התובענה הינה למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים בניה בחלקה המשותפת להם ולתובעת תוך סטיה מההנחיות שניתנו בהחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 11.7.2010 (להלן: "החלטת ועדת הערר"). למעשה, בשלב זה הנתבעים מסכימים לקבלת התביעה במלואה. הצדדים חלוקים אך בשאלת ההוצאות, ובכך יש צורך להכריע. תמצית העובדות והטענות ביום 2.6.11 הגישה התובעת בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד אשר יורה לנתבעים להימנע מכל עבודה או בניה בבית הנתבעים. בו ביום ניתן על ידי צו ארעי במעמד צד אחד, כפי שהתבקש. מן הבקשה והמסמכים שצורפו עולה כי הנתבעים כבר קיבלו בעבר היתר בניה לביצוע עבודות מסויימות, שלטענת התובעת היה בו כדי לפגוע בזכויותיה, בעיקר בקשר עם חסימת חלון קיים בקיר ביתה של התובעת. התובעת לא השלימה עם אותו היתר והגישה ערר על החלטת הועדה המקומית. ועדת הערר המחוזית, לאחר ששמעה את שני הצדדים וכן את נציגת הועדה המקומית, בהחלטת ועדת הערר מיום 11.7.10, קיבלה את הערר וביטלה את ההיתר, תוך שהיא מותחת ביקורת על החלטת הועדה המקומית ("המדובר בתכנון לקוי, ולא ברור כיצד הדבר אושר בצורה כזו על ידי הוועדה המקומית"). ועדת הערר נתנה הנחיות ברורות כיצד יש לתקן את התכניות - בעיקר לעניין הפיכת שיפוע הגג ולעניין בניית קיר בזווית כזו אשר תבטיח כי הקיר אינו חוסם את החלון. לטענת התובעת, בסמוך לקראת הגשת הבקשה לסעד זמני (ועמה התובענה) גילתה התובעת כי הנתבעים החלו בבניה, ומשפנתה לבדוק את העניין בועדה המקומית, הסתבר לה כי ניתן לנתבעים היתר שאינו תואם את החלטת ועדת הערר. התובעת הפנתה את תשומת לב הפקידה בועדה המקומית להחלטת ועדת הערר, וזו יצרה קשר עם הנתבע 1 ("הנתבע"), בנוכחות התובעת, וביקשה ממנו להפסיק את העבודה ולתקן את התכניות שהוגשו על ידו בהתאם להחלטת ועדת הערר. ביום 9.6.11 הוגשה תגובת הנתבעים לבקשה למתן צו מניעה. מן התגובה ברור כי הנתבעים מסכימים לכך שאכן התכניות שהוגשו על ידם לועדה המקומית, וההיתר שניתן להם, אינם תואמים את החלטת ועדת הערר. לטענת הנתבעים, מדובר בטעות של האדריכלית מטעמם באשר לזווית של הקיר - כך ניתן להבין מן התגובה. לטענת הנתבעים, התובעת כלל לא שוחחה עמם בעניין הזווית של הקיר והטעות בתכניות שלהם, ואילו היתה מסבה תשומת לבם לכך היו מתקנים את התכנית ללא דיחוי. עיקר התגובה הוקדש לטענות לפיהן התובעת הגישה את הבקשה בחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים, וגרמה לנתבעים נזק כבד בכך שביקשה "צו מניעה גורף להימנע מכל עבודות הבניה, בעוד שהעניין בו ניתן ההיתר השגוי הינו עניין צדדי ומזערי של זווית קיר צדדי של חדר מדרגות בלבד", והיה על התובעת לבקש צו מניעה שיורה על הפסקת בניית חדר המדרגות בלבד. דיון והכרעה בהתאם להחלטה מיום 13.6.11, ביום 5.7.11 הוגשה הודעה מטעם ב"כ התובעת, בדבר תיקון תכניות הבניה ע"י הנתבעים כנדרש ומתן היתר בניה מתוקן לנתבעים, וכן בקשה למתן תוקף של פסק דין. באותה החלטה ניתנה לנתבעים זכות תשובה לבקשה למתן תוקף של פסק דין שהינה למעשה בקשה לקבלת התביעה בהסכמה. זאת, למרות שהסכמת הנתבעים ניתנה למעשה כבר בדיון (עמ' 1, ש' 20-21). מתשובת הנתבעים עולה פעם נוספת כי הנתבעים למעשה אינם מעלים כיום כל טענה ביחס למבוקש בתובענה העיקרית, ולמעשה מסכימים לה, ועל כן הרי שדין התביעה להתקבל. אשר לשאלת ההוצאות - כאמור, הנתבע טען כי נפלה טעות בתום לב בתכניות של העבודות בביתו, וכי מיד לכשהתברר הדבר, תוקנו התכניות. כאמור, לדבריו, התובעת כלל לא שוחחה עמו בנוגע לטעות בתכניות. אילו היתה מסבה את תשומת לבם של הנתבעים לטעות היו מתקנים אותה ללא דיחוי. אך התובעת העדיפה לנצל את הטעות כדי לפנות בחוסר תום לב לבית המשפט ובכך לגרום לנתבעים לנזק. כאמור, התובעת העידה כי לא היה די בפניה מטעם העירייה וכי היה צורך בהפעלת לחץ ממשי מצד העירייה על מנת שהנתבע יסכים לעשות שינוי בתכניות. עוד העידה התובעת כי כדי לנסות ולמנוע את הצורך בהוצאת הצו, היא התקשרה אל הנתבע עוד לפני כן, אך הוא אמר לה כי אין לו מה לדבר איתה וטרק את השפופרת (עמ' 2, ש' 27-28). לטענת התובעת, הגשת התכנית מטעם הנתבעים בניגוד להנחיות ועדת הערר הנתבע נעשתה במודע. התובעת הגישה הקלטה של שיחה קצרה אותה ניהלה, וליתר דיוק ניסתה לנהל, עם הנתבע (מוצג חפצי "ת/1"). האזנה לשיחה מותירה תחושה לא נוחה ומבהירה מדוע עמד ב"כ התובעת על הוצאות. האזנה לשיחה אינה מותירה מקום לספק בדבר נסיון מצד התובעת לשוחח עם הנתבע אודות תיקון התכנית ובדבר סירוב מצד הנתבע להקשיב לה או לשוחח עמה, תוך אמירה תקיפה כי אין לו על מה לדבר עם התובעת, לבד מכך שההוא מזהיר אותה פן תיכנס לחצר ביתו, ומיד לאחר מכן ניתוק השיחה באופן חד צדדי בבוטות. שיחה זו מעידה כי הנתבעים נקטו בתגובתם בגישה אשר אינה עולה בקנה אחד עם העובדות, שכן בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, התובעת דווקא פנתה אליהם. השיחה מעידה על כך שהתובעת לא בחרה לפנות בבקשה לצו מניעה אלא נאלצה לעשות כן. השיחה גם מחזקת מאד את טענת התובעת בדבר הגשת התכנית ע"י הנתבעים שלא בהתאם להחלטת ועדת הערר - במודע, ולא בתום לב. אף שאינני מכריע בטענה זו, אציין כי גם ללא השיחה המוקלטת, הרי שטענת הנתבע בהקשר זה, לפיה העביר לאדריכלית העתק החלטת ועדת הערר וכך היא ערכה את התכניות, נראית על פניה בלתי סבירה בעליל, שכן ההחלטה הינה ברורה ומפורשת, ומדברת על נסיגה בזווית של 90 מעלות. יצויין כי בשונה מאופן הצגת הדברים ע"י הנתבעים, נושא בניית החלון לא היווה נקודה שולית או חסרת חשיבות. הנתבע עצמו נכח בדיון שהתקיים בועדת הערר, השתתף בו תוך שהוא טוען טענותיו בעצמו, וטענותיו נדחו. הנתבע היה מודע לפרטי המחלוקת ולהכרעה לגביה. מחד, לזכות הנתבעים עומדת העובדה כי הסכימו לקבלת התביעה כנגדם במלואה, במובן זה שלא יהיו רשאים לבצע עבודות בניה בניגוד להנחיות ועדת הערר. מאידך, ניתן לטעון כי אין בכך כל רבותא, שהרי ממילא זהו מצב הדברים. הרי לא היתה מחלוקת בדבר קיומה ותוכנה של החלטת ועדת הערר, ולא הושמע מפי הנתבעים קצה קצהו של טיעון המאפשר להם להימנע מלמלא אחריה ככתבה וכלשונה. סיכומו של דבר, אני מקבל את גרסת התובעת, דוחה את גרסת הנתבע, וקובע כי התנהלותו של הנתבע היא זו שחייבה את התובעת לנקוט בהליך המשפטי בכלל, ובסעד הזמני בפרט. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,480 ₪, וכן החזר אגרה בסך 620 ₪ (בסה"כ ישלמו הנתבעים לתובעת סכום של 4,100 ₪). סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק. ניתן היום, ז' אלול תשע"א, 06 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. בניהעררועדה מקומית לתכנון ובניה