עד שלא נחקר על תצהירו - תביעה כספית

עד שלא נחקר על תצהירו בפני תביעה כספית. טענתה המרכזית של התובעת, כי כתוצאה ועקב עבודות שבוצעו ע"י הנתבעת ואשר נמשכו זמן רב ובלתי סביר, נגרמו לה נזקים כספיים ואחרים במהלך תקין של ביצוע עסקים. התובעת הינה בעלים של דוכן לממכר פלאפל (להלן: "העסק") ולטענתה, בתאריך 6/8/02 החלה עירית חיפה הנתבעת, בביצוע של עבודות חפירה ברח' הרצליה-הנביאים-שבתאי לוי רחובות הקרובים למקום העסק, כל זאת מתוך כוונה לשקם ולשפר את התשתית הפיסית ברחוב. לאחר תחילת העבודה ביום 13/8/02 הציבה הנתבעת שלטים ותמרורים ברחבי העיר חיפה בהם היא מודיעה לציבור הרחב כי החל משעה 20.00 עד שעה 05.00 ייסגרו הכניסות לרחוב ובכך נטען פגעה בפרנסתו של העסק. יש לציין, כי הצדדים השכילו לקבל המלצתו של ביהמ"ש לסיים את התיק באמצעות סיכומים ועדויות קצרות במסגרת ק.מ. מורחב ולא במסגרת ראיות מסודרת ובכל תוצאה אליה יגיע ביהמ"ש, ייקח ביהמ"ש בחשבון את הדרך הדיונית שבה התנהל תיק זה. סיכום טענות התובעת התובעת בפתח דבריה טוענת, כי הנתבעת לא הביאה עדים וראיות, לא הגישה חוו"ד למרות שניתנה לה הזדמנות לעשות כן ויש לזקוף עניינים אלה לחובתה באופן שמי שנמנע מהגשת ראיות, ייחשב הדבר לרעתו. התובעת טוענת, כי הנתבעת התרשלה בתכנון הראשוני בקביעת הזמנים, בקביעת אופן העבודה ובאופן סגירת הרחוב. ביצוע עבודות שכאלה באופן בלתי סביר מבחינת אופן הביצוע וזמן המשכו, ניתן להחשיב אותו כביצוע מעשה שלא כדין. לגישת הנתבעת בתחילה לא היה כלל צורך בסגירת הכביש ברח' הרצליה והצורך בסגירתו עלה רק לאחר תחילת העבודה, כך טען המצהיר מטעם הנתבעת שלא נחקר על תצהירו. הנתבעת לא הסבירה כלל האם הצורך בסגירה כללית של הכביש החל משעה 20.00 מהווה צורך חיוני וסביר בנסיבות העניין ולא הראתה באמצעות ראיות כלשהן כי הדרך היחידה האפשרית לביצוע עבודה היה באמצעות סגירת הרחוב כאמור. משלא מצאה הנתבעת לנכון להביא עד מטעמה אשר יסביר את הצורך האובייקטיבי שחייב סגירת כביש והתארכות העבודות מעבר לסביר, הרי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שסגירת הכביש לא בוצעה כדין וגם אישור המשטרה אינו מכשיר את חוקיות הסגירה מה גם שאישור כזה לא הוצג. בנושא זה טוענת התובעת הודה מר מיכאל רביב מטעם הנתבעת בתצהירו, כי היה עיכוב בביצוע העבודה עקב רצון התושבים כי הרחוב ירוצף באבן ולא באספלט וכן שהנתבעת נתקלה בקרקע סלעית בתוואי המיועד לתשתית הניקוז, אלא שמצהיר זה לא הגיע לביהמ"ש לתת עדות ובכך נשמט בעצם הבסיס לקבלת תצהירו כראיה ולכן אין לדעת התובעת כלל להתייחס לטענותיו אלה. כמו כן אין לקבל טענות אלה היות ואינן נתמכו בחוו"ד מומחה ודווקא נציג החברה הקבלנית העיד, כי לא היו עיכובים ורצון התושבים אינו פקטור ולא שיחק כל תפקיד במערכת שיקולי הנתבעת ומלמד כי לא היתה בפועל כל בעיה של קרקע סלעית או בעיה בהנחת תשתיות. התובעת טוענת בהקשר הנזק כי סגירת הכביש גרמה לירידה בהכנסות ומפנה בהקשר זה לחווה"ד של רואה החשבון מר סמיר אסמר מטעמה ככל שהדבר נוגע בנזקים הבאים: הפסד כספי בגין התקופה מ- 10/02 ועד 12/02 בשיעור של 31,387 ₪.