צו מניעה האוסר על שימוש בלתי חקלאי

כללי בפני תביעתו של מנהל מקרקעי ישראל, לסעדים של צו מניעה קבוע, צו לסילוק יד, וצו עשה. כנגד כל הנתבעים מבוקש ליתן צו מניעה קבוע, האוסר עליהם לבצע במקרקעין שימושים בלתי חקלאיים, לרבות הפעלת מוסך והטמנת פסולת, ושלא בהתאם להסכמי החכירה שהמנהל כרת ביחס למקרקעין נשוא התובענה - חלקה 23 בגוש 7937. כנגד הנתבעים 4-3 מתבקש כי יסלקו ידם מהמקרקעין הנ"ל, תוך הותרתם פנויים מכל מבנה או חפץ השייך להם. בנוסף מתבקש צו עשה המורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לסלק מהמקרקעין פסולת שהטמינו בהם, ולמלא כל בור שחפרו באדמה המתאימה לעיבוד חקלאי. המנהל הוסיף וביקש ליתן צו עשה כנגד הנתבעים, ביחד ולחוד, המורה להם לסלק מהמקרקעין את מבנה המוסך, הקראוון והמכולה, שלפי הנטען הוצבו ללא רשות ובניגוד להסכם החכירה. כנגד הנתבע 3 ניתן פסק דין בהעדר הגנה (ר' פסיקתא של כב' הרשמת א' ארבל-אסל מיום 5.11.2009). כנגד הנתבעים 2-1 ניתן, בהסכמתם, צו מניעה האוסר עליהם לבצע שימושים בלתי חקלאיים במקרקעין (ר' ס' 2 להחלטה מיום 25.10.2010). הנתבעים 2-1 הסכימו גם למתן צו לסילוק ידם של הנתבעים 4-3, וטענו כי פעלו בעצמם לסלקם באמצעות תביעת פינוי (ת.א. 9827/07 בבימ"ש שלום בנתניה, ר' נ/1). הנתבעים 2-1 התנגדו להטלת צווים נוספים כנגדם, בטענה כי עשו כל אשר לאל ידם כדי לסלק את ה"פולשים". המחלוקת העיקרית בהליך דנא נסבה על שאלת מעמדו של הנתבע 4 במקרקעין. התובע טען כי אין לנתבע 4 כל זכות במקרקעין, וכי הוא עושה בהם שימוש חורג להפעלת מוסך לתיקון כלי רכב, הנוגד את מטרת החכירה, ללא היתר לשימוש חורג וללא אישור הבעלים. הנתבע 4 הודה כי אין בידו זכויות חכירה רשומות, וכי הפעלת המוסך אינה מהווה "עיבוד חקלאי", ועל כן אמנם חורגת ממטרת החכירה (ר' ס' 3 לסיכומיו). יחד עם זאת, הנתבע 4 טען כי יש לראותו כבר-רשות במקרקעין. לדבריו, רכש זכויות במקרקעין מצד שלישי (אחד בשם גדי בן שבת), בתום לב ובתמורה; לטענתו, התובע ידע על העברת הזכויות, וכן על השימוש הבלתי-חקלאי במקרקעין, והסכים לכך בשתיקה נמשכת. הנתבע 4 התנגד לפינויו מן המקרקעין, ולחלופין ביקש להתנות את הפינוי בתשלום פיצויים בגובה העלויות לפינוי ולהקמת מוסך חלופי. התובע התנגד לדרישת הפיצוי, והוסיף כי בכל מקרה יש להפחית מהם דמי שימוש ראויים במקרקעין. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הפקח מר עמיר גילת ועובדת המחלקה החקלאית גב' ברוריה ירדני. כן הוגשו חוות דעתו של המודד דרור בן נתן, חוות דעת של השמאי יעקב כהן לענין דמש"ר, וחוות דעת שמאית נגדית של אינג' יעקב כהן, לענין "עלות פינוי והקמה מחדש". מטעם הנתבעים 2-1 הצהיר הנתבע 1. מטעם הנתבע 4 הצהיר הוא עצמו והוגשה חוות דעתו של השמאי דוד בוקר "בענין עלויות פינוי מוסך". המצהירים והמומחים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. התביעה כנגד הנתבע 4 5. דין תביעה זו להתקבל. אין חולק כי המקרקעין הם בבעלות הקרן הקיימת לישראל (ר' נסח רישום בעלות, נספח א' לתצהירו של מר גילת). המקרקעין הוחכרו ע"י המנהל לה"ה לוי, בהסכם מיום 18.3.1980 (נספח ב' לתצהיר גילת). לפי סעיף 4א להסכם, מטרת החכירה היא "מטעי פרי הדר או עיבוד חקלאי אחר". לפי סעיף 11א להסכם החכירה, "אסור לחוכר להעביר לאחר... את זכויותיו במוחכר או להחכיר את המוחכר או כל חלק ממנו בחכירת משנה או להרשות השימוש ו/או החזקה או טובת הנאה אחרת במוחכר או בחלקו, במישרין או בעקיפין... אלא אם קיבל לכך את הסכמת המחכיר מראש ובכתב". לפי סעיף 11ב להסכם, המחכיר רשאי להתנות את הסכמתו להעברה בתשלום דמי הסכמה. 6. המנהל התיר לה"ה לוי להעביר את זכויות החכירה למר שרעבי ולמר ספר (ר' הסכם העברת זכות חכירה מיום 2.3.1989, נספח ג' לתצהירה של גב' ירדני), ופעם נוספת למר עוזי כהן ולמר אלון דמארי, הם הנתבעים 2-1 (ר' הסכם העברת זכות חכירה מיום 4.1.1995, נספח ג' לתצהירו של מר גילת). המנהל מעולם לא הסכים לכל העברת זכויות נוספת, מהנתבעים 2-1 לגורמים אחרים כלשהם. 7. כאמור, הנתבע 4 הודה כי אין בידו זכויות חכירה רשומות במקרקעין (ס' 3 לסיכומיו). הנתבע 4 הוסיף והודה כי השימוש שהוא מבצע במקום - הפעלת מוסך - אינו מהווה "עיבוד חקלאי", וכי הוא חורג ממטרת החכירה (שם). יחד עם זאת טען, כי יש להכיר במעמדו במקרקעין כבר-רשות (ר' למשל, ס' 9 לסיכומיו). לטענתו, רכש את המקרקעין בשנת 2000 מאחד בשם בן-שבת (ר' ס' 5 ונספח ב' לתצהירו). התובע, לשיטתו, ידע על שרשרת העברת הזכויות במקרקעין, ועל תפיסת ההחזקה על ידי מחזיקים שאינם רשומים כבעלי זכויות חכירה (ר' למשל, ס' 12-11 לסיכומיו). המנהל לדבריו גם ידע על השימושים הבלתי חקלאיים המתבצעים במקרקעין, ובמשך תקופה ארוכה נמנע מלאכוף את זכויותיו (ר' למשל, ס' 29 לסיכומיו). לפי הנטען, המחדל הנמשך בפיקוח ובאכיפה עולה כדי הסכמה שבשתיקה ומתן רשות מכללא לישיבת הנתבע 4 על הקרקע (ר' למשל, ס' 17, ס' 23 לסיכומים). 