תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל:

התביעה



לפני תביעה כספית לחיוב הנתבע בתשלום 132,000 ₪, כפיצויים בעילת לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), ושעניינה ביטויים שנאמרו, על-פי הנטען, על ידי הנתבע, אביו של אחד התלמידים המשחקים בקבוצת כדורסל המנוהלת על ידי העמותה לקידום הספורט בנצרת עילית (ע"ר 58-0284719) בשם "קבוצת נערים ארצית", כלפי התובע, מאמן כדור-סל בבית הספר.




בטרם אפרט את עילת התביעה המבוססת, כאמור, על עוולת לשון הרע, אתן רקע כללי לגבי הגופים והנפשות המאוזכרים בתביעה דנן.




התובע (להלן: "התובע") הינו מאמן כדורסל מוסמך מטעם מכון וינגייט ומשמש כמאמן לכל הגילאים וכעוזר מאמן הקבוצה הבוגרת בעיר נצרת עילית. בין היתר, אימן התובע מתחילת חודש ספטמבר 2007 את קבוצת "נערים ארצית" לכיתות ט' ו- י' במועדון הכדורסל "הפועל נצרת עילית". הקשר בין התובע לעמותה החל בשנת 2003.




הנתבע (להלן: "הנתבע")הינו אביו של תום הנתבע (להלן: "הבן" או "תום"), בן 14 שנה במועד הגשת התביעה, אשר שיחק בקבוצת "נערים ארצית" לכיתות ט' ו- י'. הנתבע, אף הוא איש ספורט ומחנך, היה שחקן טניס בעבר, בוגר קורסים במכון "וינגיט" בעונת הטניס החל משנת 1987 ואף שימש כיו"ר מחלקת הנוער באגודת הפועל נצרת עילית בכדורגל והיה חבר הנהלה באגודה.



הפרסום נשוא התביעה



לטענת התובע, בתאריך 20.02.2008 בעת שהסתיים אימון כדורסל שהעביר התובע לקבוצת הנערים, הושפל התובע לעיניהם של שחקני הקבוצה ומנהל אולם הספורט, כאשר הוא גודף על ידי הנתבע.




לשיטת התובע, הנתבע השמיע בפני תלמידיו ומנהל אולם הספורט אוסף של ביטויים מעליבים ומשפילים, הכוללים את הדברים הבאים: "אפס", "זבל של בן אדם", "חוצפן", "אידיוט", "דפוק", "חרא של מאמן", "אין לך מושג באימון", "תתפטר", "נמאס ממך", "לא רוצים שתעבוד כאן יותר", "אתה לא משקיע בקבוצה", "אתה מזלזל בילדים". ביטויים שנשמעו באוזני התובע למשך כ-10 דקות, כאשר הדבר התלווה בנפנופי ידיים ובהתלהמות מצד הנתבע.




התובע הוסיף וטען, כי הנתבע לא הסתפק בהשפלתו לעיני תלמידיו ומכיריו, אלא רדף אחריו לכיוון הרכב שלו, הכניס את ראשו לרכבו והוסיף ואמר, כי הוא "יפעיל את קשריו וידאג שהתובע לא יאמן עוד בנצרת עילית" (להלן: "הפרסום הראשון").




לטענת התובע, המניע אשר עמד מאחורי דברים אלה, היה שעובר ליום האירוע, הועמד בנו של הנתבע, ביחד עם שחקנים אחרים בקבוצה, בפני ועדת משמעת שנערכה על-ידי הנהלת הקבוצה, אשר החליטה להשעות את השחקים, לרבות בנו של הנתבע, מאימון אחד, דבר שבפועל מנע מהם מלהשתתף במשחק שנערך לאחר ההשעיה. אין מחלוקת, כי הסיבה להשעיה הייתה חשדות שהועלו כלפי תום ביחד עם שחקנים אחרים בקבוצה (שזהותם הייתה ידועה), בעקבות היעלמותם של כדורים המשמשים את המאמן בעבודתו, כאשר ההנהלה, המאמן ומנהל האולם, הפנו אצבע מאשימה כלפי תום ושחקנים נוספים, דבר שהביא להשעייתם מהאימון, כאמור.




לא זו אף זו. הנתבע המשיך בהוצאת דיבתו של התובע, לאחר ששלח שני מכתבים, כאשר הראשון מביניהם היה בתאריך 02.03.2008. מדובר במכתב תשובה המופנה לתובע ולבא-כוחו, לאחר שהאחרון פנה אל הנתבע בכתב בדרישת התנצלות ופיצויים כספיים בגין הוצאת דיבתו של מרשו התובע. לשיטת התובע, מכתב התשובה של הנתבע כלל דברי השמצה, בעיקר בשל כך שהוא הופנה לא רק אל התובע, אלא למנהל מועדון הכדורסל והאחראי הישיר על התובע, מר וילי פוגל, על אף שמכתב דרישת ההתנצלות לא נשלח לאנשים אחרים, זולת הנתבע.

המכתב השני נשלח בתאריך 22.02.2008, וכלל לשיטת התובע השמצות והוצאת דיבה נגדו. מדובר במכתב תלונה ששוגר אל המעסיקים והממונים על התובע, והעתק ממנו נשלח אל מר אבי בר שדה, מנהל המחלקה ויו"ר האגודה.
במכתבים אלה, לשיטת התובע, הוציא הנתבע את דיבתו בכך שכתב:

" ילדינו אינם זוכים ליחס הוגן מהמאמן, אשר אינו מתייחס בכבוד הראוי לילדים אשר עבורנו הם היקרים מכל, אך בעבורו, הם ככל הנראה רק מהלך וכלי לקידום אישי ופרנסה".
"אנו מצידינו סברנו לתומנו כי אנו מפקידים את ילדינו בידיים טובות ונאמנות, אך ככל הנראה, לצערנו ולמגינת לבנו התברר כי, לא הפקדנו אלא הפקרנו והמבין יבין".
" נהג הוא לסיים את האימונים קודם למועד המוקצב ובכך גנב הוא מחניכינו וממעסיקיו זמן עבודה יקר ערך" (להלן: "הפרסום השני").



התובע מבקש לראות בדברים אלה, המייחסים לו מעשים של "הפקרת ילדים" ו"גניבה" ממעסיקיו ומשחקניו, כמהווים פרסום דברי לשון הרע. לשיטת התובע, יש בדברים אלה כדי להוות הוצאת לשון הרע, במיוחד כאשר בוצעו במחשבה תחילה ובכוונה לפגוע בו להשפילו ולהזיק לו, הם גרמו להשפלתו בעיני הבריות ועשוהו מטרה לשנאה לבוז וללעג מצידם, וכוונו לפגוע בו במשרתו, במשלח ידו ובמקצועו, והעונים על ההגדרה של לשון הרע.


טענות התובע



כאמור, התובע טוען, כי הפרסומים נשוא התובענה מהווים הוצאת לשון הרע נגדו, והם נעשו מתוך כוונה זדונית של הנתבע לפגוע בו. הדברים שנאמרו ונכתבו על-ידי הנתבע, מהווים פרסום שקרי ומטעה, המכפיש ופוגע בו, מוציא את דיבתו רעה ומהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.




לטענת התובע, הפרסום נעשה ברבים, כאשר המכתבים נשלחו גם למנהל מועדון הכדורסל והאחראי הישיר על התובע ולמנהל המחלקה ויו"ר האגודה, וזאת במטרה לפגוע בו במשרתו ובמשלח ידו. כמו-כן, מדובר בפרסום המהווה לשון הרע כאשר גודף התובע לנגד עיני ומשמע השחקנים עליהם הוא אמון, דבר שפגע בו כמאמן בעיני תלמידיו, והמקשה עליו להביא למשמעת בקרב השחקנים לעת יתבקש לכך.






עוד נטען, כי על אף ההתראה שנשלחה על ידי ב"כ התובע אל הנתבע בעקבות הפרסום נשוא התביעה, ביום 25.02.2008, והדרישה לחזור בו מהדברים שפורסמו באמצעות פרסום התנצלות בכתב, נמנע הנתבע להושיט יד ולחזור בו מדבריו. נהפוך הוא, הוא המשיך להוציא את דיבתו רעה באמצעות כתיבת שני המכתבים, כמפורט לעיל.

לעניין זה טען התובע, כי הימנעות מפרסום התנצלות מהווה אף היא עילה מוכחת בדין להגברת נזקי התובע ולפיצוי מוגבר (התובע היפנה בסיכומיו אל רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 14.08.2001; להלן: "פס"ד אמר נ' יוסף").
משהייתה לנתבע האפשרות לצמצם את נזקיו של התובע על-ידי התנצלות ותשלום פיצוי כספי, ומשבחר שלא לעשות כן, חרף ועל אף שהובא לידיעתו, כי האמירות שנאמרו על ידו הינן טועות, מטעות ועולות כדי הוצאת לשון הרע- הרי שאין הוא יכול עוד לטעון להגנת תום הלב.



לעניין האירוע עצמו, מוסיף התובע וטוען, כי הוא דרש מהנתבע לדחות את השיחה עמו בנוגע לבנו ליום המחרת, מאחר והוא נאלץ לצאת בצורה דחופה לבית החולים, בעקבות ניתוח קשה שעברה חברתו. התובע מציין ומבהיר, כי צאתו הייתה לאחר תום מועד האימונים לאותו יום. כל שביקש הוא, שבמידה וההורה מעוניין לדבר איתו, ידחה את מועד השיחה, יום למחרת, לפני תחילת האימון. במקום לכבד דרישה זאת, בחר הנתבע להמשיך ולגדף את התובע, לעיניהם של השחקנים.




באשר לנזק, נטען, כי בעקבות מעשיו של הנתבע, פוטר התובע מעבודתו כמאמן של הקבוצה, לאחר שהודיע למעסיקיו כי על מנת להמשיך ולאמן את הקבוצה, ובכדי למנוע מצב של הישנות מעשי האלימות והוצאת דיבתו ע"י הנתבע, יש לשחרר את תום מהקבוצה. לטענת התובע, בעקבות הודעתו זו, הוא פוטר מתפקידו כמאמן הקבוצה, ובכך נגרם לו נזק של אובדן דמי השתכרות בסך 12,000 ₪, אשר חושבו לשיטתו על בסיס שכר עבודה חודשי בסך 3,000 ₪ למשך 4 חודשים עד תום החוזה. בסיכומיו, העמיד התובע את הפיצוי בגין הפסד הכנסה על סך של 9,000 ₪, לאחר ששולמו לו פיצויים בעקבות פיטוריו בסך 3,000 ₪.




בנוסף, עותר התובע לחיוב הנתבע בפיצוי כספי של כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א' לחוק לשון הרע, כאשר לפי שיטתו מדובר בפרסום דברי לשון הרע מתוך מטרה לפגוע, בכוונה ובמזיד, בתובע ובמשלח ידו, בסך 120,000 ₪.


טענות הנתבע



הנתבע מכחיש את הפרסום הראשון, באשר לשיחה, וטוען כי מדובר בשיחה רגילה ללא שימוש בכוח, בגידופים וכיוצ"ב, ובכך מכחיש הנתבע את הדברים שיוחסו לו על ידי התובע בשיחה/בפרסום הראשון.




יחד עם זאת, הנתבע אינו מכחיש את עצם הפרסום השני (שני המכתבים), אך טוען כי אין בהם כדי להוות עילה של לשון הרע לפי החוק. לסברתו, לכך מספר טעמים.




לשיטתו, עיקר המחלוקת בינו לבין התובע התעוררה לאחר שהתובע האשים נערים מהקבוצה, עליהם נמנה בנו תום, בגניבת כדור, ללא כל ביסוס, וגרם בכך להשעייתם מהאימון, התנהג אליהם בבוז, והשפיל אותם בפני חבריהם, שאר השחקנים בקבוצה. מעשה זה, גרם לפגיעה קשה בתדמיתו של בנו תום, והכתימו במעשה גניבה ללא כל צידוק לכך.




לשיטת הנתבע, הוא פנה לתובע, בדרישה לשוחח עמו, בעת שהיה בחדר ההלבשה, אך הוא סירב לדרישתו, לאחר שציין כי יש לתאם קודם לכן פגישה. המאמן אף הוסיף ואמר לו, כי הוא "אפס" ו-"קטן" וכיוצ"ב התבטאויות משפילות. לאחר מכן, התקיימה שיחה בחניון, אך בניגוד לטענת התובע, כי היא נעשתה בנוכחותם של אנשים אחרים, טוען הנתבע כי היא נעשתה ללא נוכחותם של אנשים אחרים, זולת התובע והנתבע בעצמם, וכי השיחה לא כללה גידופים או השמצות כלשהן. לטענת הנתבע, במהלך שיחה זו, פנה אליהם מנהל האולם מר מוטי ליפובצקי על מנת לוודא שהכל בסדר והצדדים השיבו לו, כי הכל בסדר ואין צורך להתערבות מצידו.




באשר למכתבים, נטען כי הם אינם מהווים לשון הרע, מאחר והם מהווים תגובה וביטוי למועקה שנגרמה לנתבע ולהורי התלמידים, כתוצאה ממעשיו של התובע והתנהגותו כלפי השחקנים. מכתבים אלה נשלחו רק לאחראים על התובע ומנהלי הקבוצה, ובכך אין בהם כדי לענות על ההגדרה של לשון הרע על-פי החוק.




בנוסף, מדובר בהבעת דעה לגיטימית של הורה ביחס להתנהגותו של מאמן המופקד על אימון ילדיו של הנתבע, ביחס למקצועיותו, אשר אף אם מדובר בביקורת קשה, עדיין אין לומר כי היא מהווה לשון הרע, שכן מחובתו של הנתבע כהורה להביע אי אימון בעבודתו של מאמן ילדו ובמקצועיות שלו, כהורה. מה גם, דברים אלה נכתבו בתום לב אשר מטרתם הייתה לבקר את פעולת האגודה והתובע יחדיו. בנוסף נטען, כי עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי". הדברים נכונים שבעתיים, עת מדובר בהורה הבא מהתחום ושימש כיו"ר האגודה וחבר הועד קודם לכן.
בנוסף, טוען הנתבע, כי טענת התובע שהוא פוטר מתפקידו בעקבות מעשיו של הנתבע, אינה נכונה, שכן לשיטתו, וכפי שנמסר לו על ידי מר פיגל, התובע הוא זה שפנה אל מר פיגל, בדרישה להתפטר, מאחר והתוצאות של הקבוצה לא היו לשביעות רצונו.




לעניין הנזק הנטען על-ידי התובע, טוען הנתבע, כי אין לו בסיס עובדתי ומשפטי. אי-לכך, הוא חוסה תחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-16 לחוק. הנתבע מפנה להגנות שבחלופות סעיף 15 (2), (3), (4), (5) ו- (8) לחוק.


העדויות



הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, נשמעו ראיות והגישו סכומים בכתב. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. לתצהיר צורפו, בין היתר, המכתבים נשוא הפרסום (נספחים ב' ו-ג'), חוזה ההעסקה של התובע (נספחים י' ו- יא'), מכתב מהורי השחקנים המוחה על סיום עבודת התובע (נספח ה') לתצהיר. כמו כן צורפה מערכת שעות האימונים של התובע (נספח ט'), תעודות ההסמכה של התובע כמאמן לכדורסל ומכתבי הוקרה והערכה, שכללו, בין היתר, מכתב הבעת תודה והערכה המופנה ממנהל מועדון הכדורסל, מר וילי פוגל, אל התובע מיום 22.06.2008 בו נכתב "ההשקעה הרבה, הרצינית, המקצועית מאפיינת את עבודתך ותורמת משמעותית לקידום המועדון מבחינה מקצועית וחברתית".




כמו כן, הוגש מטעם התובע תצהיר עדות ראשית של מר ולדימיר קוצ'ינסקי (להלן: "ולדימיר"), דודו של נער בן 16 בשם גבי, המשחק כדורסל בקבוצת הנערים במועדון הפועל נצרת עילית, תחת אימונו ופיקוחו של התובע. בתצהיר, העיד ולדימיר על העשייה החינוכית והיחס המקצועי והאישי של התובע ביחס לגבי, כשחקן בקבוצה, לרבות ההשקעה והפגישות של התובע עם ולדימיר כהורה (דוד) של השחקן. הלה העיד, כי התובע היה זמין תמיד לפניותיו של ולדימיר ומוכן תמיד לתת מעצמו. ולדמיר העיד בפניי וחזר על הדברים שבאו בתצהירו.




הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כמו כן, וביום 14.05.2009 הגיש הנתבע בקשה לזימונו של מר מוטי ליפובצקי (להלן: "מוטי"), אשר היה מנהל אולם הספורט, כעד מטעמו, מאחר והיה נוכח במועד האירוע ונטען שעדותו הינה חיונית ורלוונטית להכרעה בתביעה. במועד ישיבת ההוכחות, ביקש ב"כ התובע להכריז על מוטי כעד מטעם התביעה, לאחר שהנתבע וויתר הנתבע עליו כעד הגנה מטעמו והכריז כי אין לו התנגדות שהוא יעיד כעד מטעם התביעה, ובלבד שתישמר לו הזכות לחקור אותו בחקירה נגדית (עמ' 5 ש' 25-28; עמ' 6 ש' 11-14).

עוד העיד מטעם הנתבע, מר וילי פוגל (להלן: "פוגל"), אשר שימש כמנהל מועדון הכדורסל, ואשר היה הממונה הישיר על התובע.
בנוסף, העיד מטעם הנתבע מר אסור אביב (להלן: "אביב"), מורה לחינוך גופני אשר על פי עדותו, הכדורים שנטען כי נעלמו הוחזרו למעש ,ובכך לתום ולשחקנים האחרים שהואשמו בגניבתם, לא היה כל קשר להיעלמותם.



כאמור, הצדדים ביקשו להגיש סיכומים בכתב, וכך אכן הוריתי. עתה, משהגישו הצדדים את סיכומיהם, לאחר שהגישו בקשות לדחיית מועד הגשת סיכומים, להן נעתרתי, נדרשת אני להכריע בשאלה האם יש בפרסומים המתוארים בכתב התביעה, משום הוצאת לשון הרע.


דיון והכרעה



לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על צרופותיהם, שבתי ובחנתי את ראיותיהם, ולאחר ששקלתי את טענותיהם, כפי שפורטו בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.




על רקע התיאור המובא לעיל, עולות מספר שאלות שבמחלוקת המצריכות הכרעה בגדר פסק דין זה:

ראשית, האם יש בדברים שנכתבו במכתבים על ידי הנתבע משום הוצאת לשון הרע, במובן חוק איסור לשון הרע.
שנית, האם ניתן לראות בדברים האמורים במכתבים משום "פרסום" במובן חוק איסור לשון הרע.
שלישית, האם עומדת לנתבע הגנה על פי חוק איסור לשון הרע. בחינה דומה צריכה להיעשות גם ביחס לפרסום הראשון.

האם הפרסום הנ"ל מהווה עוולה של הוצאת לשון הרע?



סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:


"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

סעיף 1 (3) לחוק קובע, כי דבר שפרסומו עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" מהווה לשון הרע. כך גם פרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק).



בע"א 723/74 הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל, פ"ד לא(2), 281, עמ' 293-294, נפסקו הדברים המצוטטים להלן:


"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט- התובע בעיני הבריות (ע"א 68/56, רבינוביץ נ' מירלין, (הלן רבינוביץ נ' יצחק מיו לין, ואח', פ"ד יא 1226-1224; פ"ע ל 66), בע' 1226; ע"א 534/65, דיאב נ' דיאב, [2] בע' 274). איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו".



עוד נקבע, כי אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555 (1992), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 1 (1992), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום "עלול" היה להביא לתוצאה כזו (שנהר, בעמ' 121; ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"ד נז (1) 424 (1998), 434).




פסק הדין המנחה בנושא לשון הרע, ניתן בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח (3) 558, בעמ' 570 לפסק הדין, בו מנה כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) את השלבים אשר עלינו לבחון, על מנת לקבוע, אם ביטוי מסוים, מהווה עוולה של לשון הרע:

"עת ניתוח פרסום יש לעמוד, כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי, על המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה ולברר אם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר ..., לכן יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלת של האדם הסביר. עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו לשון הרע ... בשלב שני, יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי ... ניתן להרחיב סטנדרט זה ולהוסיף ולקבוע כי המקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי" (להלן: "פרשת שוקן").



בבחינת השלב הראשון, ובהפעילי את המבחן האובייקטיבי על ענייננו, מגיעה אני למסקנה לפיה ייחוס מעשה גניבה וגזל למאמן, בין אם הוא מועסק באופן ישיר ע"י העמותה כעובד ובין אם היה איתה בקשר חוזי כמאמן הנותן שירותים לאימון בספורט, כדבר אשר משפיל את אותו אדם שמיוחסים לו דברים אלה ואף מכפיש את שמו ופוגע בעסקו של התובע ובמשלח ידו, ומשכך עונים הם על הגדרת לשון הרע שבסעיף 1 שבחוק.

לדידי, התיאורים והביטויים בהם השתמש הנתבע ואשר היפנה כחלפי התובע, כגון "נהג הוא לסיים את האימונים קודם למועד המוקצב ובכך גנב הוא מחניכיו וממעסיקיו זמן עבודה יקר ערך"; "מעל הוא באמון שהוענק לו"; "הפקיר את הילדים"; "ילדינו אינם זוכים ליחס הוגן וראוי מהמאמן, אשר אינו מתייחס בכבוד הראוי לילדים ... אך עבורו, הם ככל הנראה רק מהלך וכלי לקידום אישי ולפרנסה", כאשר אני בוחנת אותם לפי המבחן של האדם הסביר, מגיעה אני למסקנה כי מדובר בביטויים משפילים, פוגעניים, אמירות שבעת אמירתן והשמעתן הן שפיעות באופן שלילי על האדם הסביר ששומע אותם, ואף עלולות לפגוע באותו אדם ובחברה שאליה מיוחסים דברים שכאלה.



הביטויים הללו, המפורטים דלעיל, הינם ביטויים המביעים יחס שלילי ביותר לגבי כישוריו המקצועיים של התובע, כמאמן כדורסל. מן הביטויים שבפרסומים עולה, כי לא רק שאין לתובע כישורים מקצועיים, כמצופה ממנו, לשמור על השחקנים שהופקדו בידיו, אלא יותר חמור מכך שהוא אף מפקירם. בנוסף מיוחסים לו מעשי גניבה של כספי ציבור- כספי העמותה, והתרומות של ההורים, בכך שהוא למעשה מסיים את האימונים מוקדם יותר. עוד מייחס הנתבע לתובע העדר מוסר חינוכי ושעבורו התלמידים-השחקנים הינם רק כלי לקידום אישי ולפרנסה, ותו לא.
הטלת דופי שכזו המתוארת במכתבים, עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו של התובע, לבזותו אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג חבריו למקצוע- המאמנים של קבוצות הספורט, ההורים והבאים במגע עם העמותה, לה הוא נותן שירותי אימונים בספורט. פגיעה כזו, עלולה להתקיים גם בעיני תלמידיו של המאמן, ובקרב מעסיקיו, והאחראים עליו מטעם העמותה.




סבורתני, לאחר ששמעתי את הצדדים, שקלתי את עדויותיהם, ועיינתי בחומר הראיות שצורף לעיוני, כי אין לעשות הבחנה בין הפרסום הראשון לפרסום השני, לאחר ששוכנעתי כי מהותם של הדברים אשר נטען כי נאמרו בשיחה, שעצם קיומה לא הוכחש, הועלו הם על הכתב בשני המכתבים ששוגרו על ידי הנתבע, אל הממונים על התובע. הזלזול במקצועיותו של התובע, ייחוס מעשה גניבה ממעסיקו ומתלמידיו, ייחוס התנהגות בלתי אחראית המתוארת כהפקרת ילדים והדאגה לאינטרסים האישיים שלו, במקום טובת תלמידיו, מעילה באימון, גידופים ועוד, הם למעשה הדברים שמיוחסים לנתבע כי נאמרו על ידו בשיחה, אך הועלו, חרף ההכחשה של הנתבע, על הכתב בשני המכתבים ששוגרו על ידו.




הפרסום נשוא הדיון איננו בבחינת הבעת דעה, בהיותה הבעת דעה שלילית על אדם העלולה לגרום לאחת הפגיעות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שתהא "לשון הרע". מתוכנם של הפרסומים שצורפו לכתב התביעה עולה, כי מיוחסים לתובע מעשים חמורים כגון גניבת כספי ציבור והפקרת התלמידים-השחקנים עליהם הוא אמון, ובכך הם מהוו למעשה פגיעה באישיותו ובעיסוקו כמאמן, משכך יש בפרסום כדי להשפיל את התובע, ולעשותו מטרה לבוז ולשנאה.




בע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 ובע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו (2) 141, קבע בית המשפט כי ייחוס מעשי עבירה של גניבה מהווה לשון הרע. עוד הגדיר בית המשפט בת"א (ת"א) 22/66 זוהר נ' פריזנט, פ"מ ס"ד 344, משלוח מכתב למעסיק, שבו תואר עובד של אותו מעסיק כעצלן ורשלן בעבודתו, כלשון הרע. בפסיקה חדשה יותר, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת, כי מכתב תלונה נגד מורה המייחס לה התנהגות מחפירה ובלתי אנושית, והמעלה ספקות לגבי כישוריה כמורה בבית ספר, המבייש את ציבור המורים עליו היא נמנית וכיוצא באלה תיאורים, מהווים לשון הרע (ע"א (נצ') 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גרי (פורסם במאגרים, ניתן ביום 22.01.2006). כך גם נקבע, כי בקשה להעברתו של מורה לחינוך גופני ומכתבים שנשלחו בעניין זה מהנימוק, כי הוא אינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי, גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בביה"ס ויש לו הערות וטענות לגבי אוכלוסיית התלמידים, מהווה אף היא לשון הרע (ת"א (ת"א) רזינו בסקי נ' קשתי (פורסם במאגרים, ניתן ביום 29.11.2006).
אשר על כן, אני קובעת, כי יש במכתביו של הנתבע משום הוצאת לשון הרע על התובע, הן על פי הוראות סעיף 1 (1) לחוק, והן על פי סעיף 1 (3) לחוק. אולם, בכך לא תמה דרכנו בפסק הדין ויש להמשיך ולבחון את קיומן של שאר יסודות עוולת לשון הרע.




האם התקיים יסוד "הפרסום" בענייננו?


פרסום הוגדר בסעיף 2 לחוק בהאי לישנא:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות-
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

ועוד, כאשר אנו דנים בפרסום "בכתב", פרסום כזה עשוי להיחשב כ"פרסום" ולהקים עילה של לשון הרע על פי החוק, גם אם הוא לא יועד לאדם כלשהו (ראו: סעיף 2(ב) (2) לחוק א.שנהר, דיני לשון הרע, (1997), (להלן: "שנהר", עמ' 89).



לשיטת התובע, יש בעצם שליחת המכתב למר וילי פיגל כדי לענות על ההגדרה של פרסום לעניין לשון הרע. בענייננו, הנתבע שלח את המכתבים שפרטיהם ותוכנם הובא בפירוט בפרק "הפרסום נשוא התביעה", למר וילי פיגל ולמר אבי בר שדה. עובדה זו אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, זאת להבדיל מהשמעת אותם ביטויים נטענים, בחניון.




לדידי, המכתבים נשוא התביעה נועדו והגיעו לאדם אחר, זולת התובע, והם כוונו להגיע לאדם אחר זולת הנפגע, ודי בכך כדי לקיים את יסוד הפרסום שמהווה אחד מיסודות עוולת לשון הרע על פי החוק.




כזכור, לפי סעיף 2(ב) (2) לחוק, כשאנו בוחנים האם נעשה פרסום לפי החוק, כאשר מדובר בפרסום בכתב, כפי שבענייננו, אין חובה בחוק להוכיח כי הכתב הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע, על מנת להטיל אחריות על אדם לפרסום לשון הרע בכתב. בענייננו, אין ספק כי המכתב נשלח ליושב ראש האגודה ולמנהל מועדון הכדורסל, וכך אכן כתוב בגוף המכתבים, הראשון והשני.




לפיכך, המסקנה היא, כי יסוד הפרסום התקיים בענייננו. התוצאה היא, כי שני השלבים שנקבעו בהלכת שוקן דלעיל התקיימו בענייננו, משמע, המכתבים נשוא הפרסום מהווים עוולה של לשון הרע, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק.


האם הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות הקובעות בחוק?



בשלב השלישי, אנו מצווים לבחון האם קיימות בענייננו אחת ההגנות שנקבעו בסעיפים 13-15 לחוק. תחילת הדברים בבחינת סעיף 14 "אמת דיברתי".


א. הגנת אמת דיברתי



סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע :


"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".



שני יסודות מצטברים מגבשים הגנת "אמת הפרסום": האחד, אמיתות הפרסום; השני, קיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו- השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או משמעותו המסתברת על פי נסיבות העניין.




השני- עניינו בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (שנהר, עמ' 215; פרשת "הארץ" בערעור, עמ' 299). השאלה היא אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור; אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים; אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה (ר' גביזון, איסור פרסום הפוגע בפרטיות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, זכויות אזרחי בישראל- קובץ מאמרים לכבוד חיים ה' כהן, (תשמ"ב) 177, 190-219). ההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808); רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם במאגרים, ניתן ביום 23.12.2004).

כך למשל, בע"א 1104/00 אפל נ' חסון נקבע לעניין זה, כי " 'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו- אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו".



כדי לזכות בהגנת "אמת הפרסום", מטיל החוק הישראלי את נטל הוכחתה של ההגנה על הנתבע. אכן, "הנטל רובץ על המפרסם, הנתבע בתביעת לשון הרע, להוכיח את אמיתות הפרסום, אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פ"ד נב (3) 1 (1998)). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987)).




יש לציין כבר בשלב זה, כי טענת הנתבע, כפי שבאה בסעיף 45 לסיכומיו, בעניין תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק בעניין "פרסומים מותרים" אינה רלוונטית לתביעה זו, והפרסומים נשוא התביעה אינם מעניינם של אחת החלופות הקבועות בסעיף 13 לחוק, על כן דינה להידחות. ומכאן, נעבור לבחון תחולת יתר ההגנות שבחוק.




הנתבע טוען, כי דבריו היו אמת. לא כך עלה מעדויות הצדדים שבפניי ומחומר הראיות, לפיו הגעתי למסקנה, כי הדברים שיוחסו לתובע, בדבר הגניבה של הזמן, הפקרת הילדים, לא הוכחו על ידי הנתבע, בניגוד להוראות החוק וההלכה הפסוקה בעניין. הוא הדין, לגבי טענת הנתבע, כי המאמן גנב זמן מהעמותה ומהשחקנים. על כך העידו שני עדים, מר מוטי ליפובצקי, מנהל האולם, כאשר נשאל איך הוא מגדיר את ניר כמאמן השיב : "בעיני הוא, לא כמאמן אני יכול להגדיר אלא כאישיות, הוא משפיע המון על השחקנים והוא המאמן היחידי שמכבדים אותו. כל שאר המאמנים עושים להם בעיות" (עמ' 15, ש' 14-15). וכאשר הוא נשאל האם ניר מתאים להיות מאמן של ילדים השיב בחיוב (שם, ש' 16-17). כאשר התבקש מוטי להתייחס בעדותו אודות הטענה של הנתבע, לפיה ניר מסיים את האמון מוקדם והוא גונב זמן מהילדים, השיב כי "לא היה ולא נברא", עוד הדגיש מוטי כי התובע היה נשאר במקום גם מעבר לשעות האימון ואף היה מגיע בתקופת הקיץ על חשבון זמנו החופשי מתוך מוסר לעבודה ולילדים (שם, ש' 23-29). בנוסף העיד מוטי, כי התובע היה מקיים שיחות אישיות עם השחקנים לפני ואחרי האימון, לפי דרישות המצב (עמ' 16, ש' 1-3).






בנוסף, על אופיו של התובע ועבודתו כמאמן נשמעה עדותו של מר פוגל מנהל המועדון. הלה העיד, כי ניר הוא מאמן מקצועי ורציני (עמ' 37, ש' 6-7), שלא גזל מהמועדון או מהילדים (עמ' 37 ש' 8-9 ), אשר הקדיש זמן רב לקבוצה, כולל אימונים אישיים שיחות והכנות (שם, ש' 10-11).




מעדויותיהם של מוטי ופוגל, התרשמתי כי התובע עבד בנאמנות, שמר על השחקנים, עמל שעות נוספות כדי לתת להם אימון טוב ומקצועי, היה נפגש עם הורים כאשר הדבר נתבקש וערך שיחות וישיבות בינו לבין הורי השחקנים, זכה להערכה מצד השחקנים וההורים, ואלה אף שלחו מכתב בו ביקשו מהעמותה להחזירו לעבודה לאחר שהסתיימה עבודתו. לפיכך, דבריו של הנתבע בגנותו של התובע נאמרו ללא ביסוס עובדתי. למיותר לציין, כי התרשמתי שהעדים מוטי ופוגל הינם עדים ניטראליים, שאין להם אינטרס בתוצאות המשפט, ולכן מצאתי ליתן אימון רב בעדותם.


ב. הגנת תום הלב



ההגנות שבסעיף 15 לחוק משקפות מקרים בהם על אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסוימות יש להעדיפם גם מקום שהוצאה לשון הרע.




שניים הם היסודות שנדרש כי יתקיימו בפרסום על מנת שתקום הגנת תום הלב: האחד הינו כי הפרסום נעשה בתום לב, ואילו השני הינו כי נתקיימה בו נסיבה מנסיבות סעיף 15 לחוק.


סעיף 15(4)



טענת ההגנה הבסיסית עליה נסמך הנתבע הינה, כי יש לראות באמור במכתבים כהבעת דעה של הורה על מקצועיותו והתנהגותו של מאמן המופקד על לימוד ושלום בנו, כאשר הביקורת הופנתה לאחראים עליו במקום העבודה, באופן המקנה לו הגנה בהתאם לסעיף 15(4) לחוק.




חלופה 4 לסעיף 15 לחוק קובעת, כי לנתבע תעמוד הגנת תום הלב כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".




על מנת לבחון האם חלה הגנת תום הלב לפי החלופה 15 (4) לחוק, בענייננו, שומה על בית משפט לבחון ראשית האם ניתן לסווג את התבטאויותיו של הנתבע כהבעת דעה, שאז ניתן לבחון התקיימותם של יתר רכיבי ההגנה, בעוד שאם יימצא כי אין עסקינן בהבעת דעה אלא בקביעת עובדה, נסתם מיני וביה הגולל על תחולת ההגנה.




הלכה פסוקה היא, כי בפרסום, אשר לגביו נטען שיש בו משום הבעת דעה, יש להפריד בין הדעה המובעת לבין העובדות עליהן מתבססת דעה זו. הגנת סעיף 15 (4) לחוק חלה רק על הבעת הדעה, ואילו העובדות שביסודה עשויות להיות מוגנות על-ידי הגנת "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק בלבד (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג) .




במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד, לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט, מאידך גיסא, ישנה אפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפרסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו.




כאמור, דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15 (4) לחוק היא, כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו (שנהר, בעמ' 308; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו (3) 48, 54 (1992); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד (1) 762, 774 (1990). לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו (1) 524, 528-529 (1972); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב (3) 337, 349-350 (1978); ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב (3) 251, 257 (1988)).

נפסק כי, בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הפרסום בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 853-854). כן נדרש, כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכונה מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 351-352; שנהר, בעמ' 319-320). מקום שנמצא, כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316).


החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד חוקתיות- חופש הביטוי והזכות לשם טוב, שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת (ראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510, 518 (2001); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח (3) 558, 565-566 (2004); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 28.12.2005)). "זו גם זו טבועות ב 'קוד הגנטי' של המשטר הדמוקרטי, והוא מחויב להגנה עליהן ולקיומן גם באותם מקרים בהם פוגעת זכות אחת במרחב המחיה של רעותה ומכאן הצורך במלאכת מחשבת של איזונים בכל מקרה ומקרה" (פסק דין גביר, פסקה 3). נקודת האיזון הראויה, נפסק כבר, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו (4) 72, 91 (2002)).

חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של החברה, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות של הפרט, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, העשויים לעמוד מנגד. נוכח התמודדות אפשרית זו, תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מעניין לעניין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (פורסם במאגרים, ניתן ביום 12.11.2006, פסקה 1).



במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בנושא המעורר עניין ציבורי (או דמות ציבורית, לפי העניין), מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, האם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע. עוד נקבע, כי בדרך כלל, ההתחשבות בזהות הנפגע, בנושא הפרסום ובתועלתו הציבורית אינה באה לידי ביטוי בהגדרת לשון הרע בסעיף 1 לחוק, כי אם בהוראות החוק האחרות ובכללן ההגנות הקבועות בחוק (ראו: עניין אפל שלעיל).




על-פי אמות מידה אלה יש לבחון את הפרסום שבנידון. תחילה יש לציין, כי מדובר במאמן ספורט של קבוצת נוער בעיר מסוימת ומוגדרת, אשר נרחיק לכת אם נקבע, כי מדובר הוא בדמות ציבורית, כדרישת חלופה 15 (4) לחוק. לעניין זה ראו למשל את קביעתו של בית המשפט המחוזי בע"א (נצ') 1090/05 שלעיל, שם נקבע כי "מדובר במורה ולכל הדעות, אין המדובר בדמות ציבורית, לכן אין להתייחס אליה כפי שמתייחס בית המשפט העליון לנפגע" בפרשת שוקן.




אין ספק, כי ביקורת בונה של הורים בפרט והציבור בכלל על פעילותם של בעלי תפקיד האמונים על ילדיהם, הינה לגיטימית ואף רצויה, כל עוד היא נועדה לקדם אינטרס חיובי. אך ביקורת לחוד ופגיעה, גידופים, העלבות אישיות והטחת האשמות בדרכים לא ראויות, אשר מטרתן היא רק להביע אי שביעות רצון בעקבות החלטה או התנהגות של המאמן ביחס לתלמידים, לחוד היא. הדרך הראויה העומדת בפני ההורים, ואף זו זכותם, הינה לפנות למאמן בצורה ראויה, או לאחראים עליו. פנייה זו, צריכה היא להיות סבירה, אשר בה יש לעשות שימוש בלשון מתונה, אשר מעבירה את המסר עצמו שביקש הנתבע להעביר. אין ספק, כי עומדת להורה הזכות להביע את דעתו אודות התפקיד של המאמן, עם זאת הבעת הדעה צריכה לשמור על תכניה, כהבעת דעה, כאשר יש להפריד בין העובדות לבין דעותיו של ההורה, דבר שלא נעשה בענייננו, וכאשר קוראים את שני המכתבים, קשה לדעת אילו הם דעותיו של ההורה ואילו הם העובדות המיוחסות למאמן, ובכך לדידי, מכתביו והתבטאויותיו של הנתבע אינם חוסים תחת הגנת סעיף 15 (4) לחוק.




לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנת אמת דיברתי לפי סעיף 14 לחוק ולא קמה לזכותו הגנת סעיף 15 (4) בדבר הבעת הדעה.


סעיף 16 לחוק



המחוקק הנחה, באמצעות הוראות סטטוטוריות בדבר נטל ההוכחה, מתי מתקיימת דרישת תום הלב ומתי היא נשללת (סעיף 16 לחוק), כאשר קובע החוק חזקה אימתי ייחשב הנתבע כמי שעשה את הפרסום שלא בתום לב.


הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום לב לגביו.

חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום הלב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי הגנת תום הלב. הפן החיובי של חזקת תום הלב, עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום, בהינתן נסיבותיו של העניין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים משולבים אלה באלה, הבנויים מנתון אובייקטיבי שעניינו בכך שדברי הפרסום אינם אמת, וקיום אמונה סובייקטיבית של המפרסם שהם אינם אמת, או אי נקיטת אמצעים סבירים על ידיו לברר את אמיתותם.
לחלופין, בין אם הדברים הם אמת, ובין אם לאו, קיומה של כוונה סובייקטיבית במפרסם לפגוע בנפגע בין בדרך החורגת מהמידה הסבירה האובייקטיבית, הנדרשת להגנת הערכים המוגנים מכוח הגנת תום הלב. די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16 (ב) (3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה, כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב.

החזקה הקבועה בסעיף 16 (ב) לחוק היא חזקה עובדתית הניתנת לסתירה. –אולם, החזקה לא תיסתר אלא אם יוכיח המפרסם, נסיבות כלשהן, המצדיקות הימנעות מנקיטת האמצעים הסבירים לבירור האמת. נפסק, כי "עצם העובדה שהנתבע לא מילא אחר מצוות המחוקק בקיום רמת ההתנהגות הדרושה, המתבטאת בנקיטת אמצעים כאמור שם, היא שמעמידה אותו בחזקת אדם חסר תום לב, אם כי חזקה זו ניתנת לסתירה. אם אין בידו לסתור את החזקה על ידי הוכחת נסיבות, המצדיקות את דרך הפעולה שנקט או את אי נקיטת הצעדים שהתחייבו, הרי תעמוד החזקה על כנה" (ע"א 354/76).

עוד נקבע בפסיקה, כי ההבחנה בין הראוי לשמש עילה לתביעה לבין מה שאינו ראוי כאמור היא, כמובן, עניין של טעם, מידה והיקף. הביקורת אשר פלוני משמיע כלפי אחר נעימה יותר לאוזנו מזו המוטחת כלפיו; אך, כאמור, מי שמפרסם מעת לעת ביקורת על אחרים, צריך להיות גם מוכן לתגובה כלשהי בצורת פרסום נגדי.



כאמור, בחינת קיומה של הגנת סעיף 16(ב) מצריכה תחילה הכרעה בשאלה האם הדבר שפורסם לא היה אמת. סבורתני, כי מתוך שלל הראיות שהוצגו בפניי, לא הוכח כדבעי, כי הדברים שנאמרו במכתביו של הנתבע ביחס להגינותו ומקצועיותו של התובע, היו דברי אמת.




גם הרכיב השני הנדרש לצורך תחולת סעיף 16 (ב), לפיו הנתבע לא האמין באמיתות הפרסום או כי הוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לאו, מתקיימים במקרה זה. גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע, לפיה הוא פנה אל התובע בדרישה לשוחח איתו, יש להניח כי שיחה כזו צריכה להיעשות בצורה מכובדת מצידם של כל צידי המתרס.




ולענייננו, על פי חומר הראיות שבפניי, לא שוכנעתי כי הנתבע עשה את הדרוש מאדם סביר ומהורה סביר הנתקל בסיטואציה הדומה לזו שנתקל בה הנתבע, בה היה עליו לבקש ישיבה מסודרת ומתואמת עם התובע או עם האחראים עליו ולהעלות את כל טענותיו המקצועיות וההתנהגותיות כלפי התובע, בפני הגורמים המקצועיים המופקדים עליו ולא להיצמד לתפיסה של "עכשיו או שלא כלום", הרי יש עת לכל חפץ.

במקום זאת, בחר הנתבע להשתמש בביטויים משפילים המעלים תהיות רבות ביחס לאמינותו של המאמן, מקצועיותו ואף ייחס לו ביצוע מעשים פליליים (גניבה וגזל ממעביד), ללא שטרח לבדוק אותם או לבקש לבדוק אותם בדרכים הראויות לכך, כגון הגשת תלונה בלשון מתונה, דרישה לביצוע חקירה, או לבקש את הסבריו של המאמן אודות המידע שנטען כי נתקבל לידיו מבנו, כי המאמן מסיים את האימון לפני המועד, וכיוצא באלו דרכים.



הנתבע, אשר חזר וטען בפניי, כי הוא איש ספורט אשר עמל הרבה בקריירה שלו בתחום זה, סגולותיו אלו דווקא מטילות עליו את האחריות לנהוג באיפוק, להפעיל שיקול דעת המתאים לנסיבות, לא למהר ולטיח האשמות קשות במאמן של בנו, ולבחור לנהל את השיח אודות דברים כאלה, בגישה חינוכית, בין הורה לבין מאמן, במיוחד בשל הכרתו את תחום הספורט והאימונים, לרבות הגישה החינוכית ביחס לעבירות משמעת, החשיבות של המשמעת, לוח הזמנים באימונים, הגמישות הנדרשת באימונים אלה, ועוד כיוצא באלה אלמנטים.




במסגרת השיקולים לבחינת התקיימות התנאים לתחולת סעיף 16 (ב) לחוק יש לבחון גם את מניעיו של הנתבע בפרסום. בעניין זה עלה, כי הנתבע נפגע מהטחת האשמה של גניבת כדורים אל בנו תום. הנתבע התרעם על כך שהמאמן ואדם אחראי נוסף בעמותה, החליטו להשעות את בנו ממשחק וייחסו לו עבירה משמעתית, על כל השלכותיה.

עוד עלה, כי בליבו של הנתבע כינן החשש מהתנכלות מכוונת כלפי בנו, על ידי מר פרינקל, בעקבות ניתוק הקשר בין בנו תום לבין בתו של פרינקל. ארצה לומר, כי על פי חומר הראיות והעדויות שנשמעו בפניי, ראוי היה כי הטענה בדבר ניתוק הקשר והשלכתה על מערכת היחסים לא הייתה מועלית בפניי, שכן לא שוכנעתי כי יש לייחס לכך משקל כלשהו לעניין לשון הרע.
עם זאת, התרשמתי כי תחושת ההתנכלות אשר שררה בלבו של הנתבע, כפי שהעידו הצדדים בפניי, הייתה הגורם אשר הניע את הנתבע בסערת הרגשות כלפי התובע, והמשיכה לחול גם כשכתב את שני מכתביו אל התובע, ומכאן עולה הרושם כי לנתבע הייתה כוונה לפגוע בתובע, מסיבה אחת ויחידה- כי הוא היה שותף להרחקת בנו של הנתבע מהמשחק, אשר לשיטתו לא הייתה מוצדקת, ובטרם יברר את העניין, בחר הנתבע להחזיר אש לתובע, ולהעלות נגדו האשמות שונות ונשנות כפי שתוארו לעיל.



כפי שכבר עמדנו לעיל, הנתבע ביקש לחסות תחת הגנת הבעת דעה. לפי גישתו, תכלית הפרסום נשוא התביעה מהווה הבעת דעה לגיטימית של הורה אודות מקצועיותו ותפקידו של מאמן כלפי השחקנים, אשר בנו נמנה עליהם. טענה זו נדחתה על ידי כפי שקבעתי לעיל.
ראוי להזכיר, כי כל ההגנות בעניין הבעת דעה מותנות בכך שהפרסום נעשה ב"תום לב". כוונת המפרסם בפרסמו את דעתו מלמדת על תום לבו, ואם נקבע שעשה את הפרסום ממניעים טהורים, יהיה בכך כדי ללמד על קיומו של תום לב. לא זו בלבד, העדרה של כוונת זדון אין בה די. שיקול חשוב נוסף הוא באיזו מידה נקט המפרסם אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע. שיקול זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הדעה שהובאה היא מסקנה עובדתית הניתנת לאימות או להפרכה. העובדה שהדעה אינה אמת אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד על חוסר תום ליבו של המפרסם, אבל אם מתברר שהמפרסם לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם היא אמת, יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום לב (אורי שנהר, דיני לשון הרע, (1997), עמ' 320).


סעיף 15 (2)



עוד נטען, כי הנתבע חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15 (2) לחוק, לפיה "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".




הפרשנות שהוענקה על-ידי הפסיקה לחלופה זו הינה פרשנות מצמצמת (ראו: ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג שלעיל). מבלי להידרש לשאלה באם התקיים תנאי הסף לתחולתה של הגנה זו, היינו באם הפרסום אכן נעשה בתום לב על-פי החזקות המעוגנות בחוק, הנני סבורה כי אין לה תחולה על ענייננו מאחר ולא קמה כל חובה על הנתבע לפרסם את אשר פרסם.


חלופה 15(8)- פרסום שנעשה בהגשת תלונה על הנפגע



הנתבע טען, כאמור, כי יש לראות במכתבים שנשלחו על ידו למר פיגל ולמר אבי בר שדה, כתלונה שהוגשה כדין לרשות המוסמכת ולממונה על הנפגע, ועל כן חלה לגביו הגנת ס"ק 15(8), החלה כאשר, "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה, ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה עם פרסום אחר של התלונה, של הגשתה או של תכנה".




סעיף 15 (8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על פי "זהות מקבל התלונה" ועל פי "תוכן התלונה". במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם "הממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה".

התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות המוסמכת בנושא שהיא מוסמכת לחקור (שנהר, בעמ' 302).



עוד נקבע, כי כאשר מרותו של האדם שאליו הופנתה התלונה אינה מעוגנת בחוק, מוטל על המפרסם להוכיח, כי אותו אדם היה ממונה על הנפגע. מכל מקום, על מנת שתלונה זו תזכה להגנה היא חייבת להיות מוגבלת לסוג העניינים שבנוגע אליהם היה האדם שאליו הופנתה התלונה ממונה על הנפגע (שנהר, בעמ' 303).




נפסק, כי הגנת ס"ק 15 (8) לחוק, תחול על תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת, או לממונה על התובע, גם אם הוגשה מתוך כוונה לפגוע בתובע, וגם אם מתברר בדיעבד כי תכנה אינו נכון, ובלבד, שהמפרסם האמין באמיתותה (ע"א 788/79 אברהם ריינר נ' עז' המנוח ברקו (דב) ריבר, פ"ד לו (2) 141). עוד נפסק, כי הגנת סעיף 15 (8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום לב.




בע"א (נצ') 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גרי ניצנה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 22.01.2006) נעשתה הבחנה בין הנמנעים אשר קיבלו את מכתב התלונה, לצורך בחינת תחולת ההגנה שבחלופה 15 (8) לחוק. שם נקבע ע"י כב' השופט הווארי, כי "מכל מקום, הקביעה של בית משפט קמא, כי כל המכותבים במכתבים ממלאים תפקידים הקשורים לחינוך, הינה קביעה כללית וגורפת, שלא נשענת על אף ראיה, והמשיבים לא הביאו בפני בית משפט קמא, כל ראיה המצביעה על כך, כי כל הנמענים במכתב, הם אכן ממונים על המערערת או מוסמכים לחקור תלונות המוגשות בעניינה של המערערת. בהעדר כל ראיה כזו, מן הדין לקבוע, כי החלופה של סעיף 15(8) לא התקיימה בענייננו".




בענייננו, הנתבע הגיש את תלונתו לשני אנשים בלבד, הראשון - מר פוגל, מנהל מועדון הכדורסל והשני - יו"ר האגודה/העמותה, מר אבי בר שדה. מעיון בחוזה שבין המאמן לעמותה עולה, כי שני אנשים אלה, הינם מורשי החתימה מטעם העמותה, וכי הם אלה אשר התקשרו, בשם העמותה, עם המאמן. אי-לכך, מאחר ומדובר בענייננו בחלופה הראשונה של הסעיף, דהיינו, לממונים על הנפגע/התובע מכוח חוזה, יש לקבוע כי מתקיים היסוד הראשון של ההגנה לעניין "זהות מקבל התלונה".




עתה יש להמשיך ולבחון האם תוכן התלונה תואם את התחום עליו מופקדים מקבלי התמונה. לעניין זה, יש לקבוע כי יסוד ההתאמה התקיים בענייננו, באשר מצאתי כי התוכן תואם את העניינים שעליהם מופקדים יושב ראש העמותה ומנהל המועדון, והתייחס לפעילותו המקצועית של המאמן, לרבות שעות העבודה שלו, היחס שלו לתלמידים, להורים ועוד.
יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי שליחת התלונה נעשתה בתום לב, שכן התרשמתי הן על פי חומר הראיות והן על פי עדותו של הנתבע בפניי, כי תלונתו נעשתה שלא בתום לב, תוך התבטאויות חריפות נגד המאמן, ללא בדיקה מינימאלית אודותיהם, המהווים השתלחות קשה של הנתבע כלפי המאמן, רק בשל כך שהוא השתמש בכלי משמעתי של הרחקת בנו מאימון אחד, במנותק מן השאלה, האם ההרחקה הייתה מוצדקת, אם לאו. סבורתני, כי בענייננו, חלה החזקה של פרסום שנעשה שלא בתום לב, מאחר והנתבע התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה בתובע, להגנת הערכים המעוגנים על ידי סעיף 15 לחוק, כאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק.




לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא קמה לנתבע אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. יש לציין, כי אף אם הייתי מקבלת את טענת ההגנה על-פי חלופה 15 (8) לחוק, עדיין עומדת לתובע עילה מכוח הפרסום הראשון, במהלך השיחה שניהל עם הנתבע בפני הילדים, ומנהל האולם, מר מוטי, כפי שביארתי לעיל. אי-לכך, נעבור עתה לבחון את השלב הרביעי, כקבוע בהלכת שוקן, והוא בדיקת הפיצויים.


הנזק



לא אחת נקבע, כי חיובו של אדם בפיצויים בגין לשון הרע הינו רב תכליתי. הצליח לבטא זאת לעילא ולעילא כבוד השופט ד' לוין בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 489, 493-494 (1991)) כלהלן:


"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר- עד כמה שכסף יכול לתרום לכך- למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית- כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה- נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבורי, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' ... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד...".



הלכה היא, כי הענקת סעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה- הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. כך נפסק לא אחת, כי בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע (ראו: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה (2) 489 (1991), 493). חומרת הפגיעה משפיעה על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל (1) 589 (1975), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז (2) 225 (1973), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי. כן יינתן משקל לעובדת התנצלותו, או סירובו להתנצל, ודבקותו באמירות הפוגעניות בלא לחזור בו מהן (עניין בן גביר,פסקה 32).




הלכה מושרשת היא, כי בתביעה על פי החוק אין התובע נדרש להוכיח את קיומו של הנזק. הנה כי כן, אין צורך שיוכח שלמעשה נגרם נזק על ידי הוצאת השם הרע באופנים השונים, אלא די בכך שיוכח כי הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות האמורות.




בעניין גובה הפיצוי, יש להביא בחשבון את מגמת המחוקק, המשתקפת מתיקון חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) התשנ"ט-1998, המאפשר כיום לבתי המשפט בסעיף 7א' לחוק להשית על מפרסם שנמצא אחראי בעוולה של לשון הרע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, ובמקרה שהוכחה כוונה לפגוע, ניתן להטיל פיצוי שלא יעלה על 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק.




ועוד, בקביעת גובה הפיצוי בעקבות האיזון בין השיקולים השונים, ראוי להביא בחשבון סכומים שנפסקו בעבר בגין פרסומים פוגעניים מסוג דומה לזה שלפנינו, אף שכל מקרה נדון לנסיבותיו (ת"א (נצ') 388/88 אמיל חביבי נ' לוטפי משעור, פ"מ תשנ"א (ג) 3, עמ' 19-20; שנהר, בעמ' 388).




אני בוחנת את המקרה המונח בפניי על רקע העקרונות שסקרתי בהרחבה לעיל, כאשר בקביעת הסכום שאליו הגעתי הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים:




הפרסום כלפי התובע היה פרסום פוגע שהטיל דופי בהגינותו, ביושרו, במקצועיותו והטיח בו האשמות של עבירות פליליות (גניבה ומרמה), וככזה פוטנציאל גרימת הנזק של הפרסום הוא רב.




תפוצת המכתבים המצומצמת, גודל קבוצת השחקנים והדרכים החלופיות הראויות אשר עמדו בפני הנתבע, אשר לא בחר לעשות בהן שימוש, דבר שנזקף לחובתו הוא.
מדובר באירוע נקודתי, סביב מחלוקת בנוגע להתנהגות התובע כלפי בנו של הנתבע המלווה בסערת רגשות של הורה הנפגע, לשיטתו, למראה פגיעת ילדו עת הורחק מהמשחק, שלא בצדק.




אי-לכך, ובמכלול השיקולים הנ"ל, הנני מעמידה את הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע על סך 20,000 ₪.




באשר לפיצוי בגין הפגיעה בפרנסת התובע כתוצאה מלשון הרע, התובע טוען, כי בעקבות הוצאת דיבתו ע"י הנתבע הגיע חוזה העבודה עם הקבוצה לידי סיום והוא פוטר מעבודתו, כמאמן הקבוצה. מעיון בחומר הראיות שבתיק, עולה כי לתובע נגרם נזק מוכח של הפסד השתכרות בסך 9,000 ₪, ממועד ניתוק הקשר החוזי, ועד למועד חידוש החוזה בשלב מאוחר יותר, לאותה שנה בלבד. עם זאת, אין התובע זכאי למלוא הסכום, לאחר שהוכח כי היו סיבות אחרות שבגינן הופסק החוזה עמו, אם כי שוכנעתי שהטעם העיקרי לסיום הקשר החוזי, היה נעוץ בהוצאת דיבתו ע"י הנתבע ודרישתו של התובע כי בנו של הנתבע לא יהיה חלק מהקבוצה שהתובע הופקד על אימונה. לאור זאת, אני פוסקת לתובע פיצוי חלקי בגין הפגיעה בהכנסה בסך 5,000 ₪.


סוף דבר



לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 25,000 ₪, כפיצוי בגין עוולת לשון הרע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.




הסכומים הנקובים לעיל, ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון