אשפוז כפוי חולה נפש בבית חולים

אשפוז כפוי חולה נפש בבית חולים
הנאשם הועמד לדין פלילי בגין עבירה של הסגת גבול בשתי הזדמנויות, עבירה בניגוד לסעיף 447(א), לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

כעולה מעובדות כתב האישום; ביום 9.4.2001 בשעה 3:30 לערך, הסיג הנאשם גבול נכס במטרה להגיע לבית גרושתו. הוא דפק בחוזקה על הדלת וביקשה לפתוח את הדלת כשלא נענתה לדרישתו, ניסה הוא להיכנס דרך החלון. לפיכך, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה.

הנאשם חזר לסורו, הגיע שוב לביתה חרף התנגדותה לקבלו והחל דופק בדלת. לאחר מכן, שוב ניגש אל חלון חדר השינה וביקש שתפתח לו את הדלת. כתוצאה מכך, הזמינה המתלוננת את המשטרה והנאשם נעצר לאחר מספר ניסיונות לאתרו.

במהלך הדיונים הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית לבדיקת מצבו הנפשי וכשירותו לעמוד לדין.

ביום 15.5.2011, הונחה על שולחני חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי. בהתאם למסקנות חוות הדעת, נמצא כי הנאשם לוקה במחלת נפש במובן המשפטי של המונח, אינו מסוגל לעמוד לדין מפאת מחלתו ואינו מבדיל בין טוב לרע, מותר לאסור כעת ובעת ביצוע מעשיו. על כן, הומלץ על אשפוז פסיכיאטרי.

הנאשם, באמצעות בא כוחו, ביקש להשאירו באישפוז, ועתר להגיש חוות דעת פסיכיאטרית פרטית מטעמו.

ביום 19.6.2011, הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הנאשם. גם אותה חוות דעת קבעה כי הנאשם סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה) כאשר הסימפטום העיקרי היה מחשבות שווא. אך, בשונה מחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, לא נמצא על ידיו כי קיימים סימנים לפעילות יתר או דיכאון. לדידו של הפסיכיאטר הפרטי, טיפול מרפאתי כפוי, יש בו כדי להשיג את המטרות הטיפוליות ואת הביטחון שלא יפגע באשתו. כעולה מאותה חוות דעת, דרגת המסוכנות הנשקפת מהנאשם כלפי אשתו נמוכה היא.

מכאן; המחלוקת העומדת בפתחנו, ואליה כיוונו הצדדים את טיעוניהם, הינה ביחס לאופן האשפוז כאשר מחד, עותרת המאשימה למתן צו אשפוז כפוי, בהתאם לחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש") יחד עם סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפליל, התשמ"ב-1982. מאידך, הסניגורית המלומדת עותרת לאמץ את חוות הדעת שהוגשה על ידי הפסיכיאטר הפרטי, ולהסתפק בטיפול מרפאתי כפוי.

לעניין זה, ביקשו הצדדים לחקור את שני המומחים, כל אחד על חוות הדעת אשר הוגשה מטעמו. בדיון מיום 17/07/11, נחקרו שני המומחים בהתאם.

המסגרת הנורמטיבית

בהתאם להוראות סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש, לאחר שבית משפט קובע כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה נפש, שתי אופציות עומדות בפניו: או לצוות על אישפוזו בבית חולים (צו אישפוז), או לצוות על טיפול מרפאתי.

וזו לשון החוק:

אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט:
"15 (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי. "

ברוח ההלכה הפסוקה, ההגנה על ערך האדם וקדושת חייו המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מוענקות גם לחולה הנפש. אשר "זכותו היא כזכות של כל אדם אחר, וכבודו הוא ככבוד של כל אדם אחר". כמו כן, אשפוז חולה נפש הוא תהליך מר ומדכא ואין ספק כי תהליך זה יש בו משום פגיעה בחירותו של האדם; על אחת כמה וכמה כאשר המדובר באשפוז כפוי הנעשה לא מרצונו של המטופל. יחד עם זה, זכות זו היא ככל זכות אחרת, איננה מוחלטת, וצריכה להיעשות במידתיות ולתכלית ראויה. על כן, יחד עם הרצון לשמור על זכות החולה לכבוד וחירות, להגן עליו ולטפל בו, עלינו להעמיד לנגד עיננו שיקול נוסף הלא הוא שלום הציבור. קרי, הרצון להגן על החברה מפני הנזקים שחולה נפש עלול לגרום. נקודת המוצא היא, כי אין לאשפז חולה נפש, אשפוז כפוי בבית חולים, כאשר נתונה האפשרות לטפל בו יחד עם שמירה על שלום הציבור באמצעות דרך חלופית כגון טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפיה. ראה רעפ 2060/97 ולינצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697), ראה גם הפסיקה של כב' השופט אלון בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332.

עוד עולה מהפסיקה כי, שיקול הדעת הסופי אשר קובע מסוגלותו של האדם לעמוד לדין, מסור הוא לבית המשפט, אשר יבדוק את מכלול הראיות שהונחו בפניו. לעניין זה, יפים הדברים כפי שעלו ברע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5), 133:

"יתכן בהחלט מצב בו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שיתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש... המסקנה בדבר התקיימותו של כל אחד מן התנאים הללו הינה מסקנה משפטית, אשר בית המשפט מגיע אליה לאחר בדיקת מכלול הראיות שבפניו והתשתית העובדתית המתגבשת על פיהן. לצורך כך מסתמך בית המשפט גם, ובעיקר, על חוות פסיכיאטרית אשר מוגשת על ידי פסיכיאטר שבדק את הנאשם לצורך הענין, שגם בה רואים חלק מהמכלול."

עוד נפסק, כי בית המשפט הוא זה אשר יכריע באשר לדרכי הטיפול, ולא המומחים לבריאות הנפש. רע"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל , נד (4) 289. בית המשפט הוא זה המוסמך ליתן צו אישפוז או צו טיפול מרפאתי לנאשם על פי הסמכות המסורה לו מכוח סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש כאשר סעיף קטן ד' לאותו חוק קובע כי "בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם". (ההדגשה שלי ס.ד.). ראה לעניין זה את הדברים כפי שאלה הועלו על הכתב במסגרת רע"פ 2060/97 ולינצ'יק הנ"ל:

"ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולי הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן .. מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה ... הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור ...." (ההדגשה שלי ס.ד.)

יתירה מכך; נקבע כי התרשמות בית משפט מן הופעת הנאשם באולם הדיונים, הינה חלק ממכלול הראיות אותן שם בית המשפט לנגד עיניו והמסייעות בידו לגבש את עמדתו. (תפ"ח 59/96 מחוזי (תל אביב), מדינת ישראל נ' פלוני, דינים מחוזי כרך כ"ו (6).

מההלכה ליישומה

מן הכלל אל הפרט; אקדים ואומר כי, על פי הראיות שהונחו על שולחני, יחד עם הנתונים שהוצגו בפניי וכן, לאור התרשמותי הישירה מהופעת הנאשם, למד אני; כי הנאשם לוקה במחלה נפשית, המצדיקה את הפסקת ההליכים נגדו. לא זו אף זו, קיימת הסכמה בין המאשימה לסניגור, הנתמכת בשתי חוות דעת אשר הוגשו, לפיהן המדובר בנאשם שאינו כשיר לעמוד לדין.

על כן, השאלה העומדת על הפרק, הינה ביחס לדרך הטיפולית המתאימה במקרה דנן; בין אם בדרך של אישפוז כפוי או בדרך של טיפול מרפאתי כפוי.

כאמור, מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי היא להגן על המטופל, לטפל בו, תוך שמירה על שלום הציבור. על כן, יש לשאוף לאמצעי הפחות פוגעני בחירותו של חולה הנפש תוך כדי עריכת האיזון הראוי בין מכלול השיקולים השונים; לכן בבואי להכריע בדרך הטיפולית הראויה, שם אני לנגד עיניי את רמת המסוכנות הנשקפת מן חולה הנפש.

כאמור לעיל, בפניי הונחו שתי חוות דעת פסיכיאטריות כאשר האחת ממליצה על טיפול תוך כדי אישפוז ואילו השניה על טיפול מרפאתי. שני המומחים נחקרו ארוכות בפניי וכל מומחה מסר את עמדתו הוא.

בחינת התיק תיעשה על סמך בחינת המסוכנות הנשקפת מהנאשם, לו עצמו וכן לציבור בכללותו.

כנזכר לעיל, שני מומחים נחקרו בפניי; ד"ר קנול מבית חולים שער מנשה מטעם המאשימה (להלן: "ד"ר קנול") וד"ר גיורא הידש מטעם הנאשם (להלן: "ד"ר גיורא").

מעיון בעדותו של המומחה ד"ר קנול בפניי, לא הצלחתי לצלול אל עומק טיעוניה ולדלות את המסוכנות הנשקפת מהנאשם אותה ניסתה המומחה לבסס. כפי שציינה הסניגורית המלומדת, ד"ר קנול סיפקה תשובות מתחמקות לחלק מהשאלות ולא ידעה לספק תשובות חותכות שיש בהן כדי לבסס את אותו חשש ואת אותה מסוכנות הנשקפת מהנאשם. בין השורות, ניתן לדלות שלא עסקינן באותו נאשם מסוכן שיש להשאירו תחת אשפוז. כך למשל, בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון, בתשובתה של ד"ר קנול לשאלה ביחס לאלימות פיזית או מילולית מצד הנאשם כלפי מטופלים או כלפי צוות המחלקה (שורות 2-6). כן, בהמשך באותו עמוד ביחס לשאלה כאשר ביקשה ממנו להוריד את טון הדיבור (שם שורות 15-16). המענה על שתי שאלות אלה יוצר תמונה ברורה דיה לפיה, אין המדובר הוא באדם הנוהג באלימות כדבר שבשגרה וכן הוא בעל יכולת לוויסות טון הדיבור שלו או אופי התנהגותו.

ראה בהמשך בעמ' 14 לפרוטוקול עת ציינה ד"ר קנול: "לא, לא איים ולא התפרץ. אני עניתי על זה מקודם." (שורה 5) וכן, "באופן ספציפי הוא לא סירב לקבל את הטיפול במחלקה, הוא לא סירב לבלוע את התרופות" (אותו עמוד שורה 21).

ד"ר קנול בעדותה המשיכה וציינה כי, במצב פסיכוטי ממושך, יכול להיות שהנאשם לא יהווה סכנה לסובבים אותו ככל והוא מתמיד בטיפול התרופתי ונבדק על ידי הפסיכיאטר המחוזי. ובכל מקרה, ככל והנאשם לא יתמיד בטיפול תרופתי, תמיד ניתן יהא להורות על אישפוזו (ראה בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון).

ושוב, ועל מנת לא להלאות את הצדדים, אדגיש בקצרה כי, ד"ר קנול לא הצליחה לבסס את טענתם המשתקפת בחוות הדעת בדבר מסוכנותו של הנאשם לעצמו או לסובבים אותו. חששה של ד"ר קנול מבוסס אך על השערות כלליות מבלי למצוא להן חיזוק כלשהו מצדו של הנאשם. הנאשם הצליח לגלות סבלנות ותגובות שקולות להבדיל מהתפרצויות; דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא עת הותקף הנאשם ע"י מטופל אחר ובתגובה לכך, לא באה מצידו של הנאשם כל תגובה אלימה לאותה מתקפה (ראה עמ' 15 שורות 25-26).

ד"ר קנול ציינה לאורך עדותה כי הנאשם מסוכן לרופאים, למשפחתו, לציבור, ולעצמו!! סיכון כזה לא הוכח באופן פוזיטיבי. הנאשם לאורך כל תקופת אישפוזו שמר על שקט, שיתף פעולה, נטל תרופות ולא נרשם לו אירוע חריג כלשהו. אמנם היו מקרים בהם צויין כי הפר הוא את האיזון אולם הוכח כי זה בא על רקע התמשכות ההליכים וכל אימת שציינו בפניו כי יש להשאירו תחת אישפוז. גם באותם מקרים, לא נרשמנו התפרצויות קיצוניות ואפילו פחות ולא היה צורך בטיפול מיוחד כלשהו. עובדה זו אף מוכיחה ומאששת את היות הנאשם שולט בעצמו ובהתנהגויותיו.

זה המקום לציין ולא אחת נפסק כי, חייב להיות חשש ממשי או סכנה וודאית ולא די בשימוש בביטוי "עלול"; ראה לדוגמה ע"פ 1105/04 מצרי נסאר נ' מדינת ישראל. על המבקש להוציא צו אישפוז כפוי להצביע על חשש ממשי וסכנה וודאית לאותה מסוכנות מצידו של הנאשם ו"עלול" אינו עונה על דרישות אלה. כך גם ביחס לסיכון שלום הציבור או סיכון עצמו בהעדר צו אישפוז, לא די להצביע על חשש ערטילאי וחייב להיות חשש ממשי.

עדותו של ד"ר גיורא אך תומכת ומחזקת את המסקנה אליה הגעתי בדבר אי-מסוכנותו של הנאשם.

המומחה גיורא חזר והדגיש לאורך עדותו כי לא הונח בפניו בדל של ראיה שיש בו כדי להצביע על מסוכנות כלשהי מצידו של הנאשם. המומחה בבואו לערוך את חוות דעתו, קיבל לידיו כל מסמך רלוונטי וכל ראיה הקשורה לנאשם ולמצבו הפסיכיאטרי ואף ישב עם הנאשם.

מומחה זה העיד כי, לדעתו, לא נשקפת סכנה מהנאשם כלפי עצמו, כלפי אימו או כלפי אחרים (עמ' 23 שורה 23). ובהמשך, ציין כי "מדובר באישיות חיובית, הוא אדם שמתייחס בכבוד, הוא אדם שקט, בצורה לא מקצועית הוא ילד טוב" (שם בשורות 29-30).

אך חיזוק לכך ניתן למצוא גם תוך עיון בקרדקס (מוצג נ/4). גם שם תואר הנאשם כאדם שקט, מופנם, צייתן להוראות ויודע לדאוג לצרכיו הבסיסיים ללא כל אירוע חריג או התפרצות כלשהי אשר חייבו התערבות מצד הגורמים המטפלים. לעניין אירוע חריג, ראה גם הערתו של הנאשם בעצמו כפי שזו נמסרה מפיו בפרוטוקול הדיון עמ' 13 שם (שורות 23-24).

יש לציין כי בעברו של הנאשם אשפוז קודם בבית חולים טירת הכרמל ממנו הוא שוחרר לאחר תקופה קצרה. ככל ונשקפת ממנו סכנה, אך מעניין הוא איך שוחרר הנאשם מאשפוז בתום תקופה קצרה!! עובדה זו מהווה נדבך נוסף לקיר התומך למסקנה אליה הגעתי.

ער אני לעובדה כי בעבר הנאשם הפסיק קבלת טיפול תרופתי לאחר שחרורו מאשפוז. אולם, אינני סבור שיש בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק נקיטת צעד דרסטי של אישפוז כפוי. שתי סיבות לכך; האחת, הנימוק אותו סיפק הנאשם להפסקת הטיפול בציינו כי לא ידע שהיתה חובה לקבלו וסבר שזו רק המלצה והשניה, קיומן של הוראות סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש המסמיך את הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו של נאשם המחליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול התרופתי.

אם לא די בכל אלה, הרי גם להתרשמותו של המותב היושב בדין מהנאשם יש משקל ומהווה ראיה ממכלול הראיות אותן הוא שם לנגד עיניו. לדידי, הנאשם הותיר רושם חיובי, רושם של אדם שקט, רגוע השולט בעצמו ובהתנהגויותיו. הנאשם לא הותיר רושם של אדם מתפרע שאין מורא החוק עליו.

ניסיון ההתאבדות של הנאשם, על-פי הנטען, נעשה לפני ששוחרר הוא מבית חולים טירת הכרמל; כך שאם היתה מניעה לשחרורו ולהענקת טיפול מרפאתי הרי כי אז הדבר היה מקבל ביטוי במסמכים הרפואיים של בית-החולים שם. עיון במסמכים הרפואיים מנווט אותי לקראת מסקנה לפיה ניסיון ההתאבדות לא מנע הענקת טיפול מרפאתי. ישאל השואל; מה נתחדש מאז ועד היום? מאז המקרה המדובר ועד ליום זה לא ביצע הנאשם על מעשה שיש בו משום הקרנת אלימות ו/או התנהגות ברוטאלית שיש בה כדי להצדיק צו אשפוז כפוי. נהפוך הוא, התנהגותו בבית חולים שער מנשה וכן העובדה כי שיתף פעולה עם הצוות הרפואי באופן יעיל והגדיל הוא לעשות עת הותקף על-ידי מטופל אחר ללא כל תגובה מצידו; כל אלה יחדיו מצדיקים הענקת טיפול מרפאתי כפוי.

כל אלה יחדיו מנווטים אותי למסקנה לפיה יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גיורא על פני חוות דעתה של ד"ר קנול. לטעמי, לא נשקפת מהנאשם אותה מסוכנות המצדיקה הוצאת צו אישפוז כפוי שעה שניתן יהא להסתפק במתן צו לטיפול מרפאתי.

הדברים אמורים במיוחד גם לנוכח האירועים נשוא כתב האישום, אשר אינן נמנות על הרף העליון בחומרת העבירות.

התוצאה היא איפוא, ובמסגרת הסמכות המוענקת לי בהתאם להוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשל"ב 1982, ועל פי הוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, מורה אני על הפסקת ההליכים נגד הנאשם ומצווה כי הנאשם יקבל טיפול מרפאתי כפוי. מקום קבלת הטיפול המרפאתי ייקבע על ידי הפסיכיאטר המחוזי.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון