מרכיב הפרסום מהווה את אחד מיסודות העוולה, וככזה מוטל נטל הוכחתו על כתפי התובע. תובע בהליך אזרחי צריך להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום ובמידת ההוכחה הרגילה הנדרשת מתובע בהליך אזרחי. התובע צריך להוכיח את כל מרכיביו של יסוד הפרסום- שהפרסום נעשה על ידי הנתבע, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע שעה שמדובר בפרסום שאינו בכתב כמו בענייננו, וכן כי הגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב). בפרסום שאינו בכתב, הוכחת הטענה שהפרסום הגיע בפועל לאדם אחד זולת הנפגע אינה חייבת להיעשות דווקא באמצעות העדת האנשים שאליהם הגיע הפרסום. נראה, כי ניתן להוכיח שהפרסום הגיע לאדם כלשהו, שאינו הנפגע, בהסתמך על כל ראיה התומכת בממצא זה. למשל, הודיית המפרסם או עדותו של הנפגע (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בעמ' 93-94) (להלן: "דיני לשון הרע"). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח: פתח דבר בפני תובענה כספית על סך של 500,000 ₪ בעילת לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). התובע, עורך דין, ערך ביום 20.4.04 הסכם נישואין בין הנתבע לבין גב' שירין (להלן: "גב' שירין"). עניינה של התביעה הוא טענת התובע כי הנתבע הפיץ אמירות לפיהן התובע הוא "זייפן", "רמאי" ו"אינו ישר", וזאת לאור טענת הנתבע לפיה התובע זייף הסכם נישואין מאוחר יותר, שעליו תאריך מאוחר יותר - 26.4.04, בינו לבין גב' שירין. לטענת התובע, בכל אחת מאמירות אלה הוציא הנתבע את דיבתו רעה, בכוונה כדי לפגוע בו. טענות הצדדים בתמצית לטענת התובע, ביום ה- 20.4.04 הוא ערך הסכם נישואין ראשון בין הנתבע לגב' שירין, לפיו במקרה של גירושין התחייב הנתבע לשלם לגב' שירין מוהר בסך של 25,000 ש"ח. הסכם נישואין זה הוחלף, לטענתו של התובע, בהסכם נישואין מאוחר יותר מיום ה- 26.4.04 (להלן גם: "הסכם הנישואין"), שלפיו, במקרה של גירושין, התחייב הנתבע לשלם לגב' שירין מוהר גדול יותר, בסך של 200,000 ש"ח. לאחר תקופה של 3 חודשים התגרשו הצדדים (ראה ת/7). לטענת התובע, לאחר שנחתם הסכם הנישואין מיום ה-26.4.04, פרסם הנתבע ברבים, בזדון וממניעים פסולים, תוך ידיעה שהדברים אינם נכונים, שהתובע זייף את חתימתו על הסכם הנישואין מיום ה- 26.4.04, וכי הינו "זייפן", "רמאי", "אינו ישר" וכי "רימה את הנתבע" ו"הוליך אותו שולל". עוד טוען התובע, כי הנתבע אמר מפורשות בבית הדין השרעי בטייבה, במהלך דיון שהתנהל בין הנתבע לגב' שירין, ובנוכחות השופט, עורכי דין, טוענים שרעים, והקהל שנכח באולם, כי התובע זייפן, רמאי ושקרן. התובע מלין עוד, כי הנתבע הוציא דיבתו רעה גם בעצם הגשת תלונה כוזבת, לטענתו, במשטרה על זיוף מסמך, מרמה ועוד, בגינה נדרש להתייצב ביום 4.1.05 לחקירה פלילית (סעיף 12 לכתב התביעה). לטענתו, תלונת שווא זו זכתה לפרסום בבקה אלגרבייה וסביבתה, ובאזור מגוריו של הנתבע. בסעיף 40 לסיכומי התובע, זנח התובע את טענותיו לעניין האמירות שנאמרו בתוך אולם בית הדין השרעי וכן בנוגע לתלונתו של הנתבע במשטרה, וזאת נוכח הלכת בית המשפט העליון ברע"א 1104/07, עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל ( 19.8.09) (להלן: "עניין פואד חיר"). אי לכך, נותרו לדיון טענותיו של התובע לעניין אמירות הנתבע במסדרונות בית הדין השרעי ודבריו בפני עוברים ושבים (ראה סעיף 41 לסיכומי התובע). בקצירת האומר יצוין, כי בעניין פואד חיר קבע בית המשפט העליון, ברוב דעות, כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הוא חיסיון מוחלט ודברים הנאמרים תוך כדי דיון על ידי בא כוחו של בעל דין הינם פרסום מותר שלא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. עוד נקבע כי אפילו היה בית המשפט העליון סבור כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא ממש מוחלטת וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי או לפי מבחן סובייקטיבי, למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום ליבו, זהו עניין למחוקק לענות בו, ואילו הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה כלשהי ולא זו בלבד אלא שהגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. יצוין כי פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 19.8.09 אושר בדנ"א 7025/09, עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר ( 10.11.09), אשר דחה את העתירה בקובעו כי אין בטענות העותר כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענת התובע, בנוסף לעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, הפר הנתבע גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועקרונות היסוד עליהן מושתת המשטר במדינת ישראל, את סעיף 243 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, האוסר על אדם למסור לשוטר ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, וכן ביצע את עוולת הרשלנות, ועוולת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך של 500,000 ₪. לחילופין, עותר התובע להשית על הנתבע את מלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיפים 7א(ב) ו- 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, בגין כל אחת מהאמירות המשמיצות בנפרד. עוד עותר התובע לפרסום התנצלות על ידי הנתבע, בדרך שיקבע בית המשפט. מנגד טוען הנתבע, כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית שכל כולה ניסיון להתעשר שלא כדין. הנתבע מודה כי ביום 20.4.04 ערך התובע הסכם נישואין בינו לבין גב' שירין, אך מכחיש כי ביום 26.4.04 פנה לתובע לעריכת הסכם נישואין חדש, ולטענתו, חתימתו, לכאורה, על גבי הסכם הנישואין זה זויפה על ידי התובע או על ידי גב' שירין. לטענת הנתבע, החשד התעורר כנגד התובע בשל העובדה שהוא זה שאימת את חתימות הצדדים על הסכם הנישואין המאוחר. לטענת הנתבע, נודע לו על קיום הסכם הנישואין מיום ה- 26.4.04 רק בחודש נובמבר 2004, עת קיבל מכתב מב"כ של גב' שירין, עו"ד שאדי עקאל, לפיו עליו לשלם לגב' שירין סך של 200,000 ₪ בגין גירושיו ממנה. למכתב התראה זה צורף הסכם הנישואין מיום ה- 26.4.04. הנתבע טוען כי לאור הסכם נישואין זה גם חויב בבית הדין השרעי לשלם לגב' שירין סכום זה. הנתבע מכחיש כי פרסם ברבים לכלל הציבור הרחב את דבר טענתו לזיוף הסכם הנישואין מיום 26.4.04. הנתבע מודה כי הגיש תלונה למשטרת ישראל על זיוף חתימתו על הסכם הנישואין מיום 26.4.04, וזאת בחודש נובמבר 2004, בסמוך לאחר קבלת מכתב ההתראה האמור. לטענתו, התלונה הוגשה גם כנגד גב' שירין. הנתבע גם מודה כי אמר בבית הדין השרעי את המיוחס לו, אלא שלטענתו הדיון התקיים בדלתיים סגורות, והטענות הועלו במסגרת התביעה על פי הסכם הנישואין מיום ה-26.4.04 שהגישה גב' שירין נגדו, כאשר התובע היה עד מטעמה. לטענת הנתבע, גם אם יקבע כי אכן מדובר בלשון הרע, אזי עומדות לו ההגנות מכוח סעיף 14, הגנת אמת בפרסום, הגנת סעיף 15, הגנת תום הלב, וכן ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. הראיות שהונחו בפני מטעם התובע הוגשו מלבד תצהירו, גם תצהירים של הטוען השרעי מר עומר עבד אלרחמאן מדלג', מר עבד אלפתאח אבו בדר, אביה של גב' שירין, מר אבו בדר יעקוב, דודה של גב' שירין - גב' שירין היא בת אחותו (עמ' 29, ש' 26-27 לפרוטוקול), ושל מר עבד אלרחים אבו בדר, דודה של גב' שירין. כמו כן, הוגשה חוות דעתו של הגרפולוג, מר יצחק חגג. עוד הוגשו תצהיריהם של מר מקאלדה יאסין, עו"ד עפיף אבו טועמה וגב' שירין, אך אלה לא התייצבו לחקירה נגדית על התצהיר שהגישו, ועל כן, תצהירים אלה אינם בגדר הראיות בתיק. מטעם הנתבע הוגש תצהיר שלו, תצהיר של מר ריאן מופיד, אבי הנתבע, ותצהיר של עו"ד אעירקי אסלאם, שייצג את הנתבע בבית הדין השרעי. כמו כן הגיש הנתבע חוו"ד גרפולוגית של גב' אורה כבירי. יצוין, כי בקשת הנתבע להגיש חוות דעת משלימה נדחתה על ידי ביום 1.3.09. דיון והכרעה התובע זנח בסיכומיו את טענותיו לעניין הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עקרונות היסוד במדינה, והפרת החובה הקבועה בסעיף 243 לחוק העונשין. כמו כן זנח התובע בסיכומיו את טענתו להתקיימות יסודות עוולת הרשלנות ועוולת שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לפיכך, אין לי צורך לדון בטענות אלה והדיון יתמקד בשאלה אם זכאי הוא לסעד על פי חוק איסור לשון הרע. שלבי הדיון בתביעה בגין פרסום לשון הרע, לאחר שהוכח עצם קיומו של הפרסום, הם ארבעה: שליפת משמעות הביטוי מתוך הפרסום על פי אמות מידה אובייקטיביות, בחינת השאלה אם מדובר בביטוי שהחוק מטיל חבות בגינו, בדיקת קיומן של ההגנות על פי החוק, ולבסוף סוגיית הנזק (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', תק-על 2004(1), 2091, עמ' 2095). סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; ...". אין ספק, כי האמירות המיוחסות לתובע עונות להגדרה של לשון הרע, כפי שמוצאת ביטויה בחוק. התובע בגין לשון הרע אינו נדרש להוכיח קיום נזק, אלא די בכך שיוכח כי הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאות המנויות בסעיף 1 לחוק. כמו כן, המחוקק לא התנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שהפרסום איננו אמת וגם פרסום אמת עשוי להיחשב לשון הרע, אך אם תוכח אחת ההגנות בחוק, לא תוטל אחריות בגינו. בהתאם להלכה הפסוקה יפורש דבר לשון הרע על פי המובן אותו מייחס לו הקורא או השומע הסביר ואין נפקא מינה לכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם או רגישותו המיוחדת של הנפגע (ע"א 723/74 הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2) 181). אין ספק כי אמירות לפיהן התובע זייפן, רמאי ואיננו ישר, עלולות להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. אולם, השאלה העיקרית בתובענה שבפני היא האם התקיים יסוד הפרסום. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע פרסום מהו: "(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". מרכיב הפרסום מהווה את אחד מיסודות העוולה, וככזה מוטל נטל הוכחתו על כתפי התובע. תובע בהליך אזרחי צריך להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום ובמידת ההוכחה הרגילה הנדרשת מתובע בהליך אזרחי. התובע צריך להוכיח את כל מרכיביו של יסוד הפרסום- שהפרסום נעשה על ידי הנתבע, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע שעה שמדובר בפרסום שאינו בכתב כמו בענייננו, וכן כי הגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב). בפרסום שאינו בכתב, הוכחת הטענה שהפרסום הגיע בפועל לאדם אחד זולת הנפגע אינה חייבת להיעשות דווקא באמצעות העדת האנשים שאליהם הגיע הפרסום. נראה, כי ניתן להוכיח שהפרסום הגיע לאדם כלשהו, שאינו הנפגע, בהסתמך על כל ראיה התומכת בממצא זה. למשל, הודיית המפרסם או עדותו של הנפגע (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), בעמ' 93-94) (להלן: "דיני לשון הרע"). שנהר, בספרו, מפנה בעניין זה לע"פ (מחוזי - ת"א) דורון נ' נחושתן ואח', פ"מ תשנ"ב (א) 146. באותו עניין, הוגשה קובלנה על פרסום לשון הרע, עליה חל סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת. בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת להוכיח כי יותר מאדם אחד שמע את דברי לשון הרע, אין צורך להעיד יותר מעד אחד. משקבע בית המשפט קמא כי דברי לשון הרע נצעקו על ידי המערער, הוא היה רשאי לקבוע כי כל שהיה בקרבת מטרים ספורים מהמערער, אכן שמע את צעקותיו. עוד מפנה שנהר לת"פ (שלום - ת"א) 1450/83, חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ נ' שחם, פ"מ תשמ"ו (ב) 363. באותו עניין קבע כב' השופט סלטון כי הוכחת העובדה כי לשון הרע אכן הגיעה בפועל לשני בני אדם, אינה מחייבת בהכרח העדת שני בני אדם שיעידו כי אכן שמעו את לשון הרע, שכן בית המשפט עשוי להסתפק גם בעד אחד, ובלבד שנסיבות העניין ישכנעו אותו כי אכן הגיעה לשון הרע לשניים או יותר. יחד עם זאת, חרף הלכות אלה שמקלות עם התובע, ולאחר שבחנתי את הטענות, הראיות והעדויות שהוצגו בפני, באתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי התקיים יסוד הפרסום וכי הנתבע פרסם דבר לשון הרע על התובע. בענייננו, טענותיו של התובע לעניין יסוד הפרסום הינן כלליות ביותר ולקוניות. התובע לא טוען מיהם אותם אנשים בפניהם אמר הנתבע את האמירות המוציאות דיבתו, מתי נאמרו הדברים ובאילו נסיבות. טענות כלליות אלה באות לידי ביטוי הן בכתב התביעה, הן בתצהירים שהוגשו מטעם התובע ואף בסיכומי התובע: "כב' בית משפט מתבקש לקבוע...