התפטרות בגלל שכר מינימום

התפטרות בגלל שכר מינימום
1. לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה, הפרשי שכר מינימום ודמי הבראה. הנתבעים טוענים כי התובע אינו זכאי לסעדים הנתבעים, וכי יש למחוק את התביעה נגד נתבע 1, שכן התובע עבד אצל הנתבעת 2 בלבד.

2. ואלו העובדות הרלבנטיות לעניין:
התובע, יליד אוגוסט 1988, עבד אצל הנתבעת 2 בהתקנת אינסטלציה, וקיבל תלושי שכר מהנתבעת 2. בחודש יולי 2008 התפטר התובע מן העבודה.
הנתבע 1 הוא המנהל והבעלים של נתבעת 2.
הצדדים הסכימו כי מדי יום היו הפסקות בעבודת התובע, וכי קיבל מדי שנה תשלום עבור 7 ימי חג מוסלמים.

3. טענות התובע
א. התובע טוען כי עבד אצל הנתבע 1 מחודש 8/05 ועד 1/06. עבור תקופה זו לא קיבל תלושי שכר. מחודש 2/06 ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים בחודש 7/08 עבד אצל הנתבעת 2. לפיכך כי הנתבע 1 הוא נתבע נכון בתביעה זו.
ב. בחודש יולי 2008 התפטר התובע. לטענתו, לפני שהתפטר פנה פעמים אחדות לנתבעים, וביקש כי ישולמו לו זכויותיו כדין, ואולם פניו הושבו ריקם. משכך נאלץ להתפטר, ויש לראותו כמתפטר בדין מפוטר הזכאי לפיצויי פיטורים.
ג. כעולה מדו"חות הנוכחות ומתלושי השכר שצורפו לתצהירו, עבד התובע 9 שעות בכל יום, ולפעמים אף יותר. הוא יצא להפסקה לחצי שעה בלבד. התובע קיבל 130-140 ₪ עבור כל יום עבודה, שכר הנמוך משכר המינימום. לפיכך, הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר המינימום. כמו כן זכאי לתשלום דמי חגים, פדיון חופשה ודמי הבראה, שלא שולמו לו.
ד. נוכח עיסוקה של הנתבעת 2 חל עליה צו ההרחבה בענף הבניין. משכך, התובע זכאי לתמריץ אי היעדרות ולפיצוי חלף הפרשות לפנסיה.

4. טענות הנתבעים
א. התובע מעולם לא עבד אצל הנתבע 1 אלא אצל הנתבעת 2 בלבד, מחודש 11/04 ועד 7/05. בתום התקופה התפטר התובע ועבר לעבוד בחברה אחרת. בחודש 2/06 החל התובע לעבוד שוב אצל נתבעת 2.
ב. בחודש יולי 2008 הודיע התובע למנהל העבודה אצל נתבעת 2, מר גנאם סופיאן (להלן - מר סופיאן), כי הוא עוזב את העבודה מאחר שמצא עבודה בחברת אלרוב. התובע אף לא נתן לנתבעת 2 הודעה מוקדמת כנדרש על פי דין. משכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, ויש לקזז מכל סכום שייפסק לטובתו דמי הודעה מוקדמת.
ג. זאת ועוד. אמנם בכרטיס העבודה של התובע נרשם כי עבד 9 שעות, ואולם בפועל עבד פחות, שכן כל עובדי הנתבעת 2 קיבלו הפסקת אוכל, הפסקות קפה והפסקות לתפילה, סה"כ שעה וחצי ביום. הפסקות אלו הן בלא תשלום. לפיכך, שכרו שולם לו כדין והוא אינו זכאי להפרשי שכר.
ד. באשר לפדיון חופשה ודמי חגים - סכומים אלו שולמו לו, כעולה מרישומי הנוכחות שצורפו לתצהיר התובע.
ה. הנתבעת 2 עוסקת באינסטלציה בלבד. משכך, צו ההרחבה בענף הבניה אינו חל עליה, ויש לדחות את התביעות לסעדים הנדרשים מכוחו.
5. האם עבד התובע אצל הנתבע 2?
התובע טוען כי עבד אצל הנתבע 1 מחודש 8/05 ועד לחודש 1/06, בתקופה זו לא קיבל תלושי שכר והועסק ישירות על ידי הנתבע 1. מחודש 2/06 עבד אצל הנתבעת 2. הנתבעים מכחישים את האמור, לטענתם, התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 בלבד מחודש 11/04 ועד לחודש 7/05, ולאחר מכן מחודש 2/06 ועד למועד התפטרותו. התובע הכחיש טענה זו (ע' 3 ש' 18-19). בתלושי השכר נרשם כי התובע החל את עבודתו בחודש 2/06.
התובע צירף לתצהירו פלט רישום חברה מרשם החברות (נספח א). מפלט זה עולה כי הנתבע 1 הוא בעל המניות היחיד בחברה, וכי החברה נרשמה ביום 25.8.02, דהיינו זמן רב לפני מועד ההעסקה שלו טוען התובע. הנתבע 1 העיד עוד כי יש לו אישורים כנדרש, וכי הוא קבלן מורשה (ע' 9 ש' 26-29). מדוע, אם כן, יעסיק הנתבע 1 את התובע בהעסקה ישירה ולא באמצעות הנתבעת 2. התובע לא נתן לכך כל הסבר. יתר על כן, עדות התובע בעניינים שונים לא היתה מהימנה (ראו להלן בעניין זכאותו לפיצויי פיטורים). לפיכך לא עלה בידו לשכנענו כי בתחילת תקופת ההתקשרות בין הצדדים עבד התובע אצל הנתבע 1.

7. תקופת עבודתו של התובע
התובע הצהיר בתצהירו כי עבד מחודש 8/05 ואילך (סעיף 4). עם זאת, בעדותו אמר כי אינו בטוח אימתי בדיוק התחיל לעבוד. כך אמר התובע:
"ש. כמה שנים עבדת בנתבעת 2.
ת. בין 3 שנים ל- 3 וחצי שנים, התחלתי לעבוד שם ב- 8/05 וסיימתי לעבוד ב- 7/08.
ש. אני אומר לך שזה לא נכון, אתה עבדת בחברה הזו גם לפני 8/05.
ת. אני לא אמרתי במדויק מתי התחלתי, זה מה שאני זוכר"
(ע' 1 ש' 17-20, ההדגשה הוספה - ד.פ.).

התובע הכחיש נמרצות את גרסת הנתבעים כי עבד בינואר 2005 (ע' 2 ש' 18-19) וטען כי התחיל לעבוד בגיל 17 ולא קודם לכן (ע' 2 ש' 22-23).
מנגד טוען הנתבע 1 כי התובע החל לעבוד בחודש 11/04, ועבד במשך 9 חודשים עד לחודש 7/05 (סעיף 5 לתצהירו). גם בעדותו הופיעה גרסה שונה על פיה עבד התובע כחצי שנה מחודש יוני 2004 ואילך, וכי באותה עת התובע היה בן 15.5 ( ע' 10 ש' 5-11,ע' 11 ש' 2-19).
עדותו של הנתבע 1 מעלה תהיות הן ביחס למועד התחלת העבודה, האם מדובר בחודש יוני 2004, כפי שטען בתחילת עדותו, או שמא בסוף שנת 2004 כפי שטען בהמשך עדותו ואף בתצהירו. יתר על כן. לטענת נתבע 1, כאשר נוכח לדעת כי אין לעובד תעודת זהות, הופסקה העסקתו. התובע היה זכאי לקבל תעודת זהות בחודש אוגוסט 2004. מעדותו, אין זה ברור האם הועסק גם לפני שקיבל תעודת זהות, היינו בחודש יוני 2004, או שמא רק לאחר מכן. הנתבע 1 טען מחד גיסא כי התובע הועסק בגיל 15.5, אולם מאידך גיסא טען כי הייתה לתובע תעודת זהות (ע' 11 ש' 17).
למותר לציין כי שתי העדויות שנשמעו בפנינו סותרות זו את זו. יתר על כן, לא הוצגה לפנינו גרסה חד משמעית, ברורה וקוהרנטית לגבי תקופת עבודתו של התובע. גם עד הנתבעים מר סופיאן לא זכר מתי עבד התובע אצל נתבעת 2 (ע' 16 ש' 29-30).
8. המסמכים שהציגו הנתבעים אינם מבהירים את התמונה. הנתבעים צירפו לתצהירם טופס 106 (נספח א). בטופס הממוחשב לא נרשם שמו של התובע או מספר תעודת הזהות שלו. הנתבע 1 צירף גם טופס ידני שנחתם על ידו ביום 10.1.10. בטופס הידני מצוין שמו של התובע ומספר תעודת הזהות שלו, ונכתב בו כי בשנת 2005 עבד התובע בחודשים ינואר עד יולי (כולל). הנתבע 1 הסביר כי הטופס נערך על ידי מנהל החשבונות הבקיא בפרטים הרלבנטיים לעניין (ע' 10 ש' 18-27).
לא ניתן להסתמך על טפסים אלה לצורך קביעת תקופת עבודת התובע: הטופס הממוחשב אינו ערוך כדין: פרטיו של התובע אינם מופיעים בו כלל, והוא אינו חתום כנדרש. הטופס הידני, אשר הונפק אך לצורך הליך זה, אינו מלמד על תקופת ההעסקה של התובע, ומי שערך אותו, דהיינו מנהל החשבונות, לא העיד לפנינו. בנוסף לכך הנתבע 1 אישר כי אינו בקיא בפרטים, ואינו יכול להעיד על אמיתות תוכנו של המסמך (ע' 10 ש' 26-30).

9. הנתבע 1 צירף לתצהירו גם העתקים צילומיים של 3 המחאות שניתנו לתובע עבור החודשים ינואר, מרץ ואפריל 2005. לדברי הנתבע ומר סופיאן הנתבעת 2 נהגה להכין שיקים לפקודת העובדים, ומר סופיאן נהג לפדותם בבנק, ולשלם לעובדים את שכרם במזומן (ע' 12 ש' 3-5, ע' 16 ש' 12). התובע העיד כי לא קיבל לידיו תשלום בשיק (ע' 3 ש' 1-3). נוסיף עוד כי בכתב ההגנה (סעיף 12ב) טענו הנתבעים כי התובע, כמו יתר העובדים, היה חותם על קבלת השיק. עם זאת בעדותם חזרו בהם הנתבעים מטענה זו, ואישרו כי העובדים לא חתמו על השיקים (סעיף 9 לתצהיר נתבע 1, סעיף 5 לתצהיר מר סופיאן, ע' 13 ש' 1-2, ע' 16 ש' 22-24).
ניתן היה לייתר את המחלוקת בעניין זה אילו הציגו הנתבעים לפנינו טופסי 106 תקינים לשנים 2004-2006 ותלושי שכר של התובע, אשר נטען כי הם מצויים בידי הנתבע 1 (ע' 10 ש' 31-32). דבר זה לא נעשה. כידוע "הימנעות מהבאת ראיה מצויה ורלבנטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעתו של אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה" (עע (ארצי) 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' נגד יאיר חודאדי ואח', ניתן ביום 19.1.10).
למרות זאת, לאחר שמיעת עדויות שני הצדדים והעיון במסמכים כמפורט לעיל הגענו למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. כאמור בכל גרסה נתגלו בקיעים ואי דיוקים.

10. אין מחלוקת כי התובע עבד מחודש 2/06 ועד 7/08. המחלוקת הינה כמה חודשים עבד התובע בתקופת עבודתו הראשונה, והאם יש רציפות בין התקופות. על פי גרסת התובע, עבד חמישה חודשים נוספים ברציפות, ואילו הנתבעים גורסים כי התובע עבד 9 חודשים, ללא רציפות בין התקופות.
במקרה זה, כאשר כפות המאזניים מעוינות, שתי הגרסאות אינן משכנעות, ולשאלת הרציפות אין חשיבות מכרעת לנוכח מסקנתנו בעניין הזכאות לפיצויי פיטורים (ראו סעיף 11 להלן), אנו קובעים, על דרך האומדנא, כי התובע עבד אצל הנתבעת 2 חמישה חודשים נוספים, כפי שטען. נדגיש כי לפי שתי הגרסאות התובע עבד לפני חודש 2/06. לפיכך אנו קובעים, כי סך הכל עבד התובע שנתיים ואחד עשר חודשים.

11. זכאות התובע לפיצויי פיטורים
אין חולק כי התובע התפטר (מוסכמה 3, דיון מיום 17.1.10). התובע טוען כי התפטר בדין מפוטר כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963. בתצהירו הצהיר כי כ-20 יום לפני הפסקת העבודה בפועל הלין בפני מר סופיאן על הלנת שכרו, ועל כך ששכרו משולם לשיעורין, ואף ציין בפניו כי בכוונתו לעזוב את הנתבעת לנוכח הפרת זכויותיו (סעיף 12). ואולם בעדותו הופיעה גרסה שונה. כך אמר התובע:
"ש. אתה אומר שאתה בעצם יום אחד החלטת שאתה רוצה לעזוב את העבודה והלכת לדבר על זה עם סופיאן.
ת. נכון, אני הלכתי ואמרתי לסופיאן שאני רוצה העלאה, סופיאן אמר שאלך לעיסא האחראי שלי ושאדבר איתו, ביקשתי מעיסא העלאה והוא השיב לי שאין, בחודש הבא, ובחודש אחרי הוא לא נתן לי ואמר לי שאם זה לא מוצא חן בעיני שאפסיק לעבוד" (ע' 6 ש' 23-25).

העד הוסיף כי 10 ימים לאחר מכן עזב התובע את עבודתו ( ע' 7 ש' 5-8). שינוי משמעותי זה בגרסת התובע מערער את אמינותו.

12. אל מול גרסתו ההפכפכה של התובע, הציגו הנתבעים גרסה עקבית: נתבע 1 טען כי התובע כלל לא שוחח עמו, כי התובע הודיע על ההתפטרות למר סופיאן בלבד, וכי לא התפטר בשל הפרת זכויותיו (סעיף 10-11 לתצהירו, ע' 14 ש' 23-24). מר סופיאן ציין כי 3-4 שבועות לפני שהתפטר, הודיע לו התובע כי מצא עבודה חדשה בחברת אלרוב, ולפיכך הוא עוזב. מר סופיאן אישר כי הדברים נאמרו רק לו (סעיפים 7-8 לתצהירו, ע' 17 ש' 28 – ע' 18 ש' 3). התובע לא הכחיש כי יומיים שלושה לאחר שהתפטר מעבודתו אצל הנתבעת 2 החל לעבוד בחברת אלרוב (ע' 7 ש' 10), ושם שולם לו שכר גבוה יותר (ע' 17 ש' 13-19).
משכך, יש לדחות את טענת התובע כי התפטר בדין מפוטר, ואת תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים.



13. חלות צו ההרחבה
התובע טוען כי חל עליו צו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות מיום 27.1.06 (להלן - צו ההרחבה), החל על כלל העובדים והמעסיקים בענף הבניה. הנתבעת 2 מכחישה זאת. בעדותו אמר התובע כי:
"הייתי מעביר דברים, עובד על הקונגו, היינו מרכיבים צינורות, דברים כאלה" (ע' 7 ש' 32),
והנתבע 1 העיד כי עבודתו כוללת עבודת אינסטלציה באתרי בניה חדשה (ע' 9 ש' 30-31, ע' 10 ש' 1-4).
בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה, תחת ענף הבניה נאמר כך:
"שרברבות והתקנת מערכות אספקת מים חמים וקרים, התקנת מערכות תברואתיות, מערכות ביוב ותיעול, צנרת ניקוז מי גשם, מערכות גז בישול - בתוך הבניין ומחוצה לו עד לחיבור לקו הראשי, בדיקת גז ביתי למתקני בישול וחימים; תיקון מערכות שרברבות במבנים .
אינו כולל: הנחת קווי מים, קווי ביוב ותיעול (מחוץ למבנים) (4610)"
.
לא הובא לידיעתנו כי הנתבעת 2 עסקה בהנחת קווי ביוב ותיעול. משכך, ולנוכח האמור לעיל, מצאנו כי צו ההרחבה חל על התובע (ראו גם: עב (אזורי נצרת) 1497/06 עזבון המנוח אלכסנדר זובטוב ז"ל ואח' נגד אהרון בניאס ואח', ניתן ביום 3.1.2010).
לפיכך, התובע זכאי לסעדים מכוחו של צו ההרחבה זה. ב"כ התובע הודיעה בסיכומיה כי התובע ויתר על הסעדים של תוספת 2000 ותוספת 2004 על פי צו ההרחבה.

14. הפרשות לקרן פנסיה
הנתבעים טענו כי התובע זכאי להפרשות פנסיוניות החל מגיל 18 (סעיף 4 לסיכומיהם). טענה זו לא נתמכה בראייה עובדתית או משפטית. משכך, דינה להידחות. יודגש, כי צו ההרחבה שותק בעניין זה ואינו קובע מהו הגיל המינימאלי להפרשות פנסיוניות.
צו ההרחבה פורסם ביום 27.2.06. התובע טוען לזכותו להפרשות פנסיוניות מכוח צו זה. משכך, אנו קובעים כי היה על הנתבעת להפריש זכויות פנסיוניות החל ממועד זה. על פי צו ההרחבה, שכר המינימום לעובד זוטר בענף הבניה עמד על סך של 3,831 ₪ בשנת 2006 ובהתאם יש לחשב את ההפרשות. משכך, התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה עבור 29 חודשי עבודה (3/06- 6/08) בסך של 6,665.94 ₪.
מצאנו לנכון להוסיף את הדברים הבאים: על פי הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק מיום 30.12.07 מעביד חייב להפריש הפרשות לפנסיה רק מיום שמלאו לעובד 21 שנים. בעת האחרונה נדונה הוראה זו בבית הדין הארצי לעבודה, ונדחתה הטענה כי ההוראה המחייבת מעביד להפריש הפרשות לקרן פנסיה מגיל 21 לגבר ומגיל 20 לאשה הינה הוראה מפלה. כך נאמר שם:
"גיל המינימום לתחולת הסדר הפנסיה, כפי שנקבע בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה, נמצא להיות ההסדר הראוי ביותר שהתקבל על דעתם של הצדדים להסכם הקיבוצי, שר התמ"ת והנוגעים בדבר. בנסיבות כפי שהובררו, אין מתקיים טעם המצדיק את מבוקשם של התובעים, לשינוי גיל המינימום לתחולת הסדר פנסיה חובה בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה" (סקכ (ארצי) 52/09 "סאוט אלעאמל" - להגנת זכויות העובדים והמובטלים ואח' נגד שר התעשיה המסחר והתעסוקה ואח', ניתן ביום 03/01/2012(.

לתובע מלאו 21 שנים בחודש אוגוסט 2009, לאחר שסיים את עבודתו אצל הנתבעת 2. מאחר שמדובר בצו הרחבה ובפסיקה המאוחרים לתקופה שבה עבד התובע, והנתבעים לא טענו לתחולתם בענייננו, לא יחסנו להם משקל.
 
15. דמי הבראה
הצדדים חלוקים בשאלת שיעור דמי ההבראה שהתובע זכאי להם (ראו מוסכמות ופלוגתאות מיום 17.1.10). על פי צו ההרחבה, עובד זכאי לששה ימי הבראה עבור כל שנה בשנתיים הראשונות לעבודתו, ולשמונה ימים בשנה השלישית, בסך 351 ₪ ליום. כאמור לעיל, התובע עבד שנתיים ו-11 חודשים. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה עבור שנתיים בסך של 5,382 ₪. מתלושי השכר עולה כי שולמו לתובע דמי הבראה על פי הפרוט הבא: סך של 1,000 ₪ בחודש 2/07, 500 ₪ בחודש 10/07, 500 ₪ בחודש 11/07, 609 ₪ בחודש 12/07. סה"כ 2609 ₪. לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 2,773 ₪. בכתב התביעה נתבע סך של 2,305 ₪. על כן זהו הסכום שעל הנתבעת 2 לשלם לתובע.

16. תמריץ אי היעדרות
על פי צו ההרחבה התובע זכאי לתמריץ אי היעדרות בסך של 175 ₪ לכל חודש עבודה שבו לא נעדר מעבודתו. בסק (ארצי) 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות עובדי הבניין והעץ (ניתן ביום 15/11/2009), נקבע כי תמריץ אי היעדרות בטל משום שהוא מפלה את העובדים בדרגה 1 אשר לא היו זכאים לו.
התובע טען בסיכומיו כי על אף בטלות ההוראה בעניין תמריץ אי היעדרות, יש לקבוע כי הוא חל על העובדים בדרגה 1. יש לדחות טענה זו. מטיעוניו של התובע עולה כי הוא מדורג בדרגה 1 (סעיף 103 לסיכומיו). בפסק הדין נקבע מפורשות כי תמריץ אי היעדרות אינו חל על עובדים בדרגה 1 (סעיף 36 לפסק הדין). משום כך בוטלו הוראות ההסכם. משכך, גם בתקופה שקדמה לפסק הדין ובוודאי שלאחריה, לא היה זכאי התובע לתמריץ אי היעדרות, ועל כן יש לדחות את תביעתו זו.

17. שעות העבודה
התובע הציג לפנינו את רישומי הנוכחות שלו בעבודה (נספח ג לתצהירו), ומהם עולה כי דרך קבע עבד התובע 9 שעות ביום.
הנתבעים טוענים כי הגם שרשום 9 שעות, שעות אלה כוללות את ההפסקות שניתנו לעובדים: 2 הפסקות קפה בנות חצי שעה, הפסקת אוכל בת חצי שעה, ושתי הפסקות לתפילה בנות חצי שעה אף הן. לפיכך, העובדים, והתובע בכללם, עבדו 7.5 שעות בלבד. כמו כן בימי שישי עבדו 6.5 שעות בלבד, אולם בפועל נרשם 9 שעות (סעיפים 7-8 לתצהיר נתבע 1, סעיף 9 לתצהיר מר סופיאן). התובע הכחיש בעדותו כי קיבל הפסקות לקפה או לתפילה, והוסיף עוד כי כאשר חלק מהעובדים התפללו, יתר העובדים המשיכו לעבוד (ע' 3 ש' 11-24).
הצדדים מסכימים כי היתה הפסקה בת חצי שעה לאוכל ( ע' 6 ש' 1-2, דיון מיום 17.1.10).

18. חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה)), קובע בסעיף 1 כי:
"שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20;" (ההדגשה הוספה - ד.פ.)

לפי סעיף 20 לחוק, הפסקות לאוכל ולתפילה, אינן באות בגדר שעות עבודה, ואולם מדברי עד הנתבעים מר סופיאן עולה כי הפסקות הקפה אצל הנתבעת 2 לא היו אלא הפסקות קצרות הניתנות לצורך החלפות כוח ואויר. כך אמר מר סופיאן בעדותו:
ש. מהו יום עבודה רגיל אצל עיסא, מתי מתחילים ומסיימים, ואיזה הפסקות יש.
ת .מגיעים לעבודה בשעה 7, צריך להחליף בגדים והתלבש, בין השעה 9 עד 9 וחצי יש הפסקה, לא חצי שעה, אולי חלק ממנה, ומשעה 11 וחצי עד 12 הפסקת אוכל, עוד הפסקה לקפה בין 14:00 ל- 14:30, ומי שדתי הולך להתפלל פעמיים ביום.
ש. כל אחד יוצא להפסקת קפה.
ת. כן. (ע' 17 ש' 4-9)

אך סביר הוא כי תינתן לעובדים הפסקה קצרצרה לחידוש הכוחות בעבודת כפיים מסוג זה, בפרט כאשר לא נטען לפנינו כי כל עובד יכול לקחת הפסקה כרצונו, וההפסקות היו בשעות מוגדרות. נוסיף עוד כי אין זה סביר כי התובע לא עשה אף הפסקה להתרעננות במשך יום העבודה. שכן הפסקה מסוג זה נדרשת בפרט בעבודה מעין זו.
התובע הכחיש כי התפלל בעת העבודה. גם מעדותו של מר סופיאן עלה כי רק עובדים דתיים התפללו. זאת בניגוד להפסקות הקפה אשר ניתנו לכולם. משהגענו למסקנה כי הפסקות הקפה לא היו בגדר "הפסקה" כהוראתה בחוק שעות עבודה ומנוחה, אנו קובעים כי התובע עבד 8.5 שעות עבודה ביום.
נציין כי לא נתבע סעד ישיר בגין עבודה בשעות נוספות.


19. שכר מינימום
התובע טוען כי הוא זכאי לשכר מינימום ממועד הגיעו לגיל 18 בחודש 8/06 (סעיף 2 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987, סעיף 51 לסיכומי התובע). הזכאות לשכר מינימום היא על פי היקף המשרה. כאמור לעיל, התובע עבד 8.5 שעות ביום. על פי צו ההרחבה שעות העבודה המקסימאליות הן 42 שעות שבועיות או 181.86 שעות חודשיות. אף אם נקבל את גרסת הנתבעים, נגיע לתוצאה זהה. כאמור לעיל, התובע עבד 8 שעות בפועל (ע' 13 ש' 7-8). לכך יש להוסיף כי בימי שישי עבד 6.5 שעות. משכך, התובע עבד כ- 46.5 שעות שבועיות. על כן, התובע עבד משרה מלאה והוא זכאי לשכר מינימום בהתאם.
מתלושי השכר עולה כי התובע קיבל שכר יומי בסך של 130 -140 ₪, כאשר שכר המינימום לעובד 6 ימים עמד על סך של 143.41 ₪ ליום. על פי חישובי התובע הוא זכאי להפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום בסך של 8,044 ₪. הנתבעים לא הציגו תחשיב מטעמם. משכך, מקובלים עלינו חישובי התובע ואנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובע הפרשי שכר מינימום בסך של 8,044 ₪.

20. פיצוי הלנת הפרשי שכר מינימום
התובע ביקש עוד כי יפסקו לטובתו פיצויי הלנת שכר מינימום מוגדלים בהתאם לסעיף 8 לחוק שכר מינימום. הנתבעים לא התייחסו לטענה זו של התובע.
מאחר שמדובר בשכר מינימום מצאנו כי יש מקום לחייב את הנתבעת 2 בתשלום פיצויי הלנה. נוסיף עוד כי כפי שעלה מעדות התובע (ע' 6 ש' 19-20) ומעדותו של מר סופיאן (ע' 18 ש' 7-10) ואף מצילומי השיקים שצורפו לתצהיר הנתבע 1, שכר העבודה שולם לאחר היום הקובע כהגדרתו בחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958.
עם זאת, הלכה היא כי אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת (ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג'וליה מימון, ניתן ביום 29.11.2000). עוד נפסק כי "אילוצי בית הדין והעומס המוטל עליו מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת (עד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי – ראיסה לרנר, ניתן ביום 25.10.2006).
לנוכח כל אלה על הנתבעת 2 לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר מינימום בסך של 2,500 ₪.
למעלה מהצריך לענייננו נוסיף כי דומה שהתובע עבד אף יותר ממשרה מלאה. כעולה מרישומי הנוכחות היו שבועות בהם עבד התובע 6 ימים בשבוע. חישוב של כ- 8.5 שעות בימים א-ה ועוד 6.5 שעות בימי שישי, מעלה כי מדובר בשעות נוספות. אולם מאחר שסעד זה לא נתבע, לא נדרש לו אף אנו.

21. פדיון חופשה
התובע טוען כי לא ניתנה לו חופשה כלל במהלך תקופת עבודתו, למעט חופשה בת שבוע אחד (סעיף 14 לתצהירו). על פי רישומי הנוכחות קיבל התובע 19 ימי חופשה. הובהר כי מדובר בימי חופשה ולא בימי חג (ע' 13 ש' 30-32). התובע לא חלק על האמור בכרטיסי הנוכחות (ע' 4 ש' 1-3), ואף הודה בסיכומיו כי החופשה בת השבוע שנטל הינה בנוסף לחופשה ברישומי הנוכחות, דהיינו, 26 ימים בסך הכול (סעיף 87). התובע אף ציין כי חלק מרישומי הנוכחות אבדו לו, ואין בידיו רישומים מלאים (ע' 5 ש' 28-31).
התובע זכאי ל-35 ימי חופשה עבור שנתיים ואחד עשר חודשים. התובע קיבל 26 ימי חופשה בתשלום, והוא זכאי לתשעה ימי חופשה אשר טרם שולמו לו. שכר המינימום ליום עבודה בשנת 2008 עמד על סך של 154 ₪ ליום, לפיכך על הנתבעת 2 לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 1,386 ₪.

18. עיון בתלושי השכר מלמד כי התובע קיבל פדיון חופשה במהלך עבודתו. בחודשים מאי ויוני 2008 קיבל התובע פדיון חופשה בסך כולל של 280 ₪. התובע טוען כי לאור תכלית החקיקה, לפיה יש ליתן לעובד חופשה בפועל, לא ניתן לקזז את הסכום ששולם לו מהסכום שנפסק.
בפסק הדין עע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (ניתן ביום 27.3.06) נפסק כי:
"תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש, תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית. ודוק, כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד בסיום יחסי עובד-מעסיק. פדיון חופשה הוא מושג שהחוק הולידו, ואין הוא בא אלה בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה.
מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודין הערעור בעניין זה להתקבל. "

אף על פי כן סבורים אנו כי בענייננו המצב שונה. אין חולק כי התובע ניצל את מרבית ימי החופשה אשר נצברו לזכותו - 26 ימי חופשה. לתובע נותרו 9 ימי חופשה בלבד אשר לא נוצלו. כמו כן הסכום ששולם כפדיון חופשה הוא נמוך (280 ₪), לעומת פדיון החופשה שניתן למערערת בתקופת עבודתה בפסק הדין דלעיל ( 3,185 ₪).
משכך, סבורים אנו כי יש לקזז מפדיון החופשה את הסכום ששולם לתובע. לפיכך על הנתבעת 2 לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 1,106 ₪.

22. דמי חגים
במוסכמות נקבע כי התובע קיבל, מידי שנה, בימי החג המוסלמיים 7 ימי חג בתשלום (מוסכמה 6, דיון מיום 17.1.10). אף על פי כן, בעדותו טען התובע לראשונה, ובניגוד לאמור בתצהירו, כי נדרש לעיתים לעבוד בחגים המוסלמיים (ע' 5 ש' 18-20). טענה זו נזנחה בסיכומים (סעיף 94), ומכל מקום יש לדחותה משום שהיא אינה מתיישבת עם האמור בתצהיר התובע ובעדות הנתבעים (סעיף 14 לתצהיר הנתבע 1, סעיף 10 לתצהיר מר סופיאן).
התובע טוען כי הוא זכאי ל-5 ימי חג נוספים עבור תקופת עבודתו, שכן לפי צו ההרחבה בדבר הזכאות לדמי חגים, נקבעה הזכאות בהתאם ללוח השנה היהודי. משכך, התובע זכאי ל- 10 ימי חג בשנה. ימי החג היהודים שולמו לו אך נוכו מחופשתו.
תחילה יאמר כי התובע אינו זכאי לכפל תשלום. אם קיבל התובע עבור ימים אלו תשלום כחופשה, אין הוא זכאי לתשלום נוסף כדמי חגים. נוסיף עוד כי המעביד רשאי לקבוע את מועדי החופשה של העובד בהתאם לצרכי העבודה (דב"ע (ארצי) נד/3-128 אהרון דב קמחי נ' אהרון דב קמחי, פד"ע כח (1) 342, סעיף 11). מאחר שנתבעת 2 לא יכלה לספק עבודה לתובע בימי חג יהודיים, רשאית היא לשלם לעובדים עליהם כימי חופשה.
באשר לטענה בדבר הזכאות לדמי חג על פי לוח השנה היהודי. אכן, צו ההרחבה בעניין דמי חגים מתייחס אך ורק לחגים היהודיים, אולם אין בכך לשלול זכאות לתשלום דמי חג בהתאם ללוח השנה המוסלמי. לטעמנו, מדובר בלקונה, אשר ניתן להשלימה באמצעות סעיף 18(ב)(2) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח- 1948. סעיף זה קובע כי לגבי מי שאינו יהודי, ימי החג יהיו בהתאם למנהגי עדתו. ניתן להקיש גם מן האמור בסעיף 7(ב)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע כי כל עובד שאינו יהודי זכאי לקבל את יום המנוחה השבועי שלו לפי המקובל עליו. לכך יש להוסיף כי תשלום של דמי חגים נועד למנוע פגיעה בעובד המקבל שכר יומי, ונעדר מן העבודה בשל החג. תכלית זו מוגשמת לגבי התובע מששולמו לו דמי חגים עבור ימי החג המוסלמיים, ואין כל פגם בכך שעבור ימי החג היהודיים יקבל התובע חופשה בתשלום.
לפיכך נדחית התביעה לתשלום דמי חגים.

21. קיזוז דמי הודעה מוקדמת
הנתבעים ביקשו כי מכל סכום שייפסק כנגדם, יקוזזו דמי הודעה מוקדמת בסך 3,500 ₪.
כאמור לעיל, התובע התפטר מעבודתו. משכך, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת בת 21 יום, שכן התפטר במהלך שנת עבודתו השלישית (סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001). הוצגו לפנינו גרסאות סותרות באשר למועד שבו הודיע התובע על התפטרותו. בתצהירו הצהיר התובע כי הודיע על כך 20 ימים מראש (סעיף 12). בעדותו אמר כי הודיע על כך 10 ימים מראש בלבד (ע' 7 ש' 5-8). גם גרסת הנתבעים בעניין זה לא היתה אחידה. מר סופיאן הצהיר כי התובע הודיע על התפטרותו 3 שבועות קודם לכן (סעיף 7). בעדותו אמר בתחילה כי התובע הודיע על התפטרותו 3-4 שבועות קודם לכן, אך יומיים שלושה לפני שעזב חזר בו, ולאחר מכן לא הופיע עוד לעבודה (ע' 17 ש' 30 – ע' 18 ש' 3).
לא עלה בידי הנתבעת 2, שהיא התובעת לגבי סעד זה, ועליה מוטל נטל הראיה, להוכיח כי לא ניתנה הודעה מוקדמת בת 21 יום.
לפיכך נדחית טענתה זו של הנתבעת 2.


22. סוף דבר
הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים הבאים תוך 30 יום:


פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה – 6,666 ₪;
דמי הבראה - 2,305 ₪;
הפרשי שכר מינימום- 8,044 ₪;
פיצוי בגין הלנת שכר מינימום – 2,500 ₪;
פדיון חופשה- 1,106 ₪;

סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.08 ועד למועד תשלומם בפועל. מאחר שהתובע והנתבעים לא ציינו מתי הסתיימו יחסי העבודה ביניהם במהלך חודש יולי 2008, קבענו את התאריך לפסיקת ריבית והצמדה מהחודש העוקב.


מאחר שגרסת התובע לא התקבלה בחלק מעילות התביעה, ובשל דחיית התביעה נגד הנתבע 1 תשלם הנתבעת 2 הוצאות התובע בסך של 2,000 ₪ בלבד.

סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד, יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן פסק דין זה עד ליום תשלומו בפועל.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ב, 26 יוני 2012, בהעדר הצדדים.



                             
נציג מעבידיםמר מאיר ברלך            נציגת עובדים גב' נחמה אנג'ל            ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד      



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה לתשלום שכר מינימום

  2. התפטרות בגלל שכר מינימום

  3. הרעיון מאחורי חוק שכר המינימום

  4. שכר המינימום לעובדים בשיטת העמלות

  5. תשלום שכר נמוך משכר המינימום

  6. תביעה של סייעת שעובדת בשכר מינימום

  7. שכר מינימום לצוערים המשרתים בכלי שיט

  8. תשלום לעובדים זרים מתחת לשכר מינימום

  9. השלמה לשכר מינימום לעובד במכירות באחוזים

  10. טענת אין להשיב לאשמה בעבירות שכר מינימום

  11. עבודה במשרה מלאה משכורת פחות משכר מינימום

  12. פיטורים בגלל דרישת העובד לקבל שכר מינימום ?

  13. קיזוז הבטחת הכנסה מחצית משיעור שכר המינימום

  14. הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בעבירת שכר מינימום

  15. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון