החזר רטרואקטיבי של הנחות מרתפים למשרד

החזר רטרואקטיבי של הנחות מרתפים למשרד א. מהות העתירה כתב העתירה המקורי היה למתן פס"ד הצהרתי לפיו מתבקש בית המשפט להצהיר כי בגין הנכס השייך לעותרת 3 והנמצא ברחוב כיכר רבין 19 ת"א, יש לשלם ארנונה לפי חיוב של דירת מגורים בבנין; וכן כי העותרת 3 רשאית לקזז מכל חוב כולל או חוב עתידי למשיבה את כל תשלומי סכומי היתר לארנונה העולים על סכומי הארנונה לדירה, והמשוערכים להיום אשר אותם שילמה העותרת 3 למשיבה במשך 13 השנים האחרונות. בכתב העתירה המתוקן התבקש בית המשפט להצהיר כי במידה ויש לשלם ארנונה לפי דירת מגורים אין לחייב את העותרת 3 לפי התעריף המקסימלי אלא יש ליתן הגדרה מתאימה אשר תתאים למבקשת. העותרת חזרה על הבקשה לקזז סכומים מכל חוב שלה, כן עתרה להצהרה כי האישור החריג להטלת ארנונה לפי חוק ההסדרים במשק המדינה ( תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב והמדיניות הכלכלית לשנת 2001) התשס"א - 2001, - בטל; וכי אישור זה שניתן לעיריה, אם ניתן, מאפשר העלאה של אחוזים מעל לאחוזים שניתנו ולא אחוזים מבסיס הגבייה עצמו וכן התבקש בית המשפט להורות על החזר רטרואקטיבי של הנחות מרתפים למשרד העותרת 3. לאחר מכן הוגשה עתירה מינהלית מתוקנת בשניה שם התווספו שלושה עותרים נוספים: ישראל ליברובסקי ויוסף ויור, עו"ד וכן ליברובסקי נכסים בע"מ. הסעדים השתנו והעותרים הגבילו אותם לשנים 2000 - 2003, כשעיקרם הם: להצהיר כי בגין הנכס יש לשלם ארנונה לפי דירת מגורים ו/או לחלופין כי אין לחייב את העותרים לשלם בגין נכס זה והנכס ברחוב קרליבך 12 לפי התעריף המקסימלי, אלא יש ליתן הגדרה מתאימה אשר תתאים לעותרת 3; לנושא הקיזוז: בית המשפט התבקש להצהיר כי חיוב הארנונה שהוטל בטל מעיקרו ויש להשיב לעותרים את כל הסכומים שנגבו ביתר, בגין האישור החריג אשר ניתן שלא כדין והינו בטל; לחלופין להצהיר כי האישור החריג אישר לעיריה העלאה של אחוזים מעל לאחוזים שניתנו ולא אחוזים מבסיס הגבייה עצמו; כן התבקש בית המשפט להורות על החזר רטרואקטיבי של הנחות מרתפים למשרד העותרת 3. ב. עובדות רלבנטיות העותרת 3 היא הבעלים והמחזיק של הנכס שהוא מרתף בשטח של 79 מ"ר. העותרת מורכבת מעו"ד אשר עובדים במקצועם בנכס. לעמדת העותרים לאחרונה שלחה המשיבה דרישות תשלום חדשות המסתמכות, בין היתר, על חוק ההסדרים. עפ"י חוק ההסדרים גורסים העותרים, העותרת 3 היתה צריכה להיות מחויבת לפי בנין למגורים. חיוב המשיבה לפי: אזור, שימוש ושטח (ר' מכתב העיריה מתאריך 2.6.2002 שצורף לעתירה) אינו מקובל עליהם, ומכאן העתירה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות ומהראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: היש שיהוי בהגשת העתירה. היעדר יריבות. האם האישור החריג בטל. האם הסיווג צריך להיות לפי מרתף או דירה, ומה משמעות הדבר מבחינת החזר כספי? ד. היש שיהוי בהגשת העתירה? החלטת מועצת העיריה אותה תוקפים העותרים אשר אישרה את צו הארנונה לשנת 2001 התקבלה ביום 26.11.00 ואושרה ע"י שרי הפנים והאוצר ביום 24.10.01. העתירה הוגשה ביום 1.8.2002. העותרים ציינו בסעיף 2 לעתירתם כי לאחר שקבלו את חשבון הארנונה פנו לעיריה בע"פ ולאחר מכן פנו בכתב לעיריה בתאריך 10.3.2002. מכאן עולה כי לפני יום שליחות המכתב ידעו העותרים על חיוב הארנונה אותו הם תוקפים. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים ( סדרי דין) תשס"א - 2000 קובעת כי עתירה תוגש בלא שיהוי ולא יאוחר מ - 45 ימים מיום פרסום ההחלטה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה. מכאן עולה כי העתירה המקורית ( לפני תיקוניה השניים) הוגשה כ - 5 חודשים לאחר שנודע לעותרים כיצד הם מחוייבים בארנונה. למרות שטענה זו של המשיבה הועלתה כבר בכתב התגובה (השני) לא מציתי בסיכומי העותרים כל התיחסות לטיעון זה; הם גם לא הגיבו על כך בסיכומי תגובה שהוגשו ב - 4.10.2004, ואשר בית המשפט אישר את הגשתם. המחוקק הקפיד על תקופת התיישנות/תביעה קצרה בנושאים מינהליים. הן האזרח והן הרשות אמורים להיות מודעים זה לזכותו, וזו לחובתה, ולהתעמת ביניהם בנושא זה מיידית כשהסוגיה עולה על סדר היום הציבורי. בית המשפט זכאי לפחות להסבר מדוע הוגשה העתירה במועד מאוחר כזה, ומשלא קיבלו ומאחר ועל פני הדברים לא נראה כי נעשה עוול למי מהעותרים, - נראה כי כבר מטעם זה יש לדחות את העתירה. לצורך שלימות התמונה אתיחס גם למספר טענות נוספות. ה. היעדר יריבות טענה המשיבה כי בכתב העתירה המתוקן נרשמו ארבעה עותרים, ואילו חיובי הארנונה בגין הנכסים נשוא התביעה רשומים ע"ש ישראל ליברובסקי (לענין כיכר מלכי ישראל 19) ויוסף ויור ליברובסקי הרשומים בספרי העיריה כמחזיקים בנכס ברחוב קרליבך. מכאן שלשאר העותרים אין יריבות וזיקה למשיבה. טיעון זה, המקובל עלי, - לא זכה לתגובה מצד העותרים בכלל ובסיכומיהם בפרט. אשר על כן אני דוחה כבר בשלב זה את התביעה כנגד ויור-ליברובסקי משרד עו"ד וליברובסקי נכסים בע"מ. ו. סיווג הנכסים במסגרת צו הארנונה של העיריה נחלקים הנכסים לשתי קבוצות עיקריות: נכסים המשמשים למגורים ונכסים שאינם משמשים למגורים. קבוצת הנכסים שאינה משמשת למגורים כוללת סיווגים ספציפיים שונים של נכסים, ובתוכם חלוקת משנה נוספת. רק אותם נכסים שאינם משמשים למגורים אשר לא קיים להם סיווג ספציפי נפרד, מסווגים בתעריף הכללי השיורי. הנכסים משמשים כמשרד עורכי דין ומחוייבים לפי התעריף הקבוע לבניינים שאינם משמשים למגורים. במקרה כזה יש לבדוק את השימוש הקונקרטי הנעשה בנכס בפועל, אפילו הוא נעשה בניגוד לתב"ע. (ר' בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793; וכן ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (צורף כנספח א' לתגובה). מאחר והנכסים משמשים משרד עו"ד, לא ניתן לסווגם לעמדת המשיבה, לפי סיווג בנינים המשמשים למגורים. פרשנות זו של צו הארנונה הינה סבירה, ואיני מוצאת לנכון להתערב בה. ז. אישור חריג להטלת ארנונה - בטלותו בגין היעדר אישור יועץ משפטי טענו העותרים היא כי סעיף 9 (ג) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000) התש"ס - 2000 קובע כי יש צורך באישור היועץ המשפטי של הרשות המקומית לצורך העלאת הארנונה. מאחר ואישור כזה לא הוצג במהלך הדיון, - אזי הבקשה שהגישה העיריה להעלאת הארנונה נושא העתירה, כאילו לא הוגשה מעולם. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ולא הופיעה בשלושת כתבי הטענות שהוגשו לענין עתירה זו. הנטל להוכיח היעדר אישור מעין זה מוטל על העותרים, שאחרת חזקת תקינות המינהל עומדת על מכונה, מה גם שהרשות לא יכולה היתה לצפות טיעון מעין זה בסיכומים. אשר על כן אני דוחה הטיעונים בראש פרק זה. ח. היעדר אישור שר האוצר ו/או אי התאמה לחוק שתי טענות אלה גם כן לא הופיעו בעתירות לסוגיהן, ועלו לראשונה בסיכומים. מטעם זה בלבד יש לדחותן. אם קיימת טענה בגין היעדר אישור שר האוצר ושר הפנים, - היא צריכה להיות מופנית אליהם, במסגרת הנאותה ולא כלפי העיריה. אשר על כן אני דוחה הטיעונים בראש פרק זה. ט. ההנחה למרתפים בוטלה שלא עפ"י החוק טיעון כזה לא נזכר בכתבי הטענות. ניתן אולי לייחס טיעון זה אם נפרש בהרחבה את הנושא של סיווג לא נכון של המרתפים ועתירת העותרים שהכנסת מרתפים לסיווג סל גורמת לכך שהם למעשה משלמים יותר מבית חרושת, וכי אילו בנכס היה עובד רפד או בית דפוס הם היו משלמים פחות. זו טענה רצינית, שכדי לבודקה,יש צורך להלבישה בלבוש המתאים, להפנותה למשיבים הנכונים, ולאששה בראיות הולמות. הדבר לא נעשה. אני ערה לבקשתם של העותרים, שבמידת הצורך יש להעביר את הנושא לבג"צ. איני סבורה שזו הדרך הנאותה הן בכלל והן בנסיבות מקרה זה, כשהעתירה המקורית מתוקנת פעמיים, וכשחלק ניכר מהטענות מועלה לראשונה בסיכומים. מכל הסיבות לעיל אני דוחה את העתירה ומחייבת את כל העותרים לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪ פלוס מע"מ וכן את הוצאות המשפט אותן ישום הרשם. ד"ר דרורה פלפל, שופטתמרתףרטרואקטיביות