8. השאלה העומדת על הפרק היא, אם הנתבע 4 רכש זכות שימוש במקרקעין כבר-רשות. התשובה לכך היא שלילית. הטעמים לכך הם כדלקמן: א. הנתבע 4 העיד כי בשנת 2000 רכש בכסף את הזכויות במקרקעין, ממר גדי בן-שבת (ס' 5 ונספח ב' לתצהירו). הוצג חוזה ללא תאריך (נספח ב' לתצהיר הנתבע 4), ודיווח לשלטונות מס שבח מיום 5.11.2000 (ר' בנספחי ד' לתצהירו). בחוזה הנ"ל נרשם כי המוכר "זכאי להרשם כבעל זכויות החכירה במנהל מקרקעי ישראל", וכי הקונה - הלא הוא הנתבע 4 - יודע ש"הממכר טרם נרשם ע"ש המוכר במנהל מקרקעי ישראל" (ר' "והואיל" הראשון והרביעי להסכם). לפי רישום מפורש זה, הנתבע 4 ידע כי המוכר, מר בן-שבת, היה חסר זכויות במקרקעין בעת שבוצעה העיסקה. אף אם המוכר היה "זכאי להרשם כבעל זכויות", צוין במפורש כי טרם נרשם. ממילא לא היתה בידי המוכר זכות קנינית במקרקעין, שיכול היה להעביר לאחר. ב. מן ההסכם הנ"ל ברור, כי המוכר אינו הבעלים של הקרקע וכי אין לו זכויות קניין בהם. בסעיף 2א להסכם נרשם כי המוכר "זכאי להרשם במנהל מקרקעי ישראל כבעל זכויות חכירה" (ס' 2א לחוזה). מכאן שהמקרקעין הם בבעלות המדינה, ולא בבעלות המוכר (אף אם היה זכאי להרשם כחוכר). הנתבע 4 לא בדק במנהל אם המוכר אמנם "זכאי להרשם כחוכר". הנתבע 4 לא בדק מהי עמדת המנהל, כבעלים, להעברת החכירה, ואם המנהל מסכים שההחזקה תועבר לנתבע 4. הנתבע 4 הודה שידע כי מדובר באדמת מנהל (פ' ע' 49 ש' 9-8). הוא טען שסבר "שאני קונה מבן אדם רשום" (פ' ע' 49 ש' 19-18). ואולם, לסברה זו לא היה על מה שתסמוך, נוכח הרישום הברור בחוזה, המלמד כי למוכר לא היו זכויות רשומות. ג. הנתבע 4 הודה כי לא היה בידו אישור זכויות מהמנהל, המאשר מי הם בעלי הזכויות (פ' ע' 49 ש' 26-25). הוא טען כי עורך-דינו דאז ביקש לבצע העברת זכויות במנהל, אך לא הציג לכך כל אסמכתא לכך (פ' ע' 51 ש' 4-1). הנתבע 4 טען שעורך-דינו "אמר שהוא מגיש בקשה ויטפל בכל הנושא. אני לא ידוע מה קרה עם הבקשה. לא קיבלתי תשובה. ש. אתה יודע אם אתה רשום או לא רשום במנהל? ת. לא" (פ' ע' 51 ש' 9-6). הנתבע 4 לא ידע לאמר אם שולמו למנהל דמי הסכמה, כמקובל בעסקה להעברת זכויות חכירה (פ' ע' 51 ש' 15-14). הנתבע 4 הוסיף והודה שלא התעניין מהי מטרת החכירה לפי ההסכם עם המנהל (פ' ע' 53 ש' 10-9). ד. מחדלים מהותיים אלה מצד הנתבע 4 פוגמים באופן אנוש באפשרות לייחס לו תום-לב ברכישה. רוכש סביר וזהיר, היודע שמדובר באדמת מנהל, וכי המוכר רק "זכאי להרשם" (כביכול), אך אינו רשום כחוכר, מחויב לבדוק במנהל את מצב הזכויות. עליו לוודא כי המוכר הוא אמנם בעל זכות טובה, וכי המנהל מסכים להעברתה לאחר. ה. ככל הנראה, מר בן-שבת הנ"ל כרת הסכם לרכישת זכויות מאחד בשם ישראל כתר (ר' דיווח לשלטונות מס שבח מיום 25.9.1996, בנספחי ד' לתצהיר נתבע 4). הנתבע 1 העיד כי בשנת 