התובע הועסק על ידי הנתבעת בשכר מינימום שעתי בעבודות שמירה במודיעין ובירושלים מיום 1.5.08 עד 31.8.09. לאחר סיום עבודתו הגיש התובע תביעה זו להפרשי דמי נסיעות, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ופיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה. אין מחלוקת ששיעור המשרה של התובע בתקופת עבודתו עמד על 85%. התביעה לדמי נסיעות התובע טען בכתב התביעה כי לאורך כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת הוא גר במודיעין והועסק בירושלים אך הנתבעת שילמה לו דמי נסיעות לפי "חופשי חודשי" בקו מודיעין-ירושלים בלבד, ועל כן הוא זכאי להפרשים בגין הנסיעות העירוניות שביצע בירושלים. התובע תבע 6,412.68 ₪ כהחזר נסיעות בשיעור 22.06 ₪ לכל יום עבודה בתקופת עבודתו. דין תביעת התובע לדמי נסיעות להידחות. הסתבר מדוחו"ת העבודה של התובע (אשר צורפו לסיכומי הנתבעת בהסכמת התובע), שמרבית עבודתו של התובע התבצעה במודיעין. על פי דוחו"ת הנוכחות, התובע עבד באופן בלעדי במודיעין מתחילת עבודתו (בחודש 5/08) עד 4/09. רק בחודש 5/09 החל התובע לעבוד גם באבו גוש ובאופן חלקי ביותר בירושלים (7 ימים בכל התקופה מחודש 5/09 עד סיום עבודתו). בחקירתו הנגדית נשאל התובע היכן ביצע את רוב עבודתו ותשובתו הייתה בבית קפה בירושלים. התובע תיקן מיד את תשובתו ואמר שמחצית מתקופת עבודתו הוא עבד בבית קפה במודיעין ומחצית מתקופת עבודתו הוא עבד בבית קפה בירושלים. גם תשובתו המתוקנת של התובע אינה מתיישבת עם דוחו"ת הנוכחות ומצביעה על עדות מגמתית של התובע. משנשמט הבסיס העובדתי לתביעת התובע להפרשי דמי נסיעות - דין התביעה להידחות. התביעה לפיצויי פיטורים תביעת התובע מבוססת על שתי עילות: עילת פיטורים לפי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ולחילופין, למקרה שייקבע שהתובע התפטר, טוען התובע לזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים בשל התפטרות לאחר הגיעו לגיל הפרישה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התובע פוטר או התפטר. התובע טוען כי פוטר בכך שהיקף משרתו צומצם לקראת סוף תקופת עבודתו וכי בהמשך הנתבעת חדלה לספק לו עבודה. הנתבעת טוענת שהתובע התפטר ומפנה לעדותו לפיה הוא מסר לנתבעת מכתב התפטרות. במחלוקת זו מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה התובע לא הוכיח את טענתו כי פוטר על ידי הנתבעת. כאמור, טענת התובע היא שהוא פוטר בכך שהנתבעת חדלה לספק לו עבודה. דוחות העבודה שצורפו לסיכומי הנתבעת (בהסכמת התובע) מצביעים על כך שאכן התובע עבד בדרך כלל כ-24 ימי עבודה בחודש, וכי באוגוסט 2009 הוא עבד 18 ימים. אך התובע עבד 18 ימים גם בחודש 5/09 והמשיך לעבוד לאחר מכן. בכך יש כדי לשלול את טענת התובע שעצם ההפחתה במספר הימים בהם הועסק באוגוסט, לעומת רוב החודשים בתקופת עבודתו, הוא כשלעצמו מעשה פיטורים. נותרה לדיון טענת התובע כי בחודש ספטמבר סירבה הנתבעת לספק לו עבודה. טענה זו לא הוכחה על ידי התובע ואיננו מאמינים לה, ומקובלת עלינו עמדת הנתבעת כי התובע התפטר. לא הוצע על ידי התובע כל הסבר הגיוני לכך שהנתבעת חדלה פתאום לשבץ אותו בעבודה בחודש ספטמבר 2010. עדות התובע לפיה הוא החל לעבוד אצל חברת שמירה אחרת שבוע לאחר שסיים את עבודתו בנתבעת מחזקת את מסקנתנו. במסקנתנו אנו מתבססים גם על חוסר המהימנות של התובע שהתבטאה בנכונותו לטעון בפני בית הדין טענות שאינן אמת לצורך ביסוס תביעתו, כאמור לעיל בעניין תביעת התובע לדמי נסיעות. יש בכך כדי להצביע על קשיים במהימנותו של התובע ועל הקושי לסמוך על עדותו. חרף האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים על פי עילת התביעה החילופית עליה ביסס את תביעתו, קרי: סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, אשר קובע: "התפטר עובד לאחר שהגיע לגיל הפרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים; ואולם מותר לזקוף על חשבון פיצויי הפיטורים המגיעים מכוח סעיף קטן זה, או במקומם, כל סכום המשתלם לעובד מקופת גמל, כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, עקב תשלומי המעביד לקופה, ושנועד לשמש כפיצויי פיטורים או לבוא במקומם, והוא אף אם לא נתקיימו התנאים האמורים בסעיפים 14 או 20". העובדה שהתובע התפטר לאחר שהגיע לגיל הפרישה כלל אינה במחלוקת על פי כתב ההגנה (בו נטען שהתובע החל את עבודתו בנתבעת חצי שנה לפני גיל הפרישה). לפיכך לא היה מקום לכך שהנתבעת תעלה טענה בסיכומיה לפיה התובע לא הוכיח את גילו בעת התפטרותו. התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, ואולם הנתבעת רשאית לזקוף על חשבון הפיצויים סכום שהפקידה עבורו בגין פיצויי פיטורים בקופת גמל, ככל שהפקידה. מקובלת עלינו טענת התובע כי אין כל בסיס לטענת הנתבעת בדבר הצורך בקשר סיבתי בין ההתפטרות לפי סעיף 11(ה) לבין הגיעו של העובד לגיל הפרישה. דרישה כאמור אינה עולה מסעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים. גם טענת הנתבעת בכתב ההגנה לפיה תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) הוא התפטרות מיד עם הגיעו של העובד לגיל הפרישה - אינה מקובלת עלינו ואינה נתמכת בלשונו של סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים. סכום הפיצויים הנתבע הוא 4,384.64 ₪. הנתבעת אינה כופרת בחישוב זה. בהתאם לכך נפסוק לתובע פיצויי פיטורים כמבוקשו בכפוף לסיפא של סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את זכאות התובע לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) בטענה שהתובע לא פרש מעבודתו מיד עם הגיעו לגיל פרישה וכי בנסיבות אלה אין תחולה לסעיף 11(ה). כאמור, בסיכומיה טענה הנתבעת כי מטרת התובע בהתפטרותו לא הייתה לפרוש מחיי עבודה, כפי שעולה מן העובדה, אותה אישר התובע, שסמוך לאחר סיום עבודתו בנתבעת הוא החל לעבוד בשמירה אצל קבלן שמירה אחר, באופן ששולל קשר בין התפטרותו של התובע לבין הגיעו לגיל הפרישה. בטענות אלה מבקשת הנתבעת להוכיח קיומה של ההגנה מפני פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים הקבועה בסעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר, שעניינה קיומם של חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים "שיש בהם ממש לדעת בית הדין". כידוע, השאלה אם "יש ממש" בטענה שעל יסודה מעביד טוען להיעדר זכאות לתשלום מסוים מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי של ממשות המחלוקת ולא על פי אמונה סובייקטיבית של המעביד בנכונות טענתו (דב"ע מט/3-104 נתור איחוד סוכני נסיעה נ. גילה פרט, פד"ע כא 387). לדעתנו, אין ממש בטענות ההגנה של הנתבעת מפני תביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אין בסיס סביר בלשון סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים לטענת הנתבעת שזכאות לפיצויי פיטורים קמה על פיו רק במקרים בהם העובד מתפטר מיד עם הגיעו לגיל הפרישה ולא במועד מאוחר יותר. הוא הדין לגבי טענת הנתבעת כי זכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) נשללת בכך שהעובד מתחיל עבודה אחרת לאחר התפטרותו. קביעתנו כי לא קמה לנתבעת הגנה מפני הפחתת פיצויי הלנה אינה מובילה למסקנה שיש לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים. על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, גם במקרים בהם בית הדין אינו מקבל טענה של מעביד בדבר התקיימות התנאים המסמיכים אותו, על פי סעיף 18 או 20(ד) לחוק הגנת השכר, להפחית או לבטל פיצויי הלנה, לבית הדין מוקנה שיקול דעת בקביעת שיעור פיצויי ההלנה וזאת תוך איזון בין הצורך להרתיע מעסיקים מפני הלנת שכר ופיצויי פיטורים לבין הפגיעה בעסקו של המעסיק הטמונה בפסיקת פיצויי הלנה בשיעורים הגבוהים הקבועים בחוק (עע 3-29/98 מכון בית יעקב למורות נ. ג'וליה מימון (מיום 29.11.00). מעבר לכך נוסיף, כי לדעתנו קיים מדרג של "היעדר ממשות" של מחלוקות בדבר זכאות לשכר עבודה או פיצויי פיטורים, ואיננו סבורים שטענות ההגנה של הנתבעת מפני תביעת התובע לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים הן "חסרות ממש" באופן הקיצוני ביותר. גם למדרג של "היעדר הממשות" של טענות הגנה יש מקום בשיקול דעתו של בית הדין בקביעת ההיקף של פיצויי ההלנה. שיעור פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים הקבוע בסעיף 20(ב) (2)(2) לחוק הגנת השכר הוא הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלומם עד ליום שבו שולמו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולמו פיצויי הפיטורים. התקופה שחלפה מאז המועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים ועד למועד מתן פסק דין זה הינו כ-22 חודשים. אנו סבורים שאיזון ראוי בין רציונל ההרתעה לבין עניינה של הנתבעת יקוים אם נפסוק 5% מסכום פיצויי הפיטורים הנומינליים עבור 22 חודשים. לפיכך נפסוק לתובע סך 219 ₪ * 22 חודשים ובסך הכל 4,818 ₪. התביעה לדמי הבראה אין חולקים שהנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה בסך 1,441 ₪. התובע טוען כי נותר לזכותו הפרש דמי הבראה בסך 582 ₪. ההפרשים הנטענים נובעים מטענת התובע כי יש לחשב את וותקו החל ממרץ 2005, מאחר שהתובע עבד "באותו מקום עבודה" מאז באמצעות קבלן שמירה אחר - חברת "אמונים". לעניין זה התובע טען בכתב התביעה כי עבד "באותו מתקן באותו תפקיד" דרך חברת "אמונים" וכי בחודש 5/08 החליפה הנתבעת את חברת "אמונים". לטענת התובע בעדותו, הנתבעת רכשה את חברת אמונים. טענות התובע לא הוכחו על ידו ונציג הנתבעת לא נשאל על כך בחקירתו הנגדית. בהתחשב במהימנותו הכללית של התובע, איננו סבורים שהוכח הבסיס העובדתי לטענת התובע. בנסיבות אלה, איננו נדרשים לבחון אותה מבחינה משפטית. התובע זכאי להפרש בגין דמי הבראה בסך 289 ₪, בהתאם להודאת הנתבעת. טענתה בסיכומיה כי הודאה זו ניתנה במסגרת מו"מ לפשרה אינה מקובלת על בית הדין ואינה עולה מדברי נציג הנתבעת בחקירתו הנגדית. התביעה לפדיון חופשה אין מחלוקת שהתובע צבר 16 ימי חופשה בתקופת עבודתו. תחשיב התובע בסיכומיו לעניין תשלומי החופשה להם זכאי התובע בגין תקופת עבודתו בנתבעת - בסך 2,263 ₪ (16*166.4 ₪ ליום * 85% משרה - מקובל על בית הדין. אין מחלוקת כי התובע קיבל פדיון חופשה בסך 1,549 ₪. בתלוש השכר של התובע לחודש 12/08 נכלל תשלום של 384.37 ₪ בעד ימי חופשה. לטענת התובע, תשלום זה אינו בעד חופשה שנטל התובע. הנתבעת כופרת בכך. לעניין זה אנו מעדיפים את עמדת התובע שמתיישבת עם דו"ח העבודה לחודש 12/08 שצורף לסיכומי הנתבעת, ממנו עולה שהתובע עבד 27 ימים ב-12/08. הדו"ח אינו מציין ימים בהם התובע היה בחופש. אשר על כן אין לזקוף את סך 384.37 ₪ ששולם לתובע בחודש 12/08 על חשבון זכויות החופשה שלו. בהתאם לכך, מקובלת עלינו תביעת התובע להפרשי פדיון חופשה בסך 684 ₪. התביעה לדמי חגים התביעה לדמי חגים בסך 1,500 ₪ מבוססת על טענת התובע כי על הנתבעת לשלם דמי חגים בגין 13 ימי חג שחלו בתקופת עבודתו, על פי ערך יום עבודה לפי 85% משרה. עיון בדוחו"ת הנוכחות של התובע שצורפו לסיכומי הנתבעת מלמד שברוב ימי החג בעדם נתבעו דמי חגים התובע עבד באופן מלא או חלקי כך שלא קמה זכותו לדמי חגים בעד אותן שעות עבודה. כך, ביום 1.5.08 התובע עבד יום מלא. בליל סוכות ביום 14.10.08 התובע עבד שש וחצי שעות. במוצאי ימי העצמאות ביום 8.5.08 וביום 29.4.09 התובע עבד חצי משמרת. הוא הדין לגבי מוצאי יום הכיפורים ביום 9.10.08, מוצאי שמיני עצרת ביום 21.10.08 ומוצאי חג שבועות ביום 9.6.08. על פי דוחו"ת הנוכחות, לתובע מגיעים דמי חגים בעד 6.5 אי עבודה או אי עבודה מלאה בחגים שחלו לאחר חלוף שלושה חודשים מתחילת העסקתו, בסך כולל של 919 ₪. לתובע שולמו בתקופת עבודתו דמי חגים בסך 268 ₪ והיתרה לתשלום היא 651 ₪. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות דין תביעת התובע לתשלום 72.80 ₪ בעד עבודה בשעות נוספות שעבד בחודש 6/09 להידחות הואיל ושולמו לתובע שעות נוספות בעד חודש 6/09 בסכום העולה על כך. טענות התובע בסיכומי התשובה שלו לפיהן הנתבעת חייבת את הסכום הנתבע בגין שעות אחרות שהתובע ביצע היא הרחבת חזית אסורה. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם הנתבעת הפרישה הפרשות לפנסיה עבור התובע. התובע טען שלא בוצעו בעדו כל הפרשות לפנסיה ואילו הנתבעת טענה שבוצעו הפרשות לפנסיה בעד התובע לאחר שהתובע סיים ששה חודשי עבודה אצלה. לחילופין טוענת הנתבעת כי הפיצוי הנתבע צריך לעמוד על 5% משכר התובע לכל חודש בשל גילו של התובע שהינו מעל 55, וזאת על פי צו ההרחבה בענף השמירה. מתלושי השכר של התובע עולה כי הופרשו לו כספים לפוליסת ביטוח קצבה בחברת הביטוח מגדל. לפיכך אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת לפיה לתובע הופרשו כספים לפנסיה על פני גרסת התובע לפיה לא הופרשו לו כספים לפנסיה. בהתאם לכך, תביעת התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה נדחית. ניכויי שכר המחלוקת בעניין ניכוי שכר נוגע לסך 500 ₪ שנוכו משכרו של התובע בחמישה תשלומים בסך 100 ₪ עבור קורס בן 9 שעות. מקובלת על בית הדין עמדת התובע כי הנתבעת לא הצביעה על כך שמתקיימים בניכויים האמורים התנאים לפי סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר המסמיכים מעביד לנכות משכרו של עובד. אשר על כן אנו מקבלים את תביעת התובע בנקודה זו. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 4,384.64 ₪. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 4,818 ₪. דמי הבראה בסך 289 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 עד לתשלום בפועל. פדיון חופשה בסך 684 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 עד לתשלום בפועל. דמי חגים בסך 651 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 עד לתשלום בפועל. החזר ניכוי שכר בסך 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.10 עד לתשלום בפועל. לנתבעת מותר לזקוף כנגד חיובה בפיצויי פיטורים כאמור בסעיף 51(א) לעיל, סכומים ששילמה בגין התובע לקופת גמל, כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה, שנועדו לשמש כפיצויי פיטורים או לבוא במקומם. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ב, 05 יולי 2012, בהעדר הצדדים. נציג ציבור שמואל ריבלין נציג ציבור פנחס הומינר דניאל גולדברג, שופט משרהשינוי היקף משרה