נ הוצאות מיוחדות בגין נקיון חריג של העסק 20,000 ₪. פגיעה בשולחנות וכסאות של בית העסק 2,360 ₪. פגיעה במוניטין של התובעת 100,000 ₪.ב עגמת נפש וסבל 100,000 ₪. סה"כ מעריכה התובעת את נזקיה בלא פחות מ- 253,747 ₪. סיכום טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת בראשית דבריה כי בתחילה נעשה נסיון לעבוד בשעות היום אך הדבר הסתבר כבלתי אפשרי. לאחר מכן, נעשה נסיון לבצע את העבודות נשוא התיק בשעות הלילה, שעה שתנועת כלי הרכב במקום מועטה וזאת מבלי לסגור את הרחובות לתנועת כלי רכב. ואולם גם נסיון זה לא צלח ועל כן הוחלט באישור משטרת ישראל כי רחובות הרצליה והנביאים ייסגרו לתנועת כלי רכב מידי לילה בין השעות 20.00 - 05.00. לאור זאת דרשה גם עירית חיפה מהקבלן מבצע העבודה כי יכפיל את קבוצות העבודה על מנת לזרז את קצב ביצוע העבודה ואכן כך גם נעשה. ומדגישה הנתבעת, בכל המועדים הרלוונטיים בהם בוצעו העבודות התאפשרה בפועל גישת הולכי רגל לכל הבתים והעסקים ברחובות אלה. טוענת הנתבעת כי דין תביעה זו להדחות וזאת מן הנימוקים הבאים: התובעת לא עמדה לטענת הנתבעת ולו במקצת מן החובה המוטלת עליה להביא את הראיות הדרושות להוכחת הנזק לו היא טוענת בנוגע לטענת התובעת בדבר הפרת הבטחה שלטונית מצביעה הנתבעת על כך כי המנשר עליו מסתמך התובע איננו בבחינת הבטחה שלטונית אלא בבחינת הודעה שעירית חיפה החלה בביצוע עבודות ברחובות הנ"ל וייעשה כל מאמץ לקצר את משך העבודות תוך מזעור המטרדים. עוד טוענת הנתבעת כי אין המנשר עומד בתנאים אותם קבעה הפסיקה על מנת שייחשב כהפרת הבטחה שלטונית. ביחס לטענה המתייחסת לביצוע העבודות וסבירותן. הנתבעת טוענת כי הוכחת פרק הזמן הראוי והסביר לביצוען של העבודות נשוא התביעה הינו עניין שבמומחיות. התובעת בפועל לא צירפה כל חוו"ד של מומחה לפיה התמשכות העבודות עד ליום 8/11/02 היא בלתי סבירה וכמו כן לא צירפה כל חוו"ד מומחה כי ניתן היה לבצע בפועל את העבודות בלי לסגור את הכביש לתנועת רכבים החל מהשעה 20.00 או כי ניתן היה לבצע את העבודות באופן אחר ובפרק זמן קצר יותר. ביחס לנזק טוענת הנתבעת כי חווה"ד של רואה החשבון אותה הגישה התובעת התייחס אך ורק לשנים 2001-2002 ואין התייחסות לשנים 2000 ו- 2003. כמו כן רואה החשבון עצמו הודה כי אין בידו כל מידע שיש בו לקשור בין אותה ירידה הנטענת בהכנסות התובעת לבין ביצוע העבודות וכל חווה"ד היא אינה אלא "חישוב טכני". הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח עליו כי אכן נגרמו לו נזקים וכי הנזקים המוכחשים נגרמו לו בעקבות העבודות שבוצעו במקום ועוד היא מציינת שלפי סרטי הקופה העסק נסגר בשעה 24.00 ופעל בפועל כרגיל. ביחס להוצאות התובעת המתייחסות לעובד נוסף טוענת הנתבעת כי בחקירה הנגדית חזר בו הלכה למעשה העד מר אבו שקארה מקביעתו ההחלטית בתצהירו לפיה איש לא בא לרכוש פלאפל בשעות הערב וטען כי אכן נכנסו אנשים לעסק. הנתבעת מעלה כמו כן ספקות ביחס לעבודתו של העובד המצויין במקום שכן הנ"ל עבד בתקופה המדוברת במקום אחר עד שעה 14.00. עוד היא טוענת כי התובעת לא צירפה כל ראיה שיש בה כדי להעיד שהעובד אכן קיבל את השכר לו טוענת התובעת. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, אני נותן בזאת את פסק דיני. אני מחליט בתיק זה לדון בתחילה בשאלת הנזק לפני שאבדוק את עניין האחריות. כזכור, ראשי הנזק להם טוענת התובעת מורכבים ממס' פרמטרים אשר המרכיב הגדול שלהם עניינו פגיעה במוניטין ועגמת נפש וסבל. לא ברור לי כלל ועיקר כיצד כימתה התובעת ערכים אלה. ראשית, לא ברור לי כלל מה משמעות הפגיעה במוניטין, האם העובדה שבוצעו לשיטתה של התובעת עבודות במקום באופן שהיה יותר אבק והיה כביכול פחות נוח לעבור במקום, היה בו כדי לפגוע במוניטין של התובעת? האם היה בכך כדי לגרום לעגמת נפש וסבל? נדמה לי שמדובר בראשי נזק מופרכים לגמרי ואינני סבור כי יש כל הצדקה להכשיר אותם והם נדחים על ידי כבר בשלב זה. עיקר העיקרים בתביעה נוגע להפסד הכספי. לגבי ההוצאות המיוחדות בגין ניקוי עסק ו/או פגיעה בשולחנות ו/או כסאות בבית העסק, על כך לא הובאו לי כל ראיות טובות ועל כן אין אני מקבל טענות אלה ובשים לב לעובדה שהתובעת היא הנושאת בנטל ההוכחה. עיקר העיקרים היא הטענה להפסד הכספי, הפסד שעניינו בסכום של כ- 31,500 ₪ אשר נוצר מ- 10/02 עד 12/02 ועניינו לטענת התובעת כתוצאה מביצוע עבודות אלה. על מנת לעמוד בנטל ההוכחה ולהכשיר קבלת טענות התובעת בהקשר זה היתה צריכה התובעת להוכיח כי אכן בפועל נגרמו לה נזקים בסדר גודל כזה וכי יש קשר סיבתי הכרחי בין ביצוע העבודות אשר התמשכו אל מעבר לזמן המקובל ובין הירידה בהכנסות האמורה. על מנת לבסס קיומו של הפסד זה היה צריך להוכיח לביהמ"ש כי אכן ישנו קשר הכרחי כזה, דהיינו כי בשנים הרלוונטיות דהיינו גם בשנים 2000 ו- 2003 בתקופות הרלוונטיות היה אכן פעילות עסקית חזקה יותר. ואולם למעלה מזה, יש לזכור כי מדובר אמנם בביצוע עבודות מתמשך אבל בפועל העבודות התחילו בשעה 20.00 בערב ועד אז הכביש לא היה סגור ונמשכו עד שעה 05.00 בבוקר. הוכח לביהמ"ש כי בית העסק היה פתוח עד שעה 24.00 ,דהיינו הפער בהכנסות נוצר בין השעות 20.00 ועד 24.00, מהלך 4 שעות. במהלך 4 שעות אלה מטבע הדברים היה העסק פתוח ומטבע הדברים בוצעו עבודות, העבודות הללו לא הוכח מנעו כניסתם של עוברי אורח ו/או אנשים אשר עוברים במקום ואשר היו יכולים לעבור במקום. עם זאת, מטבע הדברים אנשים אשר עוברים במקום וכאשר מבוצעות עבודות ויש אבק ורעש ימנעו יש להניח בדר"כ מלשבת ולרכוש פלאפל אשר נאכל בעמידה או בישיבה ולכן הטענה שכביכול היתה עלולה להיות פגיעה בהכנסות היא לא טענה מופרכת, אלא שפשוט טענה זו היה צריך להוכיח תוך הבהרה לביהמ"ש כי אכן בכל אחד מהשנים הרלוונטיות המוזכרות היתה הפעילות העסקית באותם חודשים בהיקפים כאלה או אחרים באופן שיהיה בו כדי ללמד בעליל על הפסד הכנסה ודבר זה לא נעשה ע"י התובעת. העובדה שלא נעשה ע"י התובעת תעמוד כמובן לחובתה. בנושא האחריות, יש לזכור כי העבודות התארכו ואין על כך מחלוקת מעבר למה שתוכנן. ואולם השאלה הגדולה היא איננה בהפרת הבטחה שלטונית שלא הוכח לי כי אכן הופרה ואני דוחה את הטענה כי יש לראות באותה הודעה של העיריה בבחינת הבטחה שלטונית אלא האם העבודות אשר בוצעו ע"י הנתבעת באמצעות קבלנים בוצעו בזמן סביר שמא בוצעו בזמן לא סביר. לשם כך היה צריך להעריך לביהמ"ש את אופי העבודות, מהותן ובמיוחד את מידת הסבירות שלהן. דא עקא שגם עניין זה לא נעשה באמצעות מומחה אשר היה יכול להעריך לביהמ"ש את הדברים ושוב נטל הראיה על התובעת בהקשר זה והיא לא עמדה. לגבי עדותו של העד מטעמה מר אבו שאקרה, עדות זאת בכל הכבוד לא היתה מהימנה כלל ועיקר. ראשית דבר, הנ"ל חזר בו מטענתו הבלתי סבירה כי איש לא נכנס למקום במהלך אותן 4 שעות שבהן היה פתוח העסק והרחוב סגור. שנית, הנ"ל לא יכול היה להכחיש כי למעשה העסק נסגר בשעה 24.00 ויש לזכור את אופיו של העסק, דהיינו שהינו עסק המשמש עוברים ושבים לצורך מאכל פלאפל ואינו תלוי בהכרח בסגירת כביש כזה או אחר בעניין העובדה שממילא אותם אנשים שעוברים במקום, הם גם אנשים שצורכים את הפלאפל. מכל מקום, לא היה בעדותו כדי להוסיף דבר וחצי דבר לאופי התביעה עצמה. משלא השכילה התובעת עליה נטל הראיה עפ"י מאזן ההסתברות להוכיח לביהמ"ש כי ישנו קשר סיבתי הכרחי בין הפסד ההכנסות ובין העבודות נשוא כתב התביעה אשר בוצעו ע"י הנתבעת וכי ביצוע עבודות אלה נעשה בצורה בלתי סבירה ו/או נמשך בצורה בלתי סבירה בהתחשב באופי הפרוייקט, בדרישות התושבים עצמם וגם בעובדה שלמעשה היה בפרוייקט כדי לתרום לרווחת הציבור כולו לרבות לעסקה של התובעת, ובשים לב לעובדה שהמוניטין של התובעת לא יכול היה ולא צריך היה להפגע כתוצאה מעבודות אלה, אני בדעה שדין תביעתה להדחות. עם זאת, שקלתי היטב בעניין זה ואני מחליט בשים לב לעובדה כי העבודות אכן התארכו ואכן היה מרכיב מסויים שאין ביכולתי להעריך אותו עפ"י חומר הראיות שעמד בפני ועפ"י המכלול הכולל של נזק שעלול היה להגרם לתובעת, אני מחליט כי דין התביעה להדחות ללא הוצאות משפט. נראה לי שתוצאה זו הולמת את חומר הראיות, יש כמובן בתוצאה קשה זו לפגוע בתובעת מבחינת עמדתה ואולם אין מנוס מלהגיע לתוצאה זו לאור החומר שהונח לפתחי ואשר לא היה בו כדי לשכנע אותי שאכן נגרם בפועל הנזק אותו מציינת התובעת. אילו הייתי סבור שיש בחוות דעתו של רואה החשבון את כל המידע הרלוונטי ויש בו אכן כדי ללמד על קיומו המוכח של נזק, דבר שלא הוכח לי, ייתכן והיתה התוצאה אחרת חרף מרכיב האחריות שכאמור עמדתי עליו. ואולם משלא השתכנעתי כי כך הדבר, אין לי אלא לדחות את התביעה. התביעה תדחה. אין צו להוצאות. דיוןמסמכיםחקירה (בבית משפט)