התובעים (להלן גם: "העובדים" או "המלצרים") הועסקו אצל הנתבעת (להלן גם: "המסעדה" או "המעביד") כמלצרים. שני המלצרים הועסקו במסעדה עד שזו נסגרה לצורך שיפוצים ביום 2.6.00. תובע מס' 1 (שי מזרחי) הועסק 20 חודשים ותובע מס' 2 (דותן הליברייך) הועסק במשך 26.3 חודשים. שני המלצרים עבדו לפי משכורת חודשית ממוצעת של 1,700 ₪, נכון למועד סיום עבודתם במסעדה. התביעות המונחות לפני ביה"ד הן תביעות לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר עבודה, הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, פדיון "דמי הבראה", ו"פדיון חופשה". לרכיבים הרלבנטיים מבקשים התובעים גם להוסיף פיצויי הלנה בהתאמה. נתייחס לכל אחת מהתובענות בנפרד, כדלקמן: התביעה ל"פיצויי פיטורים": אין מחלוקת שהמסעדה שבה עבדו המלצרים נסגרה, ואולם לטענת המעביד הוא הציע למלצרים לעבור לעבוד במסעדה אחרת הקשורה עמו, ומשסרבו יש לראותם כמי שהחליטו לזנוח את עבודתם ולהתפטר. העברת עובד ממקום למקום לתקופה שאינה מוגבלת בזמן יכולה להיראות כהרעה מוחשית בתנאי העבודה, המצדיקה ראיית התפטרות כדין פיטורים לעניין תשלום פיצויי פיטורים (דב"ע ל/12-3 חברה לקונסטרוקציות בע"מ נ' נגרין ואח', פס"ע ב' 12). אולם השינוי המזכה בהתפטרות בדין מפוטר אינו יכול להיות שינוי של מה בכך. העברת העובד צריכה להיות למרחק משמעותי, המהווה הכבדה ממשית על תנאי עבודתו. במקרה דנן, מדובר בהעברה למקום אחרי באותה עיר. גם אם הדבר הצריך טרחה מסויימת מצד העובדים לא היינו רואים בכך בלבד "הרעה מוחשית של תנאי העבודה". אם בכל זאת החלטנו לראות בכך הרעה כזאת, עשינו כן משום שסגירת המסעדה היתה לתקופה בלתי ידועה מראש, והעבודה החלופית שהוצעה לתובעים לא היתה אצל אותו המעביד. מדובר היה במסעדה אחרת בעלת אופי שונה (יפנית) ששיכת למעביד שונה (להלן: "המעביד האחר"). המעביד האחר, אם בכלל היה קולט את התובעים לעבודה אצלו, היה עושה כן בתנאי עבודה שונים. על הנתבעת היה להוכיח כי תנאי העבודה, שעות העבודה ורמת ההשתכרות היו זהים או לפחות דומים אצל המעביד האחר. שעה שמדובר בחילופי מעבידים, הנטל מוטל על המעביד להראות שוויון תנאים אצל המעביד האחר והוא נטל ברמה גבוהה. לא נעשה דבר בקשר לכך. לא שמענו עדויות או ראינו מסמכים מטעם המעביד האחר, המפרטים את תנאי העבודה המדוייקים להם היו צפויים התובעים בשרותו. יתרה מזאת, כפי שנווכח להלן, המעביד לא העניק לתובעים בתקופת עבודתם אצלו תנאים סוציאליים בסיסיים, כמו הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, תמורת "דמי הבראה" וחופשות בשכר. אי אפשר לצפות כי העובדים יסכימו לעבור למעביד אחר, מבלי שתובטחנה זכויותיהם הבסיסיות. המלצרים טוענים גם שהמעביד האחר הפעיל מסעדה בעלת אופי שונה (יפני), עם תפריט שונה. לא היינו מייחסים לכך חשיבות רבה, אם מדובר היה בשרות אצל אותו מעביד עם התחייבות של זה ללמד את המלצרים כל הדרוש לעבודתם במסעדה החדשה. אולם כאמור מדובר במעביד אחר, ובמקרה כזה ההצדקה להכיר בהתפטרות כ"התפטרות בדין מפוטר" היא ראויה. בייחוד כאשר שום הוכחה שהמעביד האחר אכן היה מוכן לקלוט את התובעים באותם התנאים להם הורגלו (ר' עמ' 4 שורה 27 לפרוטוקול הדיון של 20.3.03). התביעה ל"תמורת הודעה מוקדמת": מקובל עלינו שהתובעים ידעו זמן רב (אולי אפילו חודשיים - ר' עמ' 12, שורה 2 לפרוטוקול הדיון של 20.11.03) על כך שהמסעדה עומדת לסגור את שעריה. על כל פנים משקבענו שבכלל מדובר "בהתפטרות", אזי אין מקום לדרישת "הודעה מוקדמת לפיטורים". העובדה שההתפטרות היא "בדין מפוטר" אינה גוררת חובת המעביד בתשלום תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים. התביעה לשכר עבודה ומשמעותה: אין הוכחה כי שכרם של המלצרים על פי תלוש השכר שהונפק להם ובהתחשב עם חלקיות משרתם, היה נמוך מ"שכר מינימום". לעומת זאת, אין ספק כי קיבלו עוד אלפי שקלים נוספים כל חודש כתוצאה מ"תשר" (להלן: "טיפים"), שלו זכו עקב שרותם את לקוחות המסעדה. אנו לא מקבלים את הטענה כי את "פיצויי הפיטורים" ושאר הזכויות הסוציאליות יש לחשב על פי שכר הכולל את התשר. זאת משום שלא ברור מה הוסכם בין הצדדים בנוגע לאותם טיפים ומהו הסכום האמיתי של ההשתכרות כתוצאה מקבלת טיפים (ר' עמ' 19, שורה 6 לפרוטוקול מ- 18.3.04). התביעות ל"הוצאות נסיעה"; "פדיון דמי הבראה"; "פדיון חופשה": אין ראיה ממשית שהתובעים קיבלו הוצאות נסיעה לעבודה וממנה (כרטסת אוטובוס 188 ₪ לחודש לפי הערכים של סיום העבודה), או כי קיבלו "דמי הבראה" על פי צו ההרחבה הרלבנטי (1,600 או 1,300 ₪ לכל אחד מהם ע"פ היקף משרתו). גם "דמי חופשה" או פדיונה אינם מופיעים בתלושי השכר (20-26 ימים). אין הוכחה כי "הוצאות הנסיעה" שולמו כחלק מהשכר, ואם שולמו, ספק אם השכר הגיע לכדי שכר מינימום. נטל ההוכחה כי מלוא החופשה השנתית ניתן בפועל לעובד, מוטל על המעביד (ר' דב"ע נו/299-3 אריה לוי ואח' נ' סומיה גונזמה, סע' 9 לפס"ד מיום 3.6.97). הוא הדין גם בקשר להוכחת תשלום "דמי הבראה" (ר' דב"ע נו/283-3 עוף טנא נ' אחמד עומר, סע' 8 ד' לפס"ד מיום 29.10.96). הנטלים הללו לא הורמו ע"י המעביד וקבלת התביעה בקשר לכך מתחייבת מאליה. פיצויי הלנה: התביעה היחידה שהתקבלה ונושאת פיצויי הלנה, היא התביעה לפיצויי פיטורים. בסופו של יום, משקבענו כי מדובר בהתפטרות, החלטנו שהיו חילוקי דעות המצדיקים הפחתת פיצויי ההלנה ויש להעמידם על 3% לכל חודש מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה באופן שהנתבעת תשלם לתובע מס' 1 (שי מזרחי) את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 2,833 ₪ (12: 1,700 ש"ח X 20 חד'), בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה של 3% לכל חודש מיום הגשת התביעה (12.2.01). החזר הוצאות נסיעה בסך של 3,760 ₪ (188 ₪ X 20 חד'), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (2.6.00). "פדיון חופשה" ו"פדיון דמי הבראה" בסך של 2,660 ₪ (1,300 ₪ + 68 ₪ X 20 חד'), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה. הנתבעת תשלם לתובע מס' 2 (דותן הילבריך) את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך של 3,726 ₪ (12 : 1,700 ₪ X 26.3 חד'), בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בגובה של 3% לכל חודש מיום הגשת התביעה (12 .2.01). החזר הוצאות נסיעה בסך של 4,944 ₪ (188 ₪ X 26.3 חד'), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (2.6.00). "פדיון חופשה" ו"פדיון דמי הבראה" בסך של 3,388 ₪ (1,600 ₪ + 68 X 26.3 חד'), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים סכום נוסף של הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ, כשכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. ניתן היום כ"ה בכסלו, תשס"ה (8 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ. מר י. גולדרט (ע) ד"ר יצחק לובוצקי - שופטהתפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות