סעיף 80 לחוק העונשין זיכוי מחמת הספק המערער זוכה מן העבירות אשר יוחסו לו בת"פ 2925/99 בבימ"ש השלום ברחובות. בקשתו לפסוק לזכותו הוצאות הגנה מאוצר המדינה, על פי סעיפים 80 ו-81 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), נדחתה על ידי כב' השופט ה' פיינשטין, ועל כך הוגש הערעור. בא כוח המערער טוען כי על ביהמ"ש, ביושבו כערכאת ערעור, לקבוע כי החלטתו של ביהמ"ש קמא הייתה מוטעית וכי יש לפסוק הוצאות מאוצר המדינה למערער. הטענה המקורית של בא כוח המערער הייתה כי יש לחייב גם את המשיבה 2, היא המתלוננת, בהוצאות לפי סעיף 81 לחוק העונשין, אולם בהמשך חזר בו המערער מן הערעור כנגד המשיבה 2, ועל כן מתייתרת השאלה בדבר הוצאות לפי סעיף 81 לחוק העונשין. הטענה המרכזית של בא כוח המערער היא שהמדינה התרשלה. ההתרשלות מתבטאת בכך שלא בדקה שלא היה יסוד להגיש כתב אישום כנגד המערער. משהחליטה כי יש מקום להגיש כתב אישום היא נהגה בצורה רשלנית, לא בסבירות ולא בזהירות הראויה. כמו כן טען כי חומר הראיות אשר עמד בפני התובע לא הבשיל ולא הספיק להגשת כתב אישום, והראיה היא כי ביהמ"ש קמא זיכה את הנאשם (ראה ת"פ 002925/99 של ביהמ"ש השלום ברחובות, הכרעת הדין שניתנה על ידי כב' השופט פיינשטין). בא כוח המערער אינו מכחיש כי הוגשה, במקביל להודעת ערעור זו, תביעה לפסיקת הוצאות כנגד המשיבה 2 במישור האזרחי (תמש 9717/01) , אך מכיוון שהתביעה האזרחית היא נגד המשיבה 2, אין בא כוח המערער רואה את ערעורו כערעור שווא, מכיוון שהוא מסתמך על ס' 80 לחוק העונשין אשר עוסק בהשתת הוצאות על אוצר המדינה. בא כוח המדינה טוענת, כי היו בידי המדינה די ראיות על מנת להגיש כתב אישום. עוד טוענת היא, כי בשלב של "אין להשיב על האשמה", בהמ"ש קמא דחה את הטענה המקדמית אשר נטענה על ידי בא כוח המערער, למרות התוצאה הסופית, שהיא זיכויו. לאחר עיון בטענות בא כוח המערער, הגעתי למסקנה כי אין לקבל טענות אלו ואין לפסוק הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין : סעיף 80 לחוק העונשין, נועד לשפות אדם אשר נפגע כתוצאה מהליך פלילי אשר נוהל כנגדו ואשר בסופו יצא זכאי. הפגיעה אשר עליה דן הסעיף נגרמת כתוצאה מהתרשלות גורמי חקירה, משטרה וביהמ"ש עצמו. הסעיף נותן לאדם אשר נפגע פיצוי בגין העוול אשר נגרם לו. סעיף 80(א) פותח במילים הבאות: "...וראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה...". בהחלטת כב' השופט ה' פיינשטין נקבע כי הוא מקבל את דעת המדינה אשר טענה, כי מהכרעת הדין עולה שהמערער זוכה מחמת הספק ולכן הוא אינו עומד בתנאי סעיף 80 לחוק העונשין ואינו זכאי לשיפוי הוצאות מהמדינה. על פי סעיף 80 לחוק העונשין, נאשם אשר זוכה יהיה זכאי לשיפוי מהמדינה, אם ראה ביהמ"ש כי משפטו נפתח ללא יסוד לאשמה. ביהמ"ש קמא החליט, כאמור, כי המערער זוכה מחמת הספק ולכן אין לפסוק הוצאות מאוצר המדינה, לפי ס' 80 לחוק העונשין. ניתן להסיק מכך כי כוונת ביהמ"ש קמא הייתה כי הואיל והיו ראיות לכאורה לאשמת המערער, נוהל הדיון בביהמ"ש קמא ולאחר שמיעת הראיות, התעורר ספק בלב השופט והמערער זוכה על סמך ספק זה. מסקנה זו נתמכת בהחלטה אשר נתן כב' השופט ה' פיינשטין לעניין טענת NO CASE אשר העלה בא כוח המערער. באותה החלטה אמר כב' השופט כי ההלכה המשפטית הנוהגת היא כי אין ביהמ"ש נכנס לשאלת מהימנות הראיות בשלב מוקדם של ההליך, אלא המבחן הוא האם ישנן ראיות בסיסיות, אף אם דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה המיוחסת לנאשם. בע"פ 6721/01, פ"ד נז(3) 73 (להלן: פרשת עזאם) נקבע ע"י כב' השופט י' טירקל, כי ההלכה הפסוקה היא, שביהמ"ש יבדוק אם היה יסוד לאשמה לאור התשתית הראייתית שהיתה בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום. לא ניתן לומר כי "אין יסוד לאשמה", אם אירע במהלך פרשת התביעה דבר מה אשר החליש את הוכחות התביעה וזאת לעומת משקל הראיות אשר היו בעת הגשת כתב אישום. אלו שתי נקודות זמן נפרדות, כאשר בחינת הראיות בשתי נקודות הזמן היא אחרת. בע"פ 4466/98, פ"ד נו(3) 73 (להלן: פרשת ראמי דבש) דן ביהמ"ש העליון באריכות בנושא סעיף 80 לחוק העונשין, כאשר בהתייחסו לעילה של "אין יסוד לאשמה" הוא מסביר כי על ביהמ"ש לבדוק את התשתית הראייתית עובר להגשת כתב האישום. עוד נפסק כי אם התביעה נהגה בסבירות ובזהירות הראויה, לא ניתן לומר כי לא היה יסוד לאשמה, גם אם בסופו של ההליך המשפטי יצא הנאשם זכאי. בהמשך פס"ד נאמר כי הראיות אשר עומדות לנגד עיני ביהמ"ש בתחילת המשפט הן הראיות אשר עמדו לנגד התביעה כאשר הוחלט על הגשת כתב אישום, אותן ראיות אשר מקורן בתיק המשטרה. ביהמ"ש קמא קבע בתיק נשוא הדיון כאן כי הראיות עובר להגשת כתב אישום היו מספיקות דיין על מנת להגיש כתב אישום. כפי שנאמר לעיל, מסקנה זו באה לידי ביטוי בהחלטת כב' השופט ה' פיינשטין לעניין טענת "אין להשיב לאשמה" ולא מצאתי כי קיימת טעות בהחלטה זו. המתלוננת פנתה למשטרה בטענה של חבלה במכוניתה, הביאה צילומים של הרכב עם פגיעות עליו, העידה במשטרה כי האדם שחיבל במכוניתה הינו בעלה אשר עמו היא מנהלת הליכי גירושין - כל הנתונים הנ"ל , כולל עדויות המערער במשטרה, הביאו את המשטרה ואת התביעה למסקנה כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה. גם אם הראיות לא היו חזקות, הן הספיקו להגשת כתב אישום. העילה של "אין יסוד לאשמה" אינה מתקיימת במקרה דנן. עילה נוספת אשר נקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין היא..."נסיבות אחרות המצדיקות זאת...". בפרשת ראמי דבש נקבעו על ידי כב' השופט חשין שלושה "סוגים" של נסיבות אשר יכולות להכנס בגדר "נסיבות אחרות": האחד הן נסיבות שעניינן הליכי משפט בכללם; השני הן נסיבות הקשורות לאופי זיכויו של הנאשם; השלישי קשור לנסיבותיו האישיות של הנאשם. בנוסף נקבע באותו פס"ד כי לא די בשלושת סוגי נסיבות אלה, לעתים יש נסיבות נוספות אשר יכולות לשלול מן הנאשם את הפיצויים (התנהגות נאשם בחקירה, התבטאויות של נאשם ועוד). בא כוח המערער טען, כי התמונות אשר בהן רואים את הנזק שנגרם למכוניתה של המתלוננת ע"י המערער, היו צריכות להבחן בצורה יותר קפדנית על ידי המשטרה מכיוון שאינן מראות סיטואציה הגיונית של פגיעה על ידי המערער. בא כוח המערער הוסיף וטען כי הוא פעל (על ידי שימוש בסורק, על ידי פניה לשמאי אשר יבחן את הפגיעות) על מנת להוכיח בפני ביהמ"ש קמא כי אותן תמונות מראות אמנם פגיעות, אך הפגיעות הינן ישנות ואינן קשורות למערער כלל וכלל. אחת הסיבות להגשת התלונה על-ידי המשיבה 2 היא, לטענת ב"כ המערער, קבלת פיצויים כספיים מחברת הביטוח, אשר אותם ניתן לקבל רק עם הגשת התלונה כנגד המערער (טענה של פגיעה בזדון). בא כוח המערער טען כי בכך שהמשטרה לא בחנה בצורה יותר קפדנית את אופן הפגיעות היא התרשלה ולכן זכאי המערער לפיצוי לפי ס' 80 לחוק העונשין. באת כוח המדינה טענה מנגד, כי המתלוננת העידה בביהמ"ש קמא (בחקירה נגדית) כי רכבה צבר לאורך זמן פגיעות שונות, והיא חשדה במערער. לעניין הטענה של חברת הביטוח, השיבה באת כוח המדינה כי כאשר מבוטחת מבקשת לקבל נזקי רכוש מחברת הביטוח, היא לא צריכה להוכיח נזק כתוצאה מפגיעה בזדון. עוד טענה, כי בנוסף לתמונות היתה ברשות המשטרה עדות המתלוננת ולכן היו מספיק ראיות לכאורה, על מנת לגבשן לכתב אישום כנגד המערער. לא ניתן לקבל את טענת בא כוח המערער לעניין התרשלות המשטרה: בפני המשטרה היו די ראיות לכאורה. התמונות שצולמו על-ידי המשיבה 2 מהוות חלק מתמונה כוללת, אשר בה, בין השאר, נמצאת הודעתה ודו"ח השמאי אשר הגישה למשטרה. בתמונות שצילמה רואים פגיעות ברכב. אינני סבור שהמשטרה התרשלה בכך שלא בדקה את התמונות שצולמו על-ידי המשיבה 2 באמצעות סורק, או לא ביקשה חוות דעת מאת שמאי. משאביה של המשטרה אינם בלתי מוגבלים, ואין אפשרות (מציאותית, להבדיל מאוטופית) לדרוש ממנה להקים צח"מ ולהשקיע בכל תלונה שגרתית משאבים לא שגרתיים. המשטרה הגיעה למסקנה כי אכן יש ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, ולכן לא נזקקה לבדיקות נוספות, מהסוג שביצע בא כוח המערער על מנת לסתור את העובדות בכתב האישום. גם אופן הזיכוי הוא שיקול - האם זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק - בשאלה האם לשפות את הנאשם לפי סעיף 80 לחוק. כפי שנאמר בפרשת ראמי דבש על יד כב' השופט חשין, אף כי זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק איננו שיקול בלעדי, והוא לבדו לא יביא בהכרח לפיצוי או שלילת הפיצוי מהנאשם. בע"פ 6721/01 בפרשת עזאם נאמר על ידי כב' השופט י' טירקל כי יש הבדל, לעניין קביעת השיפוי או שלילתו, בין זיכוי מוחלט לזיכוי מחמת הספק. בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734, קבע כב' השופט א' מצא כי הנסיבה של "זיכוי מוחלט" ו"זיכוי מחמת הספק" הינה נסיבה אשר נלקחת בחשבון בין מכלול הנסיבות. ביהמ"ש קמא קבע כי אכן הנאשם זוכה מחמת הספק וכי שיקול זה מהווה שיקול מרכזי בהחלטתו כי אין לשפות את המערער לפי ס' 80. ניתן בהחלט לומר כי לא שגה ביהמ"ש קמא בהחלטתו. אוסיף עוד זאת, כי הגשת תביעה אזרחית על סך 50,000 ₪ על-ידי המערער כנגד המשיבה 2, אף היא מהווה שיקול, הואיל ואין חשש שהמערער יסבול מחסרון כיס בגין ניהול הגנתו, אם יזכה בתביעתו. לא מצאתי פגם בהחלטת ביהמ"ש קמא שלא לשפות את המערער. כאמור, הייתה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום, התביעה לא התרשלה ולא פעלה בזדון, המערער זוכה רק מחמת הספק, וכן עובדת הגשתו של כתב תביעה אזרחי ע"י המערער כנגד המתלוננת על מנת לשפותו בכסף - נסיבות אלו מצדיקות את החלטת ביהמ"ש קמא שאין לפסוק למערער הוצאות הגנתו מאוצר המדינה. לאור האמור, אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור. צ' גורפינקל, שופט השופט ז' המר: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע כב' השופט גורפינקל. ז' המר, שופטאב"ד השופטת י' שיצר: אני מסכימה לתוצאה. י' שיצר, שופטת אשר על כן אנו מחליטים לדחות את ערעורו של המערער. משפט פליליזיכוי מחמת הספקחוק העונשין