1999 כרת הסכם למכירת זכויות למר ישראל כתר (פ' ע' 37 ש' 28 וע' 38 ש' 5-2). גם מר כתר לא נרשם כבעל זכויות חכירה במנהל. אף אין חולק כי המנהל לא נתן הסכמתו להעברת הזכויות מהנתבע 1 למר כתר, כפי שלא אישר את העברת הזכויות ממר כתר למר בן-שבת. בתיק המנהל מופיעה פניה של עו"ד משה אהרוני מיום 23.10.1996, ובה בקשה ל"העברת זכויות כתר - בן-שבת" (ר' נספח ה' לתצהיר גב' ירדני). פניה זו סורבה בתשובת המנהל מיום 10.12.1996, בה נרשם: "מצ"ב מוחזרת אליך הבקשה שבנדון. במשרדנו לא נמצאו זכויות חכירה רשומות ע"ש כתר ישראל ומיכאל" (נספח ו' לתצהירה של גב' ירדני). נמצא, כי המנהל סירב באופן מפורש לבקשה להעביר זכויות ע"ש בן-שבת - אותו גורם שלכאורה מכר את זכויותיו לנתבע 4. ו. אלא שהנתבע 4 כלל לא טרח לעיין בתיק המנהל בטרם חתם על ההסכם מנובמבר 2000. לו טרח לבדוק היה מגלה, כי המנהל מעולם לא הסכים לרישום זכויות חכירה ע"ש מר כתר; ואף סירב במפורש לטפל בבקשה להעביר זכויות ממר כתר למר בן-שבת. נתונים אלה מעוררים ספק אם המוכר, מר בן-שבת, אמנם היה "זכאי להרשם כבעל זכויות חכירה", כפי שצוין בהסכם משנת 2000. אכן, לו טרח הנתבע 4 לעיין בתיק המנהל, היה מגלה את מצב הזכויות, וכן את סירובו של המנהל - כבר בשנת 1996 - לרשום את הזכויות ע"ש מר בן-שבת. ז. בתיק המנהל מופיעים מסמכים נוספים, אשר היה בהם כדי להדליק נורה אדומה (חזקה) בפני הנתבע 4, בשאלת כוחו לרכוש זכויות כלשהן במקרקעין. במכתב מיום 22.2.1996 הודיעה עו"ד עדנה יגרמן, ס' היועצת המשפטית למחוז מרכז, כי "המנהל לא יאשר כל העברת זכויות במקרקעין הנ"ל, אלא לאחר שתופסק הוצאת חול מהחלקה ויחודש עיבוד הפרדס בהתאם להתחייבות בחוזה החכירה" (ת/5). מכתב זה מלמד על דבקות מצד המנהל במטרת החכירה - עיבוד חקלאי, ובסירובו לאשר העברת זכויות, כל עוד מתבצעת חריגה ממטרה זו. במכתב אחר מיום 2.4.2000 ציינה גב' צביה ספיר, כי המפקח מצא שבשטח קיימת חפירה; צוין כי "מטרת החכירה הינה פרדס. שינוי מטרת החכירה מחייב אישור משרד החקלאות. לאור האמור לעיל, לא נטפל בהעברת הזכויות" (ת/6). שוב בולטת עמדת המנהל, לדבוק במטרת החכירה ולא לאפשר העברת זכויות במצב של חריגה ממטרה זו. ח. הנתבע 4 ביכר לעצום את עיניו מפני עמדתו המפורשת של הבעלים, שלא לאשר העברת זכויות כל עוד מתבצע שימוש החורג ממטרת החכירה. הנתבע 4 ידע, כמובן, כי השימוש שהוא עצמו מבצע במקרקעין - מוסך לתיקון כלי רכב - אינו שימוש חקלאי (ר' הודאתו בס' 3 לסיכומיו). למרות זאת, הנתבע 4 ההין לטעון כי "במקרקעין מופעל על ידי מוסך לתיקון ציוד חקלאי, דהיינו