגי התחייבויות החייב כלפי הבנק בכל סניפיו כפי שהן כיום וכפי שתהיינה בעתיד, לרבות התחייבויות חדשות והתחייבויות מתחדשות הכל כמפורט בכתב הערבות המקורי, קרי, עד לסך 60,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה, כמפורט בכתב הערבות.




ע.ת. 3, הגב' מלכה ציינה בתצהירה כי לא היה כל שינוי מהותי בחבותה של הנתבעת, מכוח ערבותה בחשבון הפרטי, והצהרה זו נערכה מטעמי זהירות, על מנת להבהיר לנתבעת כי תיקון חוק הערבות אינו חל עליה, לאור הגבלת הסכום של ערבותה והיותה אשת בעל החשבון.




טענת הנתבעת, כי מעולם לא "הוסברו" לה משמעותן ומהותן של המסמכים הנ"ל עליהם חתמה, אינה מהימנה ודינה להידחות. הנתבעת לא "הוּטעתה" מעולם לחשוב, כי היא חותמת על מסמך אחר, מכתבי הערבות המפורטים, עליהם היא חתמה בפועל.




חתימותיה של הנתבעת מופיעות הן בחתימה מלאה והן בראשי תיבות, על גבי כתבי הערבות המפורטים ועל ההצהרות הנלוות, הן במסגרת החשבון העסקי והן במסגרת החשבון הפרטי.




טענותיה של הנתבעת אף אינן דרות, לדעתי, בכפיפה אחת עם העובדה כי הינה אכן עובדת מוסד בנקאי אחר, משך עשרות שנים, וכי עוד בעת חתימתה על כתב הערבות הראשון, היא כבר צברה ותק של כ-12 שנה, כעובדת של המוסד הבנקאי (רא' עדותה בעמ' 14 שוו 27 לפרו').




מקובלת עלי טענת התובע שעל פי ההלכה הפסוקה והמקובלת, חזקה על מי שחותם על מסמך, שהוא יודע את תוכנו ואי קריאתו בחוסר אכפתיות, תמנע ממנו מלהסתמך על הטענה כי "לא נעשה דבר":


"הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (רא' ע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3), 304 [1990]).
וכן:
"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו,יהא תוכן המסמך אשר יהא(רא' ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט 113 [1965].



הנתבעת לא הרימה את הנטל, לסתור את החזקה האמורה.




בע"א 1548/96, בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' תק-על 2000(2), 1566 הבהירה כב' השופטת דורנר, כי על המבקש לסתור את החזקה האמורה, להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה.




הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה, שלא הוסבר לה ולא הבינה, את משמעות ערבויותיה, החתומות. יתירה מכך, מקובלת עלי טענת הבנק כי אכן הוסברה לתובעת היטב, המשמעות של מתן ערבותה, בחשבונות נשואי התביעה, וכי חתימותיה ניתנו, מדעת.




ד. הוכחת החובות הנטענים:



לטענת הבנק, נכון למועד הגשת התביעה (15/03/04), עמדו יתרות החוב, על פי רישומי ומסמכי הבנק, על הסכומים כדלקמן:
בחשבון העסקי - חוב על סך של 238,839 ₪ (כולל ריבית רבעונית עד ליום 01/01/04).
יתרות חוב בגין שתי הלוואות לחברה, בסך כולל של 298,225 ₪ נכון ליום 14/03/04.
בחשבון הפרטי - חוב בעו"ש על סך של 8,490 ₪ (כולל ריבית רבעונית עד ליום 01/01/04),
יתרות חוב בגין יתרת הלוואה לבעלה ז"ל, בסך של 30,357 ₪.




כראיה להוכחתה של יתרות החובה בכל הנ"ל, הציג התובע תדפיס שיערוך כללי וחתום, נכון ליום 15/03/04 (נספח יט' ונספח כ' לתצהירה של גב' מלכה).

ה. ערכם הראיתי של מסמכי הבנק:



אין מחלוקת שניהול רישום מדויק ואמין אודות כל פעולה ופעולה (תהא ערכה אשר תהא), הינו אחת מחובותיו של הבנק, כלפי לקוחותיו. אופייה של חובה זו, הביא בין היתר, לכך שהמחוקק העניק כוח ראייתי מיוחד לרישום בספרי הבנק, המקלים על התאגיד הבנקאי בהוכחת עניינים בנקאיים. הקלה זו לידי ביטוי, בייתור הצורך בהעדתו של כל פקיד ופקיד, אשר ביצע פעולה בנקאית כלשהי בחשבון.




בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מז' (3) 240 (1993) צוין כי:


"... הגיונם של דברים מחייב לראות בתדפיסים אלה העתקים של רישומים בספר בנקאי, במובן פקודת הראיות [נוסח חדש]. תכליתן של ההוראות בפקודת הראיות [נוסח חדש], העוסקות בהגשת העתקי רישום של ספר בנקאי כראיה, היא להקל על דרכי ההוכחה של עניינים הקשורים בבנקים ולייתר את הצורך בטלטול ספרי הבנק לבית המשפט ובהטרחת פקידי הבנק לבית המשפט על מנת להעיד מכלי ראשון על פעולה בנקאית שנעשתה בחשבון פלוני ונרשמה (ע"א 174/88 ה' גוזלן ואח' נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפיון [8], בעמ' 565:ב ראה גם ע"א 182/65 הנדלר נ' חברת חלקה 66בגוש 6126בע"מ ואח' [9], בעמ' 117)."

