קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פינוי בר רשות תביעת פינוי בר רשות: התובעת עותרת לחייב את הנתבעים לפנות ולסלק ידם מדירה המצויה ברחוב קדם 128 תל-אביב יפו, והידועה כחלק מחלקה 173 הגוש 7033, (להלן: "הדירה"). לאחר דיון בבקשה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, בטענה, כי הם ברי רשות בדירה וכי אין לפנותם לאור ההשקעות שהושקעו בדירה. במסגרת הדיון להוכחות נשמעו העדים הבאים: מטעם התובעת מר אליאס פאנוס, ומטעם הנתבעים הנתבע מס' 1 בעצמו, ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון: במסגרת הסיכומים, מאשר ב"כ הנתבעים, כי הדירה נשוא דיוננו, נרשמה על שם התובעת. סעיף 16 ל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 , קובע את הכלל על פיו: " בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. " מעמד הנתבעים בדירה? פרופ' נ. זלצמן במאמרה " רשיון במקרקעין ", הפרקליט מ"ב [1995], בעמ' 24, כותבת כך:   "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין... לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין , ללא כוונה ליצור התחייבות חוזרת כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס...".  ובעמוד 65: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין, בנסיבות המקרה, המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את החזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות". ב ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א [3] 214,210, נקבע כי: "לצורך היווצרותו של רשיון במקרקעין, די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין. ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימושו של אחר ברכושם והשלימו עמו, ואין צורך בהסכם מפורש". ע"א 463/79 חנא פרח ג'בארן נ' סימון ג'בראן , פ"ד ל"ו [4], 403, 438, נקבע כי: "יצירתה של רשות ... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...". המצב העובדתי: בענייננו, הנתבעים הגישו תצהיר בו טענו כי הם מתגוררים בדירה מאז 1983, ואילו התובעת בעצמה מאשרת, בטופס מעגל שצורף כנספח לתצהיר מעד מטעמה, כי הנתבעים מחזיקים בדירה מאז 1990. המידע שפורט בטופס המידע, נספח ב' לתצהיר, לא ידוע לעד מידיעה אישית, שכן על פי עדותו, המידע ידוע לו רק מתוך הרישום בטופס. עוד העיד העד מטעם התובעת, כי בסוף שנות השמונים ניתן פס"ד פינוי ביחס לדירה, ולכן נראה לו כי הנתבעים התגוררו בדירה מאז. עדותו של העד מטעם התובעת, תומכת בגרסת הנתבעים כי הם מתגוררים בדירה מאז 1983. הנתבע 1 נולד בשנת 1978, ולטענתו בדירה התגורר אביו ולאחר פטירת אביו המנוח המשיך הנתבע להתגורר בדירה. הנתבע מס' 1 בעדותו אישר כי פנה לתובעת להסדיר זכויותיו ונענה כי הם מצויים בהליך משפטי. עוד הכחיש כי הוצא פס"ד פינוי כנגד אביו, או כי נעשה ניסיון לפינוי כלשהו. מהעדויות עולה, כי הנתבעים מתגוררים בדירה לפחות מאז שנת 1990, והתובעת השלימה עם מגוריהם, ולכל הפחות מאז 1990 לא נעשה כל ניסיון להתנגד להחזקתם של הנתבעים בדירה.   הנתבעים לא קיבלו כל הסכמה למגוריהם בדירה, לא בכתב ולא בעל פה, ולכן לכל היותר הינם ברי רשות בדירה. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים הינם ברי רשות. האם הרשות ניתנת לביטול, ואם כן באילו תנאים? הנתבעים טוענים כי הינם ברי רשות בלתי הדירה, ומבססים את טענתם זו מכוח שניים, משך השנים והעובדה כי השקיעו בדירה ושיפצו את הדירה. ייתכן והנתבעים שיפצו את הדירה, אולם לא הובאו כל ראיות התומכות בהיקף השיפוצים, מתי נעשו, מה הושקע, האם הדירה הושבחה, למעשה מלבד עדותו של הנתבע מס' 1 לא הובאה כל ראייה בעניין. עוד יש לציין, כי על פי עדות הנתבע מס' 1 השיפוצים נעשו בשנים 1990, וסמוך לכך.  תא"ק (שלום רמ') 1046-09 מינהל מקרקעי נ' אשר שמחה , תק-של 2010(1), 88008 , 88025 (2010) , מסכמת כב' כב' הסגנית נשיא נירה דסקין את ההלכה הפסוקה כך הכלל בנושא "רישיון ללא תמורה"/"רישיון חינם" הינו כי ניתן לבטלו בכל עת על ידי מתן הודעה לבעל הרישיון כי אין ברצונו של בעל המקרקעין להמשיך ולהעניק את הרישיון (ראה ע"א (ב"ש) 1243/01 אחים אלפי בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק מח (2002)(3) 3575; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433; ע"א 346/62 רכטר נ' מס עיזבון ירושלים, פ"ד יז (2) 701), אלא אם כן מטעמי יושר וצדק אין לבטלו או כשהצדק מחייב שלא לבטל את רישיון החינם ( ע"א 112/83 בן שטרית נ' בצל , פ"מ תשמ"ד(ב) 522; ראה לעניין זה גם נ. זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב' חוברת א' עמ' 25-26, התשנ"ה - 1995). " גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלה תלויים בנסיבות המיוחדות של כל אחת מהן... " (על דברים אלה חזר כבוד השופט שמגר גם ב ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד לט (2) 337). לעומת זאת ב ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 נפסק כי ברישיון ללא תמורה ניתן לבטל את הרישיון "כהרף עין". דעה זו לא התקבלה ב ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה (4) 343, שם אומצה הלכת ויימן ונקבע כי אין לבטל רישיון אפילו חינם כהרף עין ( מ.בניאן, עמ' 405-406). והדברים נאים גם לענייננו. המדובר בדירה, שלא ברור טיב השיפוצים שהושקעו בה, ומאידך מאז ועד היום למעלה מעשרים שנה לא משולמים כל דמי שכירות או דמי שימוש כלשהם. בנסיבות העניין אני סבורה כי המסקנה הבלתי נמנעת הינה, להורות על פינויים של הנתבעים, בלא כל פיצוי. טענותיהם לעניין ההשקעות והשיפוצים תועלנה במסגרת תביעת דמי שימוש או דמי שכירות ככל שתביעה כזו תוגש על ידי התובעת. עוד יש לקבוע כי להוכ י ח משך הזמן שהנתבעים החזיקו בדירה הרי אין להורות על פינויים לאלתר אלא יש לקצוב זמן סביר להערכות למציאת מקום מגורים חילופי, ולכן אני קובעת כי על הנתבעים לפנות ו/או לסלק ידם מהדירה, לא יאוחר מיום 1.8.2011.   בנסיבות העניין אין צו להוצאות. מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים. פס"ד ניתן ביום 6.7.2010, ונשלח לצדדים, ואז הסתבר כי בשל בעיות מחשוב אין חתימה ואי אפשר לקבל עותק מאושר למקור ולכן הועתק פס"ד בשנית, ללא כל שינוי, למעט התאריך, בשל בעיית המחשוב כאמור.בר רשותתביעת פינויפינוי