השימוש במקרקעין הינו שימוש לצורך חקלאי" (כך ממש! ר' ס' 11 לתצהירו). בחקירתו עומת עם תמונות המוסך, בהן רואים כי מטופלים בו כלי רכב רגילים, שאינם טרקטורים או מחרשות (ר' תמונות 4-1 שצורפו לחוות דעתו של השמאי כהן). הנתבע 4 השיב: "הוא צילם את מה שנוח לו" (פ' ע' 53 ש' 25-24). תשובה מתחמקת זו, לצד התיאור הבלתי נכון המופיע בס' 11 לתצהיר, אינם מאפשרים לייחס לעדותו של הנתבע 4 את המהימנות הבסיסית הנדרשת לצורך ביסוס ממצאים עובדתיים. ט. התובע הגיש את הודעת מנהלת מדור החקלאות מיום 13.6.2007, בענין "מצב הזכויות" (נספח ט' לתצהירה של גב' ירדני). בהודעה זו נרשם כי בתיק מופיעה בקשה להעברת זכויות מהנתבע 2 לה"ה סעאת אלי ושלו אלי. המנהל הודיע בתשובה כי "קיימת הפרה יסודית של מטרת החכירה. ממ"י לא יטפל בבקשה לטיפול בתיק". לו טרח הנתבע 4 לפנות למנהל מראש, על מנת לברר את מצב הזכויות ועמדת המנהל להעברה, היה בוודאי מקבל תשובה מסודרת, כמודגם בתשובה הנ"ל. חלף זאת, הנתבע 4 בחר להתעלם באופן מוחלט מהמנהל, ממצב הזכויות הרשומות, וממטרת החכירה. י. הנתבע 4 מעולם לא הביא לידיעת המנהל כי הוא תופס את ההחזקה בשטח, או כי שילם תמורה עבור הזכויות; הוא לא הגיש בקשה להעברת הזכויות על שמו; הוא אף לא ניסה לברר מהי עמדת המנהל למהלך, ואם הוא רשאי להפעיל במקום מוסך. יא. יושם אל לב כי לפי חוות דעתו של שמאי התובע, אינג' יעקב כהן, "חלה התפתחות במוסך, ונבנתה סככת טיפולים נוספת... ונוסף מתקן עם תנור לצביעת מכוניות... אשר בביקור ביום 30.1.2011 לא היו קיימים" (ר' בע' 4 לחוות הדעת מיום 11.10.2011). ראו בהקשר זה גם עדותו של המודד בן-נתן: "שטח המוסך בשנת 2007 היה 290 מ"ר. בשנת 2011 הוא 377 מ"ר" (פ' ע' 12 ש' 20). נמצא כי הנתבע 4 האדיר את השימוש החורג במקרקעין בתקופת החזקתו, בעיצומו של ההליך המשפטי דנא, והכל מבלי שטרח לקבל היתר לשימוש חורג מהוועדות לתו"ב, או אישור של המנהל לחריגה ממטרת החכירה. יב. כאן המקום להוסיף, כי הנתבע 4 אינו אוחז ברשיון עסק להפעלת מוסך (ר' הודאתו בפ' ע' 53 ש' 27-26). הוא בנה את המוסך מבלי לקבל היתר בניה (פ' ע' 51 ש' 24-23). הנתבע 4 ידע שמדובר בקרקע חקלאית (פ' ע' 49 ש' 11-10), ולכן לדבריו הגיש בקשה לשימוש חורג במוסך (אף שלא הציגו). אין חולק כי הנתבע 4 אינו אוחז בהיתר לשימוש חורג, ולמרות זאת הוא מפעיל את המוסך, על הרחבותיו (עדותו בפ' ע' 48 ש' 30 עד ע' 49 ש' 5). התנהלות נמשכת זו מלמדת על התעלמות גורפת מדרישות החוק, הן בשלב רכישת הזכויות וקבלת ההחזקה, והן במהלך הפעלת העסק. 9. סיכומה של נקודה זו: הנתבע 4 תפס החזקה במקרקעין ללא אישור המנהל. הוא מפעיל במקרקעין עסק של מוסך ללא רשיון, תוך חריגה מודעת מייעוד הקרקע, ובלא שנרשם כחוכר. בהתנהלותו הפגין התעלמות מוחלטת מהמנהל ומייעוד החכירה. הוא לא טרח לפנות אל המנהל, ואף לא לעיין בתיקיו. הנתבע 4 לא היה רשאי לסמוך על ההסכם שכרת עם צד שלישי, אשר היה חסר זכויות בעצמו, ולצפות שהמנהל יסכים למהלך בדיעבד. התרשלות הנתבע 4, בכך שלא פנה אל המנהל ולא בדק את הרישומים, היא התרשלות צורמת, העולה כדי עצימת עיניים הנעשית ביודעין. 10. הנתבע 4 טען כי המנהל התרשל בפיקוח ובאכיפה; וכי ככל שהתנגד לתפיסת ההחזקה במקרקעין - היה עליו לפעול להפסקתה ללא שיהוי (ר' למשל ס' 23-17, 34-29 לסיכומיו). הנתבע 4 טען כי מחדלו הנמשך של המנהל מקים בידו מעמד של בר-רשות, ולחלופין זכאות לפיצויים בגין פינויו. אין בידי לקבל טענות אלו. אמנם, התביעה דנא הוגשה רק במאי 2009, אף כי המנהל היה ער הרבה קודם לכן, לכך שבמקרקעין מבוצעות חפירות ומתנהל מוסך, וכן למכר זכויות בין מחזיקים (ר' למשל דו"ח פיקוח מיום 21.6.2007 - ת/7). גב' ירדני אישרה, כי כבר בשנים 1996-1995 מופיעים "דו"חות פיקוח המעידים על התנהלות לא תקינה בשטח" (פ' ע' 30 ש' 25-24). ואולם הנתבע 4 לא רשאי היה למשוך מסקנה פוזיטיבית של הסכמה מעצם השתהות המנהל באכיפת זכויותיו. הטעם לכך נעוץ בזה, שהנתבע 4 פעל בחוסר תום-לב מובהק, וכמפורט לעיל. לו פנה ובדק בתיקי המנהל - כפי שרוכש סביר מצופה לעשות - היה נחשף לסירובו המפורש של המנהל לטפל בבקשות קודמות להעברת זכויות (ר' ת/5, ת/6, ונספח ו' לתצהיר ירדני - שאוזכרו לעיל). עמדת המנהל הופיעה שחור על גבי לבן, אך הנתבע 4 בחר להתעלם מן המנהל כליל. 11. אני מוסיפה ודוחה את טענת האפליה, המתבססת על אישור שנתן המנהל להפעיל בסמיכות לול מטילות (ר' פרק ד' בסיכומי הנתבע 4). ב"כ הנתבע 4 הודיע בדיון מיום 25.10.2010 כי יגיש בענין זה עתירה לבית המשפט לענינים מנהליים (ר' פ' ע' 5 ש' 23-22 וההחלטה מאותו יום). ממילא לא נשמעו ראיות בשאלת האפליה. אף לא הונחה תשתית ראייתית המלמדת כי המנהל נהג איפה ואיפה, כביכול. זאת ועוד: הנתבע 4 התעלם מהמנהל וכלל לא פנה לקבל אישור להפעלת מוסך. וכיצד אם כן ניתן לאמר שהמנהל הפלה את הנתבע 4 לרעה? 12. אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 4, ומוציאה בזאת צו לסילוק יד כמבוקש, המורה לנתבע 4 לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ השייך לו, ובתוך כך להרוס ולפנות את המוסך, לרבות החצר המרוצפת בשטח של כ- 612 מ"ר, הסככה בשטח של 377 מ"ר, סככת הטיפולים שבפינה הדרום-מערבית של החצר, והמתקן לצביעת מכוניות בפינה הדרום-מזרחית. בנוסף יפנה את המכולות שבחלק המזרחי (באורך 24 מ' ורוחב 2.4 מ', בשטח של כ- 58 מ"ר), וכן את המכולה המערבית בשטח של כ- 14.4 מ"ר (ר' "תיאור הנכס" בס' 4.2 לחוות דעתו של השמאי אינג' יעקב כהן מיום 11.10.2011), והכל תוך פינוי השרידים והתכולה. 13. לצרכי התארגנות, הצו יבוצע בתוך 60 ימים מיום פסק הדין. למען הסר ספק מובהר, כי צו סילוק היד מתייחס לכלל החזקותיו של הנתבע 4 במקרקעין, ולא רק למוסך (כמבוקש לחלופין בס' 90 וס' 121ב' בסיכומי הנתבע 4). הטעם לכך נעוץ בזה, שאין בידי הנתבע 4 זכאות או ציפיה ברת-הגנה כלפי המנהל להכיר בישיבתו על המקרקעין או לרכוש ממנו זכויות חכירה. הנתבע 4 מעולם לא החזיק במקרקעין כבר-רשות, וכלפי המנהל - אין לראות בו אלא פולש. 14. אשר לבקשה למתן צו עשה - המנהל לא הציג נתונים מדויקים בנושא כמות הפסולת ומיקומה. תמונות המחפורת (ת/4א' עד ת/4ו') אינן עדכניות. התאריך המופיע עליהן הוא 7.1.2002, ואולם מר גילת העיד כי הן לא צולמו בשנת 2002 (עדותו בפ' ע' 20 ש' 28, 32). המפקח לא ידע לאמר מתי צולמו הצילומים (ר' עדותו בפ' ע' 21 ש' 25-3). לא הוצגו נתונים אודות סוג האדמה שלפי הנטען יש למלא בה את המחפורת (פרט לדרישה כללית ל"אדמה חקלאית"). בקשת התובע בנקודה זו לוקה בעמימות, שאינה מאפשרת ליתן צו כמבוקש. על כן, התביעה בראש זה - נדחית. התביעה כנגד נתבעים 2-1 15. הנתבעים 2-1 רכשו מהתובע זכויות חכירה במקרקעין, מכח ההסכם משנת 1995 (נספח ג' לתצהיר גילת). בסעיף 3 להסכם, קיבלו על עצמם את מלוא התחייבויות החוכר, לפי הסכם החכירה המקורי משנת 1980 (נספח ב' לתצהיר גילת). 16. למרבה הצער, הנתבעים 2-1 הפרו את הסכם החכירה, וחטאו כלפי המנהל, בכך שהעבירו החזקה במקרקעין והתיימרו למכור זכויות לאחרים, בלא ליידע את המנהל ובלא שקיבלו את אישורו - והכל בניגוד להוראת סעיף 11א להסכם משנת 1980 (ר' ציטוט לעיל). כאמור, הנתבע 1 הודה כי בשנת 1999 כרת הסכם למכירת זכויות לאחד בשם מר ישראל כתר (פ' ע' 37 ש' 28 וע' 38 ש' 5-2). מהלך זה החל את שרשור ההסכמים, ממר כתר למר בן-שבת, וממר בן-שבת לנתבע 4 (ר' בענין זה את התיאור שהובא לעיל). גם הנתבע 2 כרת הסכמים עם צדדי ג' למכר זכויותיו (ור' למשל הודאתו בס' 2 לכתב התביעה שהגיש יחד עם הנתבע 1 בת.א. 9827/07 - נ/1, שם נרשם: "התובע 2 [אלון דמארי] היה בעל מחצית זכויות החכירה בנכס. נציין כי התובע 2 מכר את כל זכויותיו בנכס..."; כן ר' את עדותו של הנתבע 1 בפ' ע' 39 ש' 30 עד ע' 40 ש' 6). 17. הנתבע 1 פנה אל המנהל, ביום 4.6.2007, ושם ציין: "עברתי תאונת דרכים קשה לפני כשלוש וחצי שנים ולאור מצבי הכלכלי נאלצתי להציע את המגרש החקלאי שבחכירתי למכירה לאור המצב..." (נ/2). לו פעל לפי ההסכם, ופנה למנהל לקבל אישור להעברת החזקה וזכויות, היה הנתבע 1 מגלה, בוודאי, כי בתיק המנהל מופיעים מכתבי סירוב של המנהל לטפל בהעברת זכויות, נוכח חריגות השימוש המבוצעות במקרקעין (ר' המכתבים שאוזכרו לעיל: ת/5 - מכתב מיום 22.2.1996; ת/6 - המכתב מיום 2.4.2000). אך הנתבע 1 עשה דין לעצמו, ולא טרח ולו ליידע את המנהל אודות ההסכם שכרת. 18. מכר זכויות והעברת החזקה במקרקעין מהחוכרים הרשומים (הנתבעים 2-1) לצדדים שלישיים - ללא קבלת אישור המנהל - מהווים הפרה של סעיף 11א בהסכם החכירה. 19. יוער כי הנתבע 1 עדיין מחזיק בפועל בחלק מן המקרקעין (ר' עדותו בפ' ע' 39 ש' 8-6). לעומת זאת, נראה כי הנתבע 2 אינו מחזיק עוד במקרקעין (זאת לפי נ/1 לעיל), אף כי עודו רשום במנהל כחוכר. 20. התובע ביקש להטיל על הנתבעים 2-1 צו מניעה קבוע למניעת שימושים בלתי חקלאיים במקרקעין, וכן צווי עשה: לסילוק פסולת, למילוי בורות, ולפינוי המוסך, קרוואן ומכולה. אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומורה כדלקמן: א. ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע 1 וכן על הנתבע 2 לבצע שימוש בלתי חקלאי במקרקעין, בניגוד להסכם החכירה ולתב"ע החלה על המקרקעין. אין בכך כדי למנוע מהנתבעים לפנות אל המנהל כדי לקבל אישור לשימוש בלתי חקלאי, וכן אל הגורמים המוסמכים לפי חוק ליתן היתר לשימוש חורג. ב. אני דוחה את הדרישה ליתן צו עשה בענין פינוי פסולת ומילוי המחפורת, מן הטעמים שפורטו לעיל. ג. לא מצאתי מקום להורות לנתבעים 2-1 לסלק את המוסך והמכולות. המוסך והמכולות מוחזקים בפועל על ידי הנתבע 4, והוא מצווה לסלקם. אין מקום להטיל על הנתבעים 2-1 את האחריות לביצוע המוטל על צד שלישי. כמובן, אין בכך כדי למנוע מהתובע לדרוש מהנתבעים 2-1 לשאת בהוצאותיו לפינוי, אם וככל שיהא בכך צורך. ואולם התביעה דנא איננה כספית, וממילא אין צורך להכריע בכך עתה. 21. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה, וכמפורט לעיל. בשים לב לתרומה המשותפת של הנתבעים 2-1 ו- 4 להפרת זכויות התובע לפי הסכם החכירה, אני מטילה עליהם, ביחד ולחוד, לשאת בהוצאותיו בהליך דנא: אגרה, שכ"ט מומחים ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. ניתן היום, י"ב חשון תשע"ג, 28 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. שימוש חקלאיחקלאותצוויםצו מניעה