כי הנתבע הפיץ, שלא בתום לב, בציבור, את השמועה, אשר הוא יצר אותה בעצמו, כי התובע זייפן, המזייף מסמכים. את דברי לשון הרע פרסם הנתבע ברבים, הן בתוך אולם בית הדין, הן במסדרונות בית הדין והן בפני העוברים ושבים" (סעיף 39 לסיכומי התובע). גם מהראיות והעדויות שהיו בפני לא הוכח כי האמירות, נשוא התביעה, אכן נאמרו על ידי הנתבע למאן דהו. הנתבע הצהיר כי לא פרסם ברבים את טענתו לזיוף הסכם הנישואין מיום ה- 26.4.04 (סעיפים 22, 26, 28 36, 37 לתצהירו של הנתבע). התובע עצמו לא העיד כי שמע את הנתבע אומר את דבר לשון הרע. התובע גם לא ידע לציין מיהם אותם אנשים ששמעו הם עצמם את הנתבע מפרסם את לשון הרע. לכשנשאל התובע "אתה שמעת שמישהו אמר לך ששמע שהנתבע מפיץ את אותן שמועות" השיב "שאלו אותי הקולגות שלי אם נכון שזייפתי או לא זייפתי. והייתי בוש ונכלם" (עמ' 21, ש' 19-20 לפרוטוקול). בנוסף, כל שהוצהר על ידי עדי התובע הוא כי שמעו שהנתבע הפיץ שמועות לפיהן התובע זייף את חתימתו. אף אחד מעדי התובע לא העיד, כי האמירות המיוחסות לנתבע נאמרו על ידי הנתבע בפניו, ועדות כולם היא למעשה מפי השמועה. אותם עדים גם לא ידעו לומר מיהם האנשים שאמרו להם כי הנתבע הפיץ את השמועה שהתובע זייפן או מיהם אותם אנשים בפניהם אמר הנתבע אמירות אלה. כמו כן גם לא הובא ולו עד אחד בפניו אמר הנתבע כי התובע זייף את חתימתו. מכל האמור, עולה כי לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת העובדה כי הנתבע ביצע את יסוד הפרסום בעוולת לשון הרע. כך העיד לעניין יסוד הפרסום מר עבד אלרחים אבו בדר, דודה של גב' שירין: "ידוע לי ושמעתי מאנשים רבים בבקה - אלגרבייה והסביבה, שסאאד הנ"ל מפיץ ברבים כי עו"ד רסמי ביאדסה זייף את חתימתו של סאאד על ההסכם מיום 26.4.07" (סעיף 4 לתצהירו של מר עבד אלרחים אבו בדר. הדגש שלי - ה.א). עד זה אינו מפרט מיהם אותם אנשים שמסרו לו דבר השמועה, ובפני מי פרסם הנתבע את לשון הרע ובאילו נסיבות הדברים נאמרו. בנוסף, עדותו של מר עבד אלרחים אבו בדר איננה אמינה עלי. עד זה העיד כי ביום 20.4.04 חתם כעד על ההסכם ולא ידע אז שהנתבע נשוי ויש לו ילדה (עמ' 43, ש' 8-9 לפרוטוקול), זאת על אף שבהסכם הראשון, כמו גם השני מיום ה- 26.4.04, צוינו עובדות אלה על הנתבע על גבי ההסכם מפורשות (עמ' 15, ש' 28-30 לפרוטוקול). באופן דומה העיד גם מר יעקב אבו בדר, דודה של גב' שירין. עד זה הצהיר כי הנתבע הפיץ, ועדיין מפיץ, שמועות כי התובע זייף את חתימת הנתבע על הסכם הנישואין מיום ה- 26.4.04. עוד הצהיר העד כי שמע את השמועה אודות זיוף החתימה ממספר חברים בבקה אלגרבייה (סעיף 4 לתצהירו של מר יעקב אבו בדר). אלא, שמר יעקב אבו בדר לא הצהיר כי הוא שמע את הנתבע מפרסם דבר לשון הרע וכן לא הצהיר מיהם אותם חברים שסיפרו לו דבר השמועה, וכל שכן לא הצהיר כי אותם חברים יודעים כי מקור השמועה הוא בנתבע. התובע לא הביא לעדות את אותם חברים מהם שמע דבר השמועה והימנעותו מלהביא אותם לעדות פועלת לחובתו. בנוסף, עדותו של מר יעקב אבו בדר אינה אמינה עלי. בחקירתו העיד מר יעקב אבו בדר כי אביה של גב' שירין מסר לו כי נעשו 2 הסכמי נישואין מכיוון שהתברר רק לאחר חתימת ההסכם הראשון כי הנתבע "נשוי", עובדה שלא הייתה ידועה במעמד החתימה. אי לכך הוגדל, לבקשת אביה של שירין, המוהר בהסכם הנישואין המאוחר מיום ה- 26.4.04 (עמ' 30, ש' 14-19 לפרוטוקול). טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי בהסכם הראשון כבר נכתב כי הנתבע נשוי ואף יש לו ילדה. בנוסף - בהמשך עדותו של עד זה התברר כי עד זה העיד גם בתובענה שנתבררה בבית הדין השרעי בין הנתבע לבין גב' שירין ושם העיד כי הנתבע הוא שביקש מהתובע להכין שני הסכמים וכי הסיבה לרצונו בשני הסכמים היא על מנת שהראשון - יוצג בפני אביו עם מוהר בסך של 25,000 ש"ח, שכן אבי הנתבע לא הסכים למוהר גבוה יותר, והשני - יוצגו בפני אביה של גב' שירין. העד אישר את שנכתב בפרוטוקול בבית הדין השרעי (עמ' 33, ש' 1-3 לפרוטוקול). מדובר איפה בגירסאות שונות - דבר שמערער את מהימנות העד. במאמר מוסגר אציין כי תרגום הפרוטוקול בבית הדין השרעי הוגש במהלך הדיון על ידי הנתבע וסומן נ/5. התובע לא הגיש מטעמו תרגום נוטריוני המקובל עליו, על אף שהתבקש לעשות כן בהחלטה מיום 24.6.09 (עמ' 44 לפרוטוקול). אי לכך, התרגום שסומן כ- נ/5 קביל. (עו"ד אעירקי אסלאם העיד כי נ/5 הוא למעשה החלטה שמצטטת את הפרוטוקול, אלא שלמרות ההחלטה מיום 24.6.09, הפרוטוקול הנטען לא הוצג בפני (עמ' 56, ש' 1-2, 11, לפרוטוקול). כאשר עומת מר יעקב אבו בדר עם הסתירה בעדויות שנתן, השיב תשובה מתחכמת, שמעמידה את עדותו באור שלילי: "יכול להיות שאני ניחשתי ככה, שאבא שלו לא יסכים על הראשון. כלומר, על השני, אז הוא יציג לו את ה- 25,000 ₪" (עמ' 33, ש' 13-18 לפרוטוקול). שינוי גרסאות זה פוגע, כאמור, במהימנות עדותו של מר יעקב אבו בדר. מר עבד אלפתאח אבו בדר, אביה של גב' שירין, הצהיר לעניין אמירותיו של הנתבע המייחסות, כביכול, לתובע זיוף מסמכים, כדלקמן: "...מאז נפרד סאאד מביתי, ותוך כדי ניהול ההליכים בבית הדין השרעי בטייבה, מנהל סאאד מסע השמצות נגד עו"ד רסמי ביאדסה ומפיץ נגדו שמועות והאשמות, תוך ייחוס זיוף חתימתו של סאאד על ההסכם מיום 26.4.04" (סעיף 5 לתצהירו של מר עבד אלפתאח בדר). זאת ועוד, "סאאד מוציא שם רע, עד היום, על עו"ד רסמי ביאדסה, כאשר הוא מספר ברבים כי עו"ד רסמי ביאדסה זייף את חתימתו. בעיר בה אני מתגורר הגיעו השמועות על עו"ד רסמי ביאדסה, שמועות שהפיצם מר סאאד הנ"ל, מבלי לבחול באמצעים המכוערים ביותר למימוש מזימותיו" (סעיף 6 לתצהיר). ובנוסף, "האנשים המכירים אותי, ויש הרבה כאלה בעירי, בקה אלגרבייה, סיפרו לי, לא אחת, כי הגיעו לאוזניהם שמועות שמקורן מר סאאד, ולפיהן עו"ד רסמי באידה זייף את חתימתו של סאאד" (סעיף 7 לתצהיר). מתשובותיו עולה כי הוא ,מר עבד אלפתאח אבו בדר, לא שמע בעצמו את הנתבע אומר כי התובע זייף את הסכם הנישואין. עד זה לא העיד גם מיהם אותם אנשים בפניהם לכאורה אמר הנתבע דברי לשון הרע על התובע, ומיהם אותם אנשים מבקה אלגרבייה שסיפרו לו כי הגיעו לאוזניהם השמועות שמקורן בנתבע. בנוסף, עד זה הצהיר כי דרש כי הסכם הנישואין מיום ה- 20.4.04 ישונה ויוגדל סכום המוהר בהסכם לאחר שנודע לו אודות נישואיו הקודמים של הנתבע (סעיף 3 לתצהירו של מר עבר אלפתאח אבו בדר). בעדותו חזר העד על גרסתו זו והעיד כי "...בחוזה הראשון אמרתי שיהיה 25,000 ₪ ואח"כ רציתי שיתקן את החוזה וביקשתי שיתקן לסכום גדול יותר, היא הלכה ואמרה לעו"ד שיגיע לערוך חוזה חדש של 200,000 ₪ כי היה מאורס ועזב והיה חשד.....ש. מתי גילית את זה? ת. אחרי שעשינו את החוזה הראשון, בערך ביומיים. ש. ואז בגלל זה המחיר עלה? ת. כן. אני לא רציתי. אני רציתי לדרוש יותר אפילו" (עמ' 25, ש' 29-31 וכן עמ' 26, ש' 2-5 לפרוטוקול). אלא, שכאמור, כבר בהסכם הנישואין הראשון, מיום ה- ,20.4.04 צוין מפורשות כי הנתבע נשוי וכי יש לו ילדה מנישואיו הקודמים. התובע עצמו אישר זאת כשנשאל על ידי בית המשפט אם בהסכם בערבית מיום 20.4.06 כתוב בהתחלת ההסכם שצד א' נשוי ואב לילדה, והשיב בחיוב (עמ' 15, ש' 28-30 לפרוטוקול). מר עומר עבד אלרחמאן מדלג', כל שהצהיר הוא, כי אנשים רבים מספרים שהתובע זייף הסכם נישואין (סע' 5 לתצהירו של מר מדלג') וכי העובדה שהנתבע הוא שטוען לזיוף הסכם הנישואין נתבררה לו מפי התובע עצמו לאחר שפנה אליו לברר אודות השמועה (סעיפים 7 ו-8 לתצהירו של מר מדלג'). לכשנשאל עד זה מפורשות אם שמע את הנתבע אומר אמירה כלשהו על התובע, השיב בשלילה (עמ' 37, ש' 12-13 לפרוטוקול). לכשנשאל מר מדלג' "מי אמר לך את השם של אותו מפיץ, ביאדסה?" השיב: "היו אומרים במסדרון שיש אחד מיישוב ליד כפר קאסם, אני חושב כפר ברע, שקואים לו סאאד ריאן שעשה לו ביאדסה זייף לו את הנישואין ובמקום שיכתוב לו ככה כתב לו ככה" (עמ' 37, ש' 23-25 לפרוטוקול). מעדותו של מר מדלג' עולה כי הוא לא יודע למעשה מה מקור השמועה. ויודגש, עדי התביעה כולם, למעט מר מדלג', שעדותו לעניין הפרסום אין בה דבר, הם עדים המעוניינים בתוצאות המשפט. עדי התביעה הם כולם בני משפחה קרובים של גב' שירין והם שהיו, לטענתם, עדים לחתימת הנתבע על הסכם הנישואין מיום 26.4.04 (עדות מר עבד אלפתאח אבו בדר בעמ' 25, ש' 7-9 לפרוטוקול). כפי שעולה מהעדויות שהוצגו בפני לגב' שירין ובני משפחתה ישנו אינטרס בתוצאות המשפט, שכן קביעה כי עומדת לנתבע הגנת "אמת דיברתי" משמעה כי הסכם הנישואין בין הנתבע לבינה מיום 26.4.04 איננו בתוקף לאחר שזויפה החתימה, קביעה שמאיינת את תביעתה בבית הדין השרעי למוהר בסך 200,000 ₪. נגיעה אישית מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנות העד והמשקל הראיתי שמן הראוי להעניק לדבריו ובעדויות כגון דא יש להתייחס בזהירות ובקפדנות יתרה (י. קדמי, "על הראיות", בעמ' 390). היות עדי התביעה כולם עדים בעלי עניין, ובנוסף, שינוי הגרסאות בין עדותם של עדי התובע בבית הדין השרעי לגרסה שהוצגה על ידם בפני, בכל הנוגע לסיבה שבגינה נחתמו שני הסכמי נישואין, התשובות המתחמקות של העדים, והעובדה שלא הובאו עדים אחרים שאינם מעוניינים בתוצאות המשפט, על אף שנטען על ידי התובע כי השמועה פשטה בכל הסביבה - כל אלה פוגעים קשות במהימנות עדויות התביעה ומביאים אותי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו.   לא זו אף זו, מהעדויות עולה כי סמוך לזמנים הרלבנטיים לתביעה, בחודש ינואר 2005, לקוח אחר של התובע, מר רמזי זיאד, שאין לו כל קשר עם הנתבע, הפיץ טענות שונות כנגד התובע שעניינן מעשי תרמית והונאה. התובע מודה כי בחודש ינואר 2005 הוגשה תביעה נגדו וכנגד בנו וכלתו בטענה של זיוף הסכמים והונאה (עמ' 16, ש' 23-27 לפרוטוקול). התובע מודה כי: "ת. ... כל הסיפור הזה נגמר בזה שהציעו לאותו תובע שישמיץ אותי ואח"כ בא אלי הביתה ונישק אותי וביקש סליחה..... ש. הייתה רכילות עליך? ת. אז מה אני יכול לעשות. גם על ראש הממשלה ריכלו. ש. ריכלו ששיקרת וזייפת? ת. נכון...". (עמ' 19, ש' 5-6, ש' 8-11 לפרוטוקול). והתובע ממשיך באותו עניין: "ש. אני שואלת אם נכון שגם הוא טען שאתה זייפת את ההסכמים ושידלת אותו לחתום על המסמכים. ת. נכון שהוא טען שאני כאילו גרמתי לכך בהטעיה להתחבר עם הבן שלי ולעשות שיתוף פתחו ביחד מוסד. לא דובר בזיוף מסמכים.... הוא טען להונאה" (עמ' 24, ש' 21-24 לפרוטוקול). בנוסף, התובע אישר בחקירתו כי הוא עצמו מסר למספר אנשים את העובדה כי הוא נחקר בחשד לזיוף, וכך העיד התובע: "כאשר אדם כמוני כאיש ציבור והייתי מועמד לכנסת ושאלו אותי למה אני נמצא במשטרה וכולם התחילו לברר. כשיצאתי מהמשטרה שאלו אותי על מה הייתי ואמרתי להם את הסיפור" (עמ' 23, ש' 25-26 לפרוטוקול). זאת ועוד, "ש. סיפרת להם שאתה חשוד במשהו? ת. שאלו אותי בשביל מה הייתי במשטרה ואמרתי שהיה אדם מנוול שטען שאני זייפתי. מתוך עצבנות וכאב לב סיפרתי. הם סיפרו כבר ברבים. זה לא אני סיפרתי" (עמ' 23, ש' 31 ועמ' 24 ש' 1-2 לפרוטוקול; הדגש שלי - ה.א). מכל האמור לעיל, עולה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיים יסוד הפרסום בעוולה. לא ניתן לייחס לנתבע באופן ספציפי את חרושת השמועות שהיה בה לשון הרע. לא הוכח כי היה זה הנתבע דווקא שמסר והפיץ בציבור כי התובע הוא "זייפן", "רמאי" ו"אינו ישר". טענות התובע הן סתמיות ולקוניות. עדויות התביעה כולן הן מפי השמועה, יש בהן סתירות היורדות לשורש העניין. מה גם שמדובר בעדים שכולם עדים מעוניינים. על אף שנטען כי חרושת השמועות הופצה בכל אזור בקה אלגרבייה, לא הובא ולו עד אחד שאיננו מעוניין בתוצאות המשפט, ולא הובא ולו עד אחד שיעיד כי שמע את הדברים מפיו של הנתבע. מטעם זה, ולאחר שהתובע לא הוכיח כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של לשון הרע, הרי שדין התביעה להידחות. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין לי צורך לדון בטענות ההגנה של הנתבע - הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב. טענות הנתבע מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פרסומים מותרים, התייתרו ממילא לאחר שהתובע זנח טענותיו בעניין זה בסיכומיו, כאמור לעיל. סוף דבר התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פרסוםלקוחותעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה