תאונת עבודה של עובד שכיר שעבד מהמחשב בבית: 1. ביום 26/2/00, החליקה התובעת בביתה ונחבלה בכף ידה. התובעת, מנהלת חשבונות במקצועה, עבדה כשכירה אצל יועץ מס. לטענתה, מששבה ביום 26/2/00 (בשבת), מעבודתה לביתה, התכוונה להמשיך ולעבוד ליד המחשב בביתה. כאשר פסעה אל עבר שולחן המחשב, החליקה על נוזל כלשהו שהיה על ריצפת חדר המגורים, נפלה ונחבלה בכף ידה השמאלית (להלן: "התאונה"). היא הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן - "הנתבע"), תביעה להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה", כמשמעה בפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק"), ולשלם לה דמי פגיעה בגין אובדן כושרה לעבודה כתוצאה מתאונה זו. 2. במכתב הדחייה נימק הנתבע את דחיית התביעה : "...מעיון בפרטי תביעתך, ומבירורים שנערכו, לא עבדת באותו היום. מדובר ביום שבת. מעבידך מאשר שלא עבדתם בשבת ובניין המשרדים סגור ביום זה. לחילופין, גם אם עבדת ביום שבת, התאונה בתאריך 26/2/00 אירעה לאחר שהסתיימה דרכך מהעבודה למעונך, ונמצאת כבר בתחום ביתך הפרטי וגם אם היה בכוונתך להניח דיסקט לעבודה על שולחן המחשב, לא מדובר בפגיעה תוך כדי ועקב עבודתך. לפיכך, לא ניתן לראות בתאונה זו כתאונה בעבודה" (מכתב הדחיה מיום 25/6/00). 3. לא היה חולק כי התובעת נחבלה בין כתלי ביתה. המחלוקת בין הצדדים נטושה הן במישור העובדתי, משלטענת הנתבע, התובעת כלל לא עבדה בשבת, והן במישור המשפטי, משלטענת הנתבע, בכל מקרה, לא מדובר בתאונה שאירעה "תוך כדי ועקב" העבודה. 4. אלה הן העובדות, כעולה מחומר הראיות: א. התובעת, אם לשני ילדים קטנים, מנהלת חשבונות במקצועה. היא עבדה כשכירה, לסירוגין, במשך מספר שנים, במשרדו של מר יהודה צבי, יועץ מס מוסמך (להלן: "המעביד"). בחודש אוגוסט 1999 פוטרה התובעת מעבודתה, ונרשמה כדורשת עבודה בלשכת שירות התעסוקה. לאחר תקופת אבטלה, היא חזרה לעבוד פעם נוספת אצל אותו מעביד. היא החלה לעבוד ביום 13/2/00. ב. התובעת עבדה במשרדו של המעביד 5 ימים בשבוע, בדרך כלל עד השעה 15.30. ג. גירסת התובעת לגבי התאונה: בשבת, ה - 26/2/00, עבדה התובעת במשרד עד השעה 15.00 בערך. היא לקחה עמה מהמשרד דיסקטים על מנת להשלים את העבודה בביתה. המחשב ממוקם בסלון דירתה. כאשר פסעה אל עבר שולחן המחשב, החליקה ונפלה על הריצפה, וקיבלה מכה מהשולחן בו נאחזה בידה. הריצפה היתה רטובה. לסברתה של התובעת, הרטיבות נגרמה משתן או מיץ שאחד מילדיה שפך על הריצפה. התובעת סבלה מכאבים עזים בידה, ועל כן לא מימשה את כוונתה לעבוד באותו יום בביתה. אחד משכניה הסיעה לבית החולים "רמב"ם בחיפה, לקבלת טיפול רפואי בשל הכאבים מהם סבלה בידה. בתעודת חדר המיון נכתב: "נפילה בבית לפי דבריה...אצבע 3 יד שמאל - פריקה" (נ / 4). ד. אשר למחלוקת העובדתית בין הצדדים, נומר כבר עתה, כי גירסת התובעת מקובלת עלינו. התובעת הבהירה בעדותה, כי לעתים הייתה לוקחת עמה עבודה ועובדת בבית. לצורך כך היה ברשותה מחשב ישן, ששיך למעביד. במחשב זה, שנשאר בביתה עוד מתקופת עבודתה הקודמת אצל המעביד, הותקנה תוכנה ישנה של הנהלת חשבונות. בחודש פברואר, היה לחץ בעבודה, לקראת הגשת הדוחו"ת השנתיים, שמועד הגשתם בסוף אפריל, ועל כן ביקש ממנה המעביד לעבוד גם בשבתות, כדי להתגבר על הפיגור שנוצר, בשל מחלה קשה בה לקה. היא עבדה בשבת, ה - 26/2/00 במשרד עד השעה 15.00, ומשחזרה לביתה, וראתה כי ילדיה ישנים, החליטה להמשיך לעבוד. בדרכה לשולחן המחשב, החליקה על ריצפת חדר המגורים, "מפיפי או שתיה שהילדים שפכו...". (נ/2, עמ' 4). ה. גירסת התובעת בדבר עבודתה בשבת במשרד, וכוונתה להמשיך ולעבוד בביתה, עולה בקנה אחד עם הדברים שמסרה בעדותה לחוקר המוסד (נ/2). גם תלוש השכר לחודש פברואר 2000, מחזק ותומך בגירסתה כי עבדה במהלך חודש פברואר פעמיים בשבת (ר' תלוש השכר ל - 2/00, לפיו שולם לה שכר עבור 12 ימי עבודה בסך 2200 ש"ח ובנוסף לכך סך של 480 ש"ח בגין יומיים נוספים. חישוב פשוט מראה כי השכר עבור יומיים אלה גבוה ב - 130% מכפי ששולם לה עבור 12 ימים). סביר, איפוא, להניח כי התשלום בגין היומיים נוספים, שולם לה עבור עבודה בשתי שבתות, דבר המחזק ותומך בגירסת התובעת. הנתבע מבקש להסתמך על עדותו של המעביד לחוקר המוסד (נ/ 1). בהודעה זו אמר המעביד כי בשבתות המשרד סגור, ואיש לא עבד בו, כדבריו: "לא היתה מעולם אף שבת שבה אני העסקתי אצלי במשרד את גב' יפה אלגריסי...אני לא נתתי הוראה ליפה אלגריסי הוראה בחודש 2/00 לעבוד אצלי כאן במשרד על חומר של הנח"ש של לקוחות שלי וגם לא נתתי ליפה אלגריסי הוראה לעבוד על חומר של הנח"ש בימי שבת אצלה בבית" (נ/1, עמ' 2, שורות 4-13). איננו מתעלמים מדברים אלה. עם זאת, בתצהירו ובעדותו בבית הדין, הסתייג המעביד מהדברים שאמר לחוקר, והסביר, כי במקרים חריגים, בעיקר בתקופות לחץ, בחודשים פברואר ומרץ, כאשר מתקרב מועד הגשת הדו"חות השנתיים, התובעת עבדה בשבת , והשלימה את עבודתה גם בביתה (עמ' 2 לפרוטוקול). המעביד הבהיר כי לא נשאל על מקרים חריגים על ידי החוקר, ואישר בעדותו כי היו מקרים שהתובעת עבדה במשרד בשבת, והוא ידע על כך, "אבל בדרך כלל לא שאלתי אותה מה צריך לעשות. אני סמכתי עליה מאוד ולי עצמי היו בעיות בריאותיות וגם טראומתיות קשות" (עמ' 2, שורות 28-29). אפשר והמעביד העדיף שלא להודות בכך, שהוא העסיק את התובעת במשרדו בשבת, ועל כן אמר מה שאמר לחוקר הנתבע. מכל מקום, אנו מעדיפים את גירסתו כפי שהועלתה בתצהירו ובמהלך חקירתו הנגדית על פני הדברים שמסר לחוקר המוסד. ו. אשר על כן, הננו קובעים כי התובעת עבדה בשבת, ה - 26/2/00 במשרד, והתכוונה להמשיך ולעבוד גם בביתה. בשל התאונה שאירעה לה - לא מימשה כוונה זו. 5. האם מדובר בתאונה שאירעה תוך כדי ועקב העבודה? אין מחלוקת כי התאונה אירעה בין כתלי ביתה של התובעת, ולא במשרד בו עבדה. בסעיף 79 לחוק, הגדרת תאונת עבודה לגבי עובד שכיר, היא: "'תאונת עבודה' - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". מקובל עלינו, כפי שנפסק, כי "התופעה של 'עבודה מהבית' (Homework), בין כשלעצמה, ובין כסוג של 'עבודה מרחוק' (Telework), בין שהיא מבוצעת על ידי עובדים שכירים ובין שהיא מבוצעת על ידי עובדים עצמאיים המנהלים עסק מלא או חלקי בביתם, היא תופעה נפוצה בחיי העבודה ומוכרת, על השלכותיה, במשפט העבודה ובתחומי הביטחון הסוציאלי" (עב"ל 104/99 גבריאל ברדה - המוסד לביטוח לאומי, פסה"ד מיום 6/6/2002, עבודה ארצי, ל"ג (42),32, להלן: "עניין ברדה"). לעובד שכיר אף עומדת החזקה הקבועה בסעיף 83 לחוק, היינו, כי "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה, רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך. אולם, מבחן הקשר הסיבתי, משמדובר בתאונה שאירעה במעון, הוא מבחן מחמיר יותר, כפי שנפסק גם בפרשת ברדה: "מכיון שמדובר בתאונה שאירעה במעון נקבע בפסיקה מבחן קשר סיבתי מחמיר. הטעם העיקרי לכך הוא, כי מתרחשים במעונו של המבוטח אירועים ופעילויות שאינם קשורים לעבודתו..." (פרשת ברדה, שם, בדעת המיעוט של כב' הנשיא אדלר, סעיף 2 לפסק דינו). כאמור, קיבלנו את גירסת התובעת כי היא נהגה לעבוד גם בביתה, וכי באותה השבת, עבדה במשרד והתכוונה להמשיך ולעבוד בבית. היא נטלה עמה דיסקט מהמשרד כדי להתקינו במחשב שבביתה, מתוך כוונה להשלים את עבודתה שם. שאלה היא, האם עצם העובדה שהתובעת החזיקה בידה דיסקט מתוך כוונה להתקינו במחשב, על מנת לעבוד, מספיקה כדי לענות על התנאי של "תוך כדי" העבודה. ספק בעינינו אם כך הוא (ולענין זה ראו והשוו גם לפסק הדין בענין דרקסלר - המל"ל, פד"ע יא' 113), ואולם אין לנו צורך להכריע בשאלה זו, משהגענו לכלל מסקנה, כי גם אם נניח כי מדובר בתאונה שאירעה "תוך כדי העבודה", אין מדובר בתאונה שאירעה "עקב" העבודה, באופן שהחזקה, שעומדת לתובעת נסתרה, מתוך גירסתה שלה. התובעת החליקה על נוזל כלשהו שהיה על ריצפת חדר המגורים שלה (להלן: "המכשול"). המכשול נגרם על ידי אחד מילדיה הפעוטים של התובעת. האם ניתן לומר כי מדובר בתאונה שאירעה "עקב" העבודה? לדעתנו התשובה לכך שלילית. "המונח "עקב" העבודה כולל בראש ובראשונה את הסיכונים הנובעים מביצוע העבודה וכן מהתנאים הסביבתיים בהם עובד העובד. על פי הרחבת המונח "תאונת עבודה", כוללת היא אף תאונה תוך כדי העבודה, עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה אשר נגרמה על ידי אדם אחר... סיכון הנובע מחפץ או מגורם אשר אינו שייך ואינו נוגע לעבודה, אלא לעובד עצמו, לא ייחשב כסיכון הנובע "עקב" העבודה, אלא אם לאותו חפץ או גורם יש קשר ישיר או נלווה באופן סביר לעבודתו של אותו עובד..." (דב"ע נד/ 0-29 המוסד לביטוח לאומי - בן-ציון ספקטור, פד"ע כ"ז, 212, בעמ' 215-216). הוא הדין בענייננו. החלקת התובעת על הריצפה, נגרמה מסיכון שאינו שייך ואינו נוגע לעבודה, אלא לתובעת עצמה. איננו מתעלמים מפסק הדין בעניין ברדה, שם נפסק, בין היתר, מפי כב' השופטת ארד (דעת הרוב), כך: "...אין מקום לחציצה מוחלטת בהכרה בתאונה המתרחשת אגב עבודה בבית לבין הכרה בתאונה המתרחשת בעבודה. כשהבית משמש לצורכי עבודה, הופך הוא להיות, על דרך של העתקה מושגית סביבת עבודה בדומה לזו המתקיימת במשרדו של הנפגע. אי לכך, ככל שהתאונה, על פי נסיבותיה והקשרה הייתה מוכרת כתאונת עבודה אילו התרחשה במשרדו, כן יש להכיר בה כתאונת עבודה לנפגע, עת התרחשה בביתו המשמש לו כמשרדו" (סעיף 9 לפסק דינה של השופטת ארד). יש לאבחן מקרה זה מנסיבותיו של עניין ברדה. שם, היה מדובר בעובד עצמאי, שמחד גיסא, לא עומדת לו החזקה הקבועה ברישא של סעיף 83 לחוק, אך, מאידך גיסא, "נהנה העצמאי מיתרון מה: עצם היותו עוסק במשלח ידו בביתו אינו מעורר, לכשעצמו, תמיהה או חשד, דבר נפוץ למדי הוא שעובד עצמאי - אדון לעיתותיו ולמעשיו - מנהל את עסקיו ולו באופן חלקי, במעונו" (דב"ע שם/ 0-117 אברהם ישראל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ב, 130). דעת הרוב בפרשת ברדה, הגיעה למסקנה כי פעולת פתיחת התריס הייתה חיונית ודרושה לביצוע העבודה. לפיכך קבע בית הדין כי התאונה שאירעה לו אגב פתיחת התריס, התרחשה גם "עקב" העבודה. לא כך במקרה שלפנינו. התובעת לא ביצעה כל פעולה שעה שאירעה התאונה. היא החליקה על ריצפת חדר המגורים שלה, עקב המכשול, שנגרם על ידי ילדיה הפעוטים. אכן, אילו היתה התובעת מחליקה על ריצפה במשרדה, היתה התאונה מוכרת כ"תאונת עבודה", שכן אין היא אחראית להסרת המכשולים במשרד. לעומת זאת, בביתה שלה, היא אחראית ל"מכשול" שבעטיו החליקה ונפלה. ניתן להקיש על ענייננו מפסק הדין בדב"ע נג/ 0-66 אסתר גלולה - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כ"ו, 134), שדן בתאונה בדרך לעבודה, כמשמעות הדברים בסעיף 80 (1) לחוק, שם היטיבה כב' השופטת פורת להבהיר את הדברים: "...היש הצדקה להטיל על המעביד את עלות התאונות המתרחשות בחלקתו הפרטית של העובד? הלא שם, בחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר, גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים על ידו מכוח תנאי עבודתו. שם הוא בן חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם. ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים להם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית ואלה אינם "מוכתבים" לו על ידי תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר לפליטה דבר, הקושר את הסיכון לעבודה" (שם, ענין גלולה הנ"ל, סעיפים 17 ו-18 לפסק הדין). כדי לסבר את האוזן, נניח, למשל, שבביתה של התובעת נעשו שיפוצים כלשהם, והיא היתה מועדת בגין מכשול שהוצב בבית בשל השיפוצים. היעלה על הדעת כי אילו מעדה ונפלה, כשפניה מועדות לבצע עבודתה ליד המחשב, היה הדבר מוכר כתאונת עבודה? תוצאה כזו אינה סבירה ואינה הגיונית. לעומת זאת, אם המעביד היה מבצע שיפוצים במשרד והתובעת היתה נופלת או מועדת כתוצאה מהיתקלות במכשול מסוים שהונח במשרד בעקבות שיפוצים, בוודאי שהדבר היה מוכר כתאונת עבודה. לפיכך, לדעתנו, גם "זירת ההתרחשות" קובעת, ולא בכל מקרה בו היתה מוכרת התאונה כתאונת עבודה במקום העבודה, היא תוכר ככזו, בנסיבות דומות, גם בבית המבוטח. התובעת נפלה ונחבלה בידה, משהחליקה על הריצפה עקב מכשול שאין לו כל קשר לעבודה שאותה התכוונה לבצע. יד המקרה (המצער) היא, שנפלה שעה שפניה היו מיועדות לבצע עבודה ליד המחשב. אשר על כן הגענו למסקנה כי בתאונה שאירעה לתובעת לא התקיים יסוד ה"עקב" הנדרש כדי להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה", מתוקף הוראת סעיף 79 לחוק. אשר על כן - התביעה נדחית. אין צו להוצאות.שכיריםתאונת עבודה