קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של נהג מונית נגד תחנת מוניות: 1. יתרת חוב בגין שירותי הסעות שנתן התובע לנתבעת 3 עומדת ביסוד תביעתו לחייב את הנתבע 1 כמנהלה ואת נתבעת 2 כמי שרכשה את זכויותיה של הנתבעת 3 לאחר שנקלעה לקשיים כספיים. 2. התובע עבד כנהג מוניות עצמאי במסגרת תחנת מוניות של הנתבעת 3, ושנוהלה ע"י נתבע 2. התחנה הנ"ל עסקה בזמנו בביצוע הסעות עובדים למקום עבודתם והסעות נכים של משרד הבטחון. 3. אין חולק, כי התובע ביצע נסיעות מסוג נסיעות אשראי עבור הנתבעת 3, והיה אמור לקבל את התשלום בגינן לאחר שהתשלום היה משולם לידיה ע"י ספק העבודה. לטענת התובע, חוללו שיקים של הנתבעת 3, אותם מסר בידיו הנתבע 1 בין היתר לנוכח הגבלת חשבונה של החברה בבנק. בגין השיקים הנ"ל נפתח תיק הוצל"פ כנגד הנתבעת 3, ועל חשבון החוב נגבו כספים מצדדי ג'. 4. אין חולק, כי הנתבע 1 שימש בתקופה הרלבנטית כמנהל התחנה, ובתור שכזה חילק את העבודות בין הנהגים השונים, קיבל את התשלומים מצדדי ג', ושילם לנהגי המוניות את שכרם. לטענת התובע, פעל הנתבע 1 במרמה ובהטעיה שעה שהעלים ממנו את מצבה הכספי של הנתבעת 3, המשיך להעסיקו ומסר בידיו שיקים ביודעו שחשבונה בבנק עומד להפוך למוגבל. לא זו אף זו, הנתבע 1 רוקן את חשבון הנתבעת 3, נטל לעצמו את התקבולים שהתקבלו מצדדי ג', והעביר את רכוש הנתבעת 3 לנתבעת 2. הנתבעים אינם חולקים, כי נמסרו לתובע השיקים המשוכים ע"י הנתבעת 3, ואולם לטענתם האחרונה היא החייב היחידי על פיהם. הנתבע 1 הוסיף וטען, כי שולם לתובע בגין השיקים סך של 4,000 ₪, וכן על דרך קיזוז. אמנם, לטענתו הנתבעת 3 אינה פעילה משנקלעה לקשיים כספיים, אולם למצב זה הגיעה לאחר שהבנק הגביל את חשבונה של החברה. 5. אין חולק, כי הנתבעת 2 הוקמה בסוף חודש אוגוסט 06 . לטענת התובע, פעל הנתבע 1 להקמת חברה חדשה על מנת להתחמק מתשלום חובותיה של הנתבעת 3. הוא הקים את הנתבעת 2 בשותפות עם אחת מעובדות הנתבעת 3 והחברה החדשה ממשיכה באופן מדויק את פעילותה של הנתבעת 3. הגם שהנתבע 1 אינו רשום כבעל מניות או מנהל של הנתבעת 2 הוא שהמשיך בפועל לנהלה. יתרה מזו, לטענתו, הנתבע 1 עיכב תשלומים שהיו אמורים להשתלם לנתבעת 3 והעבירם לנתבעת 2, כך שהאחרונה קיבלה כספים שלא הגיעו לה. הניסיונות הנ"ל להעברת דמי תקבולים לנתבעת 2 מצדדי ג' שהיו מגיעים לנתבעת 3 מלכתחילה נעשו אצל מספר ספקים ובחלקם גם הצליחו. הנתבעים הציגו גרסה אחרת. לטענתם, הואיל והתובע לא היה מודע למערכת היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם, הציג תמונה מעוותת שחטאה לאמת. עפ"י המצב העובדתי שנוצר כשהנתבעת 3 נקלעה לקשיים נותר חוב לעובדת הגב' מורמאן - נציגת הנתבעת 2. האחרונה נתנה בנוסף לשירותי הסעות לנתבעת 3 גם סיוע כספי להפעלתה , ולכן הגיעה להסכמה עם הנתבע 1 בהסכם מיום 1.9.06 לפיו כנגד כל חובות הנתבעת 3 כלפיה ימכר לה מוניטין החברה ,שהועבר לנתבעת 2 ,שייסדה בעצמה. כך נמכרו לאחרונה גם מכשירי הקשר והזכות לפנות ללקוחות הנתבעת 3, ולרבות השימוש בקו הטלפון שלה. עוד סוכם לטענת הנתבעים, כי בשלב הראשון יסייע הנתבע 1 בהפעלת הנתבעת 2 ע"מ לאפשר לה לתת שירות ללקוחות ולהפעלת תחנת מוניות פעילה כבעבר. מטעם זה נטען כי אין גם מקום להרמת מסך כנגד הנתבע 1. לטענת הנתבעים, גם התובע עצמו הועסק ע"י הנתבעת 2, והנסיעות שביצע החל מחודש אוקטובר 06' בוצעו בעבורה. הנתבעת 2 אף חפצה להעסיק את התובע, אולם הוא סירב. יחד עם זאת נטען, כי הנתבעת 2 שהיא אישיות משפטית נפרדת, אינה אחראית לחובותיה של הנתבעת 3, ואין עסקה מהווה עסקו של הנתבע 1. לעומת זאת, התובע הסב לנתבעת 2 נזקים בניסיונו לגבות חוב שנותרה חייבת לו הנתבעת 3. 6. התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתביעה שהגיש בסדר דין מהיר בגין יתרת החוב הכוללת והמורכבת מיתרת החוב בתיק ההוצל"פ, ית"ח מסכום שיק נוסף בידיו שלא נפרע במלואו וחיוב בדמי סדרנות עתידיים לחודש נובמבר שבו לא עבד, ובסה"כ 25,388 ₪. התובע מבקש להתפצות גם בעבור נזקים עקיפים עקב סירוב הנתבעים לפרעון חובו. הואיל והוא היה אמור להחליף את המונית שברשותו למונית חדשה, נאלץ להמשיך לטענתו להשתמש ברכב הישן ולשאת בתיקונים הרבים, וכן נאלץ לשאת בריבית חריגה בבנק ולשלם דמים להסרת עיקול על הרכב הישן לצורך רכישת המונית החדשה. נזקיו העקיפים הסתכמו בסך של 20,000 ₪ נוספים, ועל כן ביקש לחייב את הנתבעים בסך של 40,000 ₪. יתרת החוב 7. התובע אוחז ב-3 שיקים כדלקמן: שיק על סך 7,000 ₪, מיום 11.4.06, שיק ע"ס 10,000 ₪ מיום 5.10.06, ושיק ע"ס 10,000 ₪ מיום 15.11.06. בנוסף, נמסר לידיו לטענתו, שיק בסך 11,450 ₪ שבגינו שולם לו רק סך של 10,000 ₪. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, משניתן פס"ד כנגד הנתבעת 3 על מלוא סכום התביעה ממילא אין הנתבעים 1 ו-2 יכולים להעלות טענות כנגד גובה החוב. לא זו אף זו, אין לתת אמון בגרסת הנתבע 1 בדבר תשלום שביצע ע"ח השיק בסך 7,000 ₪ בהעדר אמינות הן בדבריו בחקירה והן של ראייה בכתב שהגיש הלוקה בפגם כנ"ל. 8. המחלוקת המרכזית בין הצדדים בענין גובה החוב עפ"י השיקים נוגעת לשיק ע"ס 7,000 ₪, ועל יתרת החוב הכוללת לאחר תשלומים שבוצעו. לטענת ב"כ הנתבעים, עלה דווקא מחקירת התובע, כי לא נקב בסכום חוב נכון עת שנקט הליכי הוצל"פ בגין השיקים. כמו כן, אף לא טרח להצהיר על תשלומי גביה של 12,144 ₪ במסגרת תיק ההוצל"פ, ועל כן יתרת החוב אינה עולה על סך של 14,856 ₪, וזאת מבלי להתייחס לטענות הנתבע 1 בדבר תשלומים במזומן ועל דרך קיזוז. כאן המקום לציין, כי כבר בכתב התביעה צוין ע"י התובע, כי גבה ע"ח השיקים סך של 7,156 ₪, מצד ג' קיבל 2,988 ₪, ומנתבעת 3 סך של 1,000 ₪. בעדותו אישר, כי קיבל 1,000 ₪ ע"ח השיק בסך 7,000 ₪. עוד אישר, כי מיתרת החוב בגין השיק הנ"ל נותרה ית"ח של 5,000 ₪. התובע אכן לא בחר בתצהירו לחזור על כל הנאמר בכתב התביעה, אולם לא יכולה להיות מחלוקת, כי סכומים שבקבלתם הודה אין לחייב את הנתבעים במידה והוכחה אחריותם. על כן, גם אם אקבל טענת ב"כ התובע כי עדותו של הנתבע 1 בנוגע לתשלומים שביצע לרבות סך של 4,000 ₪ לוקה בהעדר מהימנות, נראה כי החוב המגיע לתובע בגין השיקים במונחי קרן צריך להיות 14,856 ₪ (כטענת הנתבעים), ואילו תביעתו לגבי דמי סדרנות הופרכה. גם הקשר הסיבתי בין נזקיו העקיפים לפעילות הנתבעים לא הוכח כדבעי. לטענת ב"כ התובע החיוב צבר חיובי ריבית, הפרשי הצמדה, שכ"ט עו"ד במסגרת תיק ההוצל"פ, כך שכל תשלום שבוצע נזקף ע"ח ההוצאות תחילה. אני סבורה שהצדק עם ב"כ התובע באופן חלקי בלבד. ראשית, התחשיב בתיק ההוצל"פ רלבנטי לנתבעת 3 בלבד, בהיותה בעלת הזיקה הישירה לחוב הנתבע שם ואילו הנתבעים האחרים לא היו צד לו. שנית, אין להשית על הנתבעים חיובים עקיפים מתיק ההוצל"פ. לפיכך, יש לקבוע כי התובע הוכיח את יתרת גובה החוב כנגד הנתבעים בסך של 14,856 ₪ ובנוסף, אני נותנת אמון בגרסתו לגבי ית"ח בסך 1,000 ₪ בגין שיק הנוקב סך של 11,450 ₪. ולכן החוב המוכח מגיע ל- 15,856 ₪ נכון לחודש אוקטובר 06'. אחריות הנתבעים 1 ו-2 9. התובע קיים אבחנה בין עילות התביעה כנגד שני הנתבעים. את התביעה כנגד הנתבע 1 עיגן בעילת תביעה של הרמת מסך ואחריות מנהל בתאגיד, בין היתר בטענות מרמה וקנוניה במטרה להברחת נכסים. ואילו את התביעה כנגד הנתבעת 2 ביסס בעילה נזיקית בדבר שותפות בקנוניה שנעשתה עם הנתבע 1 להברחת נכסי הנתבעת 3. אחריות הנתבע 1 10. לטענת ב"כ התובע, נתקיימו במקרה דנן כל יסודותיה של העילה בדבר הרמת מסך, במיוחד כשהוכחו מעשי מרמה ומעשים שפגעו ביכולת הנתבעת 3 לפרוע את חובותיה. בין היתר באו אלו לידי ביטוי במעשים כדלקמן: א. מכירת זכויות הנתבעת 3 תוך העדפת נושים אסורה. ב. מכירת נכסי הנתבעת 3 שערכם עולה בהרבה על חוב כלפי נציגת הנתבעת 2. ג. העברת הזכויות ומכירתן ללא הנפקת חשבונית בגין העסקה. ד. הקניית טובות הנאה לנתבע 1 במסגרת העסקה הנ"ל. 11. עפ"י עדות התובע ביצע סדרת נסיעות בעבור הנתבעת 3 באופן רציף מחודש 5/06 ועד 10/06. הוא הודה אמנם, כי את השכר עבור חודש אוקטובר קיבל מהנתבעת 2, אולם לדבריו הוא ביצע את שירותי ההסעות גם בחודש אוקטובר באותה מתכונת כמקודם, ולמעשה מבחינתו ביצע את העבודה עבור הנתבעת 3, הואיל ולא ידע כלל על עסקה או הסכם בין הנתבעים. לא נאמר לו על כך דבר, ונציגת הנתבעת 2 לא פנתה אליו לצורך התקשרות מוקדמת. לטענת התובע, דווקא נכונות הנתבעת 2 לנהל עימו מו"מ בענין החוב מצביעה, כי נעשתה קנוניה בין הנתבעים. לדבריו, הנתבע 1 הוא הדמות החיה בהפעלת הנתבעת 2, והוא מוכר ככזה גם בעת שננקטו הליכים פליליים כנגדו בענין העדר רשיון להפעלת העסק ע"י הנתבעת 2. הנתבע 1 העיד כי לנוכח תשלומים שביצעה נציגת הנתבעת 2 בעבור הנתבעת 3, כמו תשלום עבור חוב בגין טלפונים וערבות לחובות החברה הנ"ל, נוצרה ית"ח של הנתבעת 3 כלפיה. לכן נמכרו לידיה בפועל כל זכויות הנתבעת 3 על מנת להמשיך ולתפעל את תחנת המוניות, ואילו הוא המשיך לעבוד אצל הנתבעת 2 כשכיר מאז. הנתבע 1 אישר, כי מצבה הכלכלי של הנתבעת 3 היה קשה כבר ב-8/06, ולמרות זאת מסר בידי התובע שיקים שחוללו. לטענתו, לא ידע במועד מסירתם כי יחוללו, הגם שכבר אישר כי באותה תקופה ניהל מו"מ עם נציגת הנתבעת 2 על העברת הזכויות לידיה. בחקירתו לא הצליח הנתבע 1 להזכר בפרטים רלבנטיים להתקשרויות של הנתבעת 3 עם נהגים או תשלומים לידיהם, כך גם לא זכר תשלומי שכירות של בעלי רכב של הנתבעת 3 או למי נותרה חייבת בעבור שירותי הסעות. הוא הודה, כי לא הודיע לצדדי ג' שהיו קשורים עם הנתבעת 3 בקשרי עבודה, כי הנתבעת 3 הפסיקה לפעול. יחד עם זאת, לא הצליח לזכור מי קיבל את תקבולי צדדי ג', ומתי והאם יש לייחסם למי מהנתבעות 2 או 3. עוד הודה כי היפנה מכתב לצד ג', חברת ניטרון כימטק בע"מ מיום 11.12.06, ת/17 על פיו יש להעביר את הכספים המגיעים לנתבעת 3 לידי הנתבעת 2. בהיותו ער למעשה זה, ציין הנתבע 1 כי עשה זאת על דעת עצמו "ברגע של מחויבות לאתי ותו לא" (ר' עמ' 25 לפר'). 12. סעיף 6(א) לחוק החברות מונה מצבים מיוחדים שבהם תתאפשר הרמת מסך ההתאגדות, וזאת בין היתר כאשר השימוש באישיות המשפטית נועד להונות או לקפח אדם או כאשר היה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע חובותיה. כך עשו בתי המשפט שימוש בדוקטרינה הנ"ל כדי להטיל אחריות אישית על מנהלים ובעלי מניות של חברות שנמצאו בקשיים פיננסיים והמשיכו להתקשר עם ספקים מבלי לגלות להם את קשייה הפיננסיים של החברה. בתיהמ"ש אף גילו נכונות גבוהה להרים מסך ולהטיל אחריות אישית במקרים בהם נעשו פעולות הגובלות בתרמית. לצורך כך, נקבע כי די בהוכחת פעילות קלוקלת שהתלוותה אליה כוונת מרמה ברמה זו או אחרת כמו ניסיון להתחמק מפירעון חוב. [ראה א. חביב - סגל , דיני חברות (תשס"ז) 291] יודגש, כי הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר בחברה משפחתית, שאז ביהמ"ש יגלה פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך. [ראה: ע"א 4606/90 מוברמן נ. תל מר בע"מ פ"ד מו (5) 353] בנוסף להטלת אחריות אישית מכח הרמת מסך, ניתן להטיל אחריות אישית על נושא משרה בחברה מכח עילות לפי הדין הכללי כמו דיני החוזים והנזיקין. יודגש, כי הטלת אחריות אישית על נושא משרה שונה מהרמת מסך ההתאגדות, שכן מהותה של הרמת המסך הינה התעלמות ממסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה, לעומת זאת ,הטלת אחריות אישית שומרת על עקרון האישיות הנפרדת של החברה ומבוססת על אחריות אישית של האורגן. (ראה: 2792/03 יצהרי נ. טל אימפורט, ) זאת ועוד, נקבע כי היות אדם אורגן של תאגיד אינו מקים אוטומטית מחסום מפני הטלת אחריות אישית, במיוחד מקום בו הוכח אשם אישי סובייקטיבי למעשים או מחדלים שבוצעו על ידו. [ראה: ע"א 10385/02 מכנס נ. רג'נט השקעות בע"מ פ"ד נח (2) 53] 13. מתוך המסמכים והעדויות שפורטו מצאתי כי הנתבע 1 עשה ככל שעלה בידו להתחמק מתשלום חובות לנושי הנתבעת 3. הפעולות הנ"ל התבטאו בהעברת מלא הזכויות של הנתבעת 3 לידי הנתבעת 2 מבלי לסלק את חובותיה של הראשונה לנושיה. העדפתה של נציגת הנתבעת 2, על פני נושים אחרים כתנאי להמשך פעילות תחנת המוניות אף לשיטתו אינה יכולה לשמש תרוץ לפעילות כנ"ל, ופעילותו המאוחרת של הפנית תקבולים כספיים שהגיעו לנתבעת 3 לידי הנתבעת 2 העידו על מגמה מכוונת מצידו להברחת הנכסים.לא רק שהוכח, כי העסקה בכללותה בינו לבין הנתבעת 2 הניבה טובות הנאה לעצמו,אלא שהפעילות ביודעין בהתעלמות מהחוב לנושי החברה מעידה על התנהגות הפוגעת גם בנתבעת 3, וגם בנושיה. פעילות כנ"ל מהווה בוודאי חוסר תום לב וגם למעלה מזה. הרושם שהותיר הנתבע 1 בנסיון דחוק להצדיק את התנהלותו, היה לא רק של מי שאדיש לזכויותיו של התובע ולעילת תביעתו, אלא של מי שפעל להסיר גם אחריות מהנתבעת 2 על מנת להשיג יתרון עקיף ביחסים שביניהם. במאמר מוסגר יצוין, כי ב"כ הנתבעים ביקש להשתחרר מייצוג הנתבע 1 לאחר קיום ההוכחות, ונמנע מהגשת הסיכומים. לאחר ההחלטות מיום 28.12.09 ו-6.1.10, הוגשה הודעה נוספת של ב"כ הנתבעים, על פיה הודע לנתבע 1 על חובתו להגשת הסיכומים ונפקות העדרם. ובנוסף, ביקש ב"כ הנתבעים להכיר בהודעתו הנ"ל ככתב סיכומי הנתבע 1 אם לא יוגשו בנפרד. בנסיבות שבהן פעל הנתבע 1 כמתואר, יש להטיל עליו את מלוא האחריות לפירעון החוב לתובע, אם מכח הרמת המסך והטלת אחריות אישית כנושא משרה אצל הנתבעת 3 שפעל תוך סיכונה בנקיטת מעשים רחוקים מסטנדרט התנהגות ראוי או סביר, ואם באחריותו כאורגנה שעה שפעל בחוסר תם לב כלפי התובע ובחר גם להפר את חובת הזהירות כלפיו. אחריות הנתבעת 2 14. לטענת ב"כ התובע יש לדחות ניסיונות נציגת הנתבעת 2 לשכנע, כי פעלה בתמימות ללא כל תכנון מראש או שותפות למעשי מרמה וקנוניה. הואיל והוכח לטענתו, כי הנתבעת היתה שותפה מלאה בנסיון להברחת רכוש והעדפת נושים הרי יש לראותה כמי שביצעה מעשה עוולה נזיקי כלפי התובע, ולכן היא חבה באחריות לנזק שגרמה. לטענת ב"כ הנתבעת 2 לא יכולות השערותיו ותחושותיו הבלתי מבוססות של התובע, ליצור יריבות או עילה כלפי הנתבעת 2. התובע לא ידע אודות טיב היחסים האמיתי בין שתי החברות, ולא ידע גם מי זכאי היה לכספים מצד ג'. הואיל ואין בין חוב הנתבעת 3 לבין הנתבעת 2 קשר, אין להטיל לטענתו אחריות על האחרונה לפרעונו, מה גם שניסתה לסייע לתובע על דרך העסקתו בהמשך, והוא שסירב לכך. דווקא אי נכונותה לסלק את חובה של הנתבעת 3 מעידה לדבריו, כי אין ביניהן כל קשר מחייב. עפ"י עדותה של נציגת הנתבעת 2, הסכימה לסייע לנתבעת 3 בזמנו על דרך מתן הלוואה בסך של 16,000 ₪, בלא שהיה ידוע לה כלל על בעיות כלכליות. לדבריה, היו לנתבעת 3 הכנסות מכובדות, קשרי לקוחות טובים, וקיבלה שירותי הסעות ממספר רב של נהגים. העדה הצהירה, כי מאחר והנתבעת 3 לא עמדה בהתחייבויותיה, נאלצה לשלם תשלומים לבנק כערבה בגין ההלוואה, והנתבעת 3 נותרה חייבת לה סך של 16,000 ₪, שהגיעו לכדי 20,000 ₪. בהתאם להסכמה אליה הגיעה עם הנתבע 1 רכשה את מוניטין הנתבעת 3 כנגד כל חובותיה של הנתבעת 3 כלפיה. במסגרת הסכם המכר רכשה גם את הזכות לפנות ללקוחות הנתבעת 3 ושימוש בקווי הטלפון שלה. גם היא אישרה את גרסת הנתבע 1, כי לא הונפקה חשבונית בגין העסקה הנ"ל אלא נעשה קיזוז הדדי בין הצדדים. למעשה הודתה, כי שמעה על קיומם של עיקולים על תקבולי הנתבעת 3, אולם לא ידעה עליהם בוודאות. היא תארה את תכלית העסקה כך: "משום שהוא היה בקשיים, משום שהוא לא יכול היה לשלם, משום שהיה חייב כספים ורבתי איתו והכל, כמה בדיוק ואיך לא ידעתי". (ראה: עמ' 29 לפרו') בדבריה כיוונה לנתבע 1 ואישרה, כי הוא שהנחה אותה לפעול גם ברישום שם הנתבעת 2 כספק נפרד מול משרד הביטחון. העדה גם ניסתה לשכנע, כי לא ידעה על קיומו של הסכם בין צד ג' לנתבעת 3, וטענה, כי לו הייתה יודעת, הייתה מפסיקה את הפעילות באופן הנ"ל. בכל מקרה, טענה כי אין לזקוף טעות כנ"ל אם היתה לחובתה או לראות בו מעשה מרמה מצידה. נציגת הנתבעת 2 הודתה, כי החברה שבניהולה קיבלה לידיה את כל תקבולי צד ג' בעבור הסעות לחודש אוקטובר 06', בין היתר ההסעות שבוצעו ע"י התובע. 15. השאלה שבפני היא אם כן, האם חבה הנתבעת 2 שרכשה את נכסי הנתבעת 3 במהלך ביצוע שירותי הסעה ע"י התובע עבור מי מהנתבעות חובת זהירות כלפיו. לטעמי התשובה לכך צריכה להיות חיובית. הוכח כי הנתבעת 2 ידעה על שירותי ההסעה שניתנו ע"י התובע לנתבעת 3 וכן ידעה על יתרת החוב כלפיו. בנסיבות אלו יש מקום לקבע כי חלה עליה חובת זהירות כלפיו בכל הנוגע לריקון נכסי הנתבעת 3 כך שבמעשיה שהוכחו לא רק שהנתבעת 3 נותרה במצב שבו לא יכלה לפרע את החוב כלפי התובע אלא שגם הוא לא יכול להיפרע מנכסיה. אני סבורה כי הוכח שהנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות הנ"ל כלפי התובע עת שידעה או היה עליה לדעת כי הנתבעת 2 קיבלה תקבולים שהיו מיועדים לנתבעת 3 ולאור הוראות הנתבע 1 הגיעו לידי הנתבעת 2. אמנם אינני קובעת כי מעשים אלו נגועים בתרמית או שיתוף בקנוניה מצד הנתבעת 2 יחד עם הנתבע 1 משלא הוכח הדבר כדבעי. אולם, אינני מקבלת את טענת הנתבעת 2 כי מדובר אך בטעות מצידה. נציגת הנתבעת 2 הודתה, כי במעמד העסקה מול הנתבעת 3 נודע לה דבר קיומם של עיקולים לנושים, וגם מטעם זה הוכחה הפרת חובת זהירות כלפי האחרונים כאשר בחרה לקבל את תקבולי הנתבעת 3 ומבלי לידע כלל את ספקי או נושי האחרונה על העברת הפעילות לנתבעת 2. לראיה, מקום שניתנה הודעה כנ"ל לא קיבלה את התקבולים לידיה. אין ספק כי לתובע נגרם נזק כתוצאה מהפרת חובה זו שעה שלא הצליח לגבות את שהגיע לו מהנתבעת 3. בנזק זה ועד גובה החוב המוכח יש לחייב את הנתבעת 2 . לסיכום 16. לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 15,586 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מ-1.11.06 ועד לתשלום בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ + מע"מ.נהג מוניתמונית