ובהמשך:

"תכלית זו תסוכל לחלוטין, אם בפירוש הוראות פקודת הראיות [נוסח חדש] לעניין זה לא יינתן ביטוי לחידושי הטכנולוגיה המאפשרים אגירת נתונים שלא בדרך של כתיבה או הדפסה על גבי נייר. מובן כי הדבר עלול לגרום לשיבוש בהליכים משפטיים ולהכבדה ניכרת – שלא לצורך – על המוסדות הבנקאיים, העושים שימוש בשיטת רישום ממוחשבת. על מנת למנוע אפוא את ריקונו מתוכן של ההסדר הקבוע בפקודת הראיות [נוסח חדש], יש לפרש את המונח "פנקס", העומד ביסוד ההגדרה המצויה בסעיף 35, ככולל כל מאגר נתונים המצוי בידי הבנק, ומתייחס לעיסקאות ולפעולות הנעשות במסגרת הפעילות הבנקאית, ולא לפרש מונח זה כפשוטו מן הבחינה הצורנית (ראה לעניין זה את מאמרו של ע ארגוב, "קבילותם של פלטי מחשב כראיה" משפטים כ (תש"ן-תשנ"א) 131, 157).



תדפיסי תנועות בחשבון הבנק אכן הוכרו, זה מכבר, בפסיקת בית המשפט העליון כראיה לכאורה לאמיתות תוכנם (רא' פסק הדין לעיל בעמ' 256-257). הכרה זו מונעת מצבים אבסורדים שבהם יידרש המוסד הבנקאי להוכיח דרישה להוכחת היתרה הסופית, באמצעות עדים, אודות כל הוראה אשר ניתנה ו/או התקבלה וכל פעולה שבוצעה במסגרת החשבון, על ידי פקיד כזה או אחר (אשר יידרש להעיד).




הכרה זו, בערך הראיתי של מסמכי הבנק, אינה גורעת, מזכותו של בעל עניין בחשבון, להשיג על פעולה כזו או אחרת, המופיעה בתדפיסים, ולהביא ראיות נגדיות ולהפריח את הרישום.

ו



בתביעה זו, הנתבעת לא תקפה את האותנטיות של הפעולות הרשומות במסמכי החשבונות, הן בתקופה שבה החשבונות נוהלו באופן פעיל (לגביה העידה כי לא טרחה לעיין בדברי הדואר אשר היו נשלחים על ידי הבנק, באופן תדיר), והן במסגרת הראיות שהובאו מטעמה, בדיעבד, על אף הליכי גילוי המסמכים הארוכים שהתנהלו בין הצדדים.




בנסיבות המתוארות, הוכח, במידת הראיה הנדרשת, כי יתרות החובה המפורטים במסמכי הבנק בחשבונות העו"ש (העסקי והפרטי), כפי שנטענו על ידי הבנק וכפי שמשתקפים מדפי החשבונות, הינן מבוססות.


ו. הטענה באשר להיעדר ריבית מוסכמת:



הנתבעת מפנה למסמכי פתיחת החשבונות, בהם לא נקבעו שיעורי הריבית. לטענתה, בהעדר מסמך מטעם התובע, המוכיח אחוזי ריבית מוסכמים אותן יגבה הבנק, ממועד פתיחת החשבונות, הרי שלא עלה בידי הבנק להוכיח שיעורי ריבית מוסכמים. בנסיבות אלה, הבנק לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח את גובה החוב "האמיתי" בחשבונות נשואי התביעה, משום שהבנק לא הציג, כל ראייה המפרידה בין החובות "הנומינליים", לבין שיעורי הריבית שהחשבונות חויבו בגינן.




עיון בסעיף 4.א לחוזה הדביטורי הכללי (נספח א'1 לתצהירה של גב' רוזנבאום; נספח ב' לתצהיר עדותה של התובעת), מעלה כי אכן לא צוין שיעור ריבית מוסכם.




יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת התובע כי יש לראות - במסמך הנלווה לחוזה פתיחת החשבונות האמורים, שכותרתו "תוספת לחוזה דביטורי כללי, בעניין חישוב הריבית" – כמסמך שהיה חלק אינטגרלי ממסמכי ההתקשרות, של פתיחת החשבונות הבנקאיים נשואי התביעה (רא' נספח א'2 לתצהירה של גב' רונזבאום, באשר לחשבון העסקי ונספח ה'2 לתצהירה של גב' מלכה, באשר לחשבון הפרטי).




בתוספת האמורה פורטו דרכי החיוב של החשבונות בבנק, נשוא התביעה:




בסעיף 1 הובהר והוסכם: "הריבית על יתרות החובה בחשבונותיכם מחושבת על בסיס יומי – כאשר שיעור הריבית המצוטט לחודש – מהווה ריבית ל-30 יום, ומחוייבת בחשבוניתכם בתום כל חודש קלנדרי."




בסעיף 2 פורט: "שיעור הריבית לכל 30 יום שחשבונותיכם מחויבים בו מופיע בתחתית דף החשבון, מצד ימין כמספר בן 5 ספרות. שתי הספרות הימניות הן חלקי האחוז. שעור הריבית מעודכן מתאריך סיום דפי חשבונותיכם."




סעיף 6 לתוספת הנ"ל, מתייחס לשיעור הריבית החריגה שתיגבה, ובו צוין בין השאר, כי: "במקרה של חריגה ממסגרת האשראי המאושרת לכם על ידינו בחשבון העו"ש יחוייב חשבון העו"ש, בנוסף לריבית הנ"ל, בריבית חריגה ששיעורה לא יעלה על שיעור הריבית שיקבע לענין זה מפעם לפעם, על ידי המפקח על הבנקים".




יתירה מן האמור, הרי שחלק מדפי חשבון של שני החשבונות נשואי התביעה, צורפו על ידי הצדדים, כנספחים לתצהירי עדותם הראשית. עיון בדפי החשבון הנ"ל, מלמד כי הבנק אכן פירט, בכל דף חשבון, את המסגרת ואת גובה הריבית, בתחתיתו של כל דף, פירוט ופירוט (רא' סעיף 6 לעיל).




ניתן להגדיר את מערכת היחסים שבין בנק ולקוח, כמערכת יחסים שבין מלווה/לווה. כאשר הלקוח נמצא ביתרת זכות, הוא המעמד של מלווה, וכאשר הינו במצב של יתרת חובה, הינו במעמד של לווה.




אין מחלוקת שבנק אינו מוסד פילנטרופי ואינו מעניק אשראי, בהעדר הטלת חיובי ריבית. עובדות אלה היו נהירות לצדדים, בעת פתיחת החשבונות וחתימת כתבי הערבות על ידי הנתבעת.




הראיות שהוצגו, מוכיחות כי הבנק אכן ציין בכל דף חשבון שהופק בחשבונות נשואי התביעה, בזמן אמת, את מסגרת החשבונות ואת אחוזי הריבית המוטלים, בגין יתרות חוב בחשבונות.




החשבונות נפתחו ב-1988 ו- 1989. חשבונות אלה התנהלו במשך שנים לא מעטות, תוך כדי הפקת והמצאת דפי חשבון, בזמן אמת ובאופן שוטף.




הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי, לפיה היא או בעלה המנוח השיגו אי פעם, על אחוזי הריבית המחייבים, הנקובים בדפי החשבון ואין כל מקום לקבל את טענתה, המועלית בדיעבד ולאחר שנים, שאין המדובר באחוזי ריבית "מוסכמים", אך ורק בגין העובדה שהבנק העמיד את החובות לפירעון. בשעה שטענה זו לא הועלתה מעולם, בזמן אמת (במהלך שנות ניהול החשבון), יש להסיק שהשתיקה, במקרה דנן, הינה שתיקה רועמת וכמוה, כהודאה.




טענת הנתבעת, שהבנק לא הוכיח את אחוזי הריבית המוסכמים, מאחר ומשבצת זו לא מולאה בעת פתיחת החשבון, בנסיבות שתוארו, מצביעה יותר על המניע, הלא ראוי, של ניסיון להימלט מתשלום החוב, מאשר על טענה ראויה, שהנתבעת מאמינה בה, בפועל.




בנסיבות שתוארו, יש במסכמי הבנק שהוגשו, כדי להרים את הנטל המוטל על ידו להוכחת יתרות החובה בחשבונות (כולל הריבית המוסכמת שהוטלה מעת לעת), כהווייתם.

ז. החובות הנטענים בגין יתרת ההלוואות:



התובע לא הציג בפני בית במשפט את מסמכי ההלוואה המקוריים, אשר ניטלו לטובת כיסוי יתרות החובה החריגות שנוצרו בחשבון העסקי ובחשבון הפרטי. מסמכים אלה לא אותרו על ידי הבנק ולטענתו הינם מתוייקים, בדרך כלל, במקומות אחרים (קלסרים מרוכזים של הלוואות) ולא במסמכי החשבונות, גופם. הנתבעת גם לא הציגה העתקי מסמכי ההלוואות האמורים, מטעמה.




הבנק טוען כאמור, כי בגין שתי ההלוואות שניטלו על ידי המנוח, בחשבון העסקי, נותרה יתרת חוב, בסך כולל של 298,224 ₪ (נכון ליום 14/03/04), ובגין הלוואה שניטלה על ידי המנוח , בחשבונו הפרטי, נותרה יתרת חוב בסך, של 30,357 ₪.




כראיה לנטילתה וקיומה של ההלוואה הראשונה בחשבון העסקי, צירף הבנק את תדפיס חשבון העו"ש העסקי, לפיו, ביום 18/03/97, זוּכָּה החשבון על ידי הבנק בסכום ההלוואה האמורה, בסך של 220,000 ₪ (נספח י'1 לתצהירה של גב' מלכה). כראיה לנטילתה וקיומה של ההלוואה השנייה בחשבון העסקי, צירף הבנק את תדפיס חשבון העו"ש העסקי, לפיו ביום 17/06/99, זוּכָּה החשבון, על ידי הבנק בסכום ההלוואה האמורה בסך של של 110,000 ₪ (נספח יא'1 לתצהירה של גב' מלכה). כראיה לנטילתה של ההלוואה בחשבון הפרטי צירף הבנק את תדפיס חשבון העו"ש העסקי לפיו, ביום 26/10/00, זוּכָּה החשבון הפרטי בסכום ההלוואה האמורה, בסך של 20,000 ₪ (נספח ח'1 לתצהירה של גב' מלכה).




פרטי שלושת ההלוואות הנ"ל פורטו בתדפיסי הבנק שהונפקו מהמערכת הממוחשבת של הבנק, בסמוך לעריכת תצהירה של גב' מלכה (רא' נספחים ח'2, י'2 ו-יא'2 לתצהירה של גב' מלכה). במהלך הרגיל, אמורים להוותר העתקי מסמכי ההלואה , בידי כל אחד מהצדדים.




הבנק מודה כי העתקי מסמכי ההלוואות לא נמצאו על ידו, אולם, לטענתו אין מקום לאמץ את גרסת הנתבעת, כי יש בהעדר איתורם של אלה, כדי לסתום את הגולל על עצם הענקתם וקיומם. אך טבעי הוא הדבר, כי הראיה הטובה ביותר לשם הוכחת אותן ההלוואות, הינם מסמכי ההלוואה המקוריים. מאידך, לא עלה בידי הנתבעת כדי לסתור את טענת הבנק באשר לעצם הענקתם בפועל על ידי הבנק, הן בחשבון העסקי והן בחשבון הפרטי. תדפיסי החשבונות המתעדים באופן פוזיטיבי, את מתן ההלוואות שניטלו בפועל והועברו לחשבונות, בהם בוצעו הזיכויים (הודות להלוואות אלה). מסמכים אלה, נערכו במסגרת הפעילות השוטפת של הבנק, והם אכן מעידים ותומכים בטענות הבנק, באשר להלוואות הנטענות שניטלו על ידי המנוח, וניתנו על ידי הבנק.
אין מקום לקבל את טענת הנתבעת, שמסמכי הבנק להוכחת גובה החוב הנטען בגין ההלוואות, נספח ח/2 (פירוט יתרת החוב מיום 21/05/07 בגין ההלוואה במסגרת החשבון הפרטי), י/2 ו-יא/2 (פירוט יתרת החוב מיום 21/05/07 בגין ההלוואות במסגרת החשבון העסקי), הינם מעין "פלט מחשב", שאינם עומדים בתנאים הדרושים בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971).




הגב' מלכה ציינה בתצהיר עדותה (סעיף 19.ד), כי כל פעולה המבוצעת בחשבונות הבנק (בין אם היא לזכות ובין אם לחובה) נרשמת מיד, במחשבי הבנק. כן, ציינה כי הבנק נוקט באופן סדיר באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר המחשב ומפני שיבוש בעבודות המחשב.




הבנק אינו חולק על כך שהגב' מלכה, אינה "מומחית לענייני מחשבים" והיא אינה מתיימרת להיות כן. מאידך, מדובר בעדה המועסקת מזה למעלה מ-28 שנה בבנק ומשנת 1997 הינה מורשית חתימה. יש בעדותה כדי לבסס את קיום תנאי הסעיף הנ"ל, לפקודת הראיות. עדה זו אף לא נחקרה בחקירתה הנגדית כלל, אודות טענות כלשהן לרישום נתונים מוטעים ו/או אודות כֶּשל כלשהו בהגנה, הקיימת על מחשבי התובע.




הנתבעת מעלה בסיכומיה טענה חדשה, לפיה, ככל שעל פי הרשומות שבדפי החשבון (נספחים י/1 ו-יא/1 לתצהיר גב' מלכה), ההלוואות הועברו לחשבונות העו"ש, לצורך כיסוי יתרות החובה שהיו בחשבונות אלה, כבר בעת מתן ההלוואות, הרי שישנה חשיבות יתרה לתנאי ההלוואה שסוכמו בין הצדדים, לרבות הריבית בגינם, וזאת על מנת למנוע מצב בו תנאי ההלוואה יהיו גרועים מתנאי הותרת העמדת החשבון, באשראי.




על פניו, מתן ההלוואות נועדו לאפשר לחברה, ולמנוח ( ואף לנתבעת, עקב ערבותה), לפרוס את חובותיהם, כלפי הבנק, בצורה נוחה יותר. באופן כללי, הסכמת הבנק למתן הלוואה ללקוחו, לכיסוי חובות וחריגות בחשבון העו"ש, נועדת להיטיב עימו. באם הנתבעת הינה סבורה שהעובדות הינן אחרות, הרי שהייתה סלולה בפניה, הדרך להוכיח זאת, על ידי הצגת ראיה חשבונאית מטעמה, אשר תתמוך בטענותיה.




