1. התובעת הינה חברה להסעות ורכב שבבעלותה (להלן - רכב 1) ניזוק במהלך תאונת דרכים (להלן - התאונה) שאירעה בין רכב 1 לבין רכב שבו נהג הנתבע (להלן - רכב 2). במועד התאונה הנתבע עבד אצל צד ג' (להלן - המעסיק) ואת רכב 2 קיבל מהמעסיק לצורך ביצוע עבודתו אצל המעסיק כמחלק סחורה. במועד התאונה רכב 2 לא היה מבוטח בביטוח כלפי צד ג'. אחריות הנתבע כלפי התובע 2. מטעם התובעת העיד נהג רכב 1 במועד התאונה ואשר טען שהסיע תלמידים בתחומי העיר לוד ועצר לפני מעבר חציה לצורך מתן זכות קדימה להולכי רגל שחצו את הכביש. רכב 2 נסע אחרי רכב 1 ופגע בו בחלקו האחורי וגרם לו לנזקים. הנתבע אישר שאכן נסע ברכב 2 אחרי רכב 1 ופגע בו מאחור. הנתבע טען כי רכב 1 נעצר בפתאומיות ולכן יש לחייב את נהג רכב 1 באשם תורם לגרם התאונה. דא עקא, משנשאל הנתבע מה היה המרחק בין רכב 2 לרכב 1 בעת שרכב 1 נעצר בפתאומיות טען שאיננו זוכר (פרוט' עמ' 8 ש' 29 - עמ' 9 ש' 3). כמו כן, משנשאל הנתבע מה היתה מהירות נסיעתו עובר לתאונה השיב שאיננו זוכר וכי בכל מקרה מדובר היה במהירות נמוכה. הטענה שרכב 1 בלם בפתאומיות הועלתה על ידי הנתבע, היינו הנטל על הנתבע להוכיח את טענתו זו. בנסיבות הענין, הנני קובע כי הנתבע לא הוכיח את טענתו כי רכב 1 בלם בפתאומיות. לפיכך, הנני קובע שביחסים שבין התובע לנתבע, הנתבע נושא במלוא האחריות לגרם התאונה, וזאת מאחר ולא שמר מרחק מספיק מרכב 1 וזאת בניגוד לתקנה 47 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. אחריות המעסיק כלפי הנתבע 3. הנתבע, המעסיק וכן אביו של המעסיק שמסייע למעסיק בניהול העסק, כולם אישרו שבמועד התאונה הנתבע עבד אצל המעסיק בחלוקת סחורה. רכב 2 הינו רכב שאיננו בבעלותו של המעסיק ולמעשה היה בחזקתה ובשימושה של עובדת אחרת של המעסיק. הבעלים של רכב 2 היא בתה של אותה עובדת. בכל מקרה העובדת ובתה לא הובאו להעיד מטעם מי מבעלי הדין. המעסיק והנתבע מסכימים שרכב 2 נמסר לנתבע מטעם המעסיק במסגרת עבודתו ולצורך חלוקת סחורה. 4. הנתבע טוען שבעת קרות התאונה היה בנסיעה הקשורה לעבודתו אצל המעסיק ולא בנסיעה פרטית (פרוט' עמ' 8 ש' 12). כמו כן, המעסיק מסר לידיו את רישיון הרכב וכן העתק מתעודת ביטוח וכי לא ידע שרכב 2 איננו מבוטח (פרוט' עמ' 10 ש' 8 - 12, 30 - 31). כמו כן, בעבר השתמש ברכב 2 לצורך עבודתו אצל המעסיק ואשר נמסר לו על ידי המעסיק (פרוט' עמ' 10 ש' 2 - 3). המעסיק לא הביא ולו בדל ראיה שיש בה כדי לסתור או להזים את עדותו של הנתבע כי בשעת התאונה היה במסגרת עבודתו אצל המעסיק וכי רכב 2 נמסר לו לשם ביצוע עבודתו. 5. אחריותו של המעסיק לגבי עוולות בנזיקין שמבוצעות על ידי עובדיו קבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במקרה שלפני המעסיק אישר והרשה את הנסיעה ברכב 2 על ידי הנתבע והתאונה אירעה בעת שהנתבע היה במסגרת עבודתו. במילים אחרות, מדובר במקרה ברור שבו קיימת אחריות שילוחית של המעסיק לרשלנותו של הנתבע. יחד עם זאת, יש לזכור שסעיף 16 לפקודת הנזיקין קובע כי האמור בסעיף 13 לפקודת הנזיקין אינו גורע מחבותו של העובד למעשה. אופן חלוקת האחריות בין המעסיק לנתבע 6. מחד גיסא, המעסיק במקרה דנן חב באחריות שילוחית על מעשי הנתבע. בנוסף לכך, המעסיק חב ברשלנות כלפי הנתבע מאחר ומסר לידיו רכב ששייך לגורם שלישי מבלי לבדוק מראש באם הרכב מבוטח בביטוח כלפי צד ג' או לא. חזקה על מעסיק בעת שהוא מוסר לאחד מעובדיו רכב לצורך ביצוע עבודתו שימסור לידי העובד רכב תקין, עם רישיון רכב בר תוקף וכן פוליסת ביטוח חובה וצד ג' תקפה. יהיה זה בלתי סביר להשאיר את העובד חשוף לתביעות מבלי שיהיה כיסוי ביטוחי לתאונה שעלולה לקרות עקב שימוש ברכב. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע התרשל בנהיגתו ברכב ואילולא רשלנותו התאונה לא היתה נגרמת. בפסיקה קיימות דוגמאות שבהן בית המשפט קבע חלוקת אחריות בין המעביד לעובד לגבי עוולה בנזיקין שגרם העובד במהלך ובמסגרת עבודתו אצל המעביד, כאשר אופן החלוקה נקבע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקאות 24 - 32 וכן 36 - 47 לדעתו של כבוד השופט עמית, וכן ראו פסקאות 2 ו- 3 לדעתה של כבוד השופטת חיות). 7. לפיכך, הנני קובע שהנתבע יישא ב- % 20 מהאחריות לגרם התאונה והמעסיק יישא ב- % 80 הנותרים. אופן חישוב הנזק 8. ככל שהיו לנתבע או למעסיק טענות כנגד חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה היה עליהם לפעול בהתאם להוראות תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 ולבקש לזמן את השמאי לדיון ההוכחות שהתקיים על מנת לחקרו על חוות הדעת. הנתבע והמעסיק לא הגישו הודעה כזו לבית המשפט. כמו כן, גם לא ביקשו לבדוק את רכב 1 על ידי שמאי מטעמם וגם לא הביאו ראיה שיש בה כדי לסתור את האמור בחוות הדעת לגבי אופן חישוב הנזקים. לכן הנני נותן לאמור בחוות דעת השמאי לענין אופן חישוב הנזקים שנגרמו לרכב 1 את מלוא המשקל. 9. בכתב התביעה נרשם רכיב נזק בסך של 2,250 ₪ בגין הפסד שלושה ימי עבודה שבמהלכם רכב 1 היה מושבת לצורך תיקונו. יובהר כי בחוות דעת שמאי לא נאמר כי רכב 1 היה מושבת במשך שלושה ימים. כמו כן, לא הובאה כל ראיה מטעם התובעת לגבי ערך יום העבודה של רכב מסוגו של רכב 1. בנסיבות אלה, הנני קובע כי התובעת לא זכאית לקבל פיצוי בגין ראש הנזק של הפסד ימי עבודה. 10. סכום הפיצוי שלו זכאית התובעת הוא כדלקמן : 19,189 ₪ בגין הנזק לפי חוות דעת שמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.11.2010 (מועד עריכת חוות דעת שמאי) ועד למועד התשלום בפועל; 2,000 ₪ בגין שכר טרחת שמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.11.2010 ועד למועד התשלום בפועל; אגרת בית משפט כפי ששולמה על ידי התובעת ומופיעה בתיק בית משפט ; 300 ₪ בגין שכר העד מטעם התובעת. שכר טרחת עו"ד בשיעור של % 11.6 מסך הסכומים המפורטים בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) לעיל ; 11. הנני מורה לנתבע, מר דוד נעים, לשלם לתובעת % 20 מהסכומים שפורטו בסעיף 10 לעיל. כמו כן, הנני מורה לצד ג', מר שגיא ישי, לשלם לתובעת % 80 מהסכומים שפורטו בסעיף 10 לעיל. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים. זכות ערעור תוך 45 ימים. ניתן היום, כ' סיון תשע"ב, 10 יוני 2012, בהעדר הצדדים. אחריות שילוחיתנזיקין