תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

נטען כי העברת המידע ע"י הבנק על חשבונותיו של התובע לאנשים זרים מהווה עבירה על פקודת הבנקאות והוראות המפקח על הבנקים וכן מנוגדת לסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981, ולסעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. העברת המידע מהווה הפרת חובה חקוקה בניגוד לסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון: 1. התובע עו"ד במקצועו, הגיש תביעת לשון הרע והפרת חובה חקוקה נגד שני עובדי בנק המזרחי ברח' החשמונאים 123 תל- אביב (להלן: "הסניף") ונגד בנק המזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"). התביעה היא לפיצוי סטטוטורי ע"ס 100,000 ש"ח בהתאם לסעיף 7א' (ג) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 . 2. רקע עובדתי: א) התובע טיפל בלקוחה שלו בכל הקשור למכירת דירתה בהרצליה (להלן: "הדירה"). המו"מ הוביל להסכם מכר מיום 11/8/09. עפ"י הסכם המכר התחייבה לקוחתו של התובע למסור את החזקה בדירה ביום 30/9/09 כפוף לתשלום מלוא התמורה המוסכמת ע"י הרוכשים. עוד הוסכם; כי אם עד למועד מסירת החזקה בדירה לא יהיו בידי הלקוחה כל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות ע"ש הרוכשים; אזי ישאר בנאמנות בידי התובע סך של 300,000 ש"ח (להלן: "סכום הפקדון") עד למועד הרישום ע"ש הרוכשים. ב) במועד מסירת החזקה לא היו כל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בדירה ע"ש הרוכשים; ולפיכך הורה התובע לרוכשים להעביר את סכום הפקדון לחשבון הנאמנות על שמו מס' 32885/25 בבנק לאומי לישראל בע"מ סניף 790 (להלן: "חשבון הנאמנות") . הרוכשים מסרו לתובע צ'ק ע"ס 50,000 ש"ח אשר הופקד בחשבון הנאמנות; והם היו צריכים להמציא 250,000 ש"ח נוספים מתוך כספי הלוואה שהיו אמורים לקבל מהבנק. ג) התובע טוען כי הרוכש, מר פסי התקשר אליו ביום 30/9/09 בשעות הצהריים; והודיע לו כי נבצר ממנו לקבל את ההלוואה, שכן עובד הבנק אמר לו כי לתובע יש "בלאגן בחשבונותיו". התובע שוחח עם הנתבע 1 אשר אמר לו כי אין ביכולתו לבצע את ההעברה הבנקאית כי על פי מידע שברשותו יש בחשבון הנאמנות- עיקולים. ד) התובע טוען כי הוא שוחח עם הנתבעת 2 אשר חזרה על כך שאין להעביר את כספי ההלוואה בשל עיקול הקיים בחשבון התובע. ה) התובע שלח מכתב לבנק ביום 1/10/09 (נספח ג' לכתב התביעה) וביום 1/10/09 הועבר סך 250,000 ש"ח לחשבון הנאמנות. ו) התנהלה התכתבות בין הצדדים בנוגע לדרישת ההתנצלות והפיצוי של התובע; ובסופו של דבר הוגשה התביעה. 3. תמצית טענות התובע: א) הנתבעים פגעו בשמו הטוב באמצעות מסירת מידע שגוי לחלוטין לגביו. ב) העברת המידע על חשבונותיו לאנשים זרים מהווה עבירה על פקודת הבנקאות והוראות המפקח על הבנקים וכן מנוגדת לסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981, ולסעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ג) העברת המידע מהווה הפרת חובה חקוקה בניגוד לסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כיוון שהפיצוי הנדרש הוא פיצוי סטטוטורי עפ"י חוק איסור לשון הרע בלבד, אין מקום להידרש לעילות הנוספות, מלבד עילת התביעה עפ"י חוק איסור לשון הרע, ובפועל - גם סיכומי הצדדים התמקדו בעילה עפ"י חוק איסור לשון הרע. 4. תמצית טענות הנתבעים: א) בדיקה שגרתית עפ"י מס' תז' של התובע; אשר נערכה בטרם הועברו כספי ההלוואה לחשבון הנאמנות גילתה אינדיקציה לעיקול המיוחס למס' תז' של התובע. על כן עוכבה העברת ההלוואה לחשבון הנאמנות; שכן בירור סופי בנוגע למהות העיקול יכל להעשות רק למחרת היום; אצל גורם מוסמך בבנק. הוסבר לרוכשים - הלווים באופן זהיר ומסוייג, כי מדובר בעניין טכני שיבוא על פתרונו כבר למחרת היום; ואכן כך נעשה ולמחרת היום הועברו הכספים. ב) אמירות הנתבעים לא מהוות לשון הרע ולא פגעו בפרטיות, הנתבעים פעלו במסגרת עבודתם הרגילה; המתחייבת לאור חובות הבנק ללקוחותיו. ג) הנתבעת 2 מעולם לא שוחחה עם התובע ולא אמרה לו את המיוחס לה. ד) המידע שנמסר ללווים היה נכון, מבוסס ואמיתי. ה) הנתבעים פעלו בתום לב וקיימות להם ההגנות עפ"י חוק איסור לשון הרע. ו) הנתבעים התנצלו בפני התובע. הם רצו להתנצל גם בפני הלווים אך התובע סירב לכך. 5. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית; והוסכם כי לא ישמעו ראיות בתיק וכי ינתן פסק דין לאחר הגשת סיכומי הצדדים. 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל בחלקה מהנימוקים כדלקמן: 7. הניתוח העובדתי: הנתבע 1, מר שרון שרעבי, אכן הודיע למר פסי הרוכש כי לא ניתן לבצע העברה בנקאית של ההלוואה לחשבון הנאמנות ; כיוון שעל פי מידע שבידו יש בחשבון הנאמנות עיקולים. לטענתו; הוא עשה נסיונות רבים להשלים את הבירור עוד לפני שהגיעו ה"ה פסי לסניף, אך התברר לו שתשובה סופית ניתן יהיה לקבל רק למחרת היום. הנתבעת 2; גב' עירית אהרון הצהירה; כי כאשר הגיעו הלווים - ה"ה פסי לבנק ביום 30/9/09 הם היו נסערים ולחוצים; שכן אמרו כי באותו יום הם אמורים לעבור דירה ודרשו להבין את פשר העיכוב באישור ההלוואה. עפ"י תצהירה של הגב' אהרון, היא אמרה לה"ה פסי כי בוצעה בדיקה שגרתית של תז' של התובע, במסגרתה התקבלה אינדיקציה על העיקול המיוחס למס' תז' שלו; ולפיכך לא ניתן יהיה להעביר את כספי ההלוואה עד לקבלת תשובה מהגורם המוסמך בבנק - תשובה שהתקבלה ביום 1/10/09. לטענתה; היא הסבירה ללווים כי מדובר בעניין טכני וכי הדבר יכול לקרות גם ללקוחות טובים ורציניים של הבנק וכי אין להטיל דופי ביושרו והגינותו של התובע. לטענתה; היא מעולם לא שוחחה בטלפון עם התובע ולא אמרה לו את המיוחס לה. שני הנתבעים הצהירו כי מעולם לא אמרו למר פסי, כי לתובע יש "בלאגן בחשבונותיו". מר משה פסי הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע והצהיר כי הנתבע 1 אמר לו שלא ניתן לבצע את ההעברה הבנקאית כי "יש בעיה עם עו"ד דולינגר". וכשהוא שאל מה הבעיה- נאמר לו כי לעו"ד דולינגר יש עיקול בחשבון. לטענתו הוא התקשר לטלפון הנייד של עו"ד דולינגר ונתן לו לשוחח הן עם הנתבע 1 והן עם הנתבעת 2 . לקוחתו של עו"ד דולינגר, הגב' דיאנה פורטיאנסקי הגישה אף היא תצהיר עדות ראשית מטעם התובע; ממנו עלה, כי עו"ד דולינגר הסביר לה שסך 250,000 ש"ח לא הועבר ע"י הרוכשים כיוון שהבנק טוען שיש לו עיקולים; וכי אין לו עיקולים ומדובר בטעות חמורה. הוא ביקש ממנה לסמוך עליו וליתן את המפתחות לרוכשים, היא הסכימה לכך; הגם שהיתה מוטרדת. אין חולק על כך שהבדיקה במחשב הבנק לפי מס' תז' של התובע העלתה רישום עיקול. אין גם חולק על כך שהבנק אישר להעביר את כספי ההלוואה לחשבון הנאמנות למחרת היום; למרות רישומו של אותו עיקול. כמו כן, הוברר; כי מקורו של רישום העיקול הוא בעיקול כספים בתיק הוצל"פ 01-88483-98-1 , עסקינן בתיק הוצל"פ סגור; אשר בוער עוד בשנת 2000, ונכון למועדים נשוא התביעה, לא היתה קיימת בו יתרת חוב וגם ההליכים שבוצעו במסגרת התיק, בוטלו עוד ממועד סגירת התיק. (ראה אישור לשכת ההוצל"פ - נספח ט' לתצהיר התובע). 8. הניתוח המשפטי: 8.1) האם עסקינן ב"לשון הרע"? לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (1) סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית או מוגבלותו". (2) לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." (3) לעניין זה ראה גם: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מ"ו (5) עמ' 562. ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מ"ט (2) 843, 856. וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, שם נכתב בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו". (4) במקרה דנן, כאשר פקידי בנק אומרים ללווים כי מקור הבעיה המובילה, לאי אישור העברת הכספים הינה עיקול הקיים בחשבונו של התובע, עלול העניין להוביל לפגיעה במשלח ידו או במקצועו ו/ או לבזותו, מאחר והתובע הינו עו"ד במקצועו. מתוקף תפקידו מופקדים כספים של לקוחותיו בחשבון נאמנות שלו, ואם מוטל עיקול על חשבונו, יש בכך סיכון ממשי לכספי לקוחותיו. על פי המבחן האובייקטיבי ניתן להגיע למסקנה, כי הדברים שנאמרו ע"י הנתבעים ללווים מהווים "לשון הרע" כלפי התובע. די בכך שהם "עלולים" לגרום לכך ואין צורך להוכיח שבפועל נגרמה לתובע פגיעה במקצועו, בעסקו או במשלח ידו. (5) משהגעתי למסקנה ולפיה נאמרו דברי "לשון הרע" ביחס לתובע, יש לבדוק - אם חלות ההגנות עפ"י החוק. 8.2) באשר להגנת "אמת דיברתי": (1) על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". קיימת טענת הגנה לנתבע, כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. ההגנה לא נשללת בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. בפסיקה נקבע, כי די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום יהיו תואמים את המציאות מבלי לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. ראה עניין זה: ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט (2) 843, 854. 2) שאלת אמת הפרסום היא שאלה עובדתית המוכרעת על-פי מבחן אובייקטיבי. הגנה זו לא תחול על פרסום שגוי, אף אם המפרסם פעל בתום-לב ומתוך אמונה באמיתות הפרסום, ואף אם טעותו הייתה סבירה. (ראה ספרו של א' שנהר, דיני לשון הרע פרק 17 עמ' 215.) בסע' 30 לתצהירם טענו הנתבעים כי: "המידע שמסרתי ללווים היה נכון, מבוסס ואמיתי והייתי משוכנע באמיתותו", אך עיון בתצהירי הנתבעים מעלה, כי הם עצמם לא היו משוכנעים כי אכן מדובר בעיקול "אמיתי" / תקף. בסע' 6 לתצהיר הנתבע 1 וסע' 7 לתצהיר הנתבעת 2, צויין, כי מאחר והלווים היו "נסערים ולחוצים מאוד" הוסבר להם, כי בוצעה בדיקה שגרתית של תעודת זהות התובע במסגרתה התקבלה אינדיקציה על העיקול המיוחס למספר תעודת הזהות שלו. הנתבעת 2 הצהירה, כי היא אמרה להם, בין היתר, כי נראה שמדובר בעניין טכני שיבוא על פתרונו כבר למחרת היום. כלומר, על פי גרסתה, היא עצמה לא היתה משוכנעת שמדובר בעיקול תקף. למעשה, גם פקידי הבנק העריכו שמדובר בעניין טכני, אשר יכל לבוא על פתרונו בקלות יתרה, אלא כיוון ש"הגורם המוסמך בבנק" יכל לתת תשובתו רק למחרת היום, לא ניתן היה לפתור את הבעיה עוד באותו יום. (3) התובע טען, כי המידע שנמסר לרוכשים היה שגוי, ובלתי מבוסס לחלוטין. בתצהיר העדות הראשית שלו, הוא ציין, כי בשיחת הטלפון עם הנתבע 1, הוא הודיע לו כי אין ביכולתו לבצע את ההעברה הבנקאית של ההלוואה מאחר ועל פי המידע שבידו, יש בחשבון הנאמנות - עיקולים. התובע שאל את הנתבע 1, מנין הוא לוקח מידע זה, שהינו בלתי נכון לחלוטין ודרש כי יברר את המידע וכן ידאג להעביר את ההעברה הבנקאית ללא דיחוי. מהמסמכים שצירף לתצהירו עלה במפורש, כי העיקול בוטל שנים רבות לפני חודש ספטמבר 2009. אציין, כי אותו עיקול היסטורי היה עיקול שהטילה עיריית ת"א בתיק הוצל"פ שנפתח בשנת 1998 וסכום החוב עמד על סך 1,937.40 ₪ ביום פתיחת התיק (כולל הוצאות משפט), התיק נסגר לכל היאוחר בשנת 2000, אז בוער, ולפחות מאותו מועד - בוטלו כבר ההליכים (ראה נספח ט' לתצהיר התובע), ואותו עיקול, הוא זה שמנע העברת כספי ההלוואה בסך 250,000 ₪. (4) אין חולק על כך כי כבר למחרת היום הופקדה ההלוואה בחשבון הנאמנות של התובע; וזאת לאחר בדיקתו של "הגורם המוסמך בבנק" אשר פתרה את "הקושי הטכני" (ראה סעיף 23 לתצהירו של הנתבע 1). כלומר - הוברר, כי אין כל בעיה של עיקול תקף ואושרה העברת הכספים. (5) המידע שנמסר ללווים היה מידע שהתברר להיות מידע שגוי ובנסיבות אלו, לא יכולה להעמוד לנתבעים טענת הגנה עפ"י סעיף 14 לחוק. 8.3 האם קיימת הגנת תום הלב: (1) בסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק איסור לשון הרע נקבעה הגנת תום לב כאשר: "(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". (2) הנתבעים טוענים כי, פעלו בתום לב וללא כוונה לפגוע במידה גדולה משהיה סביר על מנת להגן על עניינם, ובין היתר על חובתם וחובות הבנק הקמות לאור היחסים בינם לבין הלווים ועל עניין אישי וכשר שלהם ושל הבנק או הלווים (סע' 26 לתצהירם). הנתבעים טוענים, כי על מנת להגן על אינטרס אישי כשר של הבנק, הם היו צריכים למסור את המידע שמסרו ללקוחות שלהם. בסיכומיהם, היפנו ב"כ הנתבעים לפסק דין שנתתי בת.א. 45857/08 בכר נ' ולד, שם כתב הנתבע, אשר היה בעלים של חנות מסוימת, למי שעבדה בחנות, מכתב ובו הוא מבהיר לה, כי שיתוף הפעולה שלה עם התובע, אשר ניהל את חשבונות החנות כאשר הייתה בבעלות הבעלים הקודמים, הוא אינו על דעתו. באותו מקרה נפסק, עפ"י העובדות והנסיבות הסצפיפיות, כי המכתב נכתב לצורך "הגנה על עניין אישי כשר"; וכי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" כמשמעותו בסעיף 16 (א) לחוק. הנסיבות באותו מקרה, והנסיבות נשוא התובענה דנן שונות לחלוטין ואין להשליך מפסה"ד בעניין בכר נ' ולד, לענייננו. כך גם לגבי פסה"ד מיום 27/7/03 בת.א. 105319/01 יובל רמי נ' גולן תמר, אליו היפנו ב"כ הנתבעים בסיכומיהם. בפסה"ד נבחן נושא הפרסום המותר עפ"י סעיף 13 (5) לחוק. פסה"ד ניתן בטרם הוכרעה המחלוקת בעניין סעיף 13 (5) לחוק בביהמ"ש העליון (רע"א 1104/07 פואד חיר נ' גיל, דנ"א 7025/09 עו"ד גיל נ' עו"ד פואד) ונושא הגנת תום הלב היה משני ביותר. מה גם שהנסיבות שונות לחלוטין מענייננו. (3) במקרה דנן, ברור שלבנק יש זכות להגן על האינטרס שלו, ולמנוע סיכון פיננסי, אך בנסיבות המקרה שבפנינו, כאשר פקידי הסניף עצמם חשו שמדובר ב"עניין טכני", ולא בעיקול שאכן עשוי לסכן את הבנק או את לקוחו, והם אף שלחו מיילים למי שטיפל בנושא זה בבנק, אך נענו רק למחרת (ראה נספח 1 לתצהירו של שרון שרעבי), לא ניתן לאמר, כי אמירה ללקוחות ולפיה הכספים לא מועברים כיוון שקיים עיקול בחשבונו של עורך הדין, היא האמירה המידתית והראויה בנסיבות העניין. עובדה היא, שלמחרת היום התברר בקלות, כי אין עיקול בתוקף, והבנק כבנק, באמצעות פקידיו, לא יכול למסור מידע שגוי ללקוחו, כאשר בפשטות יתרה פקיד אחר בבנק יכול לערוך בירור ולבדוק שאין עיקול. אין לקבל מצב, שבו בשל העובדה, שפקיד מסוים לא עובד ביום מסוים, אזי לא יוכל להימסר באותו יום מידע ללקוחות. ואם אכן לא היתה אפשרות לקבל את המידע באותו יום אלא רק למחרת בשל סיבות אישיות אלו או אחרות, היה צריך להזהר במיוחד ולא למסור מידע על קיומו של עיקול בחשבון התובע, שעה שגם תחושת הפקידים היתה, שמדובר ברישום עיקול שיש כנראה לבטלו. (4) על פי סעיף 16(א) לחוק, כאשר הנתבע מוכיח שהוא עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. נקבע בסעיף 16(ב) לחוק, כי חזקה על נתבע שעשה פרסום שלא בתום לב אם מתקיימת בפרסום אחת מהחלופות הבאות: הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. ביהמ"ש בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח', בסעיף 26 לפסה"ד, מבהיר, כי מהותו של מושג תום הלב בהגנה לפי חוק איסור לשון הרע אינה בהכרח תואמת בתכניה למשמעות המונח "תום לב" בהקשרים אחרים של המשפט וכפי שהגדירה זאת כב' השופטת פרוקצ'יה: "...הגנת תום הלב בדיני איסור לשון הרע עניינה דרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות, בהצטרפן לפרסום לשון הרע, יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות". (5) סבורני כי בעניינינו, לא קיימת הגנת הפרסום בתום לב, שכן המידע שנמסר ללווים היה מידע לא נכון. ההסבר אשר נמסר ללויים לא היה מסויג וזהיר דיו, ולאור מכלול הנסיבות, לא ניתן לאמר, כי קיימת הגנת "תום הלב" הנדרשת עפ"י חוק איסור לשון הרע. 9. סכום הפיצוי: (1) סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה- 1965 קובע: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המפשט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק". הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון ללא פרסום לשון הרע. ראה לעניין זה: רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510, 523. בהמשך פסק הדין בעמוד 524 נאמר, כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים: (1) לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע. (2) לתקן את הנזק לשמו הטוב. (3) למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. (2) ביהמ"ש העליון בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' פירט בנוגע לשיקולים שעל ביהמ"ש לפסוק בעת פסיקת פיצויים בתביעה לשון הרע. נקבע, כי בראש ובראשונה יש ליתן משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, וקיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך בהוכחת נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה. (ראה סעיף 55 לפסה"ד, אשר מפנה ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פד"י לה (4) 169 (1981), ולע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה (1) 721, 725). צוין, כי יש להתחשב גם בהתנהגות הצדדים לאחר הפרסום, ואף במהלך הדיון המשפטי, יש להתחשב בבחינת כוונת המפרסם (האם פעל מתוך זדון או מתוך רישול וקלות דעת), וכן יש לשקול את הנסיבות הכלולות בסעיף 19 לחוק. בימ"ש פוסק סכום הפיצוי, בין היתר, עפ"י אמות מידה כלליות ולפי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. (3) במקרה דנן, אין מקום לייחס לנתבעים כוונה לפגוע ואין כל בסיס לטענה ולפיה פעלו הנתבעים בזדון. לפיכך, לא היה כל מקום להעמיד את סכום התביעה על סכום בהתאם לסעיף 7 א' (ג) לחוק. מדובר במידע שגוי שנמסר ללקוחות, אשר "לחצו" על פקידי הסניף לאמר להם את הסיבה המדויקת לעיכוב בהעברת הכספים. יום למחרת כבר הועברו הכספים. הלקוחות ידעו שהכספים הועברו וכי אין עיקול, ואף מתצהירה של הגב' פורטאינסקי, לקוחתו של התובע עולה, כי אמנם בלילה שבין 30/9/09 ל- 1/10/09 היא לא היתה רגועה (סעיף 17 לתצהירה), אך היא הסכימה מיידית להעביר את החזקה לידי הרוכשים, למרות שלא קיבלה את כל הכסף, ואף ידעה למחרת היום שהכסף עבר. משמע, שהיא ידעה שכל הבעיה נפתרה. כלומר - לכל היותר במשך 24 שעות, היא יכולה לחשוד שקיים עיקול לתובע בחשבון הנאמנות. מקובל עלי, שהתובע חש אי נוחות רבה מכל הסיטואציה אליה נקלע, אך אין להתעלם מכך שדובר באי נעימות שנמשכה במשך כיממה אחת והבנק התנצל בפניו. (מכתב מיום 13/10/09 - נספח ה' לתצהיר התובע ומכתב מיום 18/10/09 - נספח ז לתצהיר התובע) ואף הסכים להתנצל בפני לקוחותיו ה"ה פסי, אך התובע סירב לכך. (סעיף 9 למכתב התובע - נספח ו' לתצהירו). היקף ה"פרסום" היה מוגבל בנסיבות העניין, ולפיכך, ובהתחשב בהוראות סעיף 19 לחוק, אני פוסקת לתובע סכום של 9,000 ₪. 10. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה. ב) הנתבעים ישלמו לתובע סך 9,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (11/11/09) ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט (אגרת בימ"ש) ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל.לשון הרע / הוצאת דיבה