יש להבחין בין טענה ערטילאית, לבין טענה המבוססת על חומר ראיות (דפי חשבון, חוות דעת וכו').




אין מחלוקת שבעת מתן ההלוואה, הכוונה המוצהרת של שני הצדדים הייתה שתשלומי ההלוואה, ישולמו בפועל וייפרעו. אין גם מחלוקת שאילו המנוח היה פועל כאמור, יתרות החובה בחשבונות ובגין ההלוואות, לא היו צומחים מחדש וצוברים חיובי ריבית חדשים ונוספים.




הנתבעת מבקשת לזקוף לחובת הבנק את העובדה שהוא הפגין אורך רוח והעניק לבעלה ז"ל (ולמשק ביתם המשותף), אוויר לנשימה, בתקווה שהחברה ובעלה יעמדו בהתחייבויות החדשות, וינצלו את אפשרות הפריסה שהוענקה, במסגרת ההלוואות האמורות, ובכך יצליחו לפרוע את החובות שהצטברו בחשבונות (ושכבר נוצרו, דה פקטו), בתשלומים וחיובי ריבית, נוחים ופרוסים יותר.




אילו רצתה התובעת להוכיח את טענתה, לפיה מתן ההלוואות לצורך פריסה ומיחזוּר החוב, הרע את מצבן של החובות והמשך הצטברותן, לעומת מצב בו הבנק היה מסרב לפריסה המבוקשת באמצעות הענקת ההלוואות ומעמיד את יתרות החובה לפירעון מיידי (ערב מתן ההלוואות), היה עליה להציג ראיות לכך.




הנתבעת גם לא הציגה כל ראייה שתצביע על כך שביצוע פעולה חשבונאית, של "איון" פעולות מתן ההלוואות, והמרתם ביתרות החובה בחשבונות שהיו, ערב מתן ההלוואות, היה מוביל ליתרת חובה פחותה מיתרת החובות בפועל, ערב הגשת התביעה, כפי שפורטו דלעיל.




אוסיף ואציין בעניין זה (וכן לעניין גובה הריבית שחוייבה בחשבונות גופן כפי שפורט לעיל), כי דין טענתה של הנתבעת, שהבנק לא דאג ליידעה, "בזמן אמת", אודות מצב החשבונות (לרבות סכומי היתרה שבהם), להידחות. תשובתה (בעמ' 17 שו' 27-28 לפרו'), לפיה כלל לא הייתה "מעוּרה" בדברי הדואר אשר נשלחו מטעם הבנק, לביתה, אינה משביעת רצון, בלשון המעטה. ערבותה ניתנה במסגרת חשבון הבנק של בעלה ושל עיסקו, אשר שימש לפרנסת משק הבית המשותף שלה ושל בעלה (ז"ל). מסמכי הבנק היו לרשותה, בכל עת, ואם היא לא מצאה לנכון לעיין בהם (טענה מסופקת, בפני עצמה בעיני), הרי שאין לה להלין, אלא על עצמה.




לסיכום, די בראיות שהוצגו על ידי הבנק אודות יתרות החובה בגין ההלוואות שלא סולקו, אשר לא הובאו כנגדם כל ראיה נגדית של ממש מטעם הנתבעת, כדי לבסס את התביעה אודות יתרת החובות בגינם, כפי שנטענו.



ח. התנהלותו של הבנק בהליך מכירתו של הנכס הממושכן:



הבנק פסק מכיבוד פירעון תשלומי ההלוואות בחשבון העסקי בדרך של חיוב התשלומים בחשבון העו"ש, בחודש אפריל 2001. בסמוך לאחר מכן, העמיד הבנק את החובות בגין יתרת החובה בחשבונות העו"ש וההלוואות שלא נפרעו, לפירעון מיידי. בסמוך לכך, נדרשה גם הנתבעת לפרוע את החובות, מכוח ערבותה.




ביום 07/02/94, משכן המנוח לטובת הבנק, את נכס המקרקעין בו נוהל המוסך, אשר היה בבעלותו. לאחר העמדת החובות לפירעון מיידי ובמסגרת ניסיונות הבנק לגבותם, הוא פעל למימוש המשכון שלו, על הנכס.




ביום 30/12/04, אושרה מכירתו של הנכס הממושכן על ידי ראש ההוצאה לפועל.




ככל שהמכירה בוצעה בפועל, לאחר הגשת תביעה זו, הבנק מודה, כי יש לקזז מסכום התביעה, סך של 181,676₪ (הסכום הסופי לזיכוי בעקבות מכירתו של הנכס הממושכן, לאחר ניכוי ההוצאות כולל הארנונה, המע"מ, תשלום מס שבח, ועוד).




לטענת הנתבעת, היה מוטל על הבנק עוד בשנת 1997 או בשנת 1999 (במועדי מתן ההלוואות הנטענות), לממש את המשכון לכיסוי יתרות החובה בחשבון העסקי. כן, נטען כי יתרת החובה של החברה/מוסך, נכון ליום 01/05/01 הייתה סך של 310,470 ₪, בעוד ששווי הנכס על פי הערכת השמאי נקבע בסך 691,200 ₪. לטענת הנתבעת, באם הבנק היה מממש את הנכס, בסמוך לאחר מועד המינוי כונס הנכסים מטעמו, ולא בחלוף למעלה משלוש שנים, התמורה שהייתה מתקבלת הייתה מכסה את יתרת החובה של החברה, כלפי הבנק.




באשר לטענה שהיה מקום לפעול לממש את הנכס בשנת 1997 עד 1999, מדובר בטענה שהינה בבחינת "חוכמה לאחר מעשה", בדיעבד. בעניין זה הנני מפנה לדברי בפרק ז' סעיפים 12 ו-13 לעיל. המטרה של מימוש הנכס , שהבנק החל בו, משהועמדו החובות לפרעון, הייתה לכסות את החוב ו/או חלקו. הבנק נהג ופעל כראוי ,כלפי הערב (הנתבעת 3), בנסיון המימוש, שעה שהיה בידו נכס ממושכן של החייב, העיקרי.




באשר לטענה לתקופה הארוכה של למעלה משלוש שנים, ממועד מינוי כונס הנכסים ועד למכירתו של הנכס, מקובלת עלי טענת הבנק, כי מרבית תקופת העיכוב אינה באשמת הבנק ואין לזקוף אותה לחובתו. התמונה שמצטיירת הינה כי המנוח פעל בדרכים שונות ותקיפות, כולל בדרך של פניה לערכאות בהליכים שונים בבקשות שונות, לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל למימוש הנכס. פעולות אלה תרמו תרומה נכבדת לעיכוב שנוצר במימוש הנכס.




הנסיבות המתוארות משליכות אף על טענתה של הנתבעת, שהיה על הבנק לפעול למימוש הנכס "עוד בשנת 1999-1997".




התנהלותו של המנוח בניסיון למנוע את מימושו של הנכס, מהרגע שהחלו הליכי המימוש בפועל, מלמדת כאלף עדים, על התנגדותו העקבית למימוש הנכס, גם קודם לכן. ההלוואות ניטלו על ידו בזמנו, בין היתר, בתקווה כי יעלה בידיו לעמוד בפרעונם, כך שתמנע תפיסתו ומכירתו של הנכס/מוסך, הממושכן.




הנני דוחה את טענות הנתבעת, שהבנק לא יידע אותה בדבר הליכי מימוש הנכס. נספחים יח' 1 ו-2 לתצהיר עדותה של גב' מלכה, מלמדים כי הנתבעת, היא זו שקיבלה לידיה ביום 21/10/01, את הודעת הפינוי של המוסך שהופנתה לחברה.




עו"ד ארונוביץ (ע.ת. 1) אשר טיפלה בהליך מכירתו של הנכס מטעם משרדו של כונס הנכסים, אישרה בעדותה כי התובעת הייתה בעצמה מודעת להליכי המימוש, והתבקשה (יחד עם המנוח) להציע קונים פוטנציאליים, וכן התבקשה לסייע במילוי וחתימת הניירת הנדרשת, לצורכי המימוש (כולל הניסיון להקטנת חובות המיסוי וכד').




לאור כל האמור, לא מצאתי כי נפל דופי באופן התנהלותו של הבנק באשר להליך מימושו של הנכס הממושכן, ואין הבנק נושא באחריות לכך שהוצאות המימוש היו נכבדות והותירו סכומים פחותים יותר, לכיסוי החוב הצומח.


ט. טענת ההתיישנות ושיהוי :



הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה, שכן (כפי שעולה מדפי החשבון), החברה ובעלה המנוח נקלעו לקשיים כבר החל משנת 1997. הנתבעת, לטענתה, הזניחה את הטיפול, לא העמידה את החוב הכולל לפירעון מיידי וחיכתה עד לשנת 2001, להוציא את מכתב הדרישה של הבנק. בנסיבות אלה ולאור חובת תום הלב והנאמנות המוגברת של הבנק, לא יהא זה נכון וצודק לראות את יום הוצאת מכתב הדרישה, כמועד "היווצרותה של העילה".




הנתבעת אינה חולקת שבאופן "רגיל", יש למנות את תחילתה של תקופת ההתיישנות ממועד הדרישות הראשונות לערב (05/01 ו-06/01). מאידך, לטענתה, במקרה דנן, ככל שברור (בדיעבד) שהחובות בעצם התגבשו ב-1997 (המועד של תחילת נטילת ההלוואות), יש לראות את אותו המועד כראשיתה של התקופה למניין ההתיישנות.




לטענת התובעת, השיהוי הבלתי סביר מטעם הבנק בנקיטת ההליכים המשפטיים כנגדה, גרם לה נזק, אשר בגינו יש להורות על דחיית התביעה.




אף אם היה ניתן לקבוע (בדיעבד), שממועד מתן ההלוואות, החברה והמנוח היו במצב כלכלי קשה, שלא איפשר עמידה בפרעון ההלואות, הרי שעובדות אלה לא היו נהירות, מראש. הנתבעת ובעלה המנוח, כבעלי המניות בחברה, לא ביקשו מהבנק, לממש את המשכון. אדרבה, ניטלו ההלוואות כמתואר לעיל וגם אחרי שננקטו הליכי מימוש, פעל המנוח בנסיונות לעכבם ולבטלם..





הבנק מצידו, פעל מיידית למימוש הנכס הממושכן, ועוד בטרם נקיטת ההליכים בתיק זה. הבנק לא יכל לצפות מראש את הקשיים שיוערמו על ידי המנוח, למימוש הנכס, קשיים אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בנקיטת הליכים (במספר בתי משפט שונים) שכל תכליתן נועד, לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל (כך לדוגמא, הבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה ביום 13/12/01 שנדחתה בסופו של יום בפסק הדין שניתן ביום 02/05/02, רא' נספחים ג' 1-2 לתצהירה של הגב' ארונוביץ; הבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה ביום 17/06/02 שנדחתה אף היא בסופו של יום, רא' נספח ד' לתצהירה של הגב' ארונוביץ) .




משלא צלח הבנק לסיים את הליכי המימוש, בחר הבנק להגיש את התביעה, ב-25/04/04.




בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פד"י נז(5) 433 (2003), עמד בית המשפט על דחיית תביעה על הסף מחמת שיהוי בלבד, בקובעו:

 
"13. טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה...היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע... וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה...נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים".


בשנת 2001, עם קבלת מכתב הדרישה מאת התובע, פנתה הנתבעת לבנק בהצעת פשרה משלה (רא' נספח ט"ו לתצהירה של הגב' מלכה), אז עמדה יתרת החובה של החברה, על סך של 310,470₪. התובעת הציעה לשלם סך של 80,000 ₪ "במזומן, תוך חודשיים" וזאת בתמורה לביטול התביעה והוצאתה מכתב הערבות. הבנק דחה הצעתה זו. הייתה בידי הנתבעת, באותה עת, האפשרות לשלם לבנק על חשבון החוב, סכומים שהיו (לטענתה) ברשותה, על מנת להקטין את חבותה, גם בהעדר הסכמה מטעם הבנק לפטור אותה כנגד אותו התשלום. היא בחרה שלא לשלם דבר והתוצאות הצפויות של נקיטת הליכי תיק זה, היו נהירות לה.




בנסיבות שתוארו לעיל, אין מקום לקבל את טענת הנתבעת להתיישנות ואין מקום לקבל את טענתה לשיהוי בלתי סביר בנקיטת ההליכים כנגדה בתיק זה. היא ידעה אודות העמדת החובות לפירעון ואודות דרישות הבנק מ-05/01-06/01. היא ידעה אודות הליכי המימוש והסיבות לעיכובם. היא בוודאי לא דמיינה לעצמה, שהבנק "מוחל" על החובות הנטענים על ידו ועל חבותה , מכח ערבויותיה ,כפי שהובהר בשעה כשהצעת הפשרה שלה, נדחתה, על ידי הבנק.


י. סוף דבר



לאור כל האמור הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:




סך של 238,839 ₪ (יתרת החובה בחשבון העו"ש העסקי), בצירוף ריבית בשיעור ובאופן כמפורט בסעיף 13.א לכתב התביעה, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.




סך של 298,225 ₪ (יתרת ההלוואה בחשבון העסקי), בצירוף ריבית בשיעור ובאופן כמפורט בסעיף 13.ב לכתב התביעה, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.




סך של 8,490 ₪ (יתרת החובה בחשבון העו"ש הפרטי), בצירוף ריבית בשיעור ובאופן כמפורט בסעיף 13.ג לכתב התביעה, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.





סך של 30,357 ₪ (יתרת ההלוואה בחשבון הפרטי), בצירוף ריבית בשיעור ובאופן כמפורט בסעיף 13.ד לכתב התביעה, החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.




מסכום החוב, יקוזז סך של 181,676 ₪ אשר נתקבל ממימושו של הנכס הממושכן, אשר ינוכה מהחוב הכולל הנ"ל, נכון ליום 01/04/05.




כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין אגרת בית משפט, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוזה בנקאי

  2. חוזה עם הבנק

  3. משכון בנקאי

  4. ארנונה - בנקים

  5. ארנונה על בנק

  6. חוב לבנק לאומי

  7. עורך דין בנקאות

  8. תרגיל עוקץ בבנק

  9. עורך דין בנקים

  10. התחזות לפקיד בנק

  11. אחריות בנק מלווה

  12. חשבון משותף בבנק

  13. הפרת הסדר עם הבנק

  14. התיישנות חוב לבנק

  15. ציפיות הלקוח בבנק

  16. חובת האמון הבנקאית

  17. עורך דין חשבון בנק

  18. התיישנות תביעת בנק

  19. חובת האמון של הבנק

  20. מניעת פעולות בנקאיות

  21. הפרת החוק מצד הבנק

  22. חוזה בין הבנק ללקוח

  23. עורך דין דיני בנקאות

  24. בונוסים למנהלי בנקים

  25. גביית יתר עמלות בנק

  26. יציבות כלכלית של בנק

  27. תביעה נגד בנק החקלאות

  28. ביטול סגירת חשבון בנק

  29. עמלת שורה בנק הפועלים

  30. תביעה של בנק נגד ערב

  31. ערעור על תביעה של בנק

  32. מענק יובל לעובדי בנק

  33. טעות בהסדר חוב עם הבנק

  34. תביעה נגד בנק דיסקונט

  35. גביית תוספת סיכון בבנק

  36. בקשה לביטול הגבלה בבנק

  37. תעריף הארנונה של בנקים

  38. קניית רכב משועבד לבנק

  39. מימוש שעבוד לבנק מלווה

  40. תביעת בנק להחזרת כספים

  41. עמלות אופציות מעוף בבנק

  42. חתימה על טופס ריק בבנק

  43. "מכתב העברה" לעובד בנק

  44. שביתת עובדי בנק דיסקונט

  45. תביעה נגד לקוח בנק לאומי

  46. פיצוי על סגירת חשבון בנק

  47. אחריות הבנק כיועץ השקעות

  48. חובת הבנק לעדכן את הערב

  49. תביעה נגד הבנק הבינלאומי

  50. אי עמידה בהסדר חוב עם הבנק

  51. גביה בלתי חוקית בחשבון בנק

  52. עורך דין תביעות נגד בנקים

  53. תביעת בנק נגד לקוח על חוב

  54. עמלת פירעון מוקדם בנק לאומי

  55. תביעה נגד בנק על הפסד במכרז

  56. תביעה נגד בנק לאומי לישראל

  57. תיאום גובה עמלות בין הבנקים

  58. רישום הסדר מחיקת חובות בבנק

  59. פעולות בחשבון בנק ללא הרשאה

  60. חובת הקטנת הנזק של לקוח בנק

  61. עבירות כלכליות מנהל סניף בנק

  62. זכות עכבון רכב מול שעבוד לבנק

  63. תביעה של בנק המזרחי נגד לקוח

  64. תביעה של בנק דיסקונט נגד ערב

  65. תביעה נגד בנק בגין הגבלת חשבון

  66. ייצוג עובדי בנק ע''י ההסתדרות

  67. חיוב לפתוח תוכניות חיסכון בבנק

  68. התנהגות בנק ברגעי משבר חריגים

  69. תביעה בגין הפרת יחסי בנק לקוח

  70. צ'קים חוזרים של לקוח בבנק לאומי

  71. תביעה על זכויות בכסף בחשבון בנק

  72. בעלות על רכב מעוקל על ידי הבנק

  73. הגבלת חשבון בנק בגלל סירוב צ'קים

  74. תביעת בנק נגד מורשה חתימה בחשבון

  75. תביעה נגד הבנק הבינלאומי הראשון

  76. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  77. תביעה של בנק המזרחי על חוב בחשבון

  78. מעבר בנקים לשבוע עבודה של 5 ימים

  79. תביעה של בנק הפועלים נגד לקוחותיו

  80. סגירת חשבון בנק עקב חשד להלבנת הון

  81. תביעה להחזר כסף שהופקד בבנק הדואר

  82. משיכת כסף מכספומט - תביעה נגד הבנק

  83. אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

  84. אישור הסדר נושים למרות התנגדות הבנק

  85. תביעה נגד בנק המזרחי לחייב כיבוד צ'קים

  86. אחריות בנק מלווה על איחור במסירת דירות

  87. חובת הבנק למסור מידע לערבים על הסדר חוב

  88. אחריות הבנק כלפי לקוח שאינו דובר עברית

  89. הסרת הגבלה על חשבון בנק דיסקונט בירושלים

  90. פתיחת חשבון חיסכון בבנק כתנאי להגדלת מסגרת

  91. תביעה נגד בנק לאומי בגין ניהול חשבונות לקוי

  92. מששילם הבנק לעובדו הוא זכאי כמיטיב להטבת נזקיו

  93. ויתור על דיור חלופי - חובת הסבר ע''י פקיד הבנק

  94. הגבלת אחריות בגין שירותים בנקאיים של דואר ישראל

  95. החתמת עולים חדשים שלא יודעים עברית על הסכם בבנק

  96. תביעה נגד בנק מזרחי טפחות – טעות בהוראה טלפונית

  97. נטען כי הבנק ידע אשת הנתבע "אשת קש" בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה

  98. האם הבנק חייב כספים וזאת מכוח יישומו של "היתר עסקה" שנכרת בין הצדדים ?

  99. תביעה בשל נזקים כספיים שנגרמו (כביכול) עקב התנהלות רשלנית של הבנק ופקידיו

  100. משנקלעה החברה לחדלות פירעון הגיש הבנק את התביעה בטענה לחתימה על כתב ערבות

  101. בעסקאות ניכיון נוהג הבנק לעיתים ליצור קשר עם הסניף הנמשך על מנת לקבל אינפורמציה בדבר יכולת כלכלית

  102. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון