תביעת שיבוב של המל"ל בסדר דין מקוצר

מבוא 1. ענייננו בתביעת שיבוב בסדר דין מקוצר שהגיש התובע (להלן: המל"ל) מכוח הסכם רב השנים בין המל"ל לבין חברות הביטוח ומסמך ההבנות הנלווה לו (להלן: ההסכם), להחזר דמי פגיעה וגמלאות בגין פגיעה בעבודה ששילם ומשלם המל"ל למר X , שנפגע בתאונת דרכים ביום 12.12.00 במהלך עבודתו אצל חברת אנקווה ניסים בע"מ (להלן: החברה). הצדדים הגיעו להסכם דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו תינתן לנתבעות רשות להתגונן, באופן שבקשת רשות להגן והתצהיר שצורף לה יהוו כתב הגנה וכי מעבר לטענות המופיעות בה לא יתווספו טענות הגנה נוספות. 2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב בו אירעה התאונה רשום במשרד הרישוי על שמו של מר ניסים אנקווה (להלן: אנקווה), הבעלים של החברה; אלא, שהצדדים חלוקים בשאלה האם למרות הרישום מדובר ב"רכב מעביד", כטענת הנתבעות, שאם כן, אין למל"ל זכות שיבוב על-פי ההסכם. 3. על-פי ההסכם, "רכב מעביד" פירושו רכב בבעלות מעביד או רכב שכור על-ידי המעביד נהוג בידו או בידי עובדו. נקדים ונאמר, כי במקרה שלפנינו הנתבעות לא טענו בהגנתן להיות הרכב שכור בידי החברה, וכך הוסיף והבהיר בא-כוחן בדיון (ע' 8 ש' 19-14), והדבר אף נאמר מפורשות בסיכומיהן (סעיף 22 לסיכומים, המבהיר כי במונח "שכירות" בסיכומים מכוונות הנתבעות לחזקה ושימוש שעושה החברה ברכב). לפיכך, נותר לבחון את טענת הנתבעות להיות הרכב בבעלות החברה. אלא שקודם שנעשה כן, נסיר מעל דרכנו את טענתן המקדמית של הנתבעות לשיהוי בהגשת התביעה. טענת השיהוי 4. הנתבעות טוענות לשיהוי בהגשת התביעה על-ידי המל"ל, שהוגשה כחודש לפני שהתיישנה. בשל השיהוי, טוענות הנתבעות לנזק ראייתי שנגרם להן, בשני ראשים אלה: האחד, בשל כך שמרגע שחלפו שבע שנים אין כל חובה על הנפגע, המעביד, מנהל החשבונות או רואה החשבון לשמור את המסמכים הרלבנטיים. ואכן, אותרו רק חלק מן המסמכים, ומנהל החשבונות הצהיר שאין בידיו כל מסמך של אנקווה או החברה, ועל כן לא זומן על-ידי הנתבעות למתן עדות; והשני, נוגע לכך שזיכרונם של העדים - אנקווה ורואה החשבון - נפגם. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות, הן מטעמים פרוצדורליים הן לגופה. במה דברים אמורים? 5. מן ההיבט הדיוני, טענה זו לא הועלתה על-ידי הנתבעות בבקשת הרשות להתגונן, שהיוותה את הבסיס להסכם הדיוני, לפיו "לנתבעות תינתן רשות להגן באופן שבקשת רשות להגן והתצהיר שצורף לה יהוו כתב הגנה וכי מעבר לטענות המופיעות בה לא יתווספו טענות הגנה נוספות" (ההדגשה שלי - מ.ש.). לפיכך, העלאת הטענה כעת אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם הדיוני. יש ממש בטענת המל"ל כי אי העלאת הטענה בבקשת הרשות להתגונן מנע ממנו את הזכות להביא ראיות כדי לסותרה - כגון, להפנות אל הנתבעות שאלות בשאלון בנוגע לפעולות שבוצעו על ידם לאיתור מידע ובאילו מועדים; ואף לחקור את רואה החשבון בשאלה עד מתי שמר את המסמכים. לכך יש להוסיף, כי הנתבעות העלו את טענת השיהוי והנזק הראייתי שנגרם להן בעטיו רק בסיכומיהן, וברי, כי החוסר במסמכים היה ידוע להן עוד קודם לכן, בעת שהתנהל הליך ההוכחות (והשוו: ת"א (שלום י-ם) 4954/05 ביטוח לאומי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 8 (13.1.09); ת"א (שלום י-ם) 7928/07 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פיסקה 44 (29.6.10)). 6. אשר לטענת השיהוי גופה, הלכה היא, כי "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד... לפיכך, תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול-הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי." (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448 א-ג (2.7.03); לתנאים להחלת השיהוי בדין האזרחי ראו ע' 447-446). בענייננו, הנתבעות לא הוכיחו כי בנסיבות המקרה זנח המל"ל את זכות התביעה העומדת לו, משלא הראו כל מצג ברור מצד המל"ל אודות ויתור או מחילה על זכות התביעה הנתונה לו. כמו כן, הנתבעות לא הוכיחו כי שינו מצבן לרעה, בשל התנהגות בלתי ראויה של המל"ל. בהקשר זה, יש לציין, כי הנפגע הגיש כתב תביעה כשלוש שנים ומחצה לאחר התאונה, ומעת שהנתבעות ידעו כי הנפגע מקבל תשלומים מן המל"ל היו יכולות לברר טענה זו כבר אז. למצער, יכלו לערוך בירור נדרש מעת שנשלחה אליהם הדרישה מאת המל"ל כחצי שנה קודם לתום תקופת ההתיישנות, בתוך התקופה הנדרשת לשמירת המסמכים הרלבנטיים. אלא, שמהודעת הנתבעות לבית המשפט מיום 14.2.11 עולה כי חקירה החלה רק בראשית שנת 2011. לאור האמור, לא מצאתי כי הנתבעות הרימו את הנטל הכבד המוטל עליהן בטענתן לשיהוי מצד המל"ל בהגשת התביעה. 7. בשל כל הטעמים האמורים אף לא מצאתי להתיר לנתבעות לתקן את כתב הגנתן כך שתתווסף לו טענת השיהוי, כפי שהתבקש על-ידי הנתבעות לאחר השלמת הגשת הסיכומים. מכאן נעבור לדון בשאלת סיווג הרכב בו ארעה התאונה במקרה שלפנינו. המסגרת הנורמטיבית 8. שאלת פרשנותו של המונח "רכב בבעלות מעביד" על-פי ההסכם נדונה והוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2.6.11). נפסק, כי הבעלות בה מדבר ההסכם היא בעלות לפי דיני הקניין, להבדיל מן הבעלות הרשומה כפי שהיא משתקפת ברישומי רשות הרישוי. בית המשפט הנכבד הדגיש, כי "אכן הרישום במשרדי רשות הרישוי הוא בעל ערך ראייתי של ממש אך אין הוא בא, לצורך מסמך ההבנות, להחליף את המונח 'בעלות' בכלי הראייתי". (פיסקה 5 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין). הנה כי כן, הרישום אצל רשות הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד, המקים חזקה לבעלות, הניתנת לסתירה. 9. עיון בפסיקת בתי המשפט לערכאותיהם, אשר יישמו את מבחן הבעלות הקניינית (אף קודם להכרעת בית המשפט העליון) מעלה, כי חזקה ושימוש של המעביד, כשלעצמם, לא די בהם כדי לסתור את חזקת הבעלות הרשומה. כפועל יוצא נפסק, כי רכב שאול על-ידי המעביד אינו רכב מעביד על-פי ההסכם (ראו, למשל: ע"א (מחוזי י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 10-9 (26.6.08); ת"א (שלום ת"א) 29464/06 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (22.6.11); ת"א (שלום י-ם) 12803/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 15 (15.1.09); ת"א (שלום י-ם) 12123/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 20 (16.9.08); ת"א (שלום י-ם) 13142/04 ביטוח לאומי נ' חברה לביטוח חקלאי, פיסקה 25 (6.5.09)). 10. ככל שדובר בחברה מעבידה, הרי שעל מנת לבחון את שאלת בעלותה הקניינית של החברה ברכב, הפסיקה בחנה האם הרכב נרכש באמצעות כספי החברה, האם החברה היא אשר נשאה בהחזקתו השוטפת, והאם החברה כללה אותו בדוח הפחת שלה (ראו, למשל: ת"א (שלום י-ם) 7928/07 לעיל, בפיסקה 38 והאסמכתאות הנזכרות שם; וכן, ת"א (שלום י-ם) 5613/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 48 ו-53 (18.5.09); ת"א (שלום י-ם) 10005/09 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 28 (22.4.12)). כמו כן, לצורך זיהוי המעביד לשם בחינת השאלה אם ב"רכב בבעלות מעביד" עסקינן, הפסיקה קבעה, כי "הרמת מסך תיעשה במקרים 'קשים', כגון מעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי או לשם בדיקת התחמקות מביצוע חוזים" (ע"א (מחוזי י-ם) 2043/08 אריה - חברה לביטוח נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקה 8 (6.5.08)). בהתאם, נפסק, כי זהות המעביד נקבעת בהתאם לזהותו של הנושא בתשלום הפרמיות למל"ל, ואין מקום להיכנס לבירור מעמיק בכל תובענה בנוגע ליחסים המשפטיים המורכבים בין חברות, חברות "קרובות", בעלי מניות ובעלי אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים בתאגיד. לפיכך, "שעה שהוכח כי המעביד הנושא בתגמולי המל"ל אינו הבעלים הקנייני ברכב, אין עוד צורך להתחקות אחר טיב היחסים בין אחד מבעלי המניות במעבידה לבין המעבידה" (ת"א (שלום י-ם) 7645/04 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם (11.9.08)). מן הכלל אל הפרט 11. במקרה שלפנינו, המל"ל הציג ראיות בנוגע לבעלותו הרשומה של אנקווה על הרכב בתקופה שמיום 7.9.00 עד יום 14.12.01, כעולה מפלט המל"ל ממשרד הרישוי וכן ממכתב אגף הרישוי מיום 27.6.12. בנוסף לבעלות הרשומה, הציג המל"ל - באמצעות רואה החשבון של החברה בעת הרלבנטית, מר אבי בנבנישתי, שהתייצב לעדות בפני בית המשפט - דוחות פחת של החברה לשנים 1999 עד 2003. אציין, כי לא ראיתי כל פגם בקבילותם של דוחות הפחת, משהוגשו על-ידי רואה החשבון שערכם, לאחר עבודת ביקורת של הנתונים שהונחו בפניו (ע' 5 ש' 32 - ע' 6 ש' 3; וראו הפסיקה הנזכרת בסעיף 10 רישא לעיל); וכן משדוח הפחת עומד בפני עצמו ואינו מהווה נספח, הגם שהוא מוגש יחד עם מספר דוחות נוספים נדרשים (ע' 6 ש' 20-19; ע' 7 ש' 8-1). מדוחות הפחת שהוגשו עולה, כי בכל השנים הללו, לרבות שנת התאונה והשנים לפניה ולאחריה, הרכב לא נכלל בדוחות הפחת של החברה, אף לא כאשר נמכר בשנת 2001. לעניין זה העיד רואה החשבון, כי רכב שנרכש על-ידי החברה חייב להירשם בדוח הפחת, ואם הוא אינו מופיע בדוח הפחת הרי שהוא אינו רכוש החברה (ראו: ע' 3 ש' 24-20; ע' 9 ש' 17). כמו כן העיד, כי מכירת רכב בבעלות חברה תתועד אף היא בדוח הפחת, כפי שתועדה מכירת משאית אחרת בשנת 2003 (ע' 3 ש' 29-25; ע' 9 ש' 32-20). ודוק: בעוד שבדוח הפחת יופיעו רק רכבים המצויים בבעלות החברה, הרי שבמאזן הבוחן של החברה, יכולות למצוא ביטוי הוצאות שוטפות בגין החזקת רכבים שאינן בבעלות החברה אך עומדים לשימושה; וזאת ללא פירוט הרכבים, אלא כחלק מסך כל ההוצאות (ע' 8 ש' 28-26; ע' 9 ש' 14-13; ע' 10 ש' 23-21). יש לציין, כי הרכב הנדון אינו מופיע במאזן הבוחן שהוגש לשנת 2002, שהוא מאזן הבוחן היחיד שאותר. הגם שיש להניח כי הוצאות הרכב נוכו על-ידי החברה כחלק מהוצאותיה, היות שהוצגה על-ידי הנתבעות תעודת ביטוח חובה של הרכב שהונפקה על שם החברה. עם זאת, כאמור, תשלום הוצאות אין די בו כדי ללמד על בעלות החברה ברכב, אלא על שימוש שעושה החברה ברכב לצרכיה. 12. יש להוסיף, כי מצאתי ליתן משקל לדוחות החברה האמורים נוכח עדותו של רואה החשבון כי החברה היתה חברה מסודרת (ע' 3 ש' 18); ועדות זו תואמת את עדותו של אנקווה, שהעיד אף שהתיעוד לגבי כל נכס שנרכש או הוצאה שהוצאה הועבר ליועץ המס שהעבירו לרואה החשבון (ע' 14 ש' 21-14). ומכאן מגיעים אנו לעדותו של אנקווה בנוגע לרכב הנדון. 13. למקרא עדותו עולה, כי אנקווה אינו זוכר כלל את רכישת הרכב ומתי בוצעה (ע' 12 ש' 9-8; ע' 14 ש' 25-24); אינו זוכר האם הוא רכש את הרכב באופן פרטי או הרכב נרכש על-ידי החברה, זאת כיוון שחלק מהציוד היה פרטי וחלק של החברה (ע' 12 ש' 14-10, 20-18); אינו זוכר על שם מי נרשם הרכב (ע' 12 ש' 28; ע' 13 ש' 13); ושולל את האפשרות שהחברה רכשה את הרכב והוא רשם אותו על שמו (ע' 14 ש' 8-7). לאורך כל עדותו הפנה אנקווה אל רואה החשבון ויועץ המס שבידם המידע המסודר לגבי שאלות אלה ועל-פי הנחייתם פעל (ע' 12 ש' 18; ע' 13 ש' 25; ע' 14 ש' 9). כמו כן, הגם שניתן למצוא בעדות אנקווה אמירות לפיהן כל העבודות היו נעשות דרך החברה ובעקרון "הכל של החברה", שהרי רק בחברה יכולים לקבל החזר בגין הוצאות שהוציאה החברה, הרי שככל שמדובר בהוצאות בגין הרכב הנדון, עדותו כלל לא היתה ברורה (ע' 13 ש' 13-6): "ש. כל הפעילות נעשתה דרך החב', אם כך, הוצאות דלק של המשאית נעשו על ידי החב' ת. אני חושב שכן, צריך להסתכל ש. בטוחים ת. תסתכל בפוליסה ש. מי שילם ת. תמיד החב ש. צמיגים ת. הכל החב', על שם מי היתה המשאית, אני לא זוכר. הכל בהתאגדות החב'." מן האמור עולה, כי אין בעדותו של אנקווה כדי לקבוע שהרכב היה בבעלות החברה, אלא אך היה בחזקתה ושימש אותה לצרכיה. כך, לדעתי, יש לקרוא את התשובה החיובית שניתנה על-ידי הנפגע ואנקווה בהודעה על פגיעה בעבודה למל"ל לשאלה האם הרכב המעורב בתאונה הוא בבעלות המעביד או בשימושו, כמתייחסת לחלופת השימוש ולא לחלופת הבעלות. 14. לאור כל האמור, מסקנתי היא, כי כל שהוכח על-ידי הנתבעות הוא שהרכב שימש את החברה והועמד לצרכיה, אך אין בכך כדי לסתור את החזקה העולה מרישומי רשות הרישוי לפיה הבעלות הקניינית ברכב היא של אנקווה ולא של החברה המעבידה, כך שאין מדובר ב"רכב מעביד". כמו כן, נוכח העקרונות שנקבעו בפסיקה, אין צורך בענייננו להתחקות אחר טיב היחסים בין בעל המניות במעבידה לבין החברה המעבידה. 15. לפיכך, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סכום של 411,469 ₪ בתוספת הריבית ההסכמית מיום הדרישה (13.6.07) ועד יום התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 12.168% מהסכום שנפסק. יצוין, כי מסיכומי הנתבעות עולה כי הן שילמו את הוצאות העד בסך של 300 ₪. ניתן היום, י"ג בחשון, התשע"ג, 29 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. סדר דין מקוצרתביעת שיבוב